Beit Yosef Even HaEzer 16 – בית יוסף אבן העזר טז‏ – Tur

טור

פירוש

(א) גויה, אף על פי שאין בה לאו, אסורה מדרבנן. ואם בא עליה בזנות דרך מקרה מכין אותו מכות מרדות. ואם יחדה לו בזנות, חייב עליה מדרבנן משום נדה ומשום שפחה ומשום גויה ומשום זונה. כתב הרמב״ם ז״ל בא על הגויה משאר האומות דרך אישות לוקה מן התורה או ישראלית שנבעלה לגוי דרך אישות לוקה מן התורה משום לא תתחתן בם. אחד שבעה עממין ואחד שאר עממין באיסור זה ע״כ. ונ״ל שאינו אלא בשבעה עממין דלא קי״ל כרבי שמעון דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין. ואפילו בשבעה עממין אין לוקין משום לא תתחתן אלא לאחר שנתגיירו, אבל בגיותן לא שייך בהו חתנות. ואינו לוקה עד שיבעול, ואז לוקה עליה משום לא תקח. (ב) ואם בא עליה בפרהסיא לעיני עשרה מישראל היו קנאים פוגעים בו, פירוש הממהר וזריז להורגו ה״ז הי׳ משובח, והוא שמעצמו יקנא לה׳ ויפגע בו. אבל אם בא לבית דין לשאול אין מורין לו לעשות. ואין רשאין לפגוע בו אלא בשעת מעשה, אבל פירש ממנה אין הורגין אותו. וההורגו נהרג עליו. ולא עוד אלא אפילו בא הקנאי להרוג הבועל, ונשמט הבועל והרג הקנאי להציל עצמו מידו, אין הבועל נהרג עליו. לא פגעו בו קנאין ולא הלקהו ב״ד הרי עונשו מפורש בקבלה שהוא בכרת, שנאמר: כי חלל יהודה את^א קדש ה׳ אשר אהב ובעל בת אל נכר (מלאכי ב׳:י״א) יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה (מלאכי ב׳:י״ב). וכתב הרמב״ם עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב״ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו, שבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל הוא, ובנו מן הגויה אינו בנו ומסיר אותו להיות אחר עבודה זרה. ודבר זה גורם לידבק בעבודה זרה שהבדילנו ה׳ מהם ולשוב מאחרי ה׳ ולמעול בו. (ג) ושפחה שהוטבלה לשם עבדות אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו. והבא עליה מכין אותו מכת מרדות. גם בזה כתב הרמב״ם ז״ל אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה, שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה׳, שהבן הוא עבד ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל ולהיותם עבדים. והבא על השפחה אפילו בפרהסיא אין קנאין פוגעין בו. (ה) נתערב ולד של ישראל בולד שפחה, שניהן עבדים, וכופין בעל השפחה ומשחרר שניהן. ואם היה הבן מן האדון של העבד, כשיגדלו ישחררו זה את זה, ויהיו מותרין לבא בקהל. (ו) היו התערובות בנות, שתיהן ספק שפחות, והבא על אחד מהן הולד ספק עבד. וכן אם נתערב ולד גויה בולד ישראלית מטבילין את שניהן לשם גרות, וכל אחד מהם גר. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

^א כן בכ״י של הטור. בנוסח המקרא שלנו לא מופיע ״את״.

(א) כותית אע״פ שאין בה לאו אסורה מדרבנן כלומר דרך זנות קאמר שאין בה לאו דלא אסרה תורה אלא דרך אישות ואע״פ שאין לאו בדרך זנות אסורה מדרבנן והכי אמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לו:) אהא דקאמר דגזור על בנותיהם ומקשי בנותיהם דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם ומשני דאורייתא אשה דרך חתנות ואתי אינהו וגזור אפילו דרך זנות:
(ב) ומה שכתב ואם בא עליה בזנות דרך מקרה מכין אותו מכת מרדות ואם יחדה לו בזנות חייב עליה מדרבנן משום נשג״ז כ״כ הרמב״ם בפי״ב מהא״ב וכתב ה״ה הבא על הכותית דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מד״ס בפרק הרואה (ברכות נח.) ר׳ שילא חזייה לההוא גברא דבעל כותית ונגדיה:
ומה שכתב ואם יחדה לו וכולי בפרק אין מעמידין אמרו ישראל הבא על הכותית הל״מ הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אלא דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה ואתו אינהו וגזור אפי׳ בצנעה והקשו בצנעה נמי ב״ד של חשמונאי גזרו ישראל הבא על הכותית חייב משום נשג״ז ותירצו התם דמייחד לה אבל הכא אקראי בעלמא ע״כ בגמרא לפי גירסת רבינו ויש שם גרסאות אחרות עכ״ל:
כתב הרמב״ם ז״ל בא על הכותית משאר העכו״ם דרך אישות לוקה מן התורה וכו׳ בפי״ב מהא״ב ומ״ש רבינו ונ״ל שאינו אלא בז׳ עכו״ם דלא קי״ל כר״ש וכו׳ ואפילו ז׳ עכו״ם אין לוקין משום לא תתחתן אלא לאחר שנתגיירו וכו׳ הוא מקשה על דברי הרמב״ם שתי קושיות חדא על מה שכתב דעל שאר העכו״ם נמי לוקה דהיינו לר״ש ולא קי״ל כותיה אלא כרבנן דאמרי דלא נאמר לא תתחתן אלא בז׳ עכו״ם דוקא ועוד דאפי׳ בז׳ עכו״ם אסיק רבא בפ׳ הערל (יבמות עו:) דבעכו״ם לא שייך בהו חתנות וקרא דלא תתחתן בנתגיירו דוקא הוא וי״ל דהרמב״ם פסק בהא כר״ש מדאמרי׳ בקדושין ס״פ האומר (קידושין סח.) כותית דולדה כמוה מנ״ל א״ר יוחנן משום רשב״י דאמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי וכו׳ ההוא בשבעה עכו״ם כתיב שאר עכו״ם מנ״ל אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירין הניחא לרבי שמעון דדריש טעמיה דקרא אלא לרבנן מאי טעמייהו וכולי ומדחזינא דסתמא דתלמודא כר״ש אלמא הלכתא כותיה וכיון דדרשינן טעמא דקרא אית לן למימר דלא אסרה תורה להתחתן משום כי יסיר אלא בעכו״ם דבני הסרה נינהו אבל בגירותן דלאו בני הסרה נינהו לא והא דאמרינן בפרק הערל בעכו״ם לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות אליבא דרבנן קאמר אבל לר״ש הוי איפכא דלא נאמר לא תתחתן אלא בעכו״ם דוקא ואפילו תימא דאליבא דכ״ע אמר הכי לא קי״ל כמסקנא דרבא אלא כדהוה ס״ד מעיקרא דלא נאמר לא תתחתן אלא בעכו״ם דוקא משום דסוגיין דתלמודא סבר הכי דבקדושין ס״פ האומר קאמר כותית דולדה כמוה מנ״ל אמר קרא לא תתחתן בם וכן אמרו בפרק אין מעמידין בנותיהן דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם וכבר נדחקו התוספות ליישב זה כמו שאכתוב בסמוך והרמב״ם תפס עיקר כפשט הסוגיא דמלא תתחתן גופיה נפקא ליה וה״ה כתב על דברי הרמב״ם ומה שאמר רבא בפרק הערל בגירותן אית להו חתנות בעכו״ם לית להו חתנות כבר תרצוה המפרשים ובודאי בעכו״ם כל דרך אישות איכא למימר דאיכא לאו דאורייתא עכ״ל ורש״י כתב בריש קדושין נתינים גבעונים שמלו בימי יהושע ואמרי׳ ביבמות דוד גזר עליהם וכ׳ עליו הר״ן ולפי זה איסור נתינים אינו אלא מדבריהם ולפי זה לא קי״ל כרבא דאמר התם בפ׳ הערל דלאו דחתנות דכתיב בשבעה עכו״ם בגירותן נמי הוא אלא כל מי שנתגייר מהם מותר לבא בקהל חוץ מן הנתינים מפני שדוד גזר עליהם וזה דעת הרמב״ם בפי״ב מהא״ב אבל אחרים סוברים דז׳ עכו״ם בגירותן נמי אסירי וכדרבא מיהו היינו דוקא אותם שמתגיירים בעצמם אבל בניהם מותרים ובא דוד וגזר על הנתינים לעולם ואף רש״י עצמו כ׳ בפ׳ ד׳ מיתות כותי בלא תתחתן וכן הנתין וכ״כ בפ׳ אלו הן הלוקין (מכות כא.) עכ״ל:
(ג) ומה שכתב רבינו ואינו לוקה עד שיבעל ואז לוקה עליה משום לא תקח הוא סיום דבריו שכתב דעכו״ם לא שייך בהו חתנות וכ״כ מפני שכתבו התוס׳ בפרק הערל אהא דאמרינן דבעכו״ם לית להו חתנות והא דפריך בפרק אין מעמידין בנותיהם דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם אסיפא דקרא סמיך דכתיב בתו לא תקח לבנך וכן בשלהי האומר בקדושין ול״ג התם לא יהא לך חיתון בהם דלשון זה משמע דמלא תתחתן דריש ור״ת הגיה לא יהא לך ליקוחין בהם דמלא תקח דריש כדפי׳ ואיירי בעכו״ם כדדרשינן כי יסיר לרבות כל המסירין דלא שייך בגירות עכ״ל: (ד) ואם בא אליה בפרהסיא לעיני עשרה מישראל קנאין פוגעין בו בפ׳ הנשרפין (סנהדרין פב.) תנן הבועל ארמית קנאין פוגעין בו ובפ״ב דעבודה זרה (ל:) אמרי׳ ישראל הבא על כותית הל״מ הוא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה ואתי אינהו וגזר אפילו בצנעה:
(ה) ומה שכתב דפרהסיא הוא לעיני י׳ מישראל כ״כ הרמב״ם בפי״ב מהא״ב וכתב ה״ה שלמד כן מדאמרינן (ו.) גבי פרהסיא דקידוש השם אין פרהסיא פחות מי׳ ב״א ואמרו שם דכולם ישראל וכתב עוד ה״ה בהשגות א״א בד״א שהתרו בו ולא פירש אבל אם לא התרו לא אמרינן הרי אלו משובחין ע״כ וי״ל שכל שהוא מזיד אין צריך התראה שלא מצינו התראה אלא לחייבי מיתות אבל זו הלכה הוא ואינן רשאין אלא בשעת מעשה ולא מצינו בפנחס שהתרה בזמרי ומ״מ יראה לי שמה שאמרו (סנהדרין פב:) גבי זמרי שהיה לו לפרוש ולא פירש הוא כשהתרה בו פנחס עכ״ל:
(ו) ומה שכתב והוא שמעצמו יקנא לה׳ ויפגע בו אבל אם בא לב״ד לשאול אין רוורין לו לעשות ואין רשאין לפגע בו אלא בשעת מעשה וכו׳ עד אין הבועל נהרג עליו מימרא דרבי יוחנן בפ׳ הנשרפין (סנהדרין פב:). כתב בא״ח בשם הרמב״ן ישראל הבא על הכותית כיון שהוא מחייבי מיתה שהרי קנאים יכולין לפגוע בו הרי הוא בכלל ג׳ עבירות ואפילו הכותית מתכוונת להנאתה יהרג ואל יעבור ונ״ל דהיינו דוקא לבא עליה בפרהסיא עד כאן לשונו:
(ז) ומה שכתב לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב״ד הרי ענשו מפורש בקבלה שהוא בכרת שנאמר כי חלל יהודה את קדש יי׳ אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת יי׳ לאיש אשר יעשנה ער ועונה וכו׳ שם ומסיים בה אם ת״ח הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים אם כהן הוא לא יהיה לו בן מניש מנחה ליי׳ צבאות וכתב הרמב״ם עון זה אע״פ שאין בו מיתת ב״ד אל יהי קל בעיניך וכ׳ בפי״ב מהא״ב ובפ״ב דערובין (יט.) אמרו שאברהם אבינו אינו מניח שום ישראל מהול ליכנס לגיהנם חוץ מהבא על הכותית:
(ח) ומה שכתב שבנו מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובנו מן הכותית אינו בנו מבואר במשנה פרק ב׳ דיבמות (יבמות כב:): (ט) ושפחה שהוטבלה לשם עבדות אסורה לבן חורין וכו׳ ז״ל הרמב״ם בפי״ב מהא״ב העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו״ם ולכלל ישראל לא באו לפיכך השפחה אסורה לבן חורין אחד שפחתו ואחד שפחה חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מד״ס ולא חייבה תורה מלקות בשפחה אא״כ היתה נחרפת לאיש עכ״ל:
גם בזה כתב הרמב״ם אל יהי עון זה קל בעיניך וכו׳ בפרק הנזכר:
(י) ומה שכתב והבא על השפחה אפילו בפרהסיא אין קנאין פוגעין בו ז״ל הרמב״ם בפ׳ הנזכר הבא על השפחה אפילו בפרהסיא ובשעת העבירה אין קנאין פוגעין בו כו׳ וכן אם לקח שפחה דרך חתנות אינו לוקה מן התורה שמעת שטבלה וקבלה מצות יצאת מכלל עכו״ם עכ״ל כתב בא״ח בשם הגאונים בר ישראל שנתפש עם שפחתו הי׳ מוציאין אותה ממנו ומוכרים אותה ומפזרים דמיה לעניי ישראל והיו מלקין אותו ומגלחין שערו ומנדין אותו ל׳ יום עכ״ל: (יא) ומה שכתב נתערב ולד ישראל בולד שפחה שניהם עבדים וכו׳ עד סוף הסימן הכל דברי הרמב״ם בפרק הנזכר וכ׳ ה״ה נתערב ולד ישראלית זה פשוט ומתבאר בפ׳ נושאין (יבמות צט.) במשנה כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ובגמרא ועל מ״ש הרמב״ם היו התערובות בנות וכולי כתב ה״ה זה פשוט ונראה מדברי רבינו שאין כופין האדון לשחרר שתיהן שע״כ לא אמרו בגמרא שכופין לשחרר עבד אלא מפני ביטול ורביה שהרי אינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין ואשה אינה מצווה על פריה ורביה. ומ״מ נראה שאינו יכול להשתעבד בהן כלל מספק שהמע״ה וכל אחת באה מכחה אבל אם היה שתיהן בנותיו כגון האב שבא על שפחתו וילדה לו ונתערבה בתה עם בתו יש לו בהן הזכות שיש לאב בבתו ממ״נ וגם זה פשוט עכ״ל:
כתב רבינו ירוחם בנכ״ג ח״ב זרע שפחה וזרע כותית אינו קרוי זרעו ומותר בקרובים וישראלית שילדה מן העכו״ם קרוי זרעה ואסור בקרובים פשוט בפרק כיצד וכן בירושלמי עכ״ל: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון