Taz Yoreh Deah 331 – ט"ז יורה דעה שלא‏ – Tur

הלכות תרומות ומעשרות ומעשר עני וראשית הגז(א) מפני שאין נוהגין תרומות ומעשרות בארצות אלו אין רצוני להאריך בהם אף על פי שמצינו בכמה מקומות בתלמוד שהיו מפרישין תרומות ומעשרות בח״ל פי׳ ר״י דהיינו דוקא במקומות הקרובים לארץ ישראל כמו עמון ומואב ומצרים ובבל שחייבום חכמים בתרומות ומעשרות גזירה אטו ארץ ישראל אבל באלו המקומות הרחוקים מארץ ישראל לא חייבום אבל בארץ ישראל נוהגין. (ב) וכתב הרמב״ם שאינו אלא מדרבנן שאפילו בימי עזרא לא היה דאורייתא כיון שלא עלו כולם ולא היו כל יושביה עליה ונ״ל דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה דכתיב בה בבואכם ודרשינן מינה בביאת כולכם אבל לענין תרומות ומעשרות לא בעינן שיהא כל יושביה עליה ומ״מ איכא מ״ד דהאידנא אינו אלא דרבנן שבטלה קדושת הארץ משגלו ממנה אבל ר״י פי׳ שהם דאורייתא דקדושה שנייה שקדשו בימי עזרא לא בטלה. (יט) הילכך הזורע בארץ ישראל חייב להפריש תרומות ומעשרות לפי סדר שנות השמיטה וזה סדרן שנה ראשונה תרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר שני וכן בשנייה.
בשלישית הכל כסדר ב׳ השנים הראשונים אלא שבמקום מעשר שני נוהג מעשר עני וג׳ שנים השניים כג׳ הראשונים ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודת קרקע ובארץ ישראל האידנא מדרבנן ואין בה תרומות ומעשרות.
ובח״ל שאין שמיטת קרקע נוהגת אפילו מדרבנן הקרובים לארץ ישראל כמו עמון ומואב ומצרים נותנין מעשר עני כמו בששית והרחוקים כמו בבל נותנין מעשר שני.
ושמיטה היא בשנת פ״ח לר״י ולרש״י בשנת פ״ט וכן עיקר וכן ימנה לעולם שבע שנים אחר שבע דקי״ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן.
וזה משפט התרומות והמעשרות תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה וחכמים נתנו בה שיעור עין יפה אחד מארבעים ועין רעה אחד מששים ובינונית אחד מחמשים בד״א בזמן שארץ ישראל בטהרתה והיא נאכלת ואז לא היו נותנין אותה אלא לכהן חבר ומיוחס בין גדול בין קטן ומאכיל לכל קנינו כמו לאשתו ולעבדיו ואוכלין דברים העומדים לאכילה ושותין דברים העומדים לשתייה וסכין בדברים העומדין לסיכה אבל לא ישנו בדבר ממה שדרכו לעשות בו ולא יעשו משקין משום פירות חוץ מענבים וזיתים לבד.
אבל האידנא שהכל טמאים ואי אפשר לה ליאכל מפריש כל שהוא אפילו חטה אחת ונותנה לכהן אפילו לעם הארץ ואינו מיוחס רק שיהא מוחזק בכהן והוא שורפה ויכול להניחה עד שישרפנה ליהנות בה בשעת שריפה ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה אפילו אם מניחה בכלי שאינו מאוס כיון שאין שום תרומה נאכלת אבל זר אסור ליהנות בשריפתה אם לא שיהא כהן נהנה עמו ומ״מ שאר הנאות שאינו מכלה אותה מותרת אפילו לזרים כדתנן מערבין לישראל בתרומה. (כה) ואין מפרישין אותה אלא מן המוקף בד״א בארץ ישראל אבל בח״ל מפרישין אותה לכתחילה שלא מן המוקף. (כא) אף על פי שאין לה שיעור למטה יש לה שיעור למעלה שאינו יכול לעשות כל גורנו תרומה ואם קרא שם תרומה על כל הכרי אין שם תרומה חלה עליו. (יט) וזה הדין אם הוכשרה התבואה כגון שבא עליה מים אחר שנתלשה. אבל אם לא הוכשרה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה ואי אפשר לאוכלה שהכל טמאים וטמא אסור לאכול בתרומה טהורה וא״א לשורפה כיון שהיא טהורה אלא תקבר וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כדי שתטמא וישרפנה מיד פן יבא לידי מכשול ליהנות ממנה. (סו) ואח״כ מפריש אחד מי׳ מהנשאר ויתננו לכהן או ללוי. (כ) והכהן או הלוי שנתנוהו להן יפרישו ממנה אחד מי׳ והוא הנקרא תרומת מעשר. (סח) ואם זה המפריש תרומת מעשר כהן הוא יעכבנה לעצמו. (כ) ואם הוא לוי יתננה לכהן ודינה כדין תרומה גדולה. (סז) והנשאר הוא ממונו של הכהן או הלוי לכל דבר ומותר לזרים. (סח) וכן כהן ולוי צריכין להפריש מעשר משלהן אף על פי שהוא לעצמו כדי להפריש ממנה תרומת מעשר. וכן הדין בכל התרומות ומעשרות אף על פי שהן לעצמן צריכין להפרישן כמו ישראל.
ואם הפריש הישראל מעשר בשבלים קודם שהפריש תרומה גדולה אין הלוי צריך להפריש ממנו חלק תרומה גדולה שהיה על הישראל להפריש. אבל אם דש הישראל והפריש המעשר מן הדגן קודם שהפריש ממנו תרומה גדולה חייב הלוי להפריש תרומה גדולה שבו מלבד תרומת המעשר.
לוי שלקח המעשר בשבלים לא יתן ממנו תרומה בשבלים אלא קונסים אותו לדוש ולהבר וליתן המעשר דגן ואינו חייב ליתן המעשר מן התבן והעצה ואם הפריש תרומת מעשר שבלים כמו שלקח ה״ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן. (כד) ומפרישין תרומת מעשר אפילו שלא מן המוקף. (יט) ואח״כ יפריש הישראל אחד מעשרה מהנשאר והוא הנקרא מעשר שני. (קלב) וזה משפטו אם לא הוכשר אז הוא טהור והיה ראוי לאוכלו בירושלים שאף על פי שאין חומה קדושת העיר והבית לא בטלו אלא שא״א לאוכלו כיון שאין מזבח דאיתקש לבכור בהמה מה בכור בזמן שיש בית אף במעשר דוקא בזמן שיש מזבח. (קלג) אלא אם הוא חוץ לירושלים יחללנו על שוה פרוטה וישחקנו וישליכנו לנהר. (קלה) ואם הוא בירושלים שהוא טהור א״א לפדותו ואיכא למיחש שמא יבא בו לידי תקלה הילכך מותר להכשירו כדי שיטמא ואף על פי שאף לאחר שנטמא אסור לאוכלו ולא לבערו בטומאה מ״מ כיון שנטמא יכול לפדותו אפילו בירושלים. (קלג) ויחללנו על שוה פרוטה אפילו אם הוא הרבה וישחקנו ויוליכנו לנהר. (קלד) ובלבד שיהא במעשר שני שוה פרוטה ואם אין לו ממנו שוה פרוטה ישהנו עד שיהא לו ממנו שוה פרוטה. (קלז) ובשעה שמחללו יברך ברוך אתה י״י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון מעשר שני. (קלה) וכ״כ הרמב״ם שאף בזמן הזה אין פודין אותו בירושלים ולא מחללין אותו ולא מוכרין אותו שם ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו עד שירקב ואם עבר והוציאו מניחין אותו עד שירקב לפיכך אין מפרישין מעשר בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישוהו שם בזמן הזה ירקב. (יט) מ״ע של שנה שלישית וששית נותנו לעניים והוא ממונן לעשות בו כל מה שירצו ולאוכלו בטומאה כמו שירצו. (קמו) ואם באו העניים בשבילו בשדה צריך ליתן לכל אחד כדי שובעו ואם אין לו ליתן לכל אחד כדי שובעו נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם ואם הביאו לביתו מחלקו כמו שירצה אפילו אין מגיע לכל אחד אלא כזית באו איש ואשה לשאול נותנים לאשה תחילה ופוטרין אותה ואח״כ לאיש וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בעל כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה אב ובנו שני אחים ושני שותפין שהיה אחד מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו שני עניים שקבלו השדה באריסות זה מפריש מעשר עני של חלקו ונותן לחבירו וכן חבירו מפריש מחלקו ונותן לו מעשר עני אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמולין ולא פודין בו השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו לצדקה אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע שהוא מעשר עני ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה ואין מוציאין אותו מהארץ לח״ל. (קל) וכל אלו התרומות והמעשרות ואפילו מעשר עני טובלין שאסור לאכול מהתבואה קודם הפרשתם. (עח) ועל כולם מברך בשעת הפרשתם. (נב) ואין תורמין אלא מן היפה. (נג) ולא ממין על שאינו מינו. (נד) ולא מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו. (נה) ואין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש. (נו) ואין תורמין מן היבש על הלח ולא מן הלח על היבש ואם תרם אין תרומתו תרומה. (נח) ואין תורמין מפירות הארץ על פירות ח״ל ולא מפירות ח״ל על פירות הארץ ולא מפירות שאינם חייבין בתרומה כגון לקט שכחה ופאה והפקר או פירות שנתרמה תרומתן על פירות שחייבין בתרומה ולא מפירות החייבין על פירות הפטורין. (נט) אפילו אחד חיובו מדברי תורה ואחד חיובו מדבריהם אין תורמין מזה על זה ואם תרם אין תרומתו תרומה. (כט) עושה אדם שליח להפריש לו תרומותיו ומעשרותיו. (ל) ואין עושין שליח נכרי.
ה׳ לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חרש שוטה וקטן והנכרי שתרם של ישראל אפילו ברשותו והתורם שאינו שלו שלא ברשות הבעלים אבל התורם משלו על של חבירו הרי זו תרומה וטובת הנאה שלו שנותנו לכל כהן שירצה. (לא) התורם משל חבירו שלא ברשות ומצאו בעל הפירות ואומר לו כלך אצל יפות אם יש שם פירות יפות יותר מאותן שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד לא היו יפות מאותן שתרם אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא דרך מיחוי ואם בא בעל הפירות ולקח והוסיף אפילו אין יפות מאלו תרומתו תרומה. (לב) חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה חרש המדבר ואינו שומע ואלם ששומע ואינו מדבר והערום והשיכור והסומא. (לג) קטן שהגיע לעונת נדרים אף על פי שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה. (לד) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו צא ותרום והלך לתרום ואינו יודע אם תרם אם לא תרם ומצא כריו תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים חזקה שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא תרם אחר שלא ברשות וכ״כ ר״ת אבל ה״ר שמשון פסק דאפילו בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו אם הוא בענין שיהיה מכשול למשלח אם לא יעשנה הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן לשמא תרם אחר אבל אם אין ידוע לו שהוא תרום לא יסמוך אשליח שהשליח חושש שמא לא יסמוך עליו ולא יאכל ממנו עד שיודע לו שהוא תרום ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל. (לה) פירות השותפין חייבין בתרומות ומעשר ואין השותפין צריכין ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה תרם אחד מהם ובא השני ותרם תרומה שנייה שלא ידע שתרם חבירו אם היו ממחין זה על זה אין תרומת השני תרומה ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת הב׳ תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה. (לו) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו לתרום והלך ותרם וזה בטל שליחותו קודם שתרם אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום ובטל שליחותו קודם שתרם אינה תרומה ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם למה לי שינה אפילו בלא שינוי אינה תרומה ואם שינה אפילו לא ביטל השליחות אינה תרומה. (לז) אריס שתרם ובא בעל הבית ומצאו ועכב אם עד שלא תרם עכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עכב תרומתו תרומה. (לח) האפוטרופסין תורמין על של יתומים. (מד) נכרי שתרם משלו על של ישראל דבר תורה אינה תרומה ומדרבנן היא תרומה.
ובודקין הנכרי שהפרישה אם אמר כדעת ישראל הפרשתיה תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה. בד״א בארץ ישראל אבל בח״ל אינה תרומה כלל. (מה) אין הישראל חייב לטפל בתרומה להביא אותה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא כהנים יוצאים לגרנות וישראל נותנין להם חלקם שם ואם לא יצאו ה״ז מפריש ומניחה בגורן ואם חיה ובהמה מצויים שם ואינה משתמרת שם תקנו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ונוטל שכר הבאתה מהכהן.
אסור לכהן שיטול תרומה או שאר מתנותיו עד שיפרישום הבעלים שאין לו זכייה לכהן עד שירימו אותם ואח״כ זוכה בהן ואף אחר שהורמו לא יטול אותם אלא מדעת הבעלים שהרי הם לבעלים ליתנם לכל כהן שירצו ואם לקחן שלא מדעת בעליהן זכה בהם שאין לבעלים בהן אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון ואסור לכהנים ולוים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהן ואסור לישראל להניחן לסייען אלא נותן להם חלקם דרך כבוד.
נותן תרומה לכהן על מנת להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות.
וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות ואפילו לשאול אותם בפיהם אסור אלא נוטלן בכבוד.
לא יתן אדם תרומה לשומר שדהו ולא בכור לשומר עדרו ולא מתנות לרועה בהמתו ואם נתן חלל אא״כ נתן לו שכר שמירתו תחלה.
כתב הרמב״ם ורשאי ישראל לומר לישראל הילך סלע זו ותן תרומה זו או בכור זה או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי. בד״א שהיו הבעלים רוצים ליתן אותה לאחד משני כהנים אלו בחנם ואמר לו חבירו הילך סלע ותן לזה. אבל בעלים שאומרים לכהן או ללוי הילך חלק זה בטובת הנאה אסור ע״כ. ומיהו בבכורות בפרק עד כמה משמע דדוקא בתרומה ומעשר שרי למימרא הילך סלע ותנם לבן בתי כהן אבל בבכור זרוע לחיים וקבה אסור ואיתא נמי התם דוקא ישראל שרי למימר הכי לישראל חבירו אבל כהן לכהן אסור.
אסור לעשות סחורה בתרומה ומעשרות אף על פי שלוקח מכהן ומוכר לכהן.
כהן שנשא ישראלית מאכילה בתרומה וכן אם קנה עבדים ודוקא עבדים כנענים אבל שאר עבדים אפילו נרצע אינו אוכל כיון שאין גופו קנוי לו.
וכהן אפילו ערל וטמא שאין אוכלין מאכילין לנשיהן ועבדיהם.
בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו ובת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל לא יאכלו.
כהן הדיוט שנשא גרושה והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי מלוג לא יאכלו ועבדי צאן ברזל יאכלו.
בת ישראל שנשאת לכהן ומת ויש לה זרע ממנו ואינה מעוברת היא והעבדים אוכלין בין של מלוג בין של צאן ברזל הניחה מעוברת ואין לה זרע ממנו לא היא ולא העבדים אוכלין עד שתלד ואם היא מעוברת וגם יש לה זרע אם יש בהן זכר תאכל היא וכל העבדים ואם כולן נקבות היא ועבדי מלוג יאכלו ועבדי צאן ברזל לא יאכלו.
ובת כהן שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת תאכל היא וכל העבדים אפילו קודם שתלד בת כהן שנשאת לישראל ומת ויש לה זרע או שהניחה מעוברת לא תחזור לבית אביה לאכול מת הזרע חוזרת.
בת ישראל מאורסת לכהן או שומרת יבם לכהן אינה אוכלת וכן בת כהן מאורסת לישראל או שומרת יבם לישראל נפסלת.
בת כהן נשואה לישראל חרש שוטה וקטן פוסלה ובת ישראל נשואה לכהן חרש שוטה וקטן אינו מאכילה.
ישראל שבא על בת כהן באונס או פיתוי אינו פוסלה ואם נתעברה ממנה פוסלה וכהן שבא על בת ישראל באונס או פיתוי אינה אוכלת עד שתלד.
כל זרע הכהן מאכיל ושל ישראל פוסל אפילו הוא ממזר כיצד בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן וילדה בת ונשאת הבת לממזר וילדה בן הרי הוא ממזר היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל אפילו מתה אמו בת כהן לישראל לא תאכל ואם הזרע עבד אינו פוסל ולא מאכיל כיצד בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן וילדה ממנו בן והלך הבן ולקח שפחה וילדה בן הרי הוא עבד היתה אם אביו בת כהן לישראל תאכל אחרי מות אביו בת ישראל לכהן לא תאכל.
פעמים שהזרע כהן גמור ופוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה ממנו בת ונשאת הבת לכהן וילדה ממנו בן הרי זה כהן גמור ומאכיל את אמו אפילו אחרי מות אביו ופוסל את אם אמו שהרי זרע הישראל קיים בת ישראל שיש לה זרע מכהן שאוכל בשבילו ונשאת לישראל ויש לה זרע ממנו אותו הזרע פוסלה מת אותו זרע חוזרת לאכול בשביל זרעה מכהן.
אף על פי שאין עתה תרומה נפקא מינה לחלה שנוהגת עתה אפילו למ״ד לא בטלה קדושת עזרא וחיוב תרומות ומעשרות האידנא דאורייתא היינו דוקא בזורע שדהו ואוכל תבואתה אבל זורע ומוכר אינו אלא מדרבנן. וכן הלוקח אפילו מחבירו ישראל א״צ לעשר אלא מדרבנן. ואצ״ל בלוקח מן הנכרי. ומיהו מדרבנן חייב לעשר אפילו למ״ד יש קנין לנכרי בארץ ישראל.
ודוקא בלוקח אחר שמירחום הבעלים אבל הלוקח קודם שמירחום הבעלים חייב לעשר מן התורה כזורע בתוך שלו אפילו לוקח מנכרי. (ו) המוכר פירות שדהו לנכרי אפילו לאחר שגדלו השליש ומירחם הנכרי פטור מן התורה ומדרבנן חייב לעשר.
אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל לא נפטרו בכך. (ד) לשון הרמב״ם פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בארץ ישראל אם נגמרו מלאכתן ביד נכרי פטור מכלום ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה ומפריש תרומה גדולה ונותנו לכהן ותרומת מעשר ומכרה לכהן ומעשר ראשון והוא שלו. (ה) מכר הנכרי לישראל הפירות כשהן מחוברין אם עד שלא באו לעונת מעשרות באו לידי ישראל חייבין בכל ונותן התרומות והמעשרות לבעלים ואם מכרן לאחר שבאו לעונת מעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר שני ונותן לבעלים לפי חשבון. כיצד לקח התבואה זרועה מן הנכרי אחר שהביא שליש ונגמר ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות ונותן שני שלישי המעשר ללוי ושני שלישי התרומה לכהן ומוכר לו השליש. (ו) ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שבאו לעונת מעשרות פטורין מן התרומות ומעשרות ואם לאחר שבאו לעונת מעשרות אף על פי שגמרן הנכרי חייב בכל מדבריהם. וכן נכרי שגומר פירותיו של ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבין בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם. (ז) מכר הנכרי פירות לישראל מחוברין אחר שבאו לעונת מעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי ברשות הישראל אינן חייבין בתרומות ומעשרות הואיל ובאו לעונת מעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי אף על גב שהן ברשות הישראל. (יב) פירות ארץ ישראל שיצאו לח״ל פטורין מן החלה ומן המעשרות ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם.
ופירות של ח״ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה ואם נקבעו למעשר ביד ישראל לאחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם ע״כ.
אף על פי שהלוקח מן הישראל והלוקח מהנכרי שוין שחייבין להפריש מדרבנן בזה הן חלוקין שהלוקח מן הנכרי צריך להפריש הכל ונותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר ומעכב המעשר לעצמו והלוקח מישראל אם המוכר חבר ובקי במעשרות ואינו חשוד עליהן אינו צריך לעשר שאסור לו לאדם למכור פירותיו טבלים. ואם הוא ע״ה מפריש אחד מעשרה למעשר ומפריש האחד מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן ומעכב המעשר לעצמו ומעשר שני יחללנו על שוה פרוטה ומעשר עני יפרישנו ויעכבנו לעצמו אבל תרומה גדולה א״צ להפריש כלל שאין ע״ה חשודין עליה. (סא) כתוב בסה״ת אף על פי שלוקח מנכרי ומישראל שניהם אינן אלא דרבנן אין תורמין מזה על זה לפי שיש יותר חיוב בלוקח מישראל מבלוקח מנכרי ודמי לתורם מחיוב על הפטור או איפכא וכ״ש שלא יתרום אפילו בלוקח מישראל על פירותיו ואצ״ל בלוקח מנכרי דלא. (קכא) המקבל שדה מן הנכרי בארץ ישראל למ״ד יש קנין לנכרי א״צ לעשר אבל החוכר ממנו בדבר ידוע צריך לעשר והרמב״ם כתב שאין קנין לנכרי בארץ ישראל. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון