Taz Yoreh Deah 331 – ט"ז יורה דעה שלא‏ – Tur

טור

פירוש

הלכות תרומות ומעשרות ומעשר עני וראשית הגז(א) מפני שאין נוהגין תרומות ומעשרות בארצות אלו אין רצוני להאריך בהם אף על פי שמצינו בכמה מקומות בתלמוד שהיו מפרישין תרומות ומעשרות בח״ל פי׳ ר״י דהיינו דוקא במקומות הקרובים לארץ ישראל כמו עמון ומואב ומצרים ובבל שחייבום חכמים בתרומות ומעשרות גזירה אטו ארץ ישראל אבל באלו המקומות הרחוקים מארץ ישראל לא חייבום אבל בארץ ישראל נוהגין. (ב) וכתב הרמב״ם שאינו אלא מדרבנן שאפילו בימי עזרא לא היה דאורייתא כיון שלא עלו כולם ולא היו כל יושביה עליה ונ״ל דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה דכתיב בה בבואכם ודרשינן מינה בביאת כולכם אבל לענין תרומות ומעשרות לא בעינן שיהא כל יושביה עליה ומ״מ איכא מ״ד דהאידנא אינו אלא דרבנן שבטלה קדושת הארץ משגלו ממנה אבל ר״י פי׳ שהם דאורייתא דקדושה שנייה שקדשו בימי עזרא לא בטלה. (יט) הילכך הזורע בארץ ישראל חייב להפריש תרומות ומעשרות לפי סדר שנות השמיטה וזה סדרן שנה ראשונה תרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר שני וכן בשנייה.
בשלישית הכל כסדר ב׳ השנים הראשונים אלא שבמקום מעשר שני נוהג מעשר עני וג׳ שנים השניים כג׳ הראשונים ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודת קרקע ובארץ ישראל האידנא מדרבנן ואין בה תרומות ומעשרות.
ובח״ל שאין שמיטת קרקע נוהגת אפילו מדרבנן הקרובים לארץ ישראל כמו עמון ומואב ומצרים נותנין מעשר עני כמו בששית והרחוקים כמו בבל נותנין מעשר שני.
ושמיטה היא בשנת פ״ח לר״י ולרש״י בשנת פ״ט וכן עיקר וכן ימנה לעולם שבע שנים אחר שבע דקי״ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן.
וזה משפט התרומות והמעשרות תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה וחכמים נתנו בה שיעור עין יפה אחד מארבעים ועין רעה אחד מששים ובינונית אחד מחמשים בד״א בזמן שארץ ישראל בטהרתה והיא נאכלת ואז לא היו נותנין אותה אלא לכהן חבר ומיוחס בין גדול בין קטן ומאכיל לכל קנינו כמו לאשתו ולעבדיו ואוכלין דברים העומדים לאכילה ושותין דברים העומדים לשתייה וסכין בדברים העומדין לסיכה אבל לא ישנו בדבר ממה שדרכו לעשות בו ולא יעשו משקין משום פירות חוץ מענבים וזיתים לבד.
אבל האידנא שהכל טמאים ואי אפשר לה ליאכל מפריש כל שהוא אפילו חטה אחת ונותנה לכהן אפילו לעם הארץ ואינו מיוחס רק שיהא מוחזק בכהן והוא שורפה ויכול להניחה עד שישרפנה ליהנות בה בשעת שריפה ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה אפילו אם מניחה בכלי שאינו מאוס כיון שאין שום תרומה נאכלת אבל זר אסור ליהנות בשריפתה אם לא שיהא כהן נהנה עמו ומ״מ שאר הנאות שאינו מכלה אותה מותרת אפילו לזרים כדתנן מערבין לישראל בתרומה. (כה) ואין מפרישין אותה אלא מן המוקף בד״א בארץ ישראל אבל בח״ל מפרישין אותה לכתחילה שלא מן המוקף. (כא) אף על פי שאין לה שיעור למטה יש לה שיעור למעלה שאינו יכול לעשות כל גורנו תרומה ואם קרא שם תרומה על כל הכרי אין שם תרומה חלה עליו. (יט) וזה הדין אם הוכשרה התבואה כגון שבא עליה מים אחר שנתלשה. אבל אם לא הוכשרה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה ואי אפשר לאוכלה שהכל טמאים וטמא אסור לאכול בתרומה טהורה וא״א לשורפה כיון שהיא טהורה אלא תקבר וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כדי שתטמא וישרפנה מיד פן יבא לידי מכשול ליהנות ממנה. (סו) ואח״כ מפריש אחד מי׳ מהנשאר ויתננו לכהן או ללוי. (כ) והכהן או הלוי שנתנוהו להן יפרישו ממנה אחד מי׳ והוא הנקרא תרומת מעשר. (סח) ואם זה המפריש תרומת מעשר כהן הוא יעכבנה לעצמו. (כ) ואם הוא לוי יתננה לכהן ודינה כדין תרומה גדולה. (סז) והנשאר הוא ממונו של הכהן או הלוי לכל דבר ומותר לזרים. (סח) וכן כהן ולוי צריכין להפריש מעשר משלהן אף על פי שהוא לעצמו כדי להפריש ממנה תרומת מעשר. וכן הדין בכל התרומות ומעשרות אף על פי שהן לעצמן צריכין להפרישן כמו ישראל.
ואם הפריש הישראל מעשר בשבלים קודם שהפריש תרומה גדולה אין הלוי צריך להפריש ממנו חלק תרומה גדולה שהיה על הישראל להפריש. אבל אם דש הישראל והפריש המעשר מן הדגן קודם שהפריש ממנו תרומה גדולה חייב הלוי להפריש תרומה גדולה שבו מלבד תרומת המעשר.
לוי שלקח המעשר בשבלים לא יתן ממנו תרומה בשבלים אלא קונסים אותו לדוש ולהבר וליתן המעשר דגן ואינו חייב ליתן המעשר מן התבן והעצה ואם הפריש תרומת מעשר שבלים כמו שלקח ה״ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן. (כד) ומפרישין תרומת מעשר אפילו שלא מן המוקף. (יט) ואח״כ יפריש הישראל אחד מעשרה מהנשאר והוא הנקרא מעשר שני. (קלב) וזה משפטו אם לא הוכשר אז הוא טהור והיה ראוי לאוכלו בירושלים שאף על פי שאין חומה קדושת העיר והבית לא בטלו אלא שא״א לאוכלו כיון שאין מזבח דאיתקש לבכור בהמה מה בכור בזמן שיש בית אף במעשר דוקא בזמן שיש מזבח. (קלג) אלא אם הוא חוץ לירושלים יחללנו על שוה פרוטה וישחקנו וישליכנו לנהר. (קלה) ואם הוא בירושלים שהוא טהור א״א לפדותו ואיכא למיחש שמא יבא בו לידי תקלה הילכך מותר להכשירו כדי שיטמא ואף על פי שאף לאחר שנטמא אסור לאוכלו ולא לבערו בטומאה מ״מ כיון שנטמא יכול לפדותו אפילו בירושלים. (קלג) ויחללנו על שוה פרוטה אפילו אם הוא הרבה וישחקנו ויוליכנו לנהר. (קלד) ובלבד שיהא במעשר שני שוה פרוטה ואם אין לו ממנו שוה פרוטה ישהנו עד שיהא לו ממנו שוה פרוטה. (קלז) ובשעה שמחללו יברך ברוך אתה י״י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון מעשר שני. (קלה) וכ״כ הרמב״ם שאף בזמן הזה אין פודין אותו בירושלים ולא מחללין אותו ולא מוכרין אותו שם ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו עד שירקב ואם עבר והוציאו מניחין אותו עד שירקב לפיכך אין מפרישין מעשר בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישוהו שם בזמן הזה ירקב. (יט) מ״ע של שנה שלישית וששית נותנו לעניים והוא ממונן לעשות בו כל מה שירצו ולאוכלו בטומאה כמו שירצו. (קמו) ואם באו העניים בשבילו בשדה צריך ליתן לכל אחד כדי שובעו ואם אין לו ליתן לכל אחד כדי שובעו נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם ואם הביאו לביתו מחלקו כמו שירצה אפילו אין מגיע לכל אחד אלא כזית באו איש ואשה לשאול נותנים לאשה תחילה ופוטרין אותה ואח״כ לאיש וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בעל כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה אב ובנו שני אחים ושני שותפין שהיה אחד מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו שני עניים שקבלו השדה באריסות זה מפריש מעשר עני של חלקו ונותן לחבירו וכן חבירו מפריש מחלקו ונותן לו מעשר עני אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמולין ולא פודין בו השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו לצדקה אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע שהוא מעשר עני ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה ואין מוציאין אותו מהארץ לח״ל. (קל) וכל אלו התרומות והמעשרות ואפילו מעשר עני טובלין שאסור לאכול מהתבואה קודם הפרשתם. (עח) ועל כולם מברך בשעת הפרשתם. (נב) ואין תורמין אלא מן היפה. (נג) ולא ממין על שאינו מינו. (נד) ולא מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו. (נה) ואין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש. (נו) ואין תורמין מן היבש על הלח ולא מן הלח על היבש ואם תרם אין תרומתו תרומה. (נח) ואין תורמין מפירות הארץ על פירות ח״ל ולא מפירות ח״ל על פירות הארץ ולא מפירות שאינם חייבין בתרומה כגון לקט שכחה ופאה והפקר או פירות שנתרמה תרומתן על פירות שחייבין בתרומה ולא מפירות החייבין על פירות הפטורין. (נט) אפילו אחד חיובו מדברי תורה ואחד חיובו מדבריהם אין תורמין מזה על זה ואם תרם אין תרומתו תרומה. (כט) עושה אדם שליח להפריש לו תרומותיו ומעשרותיו. (ל) ואין עושין שליח נכרי.
ה׳ לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חרש שוטה וקטן והנכרי שתרם של ישראל אפילו ברשותו והתורם שאינו שלו שלא ברשות הבעלים אבל התורם משלו על של חבירו הרי זו תרומה וטובת הנאה שלו שנותנו לכל כהן שירצה. (לא) התורם משל חבירו שלא ברשות ומצאו בעל הפירות ואומר לו כלך אצל יפות אם יש שם פירות יפות יותר מאותן שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד לא היו יפות מאותן שתרם אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא דרך מיחוי ואם בא בעל הפירות ולקח והוסיף אפילו אין יפות מאלו תרומתו תרומה. (לב) חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה חרש המדבר ואינו שומע ואלם ששומע ואינו מדבר והערום והשיכור והסומא. (לג) קטן שהגיע לעונת נדרים אף על פי שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה. (לד) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו צא ותרום והלך לתרום ואינו יודע אם תרם אם לא תרם ומצא כריו תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים חזקה שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא תרם אחר שלא ברשות וכ״כ ר״ת אבל ה״ר שמשון פסק דאפילו בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו אם הוא בענין שיהיה מכשול למשלח אם לא יעשנה הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן לשמא תרם אחר אבל אם אין ידוע לו שהוא תרום לא יסמוך אשליח שהשליח חושש שמא לא יסמוך עליו ולא יאכל ממנו עד שיודע לו שהוא תרום ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל. (לה) פירות השותפין חייבין בתרומות ומעשר ואין השותפין צריכין ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה תרם אחד מהם ובא השני ותרם תרומה שנייה שלא ידע שתרם חבירו אם היו ממחין זה על זה אין תרומת השני תרומה ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת הב׳ תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה. (לו) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו לתרום והלך ותרם וזה בטל שליחותו קודם שתרם אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום ובטל שליחותו קודם שתרם אינה תרומה ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם למה לי שינה אפילו בלא שינוי אינה תרומה ואם שינה אפילו לא ביטל השליחות אינה תרומה. (לז) אריס שתרם ובא בעל הבית ומצאו ועכב אם עד שלא תרם עכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עכב תרומתו תרומה. (לח) האפוטרופסין תורמין על של יתומים. (מד) נכרי שתרם משלו על של ישראל דבר תורה אינה תרומה ומדרבנן היא תרומה.
ובודקין הנכרי שהפרישה אם אמר כדעת ישראל הפרשתיה תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה. בד״א בארץ ישראל אבל בח״ל אינה תרומה כלל. (מה) אין הישראל חייב לטפל בתרומה להביא אותה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא כהנים יוצאים לגרנות וישראל נותנין להם חלקם שם ואם לא יצאו ה״ז מפריש ומניחה בגורן ואם חיה ובהמה מצויים שם ואינה משתמרת שם תקנו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ונוטל שכר הבאתה מהכהן.
אסור לכהן שיטול תרומה או שאר מתנותיו עד שיפרישום הבעלים שאין לו זכייה לכהן עד שירימו אותם ואח״כ זוכה בהן ואף אחר שהורמו לא יטול אותם אלא מדעת הבעלים שהרי הם לבעלים ליתנם לכל כהן שירצו ואם לקחן שלא מדעת בעליהן זכה בהם שאין לבעלים בהן אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון ואסור לכהנים ולוים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהן ואסור לישראל להניחן לסייען אלא נותן להם חלקם דרך כבוד.
נותן תרומה לכהן על מנת להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות.
וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות ואפילו לשאול אותם בפיהם אסור אלא נוטלן בכבוד.
לא יתן אדם תרומה לשומר שדהו ולא בכור לשומר עדרו ולא מתנות לרועה בהמתו ואם נתן חלל אא״כ נתן לו שכר שמירתו תחלה.
כתב הרמב״ם ורשאי ישראל לומר לישראל הילך סלע זו ותן תרומה זו או בכור זה או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי. בד״א שהיו הבעלים רוצים ליתן אותה לאחד משני כהנים אלו בחנם ואמר לו חבירו הילך סלע ותן לזה. אבל בעלים שאומרים לכהן או ללוי הילך חלק זה בטובת הנאה אסור ע״כ. ומיהו בבכורות בפרק עד כמה משמע דדוקא בתרומה ומעשר שרי למימרא הילך סלע ותנם לבן בתי כהן אבל בבכור זרוע לחיים וקבה אסור ואיתא נמי התם דוקא ישראל שרי למימר הכי לישראל חבירו אבל כהן לכהן אסור.
אסור לעשות סחורה בתרומה ומעשרות אף על פי שלוקח מכהן ומוכר לכהן.
כהן שנשא ישראלית מאכילה בתרומה וכן אם קנה עבדים ודוקא עבדים כנענים אבל שאר עבדים אפילו נרצע אינו אוכל כיון שאין גופו קנוי לו.
וכהן אפילו ערל וטמא שאין אוכלין מאכילין לנשיהן ועבדיהם.
בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו ובת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל לא יאכלו.
כהן הדיוט שנשא גרושה והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי מלוג לא יאכלו ועבדי צאן ברזל יאכלו.
בת ישראל שנשאת לכהן ומת ויש לה זרע ממנו ואינה מעוברת היא והעבדים אוכלין בין של מלוג בין של צאן ברזל הניחה מעוברת ואין לה זרע ממנו לא היא ולא העבדים אוכלין עד שתלד ואם היא מעוברת וגם יש לה זרע אם יש בהן זכר תאכל היא וכל העבדים ואם כולן נקבות היא ועבדי מלוג יאכלו ועבדי צאן ברזל לא יאכלו.
ובת כהן שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת תאכל היא וכל העבדים אפילו קודם שתלד בת כהן שנשאת לישראל ומת ויש לה זרע או שהניחה מעוברת לא תחזור לבית אביה לאכול מת הזרע חוזרת.
בת ישראל מאורסת לכהן או שומרת יבם לכהן אינה אוכלת וכן בת כהן מאורסת לישראל או שומרת יבם לישראל נפסלת.
בת כהן נשואה לישראל חרש שוטה וקטן פוסלה ובת ישראל נשואה לכהן חרש שוטה וקטן אינו מאכילה.
ישראל שבא על בת כהן באונס או פיתוי אינו פוסלה ואם נתעברה ממנה פוסלה וכהן שבא על בת ישראל באונס או פיתוי אינה אוכלת עד שתלד.
כל זרע הכהן מאכיל ושל ישראל פוסל אפילו הוא ממזר כיצד בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן וילדה בת ונשאת הבת לממזר וילדה בן הרי הוא ממזר היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל אפילו מתה אמו בת כהן לישראל לא תאכל ואם הזרע עבד אינו פוסל ולא מאכיל כיצד בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן וילדה ממנו בן והלך הבן ולקח שפחה וילדה בן הרי הוא עבד היתה אם אביו בת כהן לישראל תאכל אחרי מות אביו בת ישראל לכהן לא תאכל.
פעמים שהזרע כהן גמור ופוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה ממנו בת ונשאת הבת לכהן וילדה ממנו בן הרי זה כהן גמור ומאכיל את אמו אפילו אחרי מות אביו ופוסל את אם אמו שהרי זרע הישראל קיים בת ישראל שיש לה זרע מכהן שאוכל בשבילו ונשאת לישראל ויש לה זרע ממנו אותו הזרע פוסלה מת אותו זרע חוזרת לאכול בשביל זרעה מכהן.
אף על פי שאין עתה תרומה נפקא מינה לחלה שנוהגת עתה אפילו למ״ד לא בטלה קדושת עזרא וחיוב תרומות ומעשרות האידנא דאורייתא היינו דוקא בזורע שדהו ואוכל תבואתה אבל זורע ומוכר אינו אלא מדרבנן. וכן הלוקח אפילו מחבירו ישראל א״צ לעשר אלא מדרבנן. ואצ״ל בלוקח מן הנכרי. ומיהו מדרבנן חייב לעשר אפילו למ״ד יש קנין לנכרי בארץ ישראל.
ודוקא בלוקח אחר שמירחום הבעלים אבל הלוקח קודם שמירחום הבעלים חייב לעשר מן התורה כזורע בתוך שלו אפילו לוקח מנכרי. (ו) המוכר פירות שדהו לנכרי אפילו לאחר שגדלו השליש ומירחם הנכרי פטור מן התורה ומדרבנן חייב לעשר.
אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל לא נפטרו בכך. (ד) לשון הרמב״ם פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בארץ ישראל אם נגמרו מלאכתן ביד נכרי פטור מכלום ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה ומפריש תרומה גדולה ונותנו לכהן ותרומת מעשר ומכרה לכהן ומעשר ראשון והוא שלו. (ה) מכר הנכרי לישראל הפירות כשהן מחוברין אם עד שלא באו לעונת מעשרות באו לידי ישראל חייבין בכל ונותן התרומות והמעשרות לבעלים ואם מכרן לאחר שבאו לעונת מעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר שני ונותן לבעלים לפי חשבון. כיצד לקח התבואה זרועה מן הנכרי אחר שהביא שליש ונגמר ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות ונותן שני שלישי המעשר ללוי ושני שלישי התרומה לכהן ומוכר לו השליש. (ו) ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שבאו לעונת מעשרות פטורין מן התרומות ומעשרות ואם לאחר שבאו לעונת מעשרות אף על פי שגמרן הנכרי חייב בכל מדבריהם. וכן נכרי שגומר פירותיו של ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבין בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם. (ז) מכר הנכרי פירות לישראל מחוברין אחר שבאו לעונת מעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי ברשות הישראל אינן חייבין בתרומות ומעשרות הואיל ובאו לעונת מעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי אף על גב שהן ברשות הישראל. (יב) פירות ארץ ישראל שיצאו לח״ל פטורין מן החלה ומן המעשרות ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם.
ופירות של ח״ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה ואם נקבעו למעשר ביד ישראל לאחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם ע״כ.
אף על פי שהלוקח מן הישראל והלוקח מהנכרי שוין שחייבין להפריש מדרבנן בזה הן חלוקין שהלוקח מן הנכרי צריך להפריש הכל ונותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר ומעכב המעשר לעצמו והלוקח מישראל אם המוכר חבר ובקי במעשרות ואינו חשוד עליהן אינו צריך לעשר שאסור לו לאדם למכור פירותיו טבלים. ואם הוא ע״ה מפריש אחד מעשרה למעשר ומפריש האחד מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן ומעכב המעשר לעצמו ומעשר שני יחללנו על שוה פרוטה ומעשר עני יפרישנו ויעכבנו לעצמו אבל תרומה גדולה א״צ להפריש כלל שאין ע״ה חשודין עליה. (סא) כתוב בסה״ת אף על פי שלוקח מנכרי ומישראל שניהם אינן אלא דרבנן אין תורמין מזה על זה לפי שיש יותר חיוב בלוקח מישראל מבלוקח מנכרי ודמי לתורם מחיוב על הפטור או איפכא וכ״ש שלא יתרום אפילו בלוקח מישראל על פירותיו ואצ״ל בלוקח מנכרי דלא. (קכא) המקבל שדה מן הנכרי בארץ ישראל למ״ד יש קנין לנכרי א״צ לעשר אבל החוכר ממנו בדבר ידוע צריך לעשר והרמב״ם כתב שאין קנין לנכרי בארץ ישראל. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

(א) ויש חולקין כו׳ – דעת הטור שכתב על הרמב״ם דס״ל גבי תרומה נמי דרשינן ביאת כולכם דוקא דזה אינו דדוקא גבי חלה אמרינן כן דגבה כתיב בבואכם ואיני יודע מה קושיא דהא דדרשינן כן בפרק שני דכתובות גבי חלה הא אמרינן בלשון זה אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דכתיב בבואכם בביאת כולכם וכיון דלמאן דאמר תרומה דאורייתא אנו מוכרחים לחלק בזה בין תרומה לחלה ואמרי׳ דדוקא גבי חלה הקפידה תורה על ביאת כולכם ממילא למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן כדקיימא לן להלכה הוה תרומה וחלה שוין בזה וצ״ע על הטור בזה. (ב) שאין אתה יכול ליטול ממנו – וסיים שם ברמב״ם בלשון זה ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן אבל טבל שאתה לוקח מעובד כוכבים אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שהפריש אלא מוכרה לכהן. (ג) כל מעשר ראשון ללוי – והלוי יפריש אחר כך תרומת מעשר לכהן ונראה פשוט דחייב ג״כ במעשר שני ועני דהא חייב בכל קאמר.
(ד) שני שלישי המעשר הראשון – כי כל מה שגדל בחלקו הוה כאלו היה שלו מעולם ובטור מסיים ומוכר לו השליש וכתב רש״ל ופשיטא דתרומה גדולה נותן. (ה) חייב בתרומה – שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידולו מן הארץ ויש לו בעלים אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה ומעשר כן כ׳ רמב״ם משמע שמן התורה חייב אבל רש״י פירש בפ״ק דקדושין (דף ג׳) דמעשר אילן הוא מדרבנן והכי אמרינן להדיא בפרק כיצד מברכין דמעשר אילן בארץ גופיה הוא מדרבנן וכן כתב הראב״ד פרק ג׳ דתרומות וז״ל שתרומת שאר הפירות דרבנן חוץ מדגן תירוש ויצהר. (ו) מהירק בחוצה לארץ כו׳ – לפי שגם בא״י אינו אלא מדבריהם שנאמר תבואת זרעך וירק לאו תבואה היא. (ז) תרומה ותרומת מעשר על הכל ומפריש כו׳ – זה ודאי שצריך להפריש מעשר מן הכל שהרי א״א להפריש תרומת מעשר מן הכל אא״כ מפריש תחילה מעשר מן הכל אלא הא דאמרינן בסיפא לפי חשבון היינו שא״צ ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר מערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר דאסורים לזרים נותן הכל לכהן. כ״כ הר״ש פ״ג דחלה. (ח) ויכול להניחה ולשרפה – ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה אפי׳ אם מניחה בכלי שאינו מאוס כיון שאין שום תרומה נאכלת כ״כ הטור פי׳ דבריו דבפ׳ כל שעה אמרי׳ דצריך להניח תרומה טמאה בכלי מאוס שלא יבא לידי תקלה שיאכלנה דיסבור שהיא טהורה ועכשיו שאין אוכלין אפילו טהורה אין חשש תקלה זו ואין לחוש לזר שיאכלנה שכל כהן מייחד מקום לתרומה בפני עצמה כנ״ל.
(ט) אבל אם לא הוכשרה כו׳ – בטור כתוב בלשון זה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה וא״א לאכלה שהרי הכל טמאים וטמא אסור לאכול תרומה טהורה וא״א לשרפה כיון שהיא טהורה אלא תקבר וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כדי שתטמא וישרפנה מיד פן יבא לידי מכשול ליהנות ממנה עכ״ל. והקשה ב״י שהרי בסמוך כתב שאין חשש תקלה עכשיו כיון שאין תרומה נאכלת ויש מתרצים דבמקום שיש היתר בשריפה אין חשש שהרי לא יעכב הרבה בשריפה והוא שיבוש שהרי יכול להניחה כל זמן שירצה. וראיתי עוד הרבה דוחקים בתירוצים על קושיא זאת ונלע״ד ברור דתיבת מיד הוא ט״ס בדברי הטור וכוונתו היתה שאם לא יטמאנה ויצטרך לקברה יש לחוש שמתוך שהיא טהורה לא יניחנה בכלי שמחזיק שם תרומה טמאה שהיא מצוה לשרפה בשעה שירצה אלא יניחנה כך ושמא יטעה לאכלה ע״כ טוב יותר שיטמא אותה ויוכל לשרפה ממילא לא יבא לידי מכשול כי תיכף יניחנה בכלים טמאים המיוחדים לכך וכן משמע מדברי רמ״א שלא העתיק כאן תיבת מיד.
(י) ונותנו ללוי – ואע״ג דקנס עזרא את הלוים בזה בשביל שלא עלו עמו היינו לבני דורו דוקא כן כתב ב״י לדעת רמב״ם. (יא) לא אמר כלום – דכתיב ראשית דגנך בעינן ראשית ששיריה ניכרים. (יב) תרומת הכרי הזה כו׳ – פירוש אם אמר כו׳ שסיים בו מקום לתרומה בצפונו או בדרומו ואמר על הכרי השני הזה כזה. (יג) בלא תעשה – שנא׳ מלאתך ודמעך לא תאחר לא תאחר דבר שראוי להקדימו מלאתך היינו ביכורים ודמעך זו תרומה. (יד) מפריש א׳ ממאה – פי׳ הדברים שהא׳ מק׳ הוא מעשר מן המעשר והיינו תרומת מעשר ומה שנשאר עוד מעט הוא לתרומה גדולה שעכשיו מפרישין מעט תרומה גדולה כמ״ש בסעיף י״ט ואומר א׳ מק׳ שיש כאן בין הכל הרי הוא במה שהפרשתי ועדיין הוא חולין עד שיפריש התרומה גדולה והנשאר מזה שהפרשתי שהוא המעט היתר על א׳ מק׳ הוא תרומה גדולה על הכל ומה שאני חייב לתת מעשר מן כל הק׳ של חולין אלו הרי הם בכרי הגדול בצד זה שהפרשתי ממנו וזה א׳ מק׳ שהפרשתי ועדיין הוא חולין הוא יהיה עכשיו תרומת מעשר על הכל וצריך לעשות דוקא כסדר זה דהא צריך להפריש תחלה תרומה גדולה ואחר כך מעשר ואח״כ תרומת מעשר. (טו) התורם שלא ברשות – טובא יש לתמוה על ל׳ הרמב״ם הזה דבריש פרק אלו מציאות מביא ברייתא דתנא דין במי שלקט משדה חבירו שלא ברשות ותרם אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם אין חושש משום גזל תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש כו׳ אם אמר לו כלך אצל יפות כו׳ ופריך מזה לאביי דאמר התם יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דהא הכא אמרינן כיון דעכשיו ניחא ליה לבעל הבית במה שתרם זה ודאי הוה ניחא ליה גם מעיקרא תרגמא רבא אליבא דאביי הב״ע דשוייה שליח ה״נ מסתברא דאי לא שוייה שליח אמאי הוה תרומה הא בעינן לדעתכם כו׳ וכיון דקי״ל כאביי בזה ממילא לא הוה תרומה אלא אם כן שוייה שליח ואמאי פסק הרמב״ם כאן דאפילו לקט מתחלה כדי שיקח לעצמו א״כ לא הוי שליח כלל ואמאי הוי תרומה בשלמא על הטור שכ׳ ג״כ דין זה אלא שלא העתיק הך חלוקה שניה או שירד לתוך שדה כו׳ אלא חלוקה ראשונה לחוד דהיינו התורם שלא ברשות ובזה נוכל ליישב דה״ק התרומה היתה שלא ברשות מאיזה מין יקח אבל מ״מ עשאו תחילה שליח וכן פי׳ רש״ל דברי הטור אלא על הרמב״ם קשה וכבר הקשה כן ב״י ותירץ דרמב״ם ס״ל דלא קיימא לן כהך תירוצא דמיירי בשוייה שליח וטעמו מדאיתא התם בגמרא אחר זה דמרי בר איסק אמר לאריסיה אמאי לא אייתית לרבנן מהנך שפירתא ואפ״ה לא אכל מר זוטרא א״ל רב אשי ואמימר מ״ט לא אכלת האידנא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא בתרומה דמצוה היא ובפ״ב דקדושין (קידושין נ״ב) ההוא סרסיא דקדיש בפרוזמא דשיכרא אתא ב״ה ואמר אמאי לא אייתית מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא גבי תרומה משמע דאפי׳ בכה״ג שלקחו פירותיו שלא ברשות אלו תרמו מהם ובא ב״ה ואמר כלך אצל יפות הוי תרומה וממילא אזדא ליה סוגיא דאלו מציאות דמוקי בשוייה שליח ואני תמה על פה קדוש יאמר כן דמההיא דמרי ב״א פשיטא שאין ראיה שהרי לא הוצרכו לאוקמיה בשוייה שליח אלא במקום שצ״ל דניחא ליה למפרע כמו בתרומה ומזה קשה על אביי ועל כן מוכרח לתרץ דמיירי שעשאו שליח משא״כ בההיא דמרי בר איסק אין שום צורך לומר שעשאו שליח שהרי עיקר הקושיא על מר זוטרא שם שלא היה רוצה לאכול אחר ששמע ממרי בר איסק שאמר למה לא אייתית מהנך שפירתא וזה דבר ברור ומפ״ב דקדושין ג״כ אין ראיה כלל אע״ג דהתם מיירי ג״כ למפרע דהיינו אם הקדושין הם קדושין למפרע מ״מ אין ראיה משם שהרי התם רבא אמר לאותו דין ורבא לטעמיה דאית ליה בפרק אנו מציאות דיאוש שלא מדעת הוי יאוש וא״צ לאוקמיה כלל ברייתא דתרומה בשוייה שליח וכדאמרי׳ התם בהדיא תרגמא רבא אליבא דאביי בשוייה שליח משמע לדידיה לא ס״ל ואע״ג דאמרינן שם ה״נ מסתברא מכח קושיא דבעינן לדעתכם ממילא צ״ל אפי׳ לרבא דמיירי בשוייה שליח וא״כ צריכין אנו לומר דסוגיא דקדושין חולקת על ההיא דאלו מציאות כיון דהתם מיירי בלא עשאו שליח אכתי תקשה לך נהי דלפי סברא זו הדר ביה תלמודא מקושיא דבעינן לדעתכם מ״מ מאן יימר לן דהדר ביה מהקושיא שהקשו שם על אביי מכח יאוש שלא מדעת דהא לא חזינן שום תירוץ על ההיא קושיא רק כמו שתרגם רבא אליבא דאביי דמיירי בעשאו שליח אבל רבא גופיה לא ס״ל כן וכההיא מימרא דידיה בקדושין זהו ודאי דבר שאין עליו פירכא והיאך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש לחלוק על אוקימתא מפורשת בפ׳ א״מ אליבא דהלכתא ואין לנו שום סמיכה משום דוכתא והתוס׳ בקדושין פירשו באמת דגם התם מיירי בשליח אלא דאין קושיא מזה על הרמב״ם דאיהו מפרש כמשמעותן של דברים בלא שליח והיותר קשה לי הפלא ופלא על דעת הרמב״ם שכ׳ אפילו בירד לשדה חבירו שלא ברשות כדי ליקח פירות לעצמו ואח״כ תרם דהוי תרומה בנמצא שם יפות כיון דאמר בברייתא דכל שהוא חשש גזל אין תרומתו תרומה ובהא ודאי יש גזל אפילו באומר כלך אצל יפות למסקנא דרבא דלא מהני כלך אצל יפות אלא בתרומה דמצוה היא אבל במקום אחר אמרינן דמחמת כיסופא הוא דאמר הכי ומהאי טעמא לא אכל מר זוטרא הפירות והמעיין שם ברש״י דאלו מציאות יראה שנשמר מקושיא זאת שפי׳ שם בהך ברייתא שאמרה אם חושש משום גזל פי׳ במה שיתרום בלא רשות נתחשב כמו גזל רצה בזה דלא תלה מילתא דתרומה במה שיש בו משום גוזל ממון חבירו באמת דא״כ היה קשה קושיא שזכרתי ע״כ פי׳ דתלוי בתורם שלא ברשות דנחשב כגזל אבל להרמב״ם שכתב בהדיא אפי׳ בגזל ממש דהיינו שלקט הפירות כדי ליקחם לעצמו בזה אמר כיון שאין בו משום גזל שהרי אמר ב״ה כלך אצל יפות ע״כ הוה תרומה בזה ודאי יש תימה רבה הא באמת לענין גזל ממון לא מהני אמירת כלך אצל יפות דדוקא לענין תרומה מהני וזו קושיא עצומה בלי ספק והנלע״ד ליישב דהרמב״ם ס״ל כיון דחזינן דרבא ומר זוטרא אומרים דוקא בתרומה מהני כלך אצל יפות דהוה מצוה וניחא ליה אבל לא בשאר דוכתי וע״כ צריך אתה לומר כיון דמצוה היא אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה ודאי מעיקרא נמי היה דעתו בזה שכל הרוצה לתרום משלו מן היפות יבא ויתרום ואין זה בכלל תורם שלא ברשות דשם לא מהני כיון שאין לנו הוכחה דדעתו של זה היתה בכך וע״כ צריך אתה לומר כן דאל״כ קשה הא בעינן לדעתכם אליבא דכ״ע ואליבא דרבא לא מיירי בעשאו שליח כדמשמע בקדושין אלא ע״כ דכאן אמרינן דהוה לדעתכם וכאלו אמר בפירוש מתחלה שעשאו שליח לכך ה״נ נימא לאביי דלא מיירי בעשאו שליח ולא תקשה קושיית הגמ׳ הא אמרינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואמאי הוה כאן תרומה דגם לזה נימא סברא זאת דהוה כאלו אמר בפירוש מתחלה כיון דמצוה היא והא דתרגם רבא אליבא דאביי דמיירי בעשאו שליח ולא אמר דמצוה שאני דרבא לא הוה בריר ליה אליבא דאביי אי ס״ל הך חילוקא דמצוה שאני ע״כ תירץ דמיירי בעשאו שליח אבל איהו בעצמו ס״ל מצוה שאני וא״כ אנן אמרינן למסקנא דגם אביי ס״ל הך חילוקא וא״צ לאוקמי בשליח וזו היא סברא מוכרחת כיון דמתחלה היו ב׳ קושיות האחת דוקא לאביי מכח יאוש שלא מדעת והשנית אפי׳ לרבא מכח לדעתכם ושניהם יש לתרץ דמיירי בעשאו שליח וכיון דחזינן בקדושין דרבא לא מוקי לה בעשאו שליח ע״כ לומר דמתרץ קושיא השנית מכח מצוה שאני ניחא לן לומר דגם אביי מתרץ קושיא שעליו בדרך זה כנ״ל ברור ונכון להרמב״ם דלא איכפת ליה בעשאו שליח כלל ומה שהקשינו לעיל דהא בגזל ממש ס״ל לרבא דלא מהני כלך אצל יפות ואמאי הוה תרומה כל שלקט כדי ליקחם נראה לתרץ דמיירי שכל מה שלקט לעצמו תרם כולו ולא השאיר לו כלום ועל כן אין כאן גזל מעיקרא דסופו דהוה מצוה מוכיח על תחלתו וכאלו לקט תחלה לשם תרומה והשתא דאתינא להכי להרמב״ם דמיירי בלא עשאו שליח ניחא גם דעת הטור ודבריו כמשמען בלא עשאו שליח וכן דברי הסמ״ג עשין סימן קל״ד מבוארים בלא עשאו שליח.
(טז) ואם לאו כו׳ – שאז ודאי דרך רוגז אמר כן למה אתה לוקח ביפות. (יז) המדבר ואינו שומע כו׳ – בכולם הטעם מפני הברכה שצריך לומר ולשמוע ובשכור וסומא הטעם שאינו יכול לכוין ליטול היפות. (יח) לעונת נדרים – מבואר בסי׳ רל״ג ותרומתו תרומה כיון שנדר והקדש שלו קיים. (יט) שמא אחר כו׳ – ולא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אלא לחומרא כגון ששלח אחד לקדש לו אשה זהו דעת רמב״ם ור״ת וי״א ס״ל דחזקה זו אפילו לקולא והיינו אם יודע שכרי שלו נתרם אבל אם ספק לו אם כרי שלו נתרם לא אזלינן לקולא כאלו וכצ״ל אבל אם אינו יודע אם כרי שלו תרום כו׳. (כ) ממחין זה על זה – פי׳ שהיו מוחין א׳ על חבירו שלא נתרצה בתרומתו של חבירו והיינו אחר שתי ההפרשות אמרינן בזה דתרומת הראשון הוה תרומה על כל פנים דהא באותו פעם לא היתה מחאה והוי כשאר שותפין וע״כ תרומת הראשון תרומה בכל גווני ולא של השני דתרומתו בטעות ואם לאו פי׳ שאין ידוע אם מוחין זע״ז אם תרם האחד כשיעור ודאי הוי כמו ברישא אלא דאם אין כשיעור ממילא גם תרומת השני תרומה דאמרינן דסומכין זע״ז וכל אחד יתרום כנ״ל לדעת הטור. (כא) אם שינה השליח – פי׳ תרתי בעינן שינה שליח וביטול שליחותו דבביטול לחוד לא סגי דלא אתי דבור ומבטל דבור ובשינה לחוד לא סגי דאין דרך להקפיד על שינוי כל דהו כזה לכך בעינן תרוייהו. (כב) נכסי יתומים – בפרק הנזקין אמרינן בזה דוקא להאכילם אבל לא להניח וכן כתוב בסמ״ג סי׳ קל״ד וכ״כ בכ״מ שהרמב״ם לא הוצרך להביאו לפי שסמך על מ״ש בהל׳ נחלות. (כג) הגנב והגזלן – לפי שקנאו בייאוש בעלים כל שאין מרדפין אחריהם. (כד) ותרם ואח״כ כנס – אין בזה שינוי דגם הבעה״ב נתכוין לכך שהרי אין דרך להכניס אלא א״כ תרם תחלה. (כה) גזרו חכמים כו׳ – משום בעלי כיסין שיתלו פירותם בעובד כוכבים שיפטרו מתרומה.
(כו) טעונה גניזה – דשמא בלבו לשמים. (כז) אלא מהם – כיון שכבר קראן כולן מעשר לא יפריש מטבל שיש לו במקום אחר עליהם לפי שנראה כאילו מפריש מטבל על המעשר. (כח) ממקום אחר – ולא מיניה וביה שמא יפריש מים ולא יין.
ומ״ש בלבו על הכל ממילא נפטרו גם השמרים. (כט) שנכנסה לשביעית – דלשביעית לא אזלינן בתר חנטה. (ל) האביונות – הם דומין קצת לאילן וקצת לירק. (לא) בד״א במעשר שני כו׳ – בזה מתורץ מ״ש הטור שמותר להכשירו שיהיה טמא והרמב״ם שמביא אח״כ פסק שירקבו אלא דהרמב״ם מיירי מטהור שלא נכשר עד אחר המירוח והובא לירושלים שאז אסור לטמאותו. (לב) הרבה דיני צדקה – נראה דיש לדמות מעשר שמפרישין מן הריוח ממון לדין מעשר עני של תבואה ופירות ומו״ח ז״ל כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן ותמהתי שהרי ר״ס רמ״ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ״ש כל הפוסקים והב״י בשם ירושלמי וע״כ נעתיק דברי הטור בקיצור לענין מעשר עני וז״ל באו איש ואשה לשאול כו׳ (הוא מוזכר בסי׳ רנ״א סעיף ט׳) וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בע״כ ואפי׳ עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה (ובפרק הזרוע דף קל״א אמרינן בברייתא בהדיא מעשר המתחלק בביתו שיש בו טובת הנא׳ לבעלים ואפי׳ עני שבישראל מוציאין אותו מידו ויליף לה בגמרא שם בג״ש מלקט ואע״פ שהטור לא הביא זה רק על המתחלק בשדה ודאי אין חילוק דהא בג״ש יליף לה ותרוייהו שייכי בההיא ג״ש וכן כתב ב״י ואין להקשות אמ״ש התוספות שם דבדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין אותו מידו והיאך אמרינן שמוציאין מהעני בע״כ מעשר עני הא ל״ק דכייפינן ליה שיתן מעשר עני אבל הברירה בידו לתת לאיזה עני שירצה ואילו בא עני ולקח שלא מדעת זה העני בעל השדה יכול להוציא ממנו ולתתו לעני אחר כל זה נראה לי פשוט ותמהתי על מו״ח ז״ל שכ׳ כאן על הב״י דלא דק מכח דברי התוס׳ שזכרתי ואגב ריהטיה לא דק בגמ׳ בזה ומזה נ״ל סמך למה שנוהגים לכוף החתן בשעת קבלת נידוניא שלו ליתן מעשר כדאשכחן כאן שמוציאין מידו אלא שמחלקין את המעשר לקרובי החתן והכלה דהם קודמין לשאר עניים בזה דגם במעשר עני מצינו כן כמ״ש ב״י סי׳ רנ״א בשם המרדכי דיש זכות לקרוביו בזה וראיתי קצת אומרים דדוקא מהנדן שהכלה נותנת להחתן מפריש מעשר אבל לא ממה שאבי החתן נותן לבנו מטעם שאביו נתן כבר מעשר ותמהתי מאין הרגלים דאטו יש חיוב על הממון כאן דתוכל לומר שהממון כבר נפטר ממעשר והלא חובת גברא הוא שהוא חייב לתת ממה שנתנו האל ית׳ ומה לי שנתן לו אביו או חותנו ודאי דעת משובש האומר כן אב ובנו שני אחים ושותפין שהיה אחד מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו (זה נתבאר גם בצדקה בסימן רנ״א סעיף י״ב) אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמול (פי׳ ב״י שחבירו עשה לו טובה של דבר הרשות אסור לשלם גמולו במ״ע) אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו שהוא ממעשר עני (פי׳ כגון לסעודת הבראה של אבל) ולא פודין בו את השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו צדקה (כפירש ב״י צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה דה״ל פורע חובו) (נ״ל דגם ההיא דפדיון שבוים שאין נותן לזה ממעשר עני היינו שיש בלא״ה לפדות שפסקו עליו כן והוא רוצה לפטור עצמו במ״ע אבל אם אין חייב לפדותו בלא״ה ודאי יכול המפריש לתת מ״ע שלו לזה דאין לך צדקה גדולה מזה דשבי כולהו איתנייהו ביה חרב ורעב כדאיתא פ״ק דב״ב כנ״ל) ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה פירות דרך דורון וכבוד כל זה נראה ששייך גם כן במעשר שמפרישין מן ריוח שנתן הש״י לבני האדם ולעיל סימן רנ״א כתב ב״י ג״כ בשם המרדכי דמעשר עני דומה למפריש צדקה. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון