Beit Yosef Yoreh Deah 266 – בית יוסף יורה דעה רסו‏ – Tur

טור

פירוש

(א) מילה בין בזמנה בין שלא בזמנה דוחה צרעת שאם יש בהרת בעור הערלה אף על פי שיש בקציצת הבהרת לא תעשה חותכה עם הערלה אבל אם לאחר שנימול גדל בשר במילתו עד שאינו נראה מהול וצריך לחותכו אם יש בהרת באותו הבשר אסור לחותכו כיון שא״צ למולו פעם אחרת אלא מדרבנן. (ב) ושבת וי״ט אינו דוחה אלא בזמנה אבל שלא בזמנה כגון שלא נימול ביום ה׳ מפני חולי התינוק או דבר אחר שעיכבו אין מלין אותו בשבת ואפילו בזמנה אינה דוחה אלא המילה עצמה אבל מכשירין שאפשר לעשותן מבעוד יום אין דוחין השבת כיצד מלין ועושין כל צרכיה כגון פריעה ומציצה וחוזר על ציצין המעכבין אף על פי שפירש ועל שאין מעכבין אם פירש אינו חוזר ואם לאו חוזר ובעל העיטור כתב דאף על פי שאין מעכבין חוזר אף על פי שפירש וא״א הרא״ש ז״ל לא כתב כן ונותן עליה איספלנית ואיזהו הן מכשירים שאינו דוחה שבת אין עושין סכין למול בו ולא מביאין אותו ממקום למקום ואפילו להוציאו מהבית ולהביאו דרך גגין חצרות ומבואות שלא ערבו אסור אבל שבת באחד מהם מותר להביאו מזה לזה אף על פי שערבו חצרות עם הבתים ובעל העיטור לא התיר אלא בשלא ערבו חצרות עם הבתים אבל ערבו דשכיח מאני דבתים בחצר לא ויש מחמירין לאוסרו להביאו מזה לזה אפילו שבת בהן. וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה. (ג) אין שוחקין סממנים ולא מחמין לה חמין ולא עושין לה אספלנית ולא טורפין לה יין ושמן לא שחק לה כמון בערב שבת לועס בשיניו לא טרף לה יין ושמן טורף לה לזה לעצמו ולזה לעצמו אין עושין לה חלוק אבל כורך עליה סמרטוט ואם לא התקין לה מע״ש כורך על אצבעו ומביא דרך מלבוש אפילו מחצר אחרת שלא ערבו. (ד) מלו הקטן בשבת ואח״כ נתפזרו הסממנים או נשפכו החמין עושין הכל בשבת ואפילו ישראל מבעיר האש לחמם מים לרחצו מפני שסכנה הוא לו ואפילו ביום חג׳ שחל להיות בשבת היא סכנה אם לא ירחצוהו. (ה) אבל לפני המילה אסור אפילו לומר לנכרי לחמם אותם לצורך המילה שכל דבר שיש בו איסור דאורייתא אסור לומר לנכרי לעשותו אפילו לצורך המילה כגון לחמם חמין או לומר לו להביא סכין דרך רשות הרבים אלא תדחה המילה עד מחר אבל דבר שיש בו איסור דרבנן כגון לומר לו להביא לו מים דרך כרמלית או דרך חצר או מבוי שלא ערבו מותר לומר ואם יש כאן מים שחממם נכרי לצורכו או שעבר ישראל וחממם מותר לישראל לרחוץ בו התינוק כל גופו כדרכו אפילו לפני המילה אף על פי שאסרו רחיצת כל הגוף אפילו במים שנתחממו מע״ש התירוהו לצורך המילה ויש דעות אחרות שמתירות אמירה לנכרי באיסור דאורייתא לצורך המילה ורב אלפס כתב כסברא ראשונה וכ״כ א״א ז״ל. (ו) וכל המכשירין שאין דוחין השבת גם יום טוב אין דוחין חוץ מזה ששוחקין לה סמנין בי״ט הואיל וראוין לקדרה וכן טורפין לה יין ושמן. (ז) וכתב ה״ר אליעזר הלוי אם האב יודע למול אין לו למול בשבת אם יש אחר שיודע למול דהא מילה הוא פסיק רישיה גבי דידיה דהוא מכוין לתקן את בנו אבל לגבי אחר לא מקרי תיקון ושרי ומיהו אם אין אחר שיודע למול ימול. (ח) ספק אם הוא זמנה אם לאו אינו דוחה השבת לפיכך אם נולד בע״ש בין השמשות אינו נימול בשבת אלא נדחית עד אחד בשבת שהוא ספק עשירי ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות אף על פי שיצא כולו בשבת אינו נימול בשבת. (י) קטן שנולד כשהוא מהול ומי שיש לו ב׳ ערלות וכל שאין אמו טמאה לידה כגון יוצא דופן וגיורת שנתגיירה וילדה ואח״כ טבלה אף על פי שנימולין לח׳ אם הגיע יום ח׳ בשבת אין דוחין שבת.
ואנדרוגינוס כתב הרמב״ם שאין דוחה שבת ורב אלפס כתב שדוחה וכן הוא לר״י שמחשיבו זכר גמור. (יא) מי שנולד בחדש ז׳ לעיבורו והוא שלם הרי הוא כילד של קיימא לכל דבר ומלין אותו בשבת והנולד לשמונה אם הוא שלם בשערותיו ובצפרניו אפילו נולד ודאי לח׳ כגון שפירש בעלה ממנה מיד אחר שבעל אפ״ה חשוב בר קיימא ומלין אותו בשבת דכיון דגמרו שערותיו וצפרניו ודאי נגמר לז׳ ונשתהה לצאת אבל אם שערו לקוי ואין צפרניו שלימים כברייתו ה״ז ודאי בן ח׳ שלא היה ראוי ליולד אלא לט׳ ומיהר לצאת והרי הוא כאבן ואסור לטלטלו ואין מלין אותו בשבת ספק אם הוא בן ז׳ או בן ח׳ מלין אותו ממה נפשך אם הוא בן ז׳ הרי הוא בר קיימא ואם בן ח׳ הוא הרי הוא כמחתך בשר בעלמא לשון הרמב״ן מלין אותו בשבת על כל פנים אם בן שבעה הוא ושלם בדין הוא שידחה ואם בן ח׳ הוא כמחתך בשר בעלמא ויראה מדבריו שר״ל כשנגמרו שעריו וצפרניו ונראה אפילו לא נגמרו שעריו וצפרניו שרי ממה נפשך אבל ודאי בן ח׳ שלא גמרו שעריו וצפרניו אין מלין אע״ג דמחתך בשר בעלמא מ״מ כיון שהוא כאבן למה יחתכו בשר שלא לצורך כתב א״א הרא״ש ז״ל ספק בן ז׳ ספק בן ח׳ אין מחללין עליו שבת ואיני מבין דבריו דודאי מלין אותו ממ״נ כדפרישית והא דקתני אין מחללין עליו השבת מוקי ליה בגמרא במכשירין ואליבא דר״א דשרי מכשירין בשאר מילות ובזה אין נפקותא לפסק הלכה דאפילו בודאי בן קיימא קי״ל דאין מכשירין דוחין שבת. (יב) ישראל שנשתמד ונשוי ישראלית ונולד לו בן ממנה מלין אותו בשבת ואין אנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית. (יג) ישראל שנשא גויה וילדה לו בן אינו נימול בשבת שולדה כמוה כל מילה שאינו דוחה שבת גם י״ט אינה דוחה וכתב הרמב״ם דוקא י״ט ראשון של גליות אבל י״ט שני דוחה ובר״ה גם י״ט שני אינו דוחה. וא״א הרא״ש ז״ל כתב בתשובה דמילה שלא בזמנה אינו דוחה אפילו י״ט שני של גליות. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

(א) מילה בין בזמנה בין שלא בזמנה דוחה צרעת ברייתא בפרק ר״א דמילה (שבת קלב:):
(ב) ומה שכתב אבל אם לאחר שנימול גדל בשר במילתו וכו׳ אסור לחתכו כיון שא״צ למולו פעם אחרת אלא מדרבנן: (ג) ושבת וי״ט אינה דוחה אלא בזמנה אבל שלא בזמנה וכו׳ אין מלין אותו בשבת ברייתא פ׳ ר״א דמילה:
(ד) ומה שכתב ואפי׳ בזמנה אינו דוחה אלא המילה עצמה אבל מכשירין שאפשר לעשותן מבע״י אין דוחין את השבת בר״פ ר״א דמילה (שבת קל.) פלוגתא דר״א ור׳ עקיבא ואיפסיקא הלכתא כר״ע דאמר הכי:
ומה שכתב כיצד מלין ועושין כל צרכיה כגון פריעה ומציצה משנה שם (קלג.):
(ה) ומה שכתב וחוזר על ציצין המעכבין אע״פ שפירש וכו׳ שם אהא דתנן עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין וכו׳ מכדי קתני כולהו כל צרכי מילה לאתויי מאי לאתויי הא דת״ר המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינם מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר על שאינן מעכבין אינו חוזר וכבר כתבתי בסימן רס״ד שפירש״י דבשבת מיירי וכדמשמע גמרא וכן פירשה רבינו שם. אבל בחול חוזר אף ע״פ שאינם מעכבין ושהרמב״ן סובר דמיירי בין בחול בין בשבת והרי״ף והרא״ש כתבו ברייתא זו סתם:
(ו) ומה שכתב רבינו בשם בעל העיטור טעמו משום דבגמרא אמרינן אהאי ברייתא מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בב״ח א״ר יוחנן רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא היא וכו׳ ומדבעי תלמודא מאן תנא ומהדר לאוקומא כתנאי משמע דס״ל דלאו הלכתא היא ועוד דלאוקימתא דרבי יוחנן ברייתא יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה וכן לאוקימתא דמוקי לה רב אשי כרבי יוסי דנראה בעליל אתיא כיחידאה דלא קי״ל כרבי יוסי בההיא ותו דנהרדעי מוקמי לה כרבנן דר׳ יוסי דלחם הפנים ובההיא קי״ל כר״י דנימוקו עמו וא״כ לית הלכתא כהאי ברייתא ומ״מ כתב בסיף דבריו אלא דרבוותא פסקו כברייתא.
(ז) ומה שכתב וא״א ז״ל לא כתב כן לאו למימרא דהרא״ש לא איירי בפי׳ הברייתא כלל שהרי לא כתב אלא הברייתא כצורתה אלא היינו לומר דכיון דסתם ולא פירש מסתמא הוא סובר כפירש״י שאילו היה סובר כפי׳ בעל העיטור לא הוה שיתיק:
(ח) ומה שכתב ונותן עליה איספלנית ג״ז שם במשנה:
(ט) ומה שכתב ואיזהו הן מכשירים שאנו דוחה שבת אין עושין סכין למול בו מבואר שם במשנה (קל.) שבזה נחלקו ר״א ור״ע ואיפסיקא הלכתא כר״ע דאמר אין עושין ומ״ש ולא מביאין אותו ממקום למקום ואפי׳ להוציאו מהבית ולהביאו דרך גגין חצירות ומבואות שלא ערבו אסור אבל שבת בא׳ מהם מותר להביאו מזה לזה וכו׳ שם א״ר אבא בר רב אדא א״ר יצחק פעם א׳ שכחו ולא הביאו איזמל מע״ש והביאו בשבת שלא כרצון ר״א דשרי אפי׳ בר״ה אלא כרצון רבנן דאסרו דרך ר״ה ושרו דרך גגות חצרות וקרפיפות ומי שרו והתניא כשם שאין מביאין אותו דרך ר״ה כך אין מביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפיפות אלא אמר רב אשי שלא כרצון ר״א ומחלוקתו אלא כרצון ר״ש דתנן ר״ש אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות א׳ הן לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ופירש״י שלא כרצון ר״א ומחלוקתו דר״א אפי׳ בר״ה שרי ושלא כרצון החולקים עליו דאסרי דרך חצרות דהעמידו חכמים דבריהן דאיסור שבת אף במקום כרת אלא כרצון ר״ש שמתיר אף לדבר הרשות דתנן ר״ש אומר אחד גגות וכו׳ כולם אפי׳ הם של בעלים הרבה מטלטלין מזה לזה דלא אסרו מרשות לרשות אלא בתים: ששבתו בתוכן. שכשקדש היום היו בתוכו ולא בתוך הבית דאילו שבתו כלים בבית ל״מ היכא דלא עירבו בני בתי החצר דאפילו מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית אלא אפילו עירבו ומטלטל מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית מחצר זו לחבירתה שלא עירבו עמה עכ״ל ואיפסיקא הלכתא כר״ש בפ׳ כל גגות (עירובין צא:) וכמו שנתבאר בטור א״ח סימן שע״ב ובסימן ההוא כתב רבינו דין קרפיפות הללו שמותר לטלטל בהם ושאסור לטלטל בהם והעתקתי כל דבריו בטור הנזכר סי׳ שצ״א:
(י) ומה שכתב רבינו שבעל העיטור לא התיר אלא כשלא עירבו חצרות עם הבתים וכו׳ טעמו מדגרסינן בפרק כל גגות (שם) אמר רב הלכה כר״ש והוא שלא עירבו בני החצרות כל אחת לעצמה דהשתא לא שכיחי מאני דבתים בחצר אבל עירבו לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר ואף ע״ג דשמואל ורבי יוחנן פליגי עליה סובר הוא ז״ל דהלכה כרב והביא ראיות לדבר אבל שאר פוסקים פסקו כשמואל ור״י וכמו שנתבאר בטור א״ח סימן שע״ב:
(יא) ומה שכתב ויש מחמירין לאסרו להביאו מזה לזה אפי׳ שבת בהן סברא זו כתב הרי״ף בר״פ ר״א דמילה בשם רבוותא שפסקו דאין הלכה כר״ש בהא והביא ראיות לדבריהם והוא ז״ל תמה עליהם וסתר דבריהם וראיותיהם והעלה דמביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפי פות כר״ש וכ״פ שם הרא״ש וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפ״ג מה׳ עירובין כר״ש כתב ר״י בשם הרמב״ם (נ״א ח״ב) מותר לטלטל הכלי ולהחזירו לאחר המילה דמאחר שטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזה מקום שירצה אע״פ שאין לו תינוק אחר למול: (יב) אין שוחקין סממנים ולא מחמין לה חמין ולא עושין לה אספלנית ולא טורפין יין ושמן כ״כ הרמב״ם ודברים פשוטים הם שהרי כל אלו היה אפשר לעשותן מבע״י:
(יג) ומה שכתב לא שחק לה כמון בע״ש לועס בשיניו וכו׳ עד אפי׳ מחצר אחרת שלא ערבו משנה בפרק ר״א דמילה (שבת קלג.) ופירש״י לועס בשיניו. כמה דאפשר לשנויי משנין: חלוק. כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישים ראש הגיד עם ראש העטרה וקושרים שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד: כורך על ידו. דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה בחול ואמרינן בגמרא דהא דאמרינן נותן זה לעצמו וזה לעצמו אע״פ שטורפו שרי והוא דלא לעבי׳ ליכא כלומר שלא יטרפנו ויערבנו יפה יפה אבל מערבו ולא כל כך ולא נזכר דבר זה בדברי הפוסקים ואפשר שהטעם משום דלא איתמר הכי בגמרא אלא אליבא דר״מ אבל לת״ק אע״ג דלא עביד ליכא אסור:
(יד) ומשמע מדברי רבינו דהא דאמרינן כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת אע״פ שמוציאין בשינוי אינו מותר להביאו אלא דרך חצר שלא ערבה או שלא נשתתפה עם זו אבל לא דרך ר״ה ולישנא דמתני׳ הכי משמע ומ״ש הר״ן בשמועה זו היכא דאישתפוך חמימי וכו׳ ועוד דכורך על אצבעו ומביא דרך ר״ה ואפי׳ מחצר אחרת בשלא נשתתפו איסורא דרבנן מיהא איכא איפשר דמביא דרך ר״ה דקאמר לאו ר״ה ממש הוא אלא היינו לומר דכי היכי דברשות הרבים איכא איסורא בכורך על אצבעו הכי נמי איכא איסורא מחצר אחרת שלא נשתתפו וכתב הר״ן היכא דאיכא חמימי לרחוץ קודם מילה ואשתפוך הנך דלאחר מילה איכא למידק אי אמרינן תדחה מילה כיון שאם נמול נצטרך אח״כ לחלל שבת במכשירין. או דלמא השתא מיהת בדין מהלינן ובתר הכי פיקוח נפש הוא שדוחה את השבת והרמב״ן ז״ל כתב דשרי לממהליה שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח״כ לדחות את השבת דבתר הכי פיקוח נפש הוא דדחו ליה ולא מכשירי מילה ומתני׳ דיקא לה הכי דקתני לא שחק מע״ש לועס בשיניו ונותן אם לא התקין מע״ש כורך על אצבעו ולא קתני בשאין לו כמון בביתו שא״א לו ללעוס בשיניו ותדחה ומדקתני תקנתא ולא תני דחיה ש״מ כדאמרן ואין כן דעת הרז״ה שהוא ז״ל אמר כל היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה וכן דעת הרשב״א ומה שהתירו לו לכרוך חלוק על אצבעו ולא הביאו ולדחות המילה בכך כשם שדחו אותה מפני הבאת איזמל אפי׳ דרך גגות וקרפיפות היכא ששבת בתוך הבית איכא למימר דאי אתיידע מילתא מקמיה מילה אה״נ. ומתניתין בדלא ידעינן עד לאחר מילה ואפ״ה כל כמה דאפשר לשנויי משנין עכ״ל ובסמוך אכתוב שדעת הפוסקים נראה שהיא כדעת הרז״ה והרשב״א ז״ל: (טו) מלו הקטן בשבת ואח״כ נתפזרו הסממנין או נשפכו החמין עושין הכל בשבת וכו׳ שם (קלד:) במשנה מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום ג׳ למילה שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ובגמרא כי אתא רבין אמר ר׳ אבהו אר״א ואמרי לה א״ר אבהו א״ר יוחנן הלכה כר״א ב״ע בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מבע״י בין הרחצת מילה בין הרחצת כל גופו מפני שסכנה היא לו וכתב הרי״ף אמרי רבוותא שהלכה כר״א ב״ע ביום הג׳ וכ״ש בראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מע״ש וכתב הרא״ש ע״ז אע״פ שכוללן הרי״ף יחד וכתב שמרחיצין אותם כדרכן בין לפני המילה בין בחמין שהוחמו וכו׳ אין דינן שוה דלאחר מילה כיון דסכנה הוא אפי׳ ישראל מבעיר האש ומחמם וכל הזריז ה״ז משובח אבל לפני המילה אפי׳ ע״י נכרי אסור:
וכתב עוד ומ״ש הרי״ף שמרחיצין אותו כדרכו לפני המילה בחמין שהוחמו בשבת לא שיאמר לנכרי להחם אלא אם הנכרי עשאן לעצמו או אם עבר ישראל והחם אותו בשבת מרחיצין בהם את הקטן אע״פ שאסרו רחיצת כל גופו בחמין שהוחמו אפי׳ מע״ש לצורך המילה שרי עכ״ל וגם הר״ן כתב זה שכתב הרי״ף שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני מילה וכו׳ כי קאמר בין בחמין שהוחמו בשבת אלאחר מילה בלחוד קאי אבל לפני המילה דוקא בחמין שהוחמו מע״ש דנהי דרחיצה דידהו מדרבנן מיהא אסירא ורבנן לא שרו במכשירי מילה אפי׳ שבות של דבריהם אפ״ה כיון דרחיצה בחמין שהוחמו מע״ש לא אסורה אלא מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת ואומרים מע״ש הוחמו במקום מילה התירו דלא שייכא בה האי גזירה כולי האי עכ״ל:
והרי״ף עצמו כתב אח״כ והיכא דאישתפוך חמימיה דתינוק ישראל ואיבדור סמנים בתר דאימהול עבדינן ליה בשבתא מפני הסכנה וגם הרמב״ם כתב מלו את הקטן בשבת ואח״כ נשפכו החמין או נתפזרו הסממנין עושין לו הכל בשבת מפני שסכנה היא לו עכ״ל ונראה מדקדוק דבריהם דס״ל כדעת הרז״ה והרשב״א שכתבתי בסמוך דאי אישתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחי מילה ודלא כהרמב״ן דסבר דלא תדחה:
ודע דאמאי דקתני מתניתין ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי פריך בגמרא והא אמרת רישא מרחיצין דמשמע כדרכו ומתרצין לה בתרי גווני דרב יהודה ורבה בר אבוה אמרי כיצד קתני מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה כיצד מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ורבא לא ניחא ליה בהך אוקימתא משום דמרחיצין קתני ומש״ה משני דה״ק מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום א׳ כדרכו וביום ג׳ שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ור״א ב״ע פליג ואמר דמרחיצין את הקטן ביום ג׳ שחל להיות בשבת ומייתינן בגמרא תניא כוותיה דרבא ומיהא רבא גופיה חש לאוקימתייהו דרב יהודה ורבה בר אבוה ואמר אנא בהדי תרגימא דסבי למה לי והרי״ף כתב בשם רבוותא דמרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה וכתב הר״ן דאיכא למידק עליו לפני מילה היכי שרי לרחוץ דהא משמע דאוקימתא דרב יהודה ורבה בר אבוה עיקר דהא רבא גופיה חש לה ולפי אוקימתייהו לא שרי פ״ק לפני מילה אלא זילוף ור״א ב״ע נמי לא שמעינן דפליג אלא בלאחר מילה אבל לפני מילה לא פליגי כלל נהי דזילוף שרי לפני מילה רחיצה מנ״ל ואיפשר שהגאונים סומכים על אוקימתא דרבא כיון דברייתא תניא כוותיה אע״פ דאיהו חש לנפשיה עכ״ל וכן דעת הפוסקים שכתבו מרחיצין ולא כתבו מזלפין וכתב עוד הר״ן איכא מ״ד דלא דוקא בג׳ אלא עד יום הג׳ קאמר וכ״ש בשני ולא נראה כן דעת הרמב״ם שכתב בפ״ב מהלכות מילה כל מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין אותו בשבת ביום המילה בין לפני מילה בין לאחר מילה או בג׳ שחל להיות בשבת וכן מטין דברי הרי״ף ז״ל עכ״ל.
והג״מ כתב בפ״ב מהלכות שבת שדעת הרשב״א כסברא ראשונה דכ״ש בב׳ וכ״כ דעת הרמב״ן ז״ל.. ומתוך דברי הרמב״ם יתבאר לך שכל מה שאמרו להתיר ברחיצת חמין בשבת אינו אלא במקום שדרכן לרחוץ הקטנים בחמין לפני מילה ואחריה או ביום הג׳ אבל במקום שאין דרכן לרחצן בחמין לא: (טז) ומה שכתב רבינו אבל לפני המילה אסור אפילו לומר לנכרי לחמם אותם לצורך המילה שכל דבר שיש בו איסור דאורייתא אסור לומר לנכרי לעשותו אפי׳ לצורך המילה כו׳ כן פי׳ הרי״ף בס״פ ר״א דמילה הא דאמרינן בפרק הדר (עירובין סט.) גבי ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה א״ל רבה לייתי מגו ביתאי והא לא עירב ולא שיתף לימרו לנכרי לייתי ליה מגו ביתאי אמר אביי בעאי לאתוביה למר ולא שבקן רב יוסף וכו׳ ול״ש לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דה״ק לא שאני לך בשבות דאמירה בין שבות דאית ביה מלאכה לשבות דלית ביה מלאכה דהא מר לא אמר זיל אחים לי דאית ביה מלאכה אלא אייתי מגו ביתאי קאמר ליה דטלטול בעלמא הוא דלית ביה מלאכה ובסוף דבריו כתב נתברר לך דאסור למימר לנכרי לצבותיה או לאיתויי דרך ר״ה ודחה דברי בה״ג שכתב והיכא דאייתי איזמל במעלי שבתא לשבתא ואיגניב או איפגים מקמי מילה שרי למימר לנכרי לצבותיה או לאיתויי איזמל אחרינא דרך רשות הרבים וכתב כן לפי שהיה מפרש דהא דקאמר ול״ש לך בין שבוא דאית ביה מעשה לשבות דלית ליה מעשה דשבות היינו דבר שהישראל עושה בידים ואיסורו משום שבות ושבות דלית ביה מעשה היינו דבר שאין ישראל עושה בידים אלא אומר לנכרי לעשות אפילו אם אומר לו לעשות מלאכה דאורייתא מיקרי שבות דלית ביה מעשה שהרי ישראל אין עושה שום מעשה אלא דיבורא בעלמא וכתב עליו הרי״ף דדברי טעותא הוא ולא תסמוך עליה והוכיח בראיות וגם הרא״ש הסכים לדברי הרי״ף ז״ל וכ״פ הרמב״ם בפ״ב מהלכות מילה:
(יז) ומה שכתב ואם יש כאן מים שחממם נכרי לצרכו או שעבר ישראל וחממם מותר לישראל לרחוץ בו התינוק כל גופו כדרכו וכו׳ כן כתב שם הרא״ש על מה שכתב הרי״ף שמרחיצין אותו כדרכו לפני המילה בחמין שהוחמו בשבת וכתבתיו בסמוך:
(יח) ומה שכתב ויש דעות אחרות שמתירות אמירה לנכרי באיסור דאורייתא לצורך המילה הוא סברת בה״ג שהביא הרי״ף ודחאה וכתב דטעותא נינהו וכמ״ש בסמוך:
גרסינן בפרק הדר ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר להם רבא נשיילוה לאימיה אי צריכה נחים ליה אגב אמיה וכתב הר״ן בפ״ב דביצה דלרבות בשיעורא בי״ט מותר אבל בשבת אסור וההיא דפרק הדר כבר פירש״י והתוס׳ דאחים ליה ע״י נכרי קאמר והרשב״א כתב דאפילו למאן דמפרש התם ע״י ישראל קאמר ל״ק דמשום מצוה התירו ותמה עליו הר״ן והעלה דדוקא על ידי נכרי קאמר ונחים ליה וכן כתב ר״י: (יט) וכל המכשירים שאין דוחים שבת גם י״ט אין דוחים חוץ מזה ששוחקים לה כמון וכו׳ וכן טורפין לה יין ושמן ברייתא פ׳ ר״א דמילה: (כ) כתב הר״א הלוי אם האב יודע למול אין לו למול בשבת וכו׳ המרדכי כתב בפרק כיסוי הדם דאדם שלא מל לעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת ובת״ה כתוב שנהגו העולם שלא ליזהר בהא דא״ר אליעזר הלוי דהאב מל את בנו אפילו היכא דאיכא אחר וכתב טעם ה״ר אליעזר הלוי וטעם מנהג העולם שחולקים עליו וכתב עוד ששמע שאחד מהגדולים הזהיר לאבי הבן שמל כבר פעמים שלא ימול בשבת אם יש שם מוהל אחר ועל אדם שמל רק פעם אחד השיב שהוא מסופק אם יכול למול בשבת הואיל ולא איתחזק בתלתא זימני והוא ז״ל כתב דלא בעינן ג׳ זימני דהכי משמע לשון המרדכי דפרק כיסוי הדם דבפעם א׳ סגי והעלה דאב נמי שרי למול בשבת אע״ג דלא מל רק פעם אחד ואף על גב דאיכא אחר דמל זימני טובא: (כא) ספק אם הוא זמנה וכו׳ לפיכך אם נולד בע״ש בין השמשות אינו נימול בשבת וכו׳ משנה וברייתא בפרק ר״א דמילה (שבת קלז.):
(כב) ומה שכתב ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות וכו׳ מעובדא דההוא גברא דאתא לקמיה דרבא דאיתא בפ׳ יוצא דופן (נדה מב:) וכתבתי בסימן רס״ב משמע הכי בהדיא:
וכבר כתבתי שם בשם סמ״ג שהשיב ר״י שאם לאלתר כשהוציא ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג׳ כוכבים בינונים יש לסמוך עליהם שהוא לילה אפי׳ הוא למחר שבת אבל אם שהו אח״כ אם לפי השיהוי בראה להם שהיה יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נימול לח׳ ואפי׳ אם יארע בשבת וכתבוהו הגה״מ פ״א מהל׳ מילה וכתבתי עוד שם בשם הגהות מיימוניות ובשם הגהות אחרונות דמרדכי דמס׳ שבת שאין תלוי בתפלה כלל אם קבלו שבת מבע״י לא להקל ולא להחמיר אלא רק ביציאת הכוכבים כתב בעל העיטור דבפלוגתא דשיעור בין השמשות דס״פ במה מדליקין (לד:) דאיפלגו ביה תנאי ואמוראי מספקא לרבי יוחנן אי הלכה כר״י או כר׳ יוסי הילכך אי איתיליד ינוקא משתשקע החמה ספק הוא עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי ונימול לי׳ ואי איתיליד במ״ש משתשקע החמה מספקא לן אי כרבא אי כרב יוסף ועבדינן לחומרא כרבה דמשוי ליה בין השמשות ונימול לט׳ עכ״ל: (כג) קטן שנולד כשהוא מהול מפורש בברייתא פרק ר״א דמילה (שבת קלה.) דאינו דוחה שבת:
(כד) ומה שכתב ומי שיש לו ב׳ ערלות וכל שאין אמו טמאה וכו׳ אין דוחין שבת שם פלוגתא דאמוראי וכתבו הרא״ש והר״ן שנסתפקו הפוסקים בפסק הלכה ולפיכך מטילין אותו לחומרא ונימול לח׳ ואין מחללין עליו השבת וכ״פ הרמב״ם ז״ל בפ״א מהלכות מילה:
מי שיש לו ב׳ ערלות פירש״י ב׳ עורות זה על זה ואמרי לה ב׳ גידים:
(כה) ומה שכתב רבינו וגיורת שנתגיירה וילדה ואחר כך טבלה אינו מכוון יפה וכך הו״ל לכתוב נכרית שילדה ואח״כ נתגיירה וכ״כ הוא עצמו בה׳ שבת סימן של״א:
(כו) ואנדרוגינוס כתב הרמב״ם שאין דוחה שבת בה׳ מילה ומ״ש רבינו בשם הרי״ף שדוחה בפרק ר״א (שבת קלד:) תנן ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהם את השבת ור׳ יהודה מתיר באנדרוגינוס ובגמרא אמר רב חסדא לא לכל א״ר יהודה אנדרוגינוס זכר הוא שאם אתה אומר כן בערכין יערך ומ״ש מילה משום דכתיב המול לכם כל זכר וכתב הרי״ף איכא מ״ד מדקאמר רב חסדא טעמא דר׳ יהודה ש״מ הלכתא כוותיה וגאון קאמר דלית הלכתא כוותיה ולא הכריע הוא ז״ל ביניהם ויש לתמוה על רבינו ובעל העיטור שכתבו בשמו שדוחה דהא משמע דספוקי מספקא ליה ועוד דא״כ הו״ל לרבינו לכתוב דהרא״ש נמי סבר דדוחה שהרי העתיק דברי הר״ף כצורתן משמע דכוותיה ס״ל אבל קושטא דמילתא היא כמ״ש דספוקי מספקא להו ומספיקא לא דחינן שבתא:
(כז) ומה שכתב וכן הוא לר״י שמחשיבו זכר גמור כתבתי עליו בסי׳ רס״ה אצל מ״ש דאנדרוגינוס מברכים עליו לר״י:
גרסינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכו:) א״ר אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים וכו׳ רב שיזבי אומר אף אינו נימול לח׳ דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול עד שיהא זכר משעת לידה ופירשב״ם אף אינו נימול לח׳ לדחות שבת כדדרשינן וביום הא׳ ביום אפילו בשבת ואותבינן לרב שיזבי ממתני׳ דהמפלת ואסיקנא בקשיא והרי״ף פסקה לדרב שיזבי ותמה עליו הרא״ש וכן נראה דעת הרמב״ם שלא הזכירו בהלכות מילה אבל בעל העיטור פסק כרב שיזבי ור״י כתב מחלוקת הרי״ף והרא״ש ואח״כ כתב טומטום שנקרע ונמצא זכר אין מילתו דוחה שבת כ״כ הרי״ף עכ״ל: (כח) מי שנולד בחדש הז׳ לעיבורו והוא שלם וכו׳ והנולד לח׳ אם הוא שלם בשערותיו וכו׳ ספק אם הוא בן ז׳ או בן ח׳ מלין אותו ממ״נ וכו׳ בפרק ר״א דמילה (שבת קלה.) אמר מר ולא ספק דוחה שבת לאתויי הא דת״ר בן ז׳ מחללין עליו את השבת בן ח׳ אין מחללין עליו את השבת ספק בן ז׳ ספק בן ח׳ אין מחללין עליו את השבת ובתר הכי תניא רשב״ג אומר כל ששהא ל׳ יום באדם אינו נפל ודייקינן הא לא שהא ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממ״נ אם חי שפיר קא מהיל ואי לאו מחתך בבשר הוא ואלא הא דתניא ספק בן ז׳ ספק בן ח׳ אין מחללין עליו את השבת אמאי נמהליה ממ״נ ומשני ה״נ דמהלינן לא נצרכא אלא למכשירי מילה ואליבא דר״א דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת כלומר לא אמר ר״א דמכשירי מילה דחו שבת אלא בדקים לן שכלו חדשיו כגון שבעל ופירש אבל ספק אם כלו חדשיו אין מחללין שבת למכשירי מילה דיליה ובפרק הערל גרסינן (יבמות פ.) ובן ח׳ מי קא חיי והתניא בן ח׳ הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו הב״ע בשגמרו סימניו דתניא איזהו בן ח׳ כל שלא כלו לו חדשיו ר׳ אומר סימניו מוכיחים עליו שערו וצפרניו שלא גמרו אף על פי שלא כלו לו חדשיו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז׳ הוה ואשתהויי הוא דאשתהי ופסק שמועות הללו כדברי רבינו ומה שיש לדקדק עליו אכתוב בסמוך ואברר שהרי״ף והרא״ש חלוקים עליו אבל בעל העיטור כתב כדברי רבינו וכ״פ סמ״ג:
(כט) לשון הרמב״ם מלין אותו בשבת עכ״פ וכו׳ ויראה מדבריו שר״ל בשגמרו שערו וצפרניו איני יודע מהיכן משמע לרבינו שנראה כן מדברי הרמב״ם דאי משום דכתב אם בן ז׳ הוא ושלם הרי גם הוא ז״ל כתב לעיל בסמוך מי שנולד בחדש ז׳ לעיבורו והוא שלם וכו׳ ומלין אותו בשבת וע״כ אפי׳ לא גמרו שערו וצפרניו נמי מנין בשבת דהא לא חילק בין גמרו ללא גמרו אלא בבן ח׳ אבל בבן ז׳ משמע דבכל גווני מלין ועוד דהא אפי׳ ספק בן ז׳ ספק בן ח׳ שלא גמרו מלין וכל שכן בן שבע ודאי ואם כן עכ״ל דשלם דקאמר לא גמרו סימניו קאמר אלא לומר שהוא שלם באיבריו וכך הוה ליה לפרש שלם דכתב הרמב״ן ולא לפרשו דשלם בסימנין קאמר כי היכי דתיקשי ליה ועוד יש לתמוה עליו היאך עלה על דעתו לפרש כן דברי הרמב״ם דאי בגמרו שערו וצפרניו מיירי היאך היה אפשר לו לומר ואם בן ח׳ הוא כמחתך בשר דהא כיון שגמרו שערו וצפרניו אפי׳ אם הוא בן ח׳ ודאי מלין אותו בשבת כדאיתא בפרק הערל וכמ״ש הרמב״ם עצמו שם בסמוך הלכך ודאי בשלא גמרו שערו וצפרניו איירי הרמב״ם ומש״ה איצטריך למיהב טעמא דמלין אותו ממ״נ דאילו גמרו מדינא נמי מלין אותו ואפי׳ הוא בן ח׳ ודאי וכמו שנתבאר וכ״פ ה״ה בפרק א׳ מהלכות יבום דברי הרמב״ם אלא בשלא גמרו שערו וצפרניו ומוכרח הוא כמ״ש ולפ״ז מ״ש ושלם הוא היינו לומר שהוא שלם באיבריו אבל שערו וצפרניו לא גמרו וכן צריך לומר מ״ש עוד שם מי שנולד בחדש הז׳ לעיבורו אם נולד שלם ה״ז ולד של קיימא ומלין אותו בשבת היינו לומר שהוא שלם באיבריו אבל שערו וצפרניו לא גמרו דאין לפרש דשלם בגמרו שערו וצפרניו קאמר דלישמע מינה שאם לא גמרו שערו וצפרניו אף על פי שהוא בן ז׳ אין מלין אותו בשבת דא״כ היאך כתב גבי ספק בן ח׳ ספק אם בן ז׳ הוא ושלם הוא בדין הוא שידתה שבת דהא כיון שלא גמרו שערו וצפרניו אפי׳ הוא בן ז׳ ודאי אין מלין אותו בשבת:
(ל) כתב א״א הרא״ש ז״ל ספק בן ז׳ ספק בן ח׳ אין מחללין עליו שבת כלומר שכתב ברייתא סתם ולא כתב מאי דאמר רב אדא בר אהבה דמוהלין אותו ממה נפשך:
(לא) ומה שכתב רבי׳ שאינו מבין דבריו דודאי מלין אותו ממה נפשך וכו׳ כלומר קשה לו על דברי הרא״ש שכתב אותה ברייתא דמשמע מינה דאין מלין אותו בשבת והא ליתא לפי דעתו אלא מלין אותו ממה נפשך כדרב אדא ואם תאמר שהוצרך לכתבו משום דינא אחרינא דנפיק מינה דהיינו אין מחללין שבת משום מכשירין הא לא היה צריך לכתבה דבזה אין נפקותא לפסק הלכה וכו׳ ואני אומר דדברי הרא״ש מובנים וברורים והנה הנם כדברי הרי״ף ז״ל דשניהם כתבו ברייתא זו דקתני בה בן ז׳ מחללין עליו את השבת בן ח׳ אין מחללין עליו את השבת ספק בן ז׳ ספק בן ח׳ אין מחללין עליו את השבת בן ח׳ הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וסמכו על מ״ש בפרק הערל דאוקמוה להאי ברייתא התם בגמרא בשלא גמרו שערו וצפרניו והרא״ש כתב בפרק ר״א דמילה גופיה אחר ברייתא זו וכל זה איירי בשלא גמרו שערו וצפרניו אבל גמרו שערו וצפרניו אפילו הוא ידוע שהוא בן ח׳ כגון שפירש ממנה אמר שבעל מותר לטלטלו ולמולו בשבת דפסק הלכה בפרק הערל כר׳ דאמר אשתהויי אשתהי עד כאן לשונו ולפ״ז צ״ל דרב אדא לא הוה מפליג בין גמרו שערו וצפרניו ללא גמרו וכדהוה ס״ד בפרק הערל כי אקשינן ובן ח׳ מי חיי וכדי ליישב מנהג דעלמא דמהלינן ספיקות איצטריך לשנויי דמהלינן להו ממ״נ אבל למאי דאסיקנא בפרק הערל הא דתניא דאין מחללין בשלא גמרו אבל אם גמרו מחללין ממילא נתיישבו מנהג העולם דבגמרו הוא דמהלי ובדין עבדי ולא מטעם ממ״נ כדאמר רב אדא והשתא אתיא ברייתא כפשטא ולא צריכים לדחוקה ולאוקמא כר״א כדאוקמי רב אדא ואף על גב דלצאת לגמרי מתורת נפל לא סגי בגמרו שערו וצפרניו עד שישהה שלשים כדרשב״ג פ׳ ר״א ופ׳ הערל מ״מ מאחר ששערו וצפרניו מוכיחים עליו דבן קיימא הוא מחזקינן ליה ברוב הנולדים שהם בני קיימא ומהלינן ליה כמו שאנו סומכים בכמה דברים על הרוב וכי לא גמרו כיון דלית ליה שום הוכחה איתרע ליה רובא ולא מהלינן ליה ואע״ג דאי ספק הוא אין כאן איסור תורה שהרי מחתך בעלמא הוא לא רצו חכמים להתיר טלטול במקום שקרוב לודאי שאינו בן קיימא:
ודע שגם הר״ן נעלמה ממנו דעת הרי״ף ולא נזכר למ״ש הרי״ף בפרק הערל על ברייתא זו דאוקימתא בגמרא שלא גמרו שערו וצפרניו שהרי כתב שנראה שדעת הרי״ף שאין מוהלין ספיקות בשבת ולפיכך הביא ברייתא זו בהל׳ סתם שאילו היה דעתו דמהלינן ספיקות בשבת הו״ל להביא לדרב אדא בהלכותיו והו״ל להשמיט ברייתא זו עכ״ל ואילו היה נזכר הר״ן למה שכתב הרי״ף בפ׳ הערל דברייתא זו בשלא גמרו שערו וצפרניו הוא לא הו״ל לכתוב סתם שנראה שדעת הרי״ף שאין מוהלין ספיקות בשבת דמשמע בין גמרו בין לא גמרו ועוד שסיים וכתב אבל הרמב״ם כתב בפ״א מה׳ מילה דמהלינן ספיקות ממ״נ וכו׳ מעשים בכל יום עכ״ל והרמב״ם בין גמרו בין לא גמרו קאמר דמהלינן ומשמע דלהרי״ף בין גמרו בין לא גמרו לא מהלינן ועוד דכתב שכן מעשים בכל יום וגמרו הוא דאיתרמי בכל יום דלא גמרו לא מתרמי פעם ביובל ומשמע מדבריו דהנך מעשים בכל יום הויא דלא כהרי״ף אבל לפי מ״ש אני שפיר עבדינן בכל יום לממהל בשבת ספיקות שגמרו שערם וצפרנם גם לדעת הרי״ף והרא״ש ואפי׳ הם בן ח׳ ודאים כיון שגמרו שעריהם וצפרניהם מהלינן בשבת בין לדעת הרי״ף והרא״ש בין לדעת הרמב״ם ז״ל ודברים אלו ברורים מאוד בעיני. וכבר הארכתי בהם בביאורי לטור אורח חיים סימן של״א: (לב) ישראל שנשתמד ונשוי ישראלית ונולד לו בן ממנה מלין אותו בשבת וכו׳ כ״כ בעל העיטור:
[בדק הבית: ול״נ דאפי׳ נשוי מומרת נמי מלין בשבת הבן הנולד להם שהרי הם חייבים בכל המצות וישראלית דנקט העיטור אפשר דלאו לאפוקי מומרת אלא לאפוקי נכרית:] (לג) ומה שכתב ישראל שנשא כותית וילדה לו בן אינו נימול בשבת שולדה כמוה ירושלמי ואיתא נמי בב״ר וכתבו בעל העיטור:
[בדק הבית: כתב הר״ש בן הרשב״ץ ממזר מותר למולו אפי׳ בשבת:]
(לד) כל מילה שאינו דוחה שבת גם י״ט אינו דוחה במשנה פ׳ רבי אליעזר דמילה (שבת קלז.) נולד בין השמשות נימול לט׳:
[בדק הבית: כתוב בא״ח בהלכות י״נ בשם הרמב״ם הקראי״ם כל זמן שלא ידברו תועה על הרבנים שבדור ולא יתלוצצו בדברי רבותינו הקדושים חכמי המשנה והתלמוד נכון לנו לכבדם וללכת לשאול בשלומם אפי׳ בבתיהם ולמול בניהם אפי׳ ביום השבת היכא דגזור להו גזירה דידן ועבוד להו מילה ופריעה דדילמא נפיק מינייהו זרעא מעליא והדרי בתיובתא והכי אשכחן לרבינו האי דאמר הכי עכ״ל:
]בין השמשות בע״ש נימול לי׳ י״ט אחר השבת נימול לי״א שני י״ט של ר״ה נימול לי״ב:
(לה) ומה שכתב הרמב״ם בפ״א מהלכות מילה שדוחה י״ט שני של גליות טעמו מדלא אשכח תנא נימול לי״ב אלא דוקא בשני י״ט של ר״ה אבל הרא״ש כתב בתשובה כלל כ״ו דעיקר גבי מת התירו לדחות י״ט שני והתירו אפי׳ בי״ט שני של ר״ה אבל במילה שכבר עבר זמנה לא התירו לדחות י״ט ב׳ בשבילה וממתניתין דלא אשכח נימול לשנים עשר אלא בשני ימים טובים של ראש השנה אין ראיה דמתניתין נשנית בארץ ישראל:
גרסינן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלג:) מהלקטין את המילה ואם לא הילקט ענוש כרת מני אמר רב כהנא אומן מתקיף לה רב פפא אומן לימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבדיתו פלגא דמצוה ואסקה רב אשי הכא במאי עסקינן כגון דאתא בין השמשות דשבת ואמרו ליה לא מספקא ואמר להו מספקינא ועבד ולא איסתפיק ואשתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת. ופירש״י מהלקטין. בציצין המעכבין: ונימא אנא עבדי פלגא. כלומר הואיל וכשהתחיל ברשות התחיל וחבורה שעשה ברשות עשה אמאי חייב נימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה עכ״ל ויש לדקדק מדבריו דנהי דחיובא דכרת ליכא איסורא מיהא איכא כיון שלא גמר המצוה ולפ״ז יש ליזהר שלא ימולו שני אומנין מילה אחת לכתחלה בשבת כגון שיתנו ביניהם שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא יפרע:
[בדק הבית: ובא״ח כתוב בשם בעל התרומות ב׳ מוהלים בשבת א׳ יכול למול וא׳ יעשה פריעה ואין חיוב בראשון על החבורה כיון שהשני גומר המצוה כדאמר רב פפא אנא עבדית פלגא מצוה ואתון עבדיתון אידך פלגא עכ״ל:]
כתב ר״י בשם הגאונים אסור למול הנכרי שלא לשם גירות: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון