Beit Shemuel Even HaEzer 105 – בית שמואל אבן העזר קה‏ – Tur

טור

פירוש

(א) יכולה אשה שתמכור כתובתה או ליתנה לאחרים, בין כולה בין מקצתה, והלוקח והמקבל עומדים במקומה שאם תתאלמן או תתגרש יקחו הם כתובתה. ואם תמות בחיי הבעל אין להם כלום. לפיכך אין הלוקח קונה אותה אלא בדבר מועט. ואם מכרה לבעלה המכר מכר ואסור להשהותה כדפירשתי לעיל, אלא אם כן יעשו לה אחרת בעיקר הכתובה. (ב) ואפילו אם מת הבעל בחייה, אם מתה קודם שנשבעה על כתובתה אין ללוקח ולמקבל כלום. במה דברים אמורים כשנתאלמנה ומתה, שהיא לא היתה יכולה ליפרע מהיתומים אלא בשבועה, אבל נתגרשה ומתה, לקוחות נשבעים שבועה שלא פקדתנו ונוטלים. ודוקא שמתה, אבל אם היא חיה צריכה לישבע שלא נפרעת. ואם אינה רוצה לישבע, יפסידו הלקוחות. ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה, נאמנת במגו שאם היתה רוצה למחול, אבל אם אמרה שנפרעה קודם המכר אינה נאמנת. (ג) שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ששאלת ראובן שמת והניח בנים ואלמנה, ומתה האלמנה קודם שנשבעה על כתובתה, אם יש לבכור פי שנים. דמספקא לן אם קרויין נכסי האם כל זמן שלא נשבעה על כתובתה. תשובה: כל זמן שלא נשבעה האלמנה על כתובתה ולא הגבוה בית דין הכתובה, כל הנכסים בחזקת בעלה, ולא זכתה בהם כלום, והבנים את אביהם הם יורשים ויש להן דין בכורה. (ד) המוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים לא הפסידה שום דבר מתנאי כתובה. אבל המוחלת כתובתה לבעלה, אף על פי שאסורה לישב תחתיו, מכל מקום מחילתה מחילה והפסידה כתובת בנין דכרין. ונראה דהוא הדין נמי שהפסידה כל שאר תנאי הכתובה. וכך כתב הרמב״ם: המוחלת כתובתה לבעלה הפסידה כל תנאי כתובתה ואפילו מזוני לית לה. ויראה מדבריו שאפילו בחייו אין לה מזונות. ואני כתבתי למעלה שיש לה מזונות בחייו, ולא אבדה אלא מזונות שלאחר מיתה. (ה) כתב הרמב״ם: המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים כשאר מוחלין, והוא שיהיה דברים שהדעת סומכת עליהם, ולא יהיה שחוק והיתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה. (ו) המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו, מחול. ואפילו יורש מוחל. לפיכך מכרה כתובתה ומת הבעל, ואח״כ מתה, בנה יכול למחול והמכר בטל. ואפילו אין להם^א יורש אחר אלא זה הבן, ונמצא פרעון הכתובה עליו, יכול למחול לעצמו כדי לבטל המקח, ויורש הכתובה מכח אביו. (ז) בן שמכר כתובת אמו, פי׳ שמכרה בחיי אביו שאם ימות אביו ואח״כ תמות אמו ויורש הוא את כתובתה, שיהיה הלוקח עומד במקומו ליקח אותה, והתנה שאם תערער אמו על המקח שלא יסלקו מערעור. ומתה ולא ערערה, אינו יכול לומר אני במקום אמי, וכמו שהיא היתה יכולה לערער על המקח גם אני מערער ואבטלנו, שערעור של עצמו ודאי קבל על עצמו. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

^א כן ברוב עדי הנוסח.

(א) יכולה האשה למכור וכו׳. ולא חיישינן שתהיה קלה בעיניו להוציאה דהא כשירצה לגרשה יתבע הלוקח אותו עם הכתובה אבל כשמוכר׳ לבעלה אז תהיה קלה בעיניו לגרשה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת:
(ב) המכר מכר. ואם מת קודם שכתב לה כתובה אחרת אין לה כתובה ואם חי הוא צריך לכתוב לה כתובה אחרת היינו מתנה ועיין סס״ז: (ג) אין ללוקח ולמקבל כלום. אף על גב דקי״ל הקונה שט״ח ומת המלוה ואח״כ הלו׳ /הלוה ואח״כ המלוה/ נשבע הלוקח וגובה כמ״ש בח״ה סי׳ ס״ו מחלק בח״מ קנין כתובה גרוע טפי דשמא לא תבא לידי גביה דהז״פ אינו חל עד אחר המיתה והוי כאלו מכרה לו אחר מיתת בעלה:
(ד) אבל אם נתגרשה ומתה. כלומר אף על גב דמת בעלה בחייה והיה עליה שבועה לגבות מן היתומים ומתה בלא שבועה מ״מ נשבעים הלוקחים וגובים אף על גב דמכרה בחיי הבעל מ״מ אחר הגירושין חל הז״פ והוי כאלו קנה באותו פעם ודינו כקונה ש״ח ומת אח״כ הלוה והמלוה דלוקח גובה כנ״ל ולא כח״מ שכ׳ דאיירי במתה היא ואח״כ הבעל אלא אפילו מת הבעל ואח״כ היא ל״ד לנתאלמנה אלא דומה ללוקח כיון הז״פ חל בעת הגירושין:
(ה) אבל אם היא בחייה. ובעלה מת צריכה לישבע היא והלוקח כמ״ש בח״ה דחיישינן שמא פרע לה או ללקוחות ע״ש סי׳ ס״ו ואם הבעל עדיין חי אז אם טוען ברי שפרע להאשה או ללוקח ישבע זה שאומר הבעל שפרע לו ועיין סי׳ צ״ח:
(ו) יפסידו הלקוחות. כלומר הלקוחות חוזרים עליה כמ״ש בח״ה סי׳ ס״ז:
(ז) ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה וכו׳. כ״כ הרא״ש פ׳ הכותב והטעם משום אם אומרת שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במיגו דהא בידה למחול אבל אם אמרה שנפרעה קודם שמכרה י״ל דסבר׳ אם תמחול השתא צריכה לשלם כל הסך משא״כ אם אומרים שנפרעה קודם המכירה א״כ מכרה לו דבר שאינו שוה כלום א״כ א״צ להחזיר אלא מעות שנתן לה ועיין בהרא״ש ספ״ק דב״מ שם מבואר אם נמצא שובר נאמנת להחזיר לבעל במיגו דיכולה למחול ולא אמרינן דסברה אם תמחול צריכה לשלם כל דמי השטר ואפשר שם יש השובר לפנינו אין לחוש שמא השובר מזויף והיא סברה אם תמחול השתא חייב לשלם כל דמי השטר וכאן חיישינן לזה משום דאין ראיה לדבריה: (ח) ומתה האלמנה קודם שנשבעה. בתשובת הרא״ש איתא כל זמן שלא נשבעה ולא הגבוה הב״ד הכתובה אז כל הנכסים הם בחזקת בעלה לכן אפילו הסך המגיע לכתוב׳ לא מקרי נכסי האם וכתב בח״מ משמע אם לא הגבוה הב״ד הכתובה אפילו אם נשבעה קיימת הנכסים בחזקת בעלה ויש לדמות לנכסי הלוה אשר משועבדים למלוה ומ״מ הבכור נוטל פי שנים כמ״ש בח״ה סי׳ רע״ח, לפ״ז קשה ממ״נ אם איירי כאן דהגבוה לה א״כ למה הנכסים קיימת בחזקת בעלה ואם לא הגבוה א״כ אפילו אם שבעה קיימת הנכסים בחזקת בעלה ואפשר דס״ל אם נשבעה הרי הנכסים יותר מוחזקים בידה מנכסי הלוה כיון דהם חייבים לה כמו הבכור שחייב לאביו י״ל דגומר ומקנה, כן ה״נ היורשים פשוטי׳ גמרו להקנות כדי שאל יקח הבכור פי שנים ואפשר אם נשבעה חולקים חלק בכורה מסך הכתובה כמ״ש בח״ה שם לענין מלוה של בכור גם בל״ז לק״מ דהא אם נשבעה אף שיקח הבכור פי שנים מ״מ אח״כ יבואו הפשוטים לתבוע עם הכתובה של אמם וצריך לשלם שני חלקים א״כ מה נ״מ אפילו אם הנכסים בחזקת אביהם מ״מ הבכור אין נוטל פי שנים וא״ל אפילו אם לא נשבעו יאמרו הפשוטים אנו מוחלים השבועה כדי שלא יקח הבכור פ״ש כמ״ש בסי׳ ק׳ בשם תשו׳ ש״י וי״ל הבכור יכול לעכב ע״ז דהוא אינו מוחל משא״כ שם בתשו׳ ש״י איירי דכל היורשים רוצים למחול: (ט) לא הפסידה שום דבר מת״כ. אבל מזונות אין לה מיורשים כמ״ש בסי׳ צ״ג:
(י) אבל המוחלת איבדה כל ת״כ. ולענין אם בנותיה אבדו זכות שלהן עיין בר״ן ס״פ נ״ש והמגיד פי״ט דין י״ב ולקמן סי׳ קי״ב:
(יא) ואפי׳ נדוניי׳. כבר כתבתי סי׳ צ״ג דהמגיד ס״ל להרמב״ם אין הנדוניא בכלל הכתובה ואין מחלק בין אם הנדוני׳ בעין ובין בשאין הנדוני׳ בעין ולרמב״ן והרשב״א והרמ״ה כשאינו בעין נכלל בכלל הכתובה אלא הם פליגי אם דין הנדוניא ודין כתובה שוה ולדעת הריב״ש ס״ל הרמב״ם כשאין בעין כרמב״ן והא דא״י לומר מה שמחלתי עשיתי נ״ר לבעלי כתבו הרמב״ן והרשב״א משום בכתובה א״י לו׳ נ״ר עשיתי לבעלי דהא כל הנשים יש להן כתובה וכן בת״כ א״י לו׳ נ״ר עשיתי דדינו ככתובה כמ״ש במגי׳ פכ״ב ובתשובת ריב״ש שם והא דאי״ל במחילות נדוני׳ נ״ר עשיתי לבעלי תירץ בח״מ משום כיון שאינו בעין יכולה לומר לבעלה למה לך מחילה שלי דהא הכל בידך מיהו קשה לפי זה אם כן למה לא מתרצים כן במחילת כתובה דא״י לומר נ״ר עשיתי מטעם זה אלא נראה דאיירי דמוחלת סתם הכתוב׳ וכשהנדוניא אינו בעין נכלל בכלל הכתובה וכמו דא״י לומר בכתובה נ״ר עשיתי מטעם שכתבתי כן א״י לומר במחיל׳ הנדוניא נ״ר עשיתי ואם מחלה הנדוניא לבד י״ל דיכולה לומר נ״ר עשיתי לבעלי: (יב) המוחלת כתובתה. עיין בח״ה סימן י״ב וסימן רמ״א המוחל והשטר בידו אם מהני המחילה מכאן יש להביא ראיה דמהני מחיל׳ אפי׳ כשהכתוב׳ בידה וכן כתב בח״מ מיהו מה שהביא ראיה מסימן צ״ג ומפ״ק דסנהדרין יש לדחות ועיין סימן כ״ח מ״ש:
(יג) או דברי תימה. כתב בכ״מ דנלמד מהא דאמרינן שבר את כדי דיש הן שהוא כלאו ועיין ב״ח:
(יד) מחילת׳ בטילה. היינו באונס ידוע אבל אם אין האונס ידוע צריכה למסור מודע׳ ועיין סי׳ קי״ח: (טו) בנה יכול למחול. ואין לומר /להקשות/ המוחל צריך לשלם כל החוב מה מרויח במחילה ויש לומר דנ״מ אם הוא קטן דפטור מדין גרמי ועיין תוספו׳ ובח״ה סי׳ ס״ו:
(טז) יכול למחול לעצמו. עיין בח״ה שם הביא החולקים על זה וסבירא להו דא״י למחול: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון