(א) מצות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ספר תורה בפרק שני דסנהדרין [דף כ״א] אמר רבא אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ס״ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה נראה דדייק מדכתב ועתה כתבו לכם בלשון רבים אלמא דכל איש ואיש מישראל מחוייב לכתוב ספר תורה לעצמו וממילא נשמע דאע״פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס״ת שהרי אביו ג״כ היה חייב שיכתוב לו ספר תורה אפילו הכי גם בנו חייב לכתוב לו ס״ת וכן בן בנו עד סוף כל הדורות כל אחד חייב במצוה זו אף על פי שכל אחד יש בידו ספר תורה בירושה מאביו וכן כתב הרמב״ם ברפ״ז מהל׳ ס״ת ואע״פ שהניחו לו אבותיו ס״ת מצוה לכתוב משלו אבל רבי׳ כתב בסתם מ״ע על כל אדם מישראל שיכתוב לו ס״ת ולא כתב אע״פ שהניחו לו אבותיו ס״ת כלישנא דתלמודא ונראה דטעמו דא״צ לפרש בהדיא דממילא הכי משמע דכיון שכל אחד חייב במצוה זו א״כ מסתמא הניחו אבותיו ס״ת לאחד מהיורשים ואפ״ה כל אחד מהיורשים חייב לכתוב לעצמו ואע״ג דאפשר דאבותיו מכרוה מפני הדוחק אפ״ה מסתמא הרגילו הוא שלא נמכר כמו שיתבאר והא דמביא ראיה מפסוק ועתה כתבו לכם את השירה כתב הרמב״ם וז״ל כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות עכ״ל פי׳ בע״כ אין פי׳ הכתוב שירת האזינו לבדה דהא קי״ל דאין כותבין התורה פרשיות פרשיות דתורה חתומה ניתנה אלא קרא קאמר שיכתבו כל התורה עד שירת האזינו ושירה בכלל וכן פי׳ ב״י:

(ב) ומ״ש ומאד צריך לחזר אחריה דאריב״ל וכו׳ בפרק הקומץ רבה [דף ל׳] וה״ק כמי שבא לידו מצוה בשוק דרך מקרה והזדמן ועושה אותה ומקבל עליה שכר אבל אין שכרו כ״כ כמי שמהדר אחר מצוה וכן זה שלקח ס״ת מן השוק שלא טרח אחריה לכתבה אין שכרו כ״כ כמי שטרח לכתבה דהוה מצוה יתירה טפי שמעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני וקאמר רב ששת שזה שלקחה מן השוק אם הגיה בה אפי׳ אות אחת לא נחשב עוד כחוטף מצוה מן השוק דכיון שהיה אצל חבירו בעבירה שהיה משהה ברשותו ספר שאינו מוגה מעלה ע״ז שהגיהו כאילו כתבו וכ״כ התוס׳ והרא״ש והסמ״ג: ומ״ש ומאד צריך לחזר אחריה וכו׳ כלומר כיון דמעלה עליו כאילו קבלה מהר סיני לכך מאד צריך לחזר אחרי מצוה זו שיהא כותב בידו ס״ת לעצמו וכתב הרמב״ם ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו וכ״כ נמוקי יוסף ומביאו ב״י:

(ג) ומ״ש וכ״ש שאין לו למוכר וכו׳ ברייתא בפ׳ בני העיר [כ״ז] ומ״ש ואפי׳ למכור ישן כדי לקנות חדש שם בעיא דלא איפשיטא ומשום חומר קדושת ס״ת פסק לחומרא וכן פסק הרמב״ם פ״י מהס״ת וכתב ב״י ע״ש ה״ר מנוח דהטעם משום דחיישינן לפשיעותא פי׳ דילמא מתרמי אונס ופשע ולא יקנו חדש כדאמר ריש פ״ק דבתרא [דף ג׳] גבי בי כנישתא דלא ליסתרוה לישנה עד דכבר בנה אחריתא. ולפי זה אם היה ס״ת החדש כתוב והיא בבית הסופר ואינו חסר אלא נתינת הדמים מוכרין ע״כ ותימה דהלא מפורש בסוגיא דלפשיעותא ודאי חיישינן דארבב״ת אמר רבי יוחנן משום רשב״ג לא ימכור אדם ס״ת ישן ליקח בו חדש כי קמיבעיא לן כגון דכתוב כבר החדש ומנח בבית הסופר ואינו מעוכב אלא לתת דמים לאיפרוקי מאי ולא איפשיטא ולחומרא דאפילו אינו חסר אלא נתינת דמים נמי אסור למכור הישן והכי משמע מדברי הרי״ף והרא״ש בפרק בני העיר שכתבו לההיא דרבה בב״ח בסתם דלא ימכור אדם ספר תורה ישן ליקח בו חדש משמע דבכל ענין אסור וכדמשמע נמי מדברי הרמב״ם ורבינו וכ״כ הר״ן בפרק בני העיר להדיא ע״ש וצריך לומר דהר״ר מנות פוסק לקולא בהך בעיא דלא איפשיטא דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן בספיקו לקולא מיהו אנן נקטינן ככל הפוסקים דפוסקים לחומרא ונראה דלאו דוקא למכור ישן כדי לקנוח חדש אסור דה״ה כשאחד הוציא מתחלה מעות משלו וקנה חדש על דעת שימכור אח״כ הישן וישתלם מן הישן נמי אסור דעיקר טעמא דאיסורא הוא משום דליכא במכירה זו העלאה בקדש דדוקא כשמעלין בקדש הוא דשרי אבל כי ליכא העלאה אע״ג דליכא נמי הורדה אלא דמיחלף תורה בתורה נמי אסור:

(ד) ומ״ש אפי׳ אין לו מה יאכל שם בברייתא יתר ע״כ ארשב״ג אפי׳ אין לו מה יאכל ומכר ס״ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם ונראה דאין פירושו שימות ברעב ולא ימכור ספר תורה דהא פשיטא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ה״ק אפי׳ אין לו מה יאכל אין מזקיקין אותו למכור ספר תורה אלא נוטל צדקה מהגבאים כההיא דתנן סוף פיאה אין מזקיקין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו כדלעיל בתחילת סימן רנ״ג אבל יש לו מה יאכל אלא שלא יוכל ללמוד תורה או לישא אשה אא״כ ימכור ס״ת רשאי למכור ספר תורה ובהגהות מיימוני הקשה הרמ״ך מהא דאיתא בירושלמי בשם ר׳ יוחנן דכיון דמוכר אדם ס״ת לישא אשה וללמוד תורה כ״ש דמותר מפני חייו והב״י בספר כ״מ נדחק לפרש בירושלמי דהו״ל פלוגתא דאמוראי דלחד מ״ד דשאלו על מפני חייו ולא השיבו ע״ז משמע דס״ל דאסור למכור מפני חייו ולמ״ד דלא שאלו ע״ז משמע דשרי למכור מפני חייו ולא נהירא אלא בין למ״ד לא שאלו ובין למ״ד שאלו ולא השיבום איכא למימר דמותר דלמ״ד לא שאלו סבירא ליה דפשיטא דשרי מפני חייו ולכך לא שאלו ולמ״ד שאלו ולא השיבום איכא למימר נמי דפשיטא דשרי ולפיכך לא השיבום וא״כ ליכא מאן דפליג אדרבי יוחנן דקאמר דכל שכן מפני חייו דשרי אבל לפעד״נ דקושיית הרמ״ך אין לה התחלה דאע״ג דודאי מפני חייו שרי כדאיתא בירושלמי אינו אלא לומר דלא הוי עובר אדרבנן דקאמרי לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שאין צריך לו מיהו אינו רוצה למכור ס״ת מפני חייו אלא להתפרנס מהצדקה גם כן לא קא עביד איסורא ואין מזקיקין לו למכור ספר תורה מפני חייו כדי שלא להתפרנס מהצדקה והיינו דתניא יתר ע״כ ארשב״ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס״ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם דאלמא דלאו שפיר דמי למכור ספר תורה או בתו מפני חייו אלא הו״ל ליטול צדקה אבל איסורא ליכא במוכר ספר תורה מפני חייו והא דכתב הרמב״ם ואסור לאדם למכור ס״ת אפי׳ אין לו מה יאכל וכן מ״ש רבינו ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור אפי׳ אין לו מה יאכל האי איסורא דקאמרי אינו אלא במוכר ספר תורה כשיש לו לאכול אלא שאין צריך לספר תורה זו דיש לו אחרת אבל באין לו מה יאכל ליכא איסורא אלא דלאו שפיר דמי למכרה גם מה שהקשה עוד דתלמודא דידן נמי שרי שהרי לא אמרו אלא דאם מכר ס״ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם אלמא דומיא דבתו דסימן ברכה הוא דאינו רואה אבל איסורא ליכא עד כאן לשונו נמי לא קשיא כלל דודאי הכי הוא דאיסורא ליכא אבל מיהו נמי שמעינן מינה דכיון דאמרי רבנן דאינו רואה סימן ברכה לעולם אלמא דשפיר דמי שאין למוכרה אפי׳ אין לו מה יאכל אלא רשאי ליטול מן הצדקה כדי חייו דאל״כ למה יהיה נענש שלא יראה סימן ברכה וכי היה לו למות ברעב זה נראה לפע״ד ברור ופשוט והכי נקטינן מיהו במרדכי פרק בני העיר כתב ע״ש ראבי״ה בההיא דאין מוכרין ספר תורה אפי׳ ישן ליקח בה חדש דוקא ספר תורה של רבים אבל ספר תורה דיחיד המוכרו ליכא איסורא אבל אינו רואה סימן ברכה כדאמר רשב״ג עד כאן לשונו נראה דבא ליישב הא דקאמר ר״י משום רשב״ג לא ימכור ספר תורה אפי׳ ישן ליקח בה חדש דאלמא דאיכא איסורא והתם קאמר רשב״ג דאינו רואה סימן ברכה אלמא דאיסורא ליכא וקשיא דרשב״ג אדרשב״ג ומתרץ דבס״ת של רבים איכא איסורא ובשל יחיד ליכא איסורא ומשמע דבשל יחיד אפילו יש לו מה יאכל אלא שמוכרה לפי שאין צריך לספר תורה זו אי נמי שמוכר הישן כדי לקנות בו החדש נמי ליכא איסורא ודלא כהרמב״ם ורבינו ואין להקל מיהו אם חייב לנכרים הוה ליה כמוכר ספר תורה לפדיון שבויים דשרי כדכתבו התוספות פרק קמא דב״ב [דף ח׳] בד״ה פדיון שבויים וכן כתב בהגהת מיימוני פ״י והכא נמי כיון שחייב לנכרים ולא ישלם יתפסוהו והוי ליה פדיון שבויים אבל בחייב לישראל נראה דאינו גובה חובו מספר תורה דכיון דרשאי להתפרנס מן הצדקה ואין צריך למכור ספר תורה כדפרי׳ אם כן גם בעל חוב אינו גובה ממנה דלא עדיף ב״ח מחייו ועיין במה שכתבתי בזה בח״מ סימן צ״ו ס״מ בס״ד וע״ל ס״ס רפ״ב:

(ה) ומ״ש ומיהו אם צריך למוכרה כדי ללמוד תורה וכו׳ בפרק בני העיר מימרא דרבי יוחנן משום ר״מ ומה שכתב ואין לו דבר אחר למכור כן כתב הרמב״ם שם ונראה דטעמו דכיון שיש לו דבר אחר למכור כדי ללמוד תורה ולישא אשה ואינו מוכרו אם כן חשבינן ליה כאילו מוכר ספר תורה כדי לקיים אותו דבר שהרי אין צריך למכור ספר תורה בשביל תלמוד תורה ואשה כיון שיש לו דבר אחר למכור אלא דמוכר ספר תורה כדי לקיים בידו אותו דבר וק״ל. כתב ב״י ע״ש ה״ר מנוח דרבים יכולים למכרו ללמוד תורה ליתום המוטל עליהם או להשיאו אשה עד כאן לשונו נראה שהיה תופס פירוש ראבי״ה עיקר דבשל יחיד ליכא איסורא אפילו יש לו מה יאכל אלא שאין צריך לספר תורה זו יכול למכור ואין בו אלא משום דאינו רואה סימן ברכה ואם כן היאך דר״י דאין מוכרין ספרי תורות אלא ללמוד תורה ולישא אשה נמי לא מיירי אלא בספר תורה דרבים היכא דיש להם ספרי תורות הרבה לקרות בהם בצבור ומוכרים לזו כדי ללמוד תורה ליתום וכו׳ ובהא ודאי אפי׳ יש להם לרבים דבר אחר למכור רשאים למכור ספר תורה שאינה צריכה להם דכיון דאין בכיס של צדקה לשכור מלמד ליתום או להשיאו אשה ודאי דאיי הרבים חייבים למכור משלהם כדי ללמד תורה לאחר או להשיאו אשה אבל ספר תורה שאין צריך להם מוכרים כנ״ל ודלא כמ״ש ב״י דמיירי בעניים מדולדלים דאין להם דבר אחר למכור דאלמא דסבירא ליה דחייבים רבים למכור משלהם כדי ללמד תורה לאחר או להשיאו אשה וזה לא שמענו. עוד כתב ב״י ע״ש הר״ר מנוח אינו רואה סימן ברכה וכו׳ דוקא ספר תורה העשוי לקרות ברבים אבל ספרי יחידים מוכרים לעשות מהדמים מה שירצו שעל מנת כן עשאום או לקחום ועוד שקדושתן לא פקעה בכך והם בקדושתן ביד הלוקח כמו שהיו ביד המוכר עד כאן לשונו ונראה דדעתו לחלק בין ספר תורה שכותביין האידנא כל יחיד ויחיד ומניחים בבית הכנסת כדי לקרות בהן ברבים ובין שאר ספרים שקונה כל יחיד ויחיד ללמוד בהן בביתו כגון חמשה חומשי תורה ומשנה ותלמוד ופירושיהם ולהרא״ש איצטריך שכתב שהן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וכו׳ וסבירא ליה לה״ר מנוח דאף להרא״ש הך דרשב״ג דאם מכר ספר תורה אינו רואה סימן ברכה לעולם אינו אלא ביחיד שכתב ס״ת והניחה בב״ה כדי לקרות בהן ברבים ושני טעמים בדבר חדא שמתחלה לא עשאה או לקחה אלא כדי להניחה בב״ה ולא למוכרה ועוד דקדושתו פקעה דשמא הלוקח לא יניחה בב״ה לקרות בה ברבים אבל שאר ספרי יחידים דמתחלה עשאום או לקחום לכך ועוד דקדושתן לא פקעה לא אמר בהם רשב״ג דאינו רואה סימן ברכה אבל הב״י לא הבין כך מדבריו והאריך בזה ואינו מתקבל לפע״ד: