Beit Yosef Yoreh Deah 124 – בית יוסף יורה דעה קכד‏ – Tur

טור

פירוש

(א) לא מגע של כל הגוים אסרו בהנאה אלא דווקא בגדול שיודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה דהיינו כל שזוכר ומזכיר בפיו עבודה זרה ומשמשיה אבל קטן שלא הגיע לכלל זה אינו אוסר אלא בשתייה ולא בהנאה. (ב) גר תושב שקבל עליו ז׳ מצות כתב הרשב״א שמגעו אסור בשתייה ומתוך כך פסק שגר שמל ולא טבל אוסר ג״כ בשתייה וא״א הרא״ש ז״ל מתיר בשניהם אפילו בשתייה. (ג) פסק ר״ח הקונה עבדים מן הגוים אף על פי שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שנים עשר חדש ודוקא שאינו מתגייר מדעתו אבל גר שמתגייר מדעתו מיד לאחר שימול ויטבול כראוי אינו עושה יין נסך ור״ת פסק דאפילו עבד מיד לאחר שימול ויטבול כראוי אינו עושה יין נסך וכ״פ א״א הרא״ש ז״ל. (ד) שפחות גויות שילדו בבית ישראל בעוד הבנים קטנים מגען מותר אפילו בשתייה אחר שגדלו הרי הן כשאר גוים דעלמא. וכתב הרשב״א דבעודן קטנים דשרי^א היינו אפילו בלא מלו וטבלו והרמ״ה כתב דדווקא כשמלו ולא טבלו הכי מסתבר. (ו) כתב הרשב״א כבר ביארנו שגר תושב שקבל עליו שבע מצות יינו מותר בהנאה לפיכך יש מהגאונים שהתירו יינן של ישמעאלים בהנאה שהדבר ידוע שאינן עובדים עבודה זרה וכן כתב הרמב״ם. (ז) וכתב עוד שמגען בלא כוונה מותר אף בשתיה. (י-יא) לא כל מגעת הגוים שוה לאסור יש שאסור בהנאה ויש שמותר בהנאה ואסור בשתייה ויש שמותר אפילו בשתייה כיצד מגעו בכוונה שכיון ליגע ביין ואינו עוסק בדבר אחר לא שנא נגע בידו או בדבר אחר שבידו אסור בהנאה אפילו בשכשוך בעלמא ששכשך בו ולא יצק ממנו כלום ואפילו בפיו כגון ששתה ממנו או שמצץ במינקת שבחבית והעלהו לפיו כל היין אסור בהנאה מ״מ כלי שיש לו חוטמים כמו שיש לכלי שנוטלים ממנו לידים ויש בו יין יכול ישראל למצוץ מחוטם זה וגוי מחוטם זה כאחד ובלבד שיפסוק הישראל קודם שיפסוק הגוי. (יב) לפיכך גוי שנכנס לחנות ישראל ושאל יש כאן יין ואמרו לו אין כאן יין וראה יין בכלי ושכשך בו בידו נאסר בהנאה ואם נתערב באחר דמי היין המשוכשך אסור בהנאה והשאר מותר בהנאה. (יד) וכן חבית שנטלה ממנו הברזא והכניס בה גוי אצבעו עד שנגע ביין כולו אסור בהנאה וכן אם הוציא הברזא התחובה בנקב והיתה נוגעת עד היין עד שא״א שלא שכשך אבל אם אינה עוברת כל עובי השולים בענין שא״א לו לשכשך כשמוציאה הוי כמו כחו ומה שישאר בחבית מותר אפילו בשתייה ומה שיצא אסור בשתייה. (יז) כתב הרמב״ם אחז בכלי פתוח של יין ושכשכו אף על פי שלא הגביהו ולא נגע ביין נאסר ולא נראו דבריו לא״א ז״ל. (י) ומגע שלא בכוונה בין שלא היה לו כוונת מגע כלל כמו קטן או שיש לו כוונת מגע וידוע שלא כיון ליגע כגון שהוא טרוד בדבר אחר אסור בשתיה ומותר בהנאה אפילו הוא אנוס בנגיעתו ביין כגון שנפל לבור אסור בשתיה בד״א שהוא באונסו כל זמן שנגע ביין כגון שמת בבור אבל אם לאחר שעבר האונס עדיין נוגע בו כגון שעלה חי וכיוצא בו אסור אפילו בהנאה לפיכך קטן שאינו יודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה או גדול שנפל לבור ועלה מת מותר בהנאה. (יט) וכן אם מדד היין לידע כמה הוא בין מדדו בידו בין מדדו בקנה או שהיה פסולת או גרעינין ע״פ החבית והעבירו בין בידו בין בדבר אחר מותר בהנאה שבכל אלו יש הוכחה שלא כיון לנסך אלא למלאכתו. (כב) וכן חבית שנסדקה לארכה והיין יוצא וכרכה נכרי וחבקה ומנע שלא יצא מותר בהנאה וכתב הראב״ד דוקא בשלא היה שם ישראל שיכול להציל אז ודאי לא כיון אלא להציל אבל אם יש שם ישראל שיכול להציל וקדם הנכרי והציל ודאי כיון לנסך וא״א ז״ל לא חילק.
וכן אם דרך היין ברגליו מותר בהנאה כיון שטרוד בדריכה בד״א כששמר ישראל ידיו שלא נגע ביין אבל אם לא שמר ישראל ידיו אסור בהנאה שודאי נגע בידיו שחיבת ניסוך עליו והרשב״א כתב שאפילו נגע ברגלים ביין בכוונת מגע מותר בהנאה כיון שאין דרך ניסוך בכך וא״א הרא״ש ז״ל אסרו בהנאה וכן אם הכניס ידיו לחבית של יין ואינו יודע שהוא יין מותר בהנאה ופי׳ ר״ת דדוקא שלא נודע לו שהוא יין עד שהוציא ידיו והראב״ד כתב אפילו נודע לו שהוא יין אם מיד כשנודע לו הוציאם מותר בהנאה וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל.
ואם נפל לו שום דבר ביין והכניס ידו והוציאו לא^ב נאסר בהנאה בהכנסת ידו אפילו אם יודע שהוא יין שאינו מכוין אלא ליטול את שלו אבל בהוצאת ידו יאסר בהנאה כיצד יעשה יאחז בידו שלא יוכל לנענע ביין ויפתח נקב בחבית למטה ויוציא היין דרך שם כתב א״א הרא״ש ז״ל שאין לנו לדמות מילתא למילתא אלא מה שמפורש בתלמוד שנקרא טרדא דוקא בזה מותר ואין לדמות לו בדברים אחרים. (כג) היה יין יוצא דרך הנקב ונתן ידו על הנקב ומנעו מלצאת מה שמן הנקב ולמעלה אסור אפילו בהנאה ומה שממנו ולמטה לר״ח מותר אפילו בשתייה ורש״י אוסר כולו לשתייה ור״ת אוסר כולו בהנאה ולרב אלפס שלמעלה אסור בהנאה ושלמטה אסור בשתיה וכן עיקר ואם לא נגע אלא בקילוח היוצא בזה כתב א״א הרא״ש ז״ל בתשובה יין שיוצא דרך הנקב אם הניח הנכרי ידו על פי הנקב ועכב היין מלצאת כל היין שבנוד אסור אבל אם לא נגע אלא בקילוח היוצא היין מותר אפילו אם נגע במתכוין ויראה מדבריו שמתירו אפילו בשתייה והראב״ד אוסר ואם היין יוצא והוא בענין שיצא כולו אלמלא הניח הנכרי ידו עליו כגון שעושין מניקה כפופה ונותנין ראשה האחד בתוך היין בחבית ומוצצין ויוצא כל היין שבחבית אם נתן הנכרי ידו שם ומנעו מלצאת הכל אסור בהנאה. (כד) מגע נכרי שלא בכוונה ע״י דבר אחר כגון שיש לו קנה בידו ונגע בו ביין שלא בכוונה או בכוונת מגע אלא שאינו יודע שהוא יין רש״י אוסר בשתייה ור״ת וה״ג ורב אלפס מתירין אפילו בשתייה ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל נכרי שנגע בנוד שיש בו יין אפילו הוא חסר והגיע דופנותיו זו עם זו מותר אפילו בשתייה. (כב) וכן חבית שנסדקה לרחבה והיין מטפטף לצאת ובא נכרי ונתן ידו עליה והכביד עליה עד שהדקה ומונע יציאת היין מותר. (כו) וכן התיר ר״ת ברזא שהיתה רפוי בחבית או מגופה שהיה רפויה ובא נכרי ומהדקה. (כז) וכן התיר בחבית שאין שוליה מהודקים והיין יוצא שיקח ישראל נעורת בידו ויתפשנה כנגד הנקב שימנע קצת מהיין לצאת ויבא נכרי אומן ויהדקנה בסכין בנקב עד שיסתום היטב ומיהו אם היין שותת הרבה אז צריך ליזהר כי אז נוגע הנכרי ביין ואם אינו נוגע בידו אלא בסכין מותר שאינו מכוין רק לסתום הכלי ולא ליגע ביין והוי כמו נוגע ע״י דבר אחר שלא בכוונה ויש מחלקין בין אם בא ליתן הנעורת סביב השולים במקום שמחוברין לדפנות ובין אם בא ליתנו באמצע לפי שבאמצע הוא תוחב הנעורת כנגד חלל החבית ונגע ביין ואסר אבל סביב השולים אינו תוחב כנגד חלל החבית וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

^א כן בנוסח ב״י ובהרבה כ״י. בדפוסים: ״רשאי״.

^ב כן בכ״י. בדפוס ורשא: ״לו״.

(א) לא מגע של כל הנכרים אסרו בהנאה אלא דוקא בגדול שיודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה וכו׳ אבל קטן שלא הגיע לכלל זה אינו אוסר אלא בשתייה ולא בהנאה בפרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נז.) אמר רב תינוק בן יומו עושה יין נסך ומפורש התם בעובדא דהוי בבירם דא״ל והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה י״נ א״ל אימור דאמרי אנא בשתייה בהנאה מי אמרי ושמואל פליג ואמר דקטנים אינם עושים יין נסך ומפרש התם בברייתא אלו הם גדולים ואלו הם קטנים גדולים שיודעים בטיב עבודה זרה ומשמשיה קטנים שאינם יודעים בטיב עבודה זרה ומשמשיה ומשמע דבן יומו דאמר רב לאו דוקא אלא כל שאינו יודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה בכלל קטן בן יומו הוא וכתב הרשב״א שיודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה כל שהוא זוכר ומזכיר בפיו עבודה זרה ומשמשיה וכתב דהכי איתא בתוספתא אי זהו גדול כל הנודר ומזכיר בפיו שם עבודה זרה ומשמשיה וכתב המפרשים שר״ח פסק כשמואל וכתב הרשב״א שכן דעת בה״ג ור״י בעל התוספות וסה״ת אבל ר״ת פסק כרב ונראה מדברי הרא״ש ז״ל שכך הוא סבר וכתבו הר״ן שכ״פ הרמב״ן וכן פסק הרשב״א ג״כ וכ״פ הרמב״ם בפי״א מהמ״א ולענין הלכה כיון שהרמב״ן והרא״ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
[בדק הבית: כתוב בא״ח על הקראים בשם הרמב״ם יינם לפי דעתי אין בו צד איסור ואף ע״ג דלית להו לפני עור לא תתן מכשול מהימני אחמרא כ״ש היכא דאינהו שתי מיניה דהא אינהו בדילי ממגע נכרים ואי משום אמהתא דאית להו ודאי איכא למיחש למגען אי אינהו לא קפדי למגע אותן אמהות:] (ב) גר תושב שקיבל עליו ז׳ מצות כתב הרשב״א שמגעו אסור בשתייה ומתוך כך פסק שגר שמל ולא טבל אסור גם כן בשתייה ז״ל הרשב״א בת״ה הארוך נכרי גדול שמל ולא טבל עושה יין נסך ונ״ל דדוקא ליאסר בשתייה אבל בהנאה מותר והכי דייקא לי ברייתא דקתני פרק השוכר את הפועל (עבודה זרה סד:) אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה שלא לעבוד עבודה זרה דר״מ וחכמים אומרים כל שקבל עליו ז׳ מצות יינו כשמנו כלומר אינו אסור אלא כשמנו וקודם שהתירו השמן נשנית ברייתא זו אלמא כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה וז׳ מצות בני נח אינו עושה יין נסך ליאסר בהנאה וכל שמל כבר קבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה וקבל עליו כל המצות ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ולא גרע מגר תושב הילכך אין אסור מגעו אלא בשתייה וזה נ״ל ברור וגר תושב אינו אסור יין במגע בהנאה כמו שאמרנו וכן יינו מותר בהנאה עכ״ל אבל הרא״ש כתב בפרק השוכר את הפועל אהא דת״ר אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג׳ וכו׳ ומייחדין אצלו יין אפי׳ בעיר שרובה נכרים דאפילו הודיעו שהוא מפליג קאמר דמייחדין כי מגעו מותר בשתייה ולחלופי לא חיישינן בשעה מועטת ומעשה היה בנכרי שמל ולא טבל טבילה כראוי ועמד בביתו של ישראל כמה ימים ונגע ביינו והתירוהו בשתייה דהא גר תושב אינו אוסר במגעו כ״ש זה שמל וקבל עליו כל המצות ואף ע״ג דאמרינן לעיל (עבודה זרה נו:) עבדים ובני שפחות שמלו ולא טבלו עושים יי״נ שאני הני שאין לבם לשמים אלא מאימת רבם מתיהדים ואמרי׳ נמי (נט.) גבי גרים שמלו ולא טבלו צא והכרז על בניהם שהם ממזרים ואף ע״ג דמסתמא היו נוגעים ביין ועל זה לא הקפיד כמו שהקפיד במזגו גוי ושתו ישראל ע״כ וכל זה מדברי התוספות שם וכתבו שאף על פי כן לא רצה ר״י להקל ודע דע״כ לא שרי הרא״ש בשתייה אלא מגעו של גר תושב ביין שלנו אבל יינו של גר תושב עצמו אסור בשתייה מיהא דהא בהדיא קתני יינו כשמנו והר״ן כתב שם על דברי התוס׳ זו היא שיטתם אבל כבר כתבתי למעלה דליכא לדמויי מל ולא טבל לגר תושב משום דגר תושב מקבל מהשתא וגר אינו מקבל אלא לאחר טבילה ומה שלא הקפיד על יינם משום יי״נ אפשר דאף ע״ג דמעברן מינייהו מקפידין היו על מגען ואף בגר תושב אין ראיה מכאן להתיר מגעו שאפילו נאמר דמאי דאמרינן אין מקפידין היינו משום חשדא וכדברי ר״ת איפשר דטעמא דמייחדין כדברי רש״י דכיון דלא פלח לעבודה זרה אין לנו לחוש שמא נגע וגם התוספות כתבו דלפי פירש״י אין להוכיח בבירור שיהא מותר מגע גר תושב ביינו של ישראל להתירו בשתייה ולפ״ז יש לחוש לדברי הרשב״א שהרי הר״ן דעתו לאסור בגר שמל ולא טבל ור״י עצמו לא רצה להקל וגר תושב נמי משמע דלא היה מיקל דהא כתב דגרע מגר שמל ולא טבל וכיון שבו לא רצה להקל כ״ש שלא היה מיקל בגר תושב ומדין בני השפחות קטנים דבסמוך משמע דס״ל להרמב״ם ולהרמ״ה דגר שמל ולא טבל עושה יי״נ ובסמוך אצל דין הישמעאלים ובסי׳ קכ״ח יתבאר עוד דינו של גר תושב בס״ד: (ג) הקונה עבדים מן הנכרים עושה יי״נ עד י״ב חדש וכו׳ בפרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נז.) אמר רב נחמן אמר שמואל הלוקח עבדים מן הנכרים אף ע״פ שמלו וטבלו עושים יי״נ עד שתשקע עבודה זרה מפיהם וכמה אמר ריב״ל עד י״ב חדש ורב פליג עליה וסבר דהלוקח עבדים מן הנכרים ומלו וטבלו לאלתר אינם עושין י״נ וכתבו המפרשים שר״ח פסק הלכה כשמואל ור״ת פסק הלכה כרב וטענותיהם כתובות בתוספות והרא״ש והר״ן ז״ל כתב הרשב״א בת״ה הארוך דהא דאמר שמואל ועושין יי״נ עד י״ב חדש דוקא בשלקחן מן הנכרי אבל לקחן מישראל מיד שמלו וטבלו ישראלים גמורים הם ואין עושין יי״נ כל ששהו בבית הישראל י״ב חדש בביתו של ישראל אין שם עבודה זרה שגורה בפיו והיינו דקתני הלוקח עבדים מן הנכרים ע״כ וכתב הר״ן דמסתברא דכי בעי שתשקע עבודה זרה מפיהן ה״מ כשמלו וטבלו ע״כ שאיפשר למולן ולהטבילן לשם עבדות בע״כ כדאיתא בהחולץ (מו:) אבל לדעתם ורצונם לא בעי שיקוע אלא הרי הן כישראלים גמורים ע״כ ובסברת הרמב״ן מחלוקת בין הרשב״א והר״ן שהרשב״א כתב שהוא פוסק כרב והר״ן כתב שהוא פוסק כשמואל וה״ר יונה כתב באגרת התשובה ישמעאלית שטבלה לשם עבדות אם לא האמינה בתורת משה ואינה מקיימת עליה מצות שהאשה חייבת בהן הרי היא עושה יי״נ במגעה והרי היא כנכרית לכל דבריה עכ״ל ודעת התוס׳ והרא״ש היא לפסוק כרב וכתבו שכן נהגו כל גדולי ארץ אשכנז שאין נזהרין ממגע עבדים אחר שמלו וטבלו לאלתר וכן נראה שהוא דעת הרשב״א ג״כ וכ״פ הרמב״ם בפי״א מהמ״א וז״ל הלוקח עבדים מן הנכרים. ומלו וטבלו מיד אין מנסכים וייו שנגעו בו מותר בשתייה ואף על פי שעדיין לא נהגו בבתי ישראל ועדיין לא פסקה עבודה זרה מפיהם והכי נקטינן: (ד) שפחות נכריות שילדו בבית ישראל בעוד הבנים קטנים מגען מותר אפילו בשתייה וכו׳ שם אותיבנא לרב דאמר תינוק ב״י עושה י״נ מדתני הלוקח עבדים מן הנכרים שמלו ולא טבלו וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו גדולים עושים י״נ קטנים אין עושין י״נ קתני מיהא גדולים אין קטנים לא תרגומא אבני השפחות והא וכן קאמר הא קמ״ל עבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות מלו ולא טבלו הוא דעושים י״נ מלו וטבלו לא אף עבדים כן לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל ומשמע דקטנים דקתני דאין עושין יי״נ אין עושים כלל קאמר אפילו נאסרו בשתייה דאלת״ה לישרי ליה מאי אין עושין י״נ ליאסר בהנאה אבל בשתייה אסור ולכאורה משמע דהא דקטנים אין עושים י״נ במלו ולא טבלו הוא אבל לא מלו ולא טבלו עושין י״נ לאוסרו בשתייה כדין שאר נכרי קטן דאין הפרש בין בני השפחות לשאר נכרים בין בגדלן בין בקטנן אלא קטנים שמלו ולא טבלו דאף ע״ג דבשאר נכרים עושים י״נ בני השפחות אינם עושים וכדשני תרגומא אבני השפחות כלומר דמחולקין בני השפחות קטנים משאר עבדים קטנים והחילוק שביניהם הוא כשמלו ולא טבלו כדקתני בברייתא וזהו דעת הרמ״ה שכתב רבינו וכן דעת הרמב״ם בפרק י״א מהמ״א שכתב בני השפחות הנכריות שנולדו רשות ישראל ומלו ועדיין לא טבלו הגדולים אוסרים היין כשיגעו בו והקטנים אינם אוסרים ע״כ אבל הרשב״א כתב בת״ה הארוך בני השפחות והם שנולדו מן השפחה נכרית ברשות ישראל לכ״ע קטנים אין עושין י״נ ומותר אפילו בשתייה עד שידעו בטיב עבודה זרה ומשמשיה ואף על פי שלא מלו ולא טבלו והא דקתני בברייתא שמלו ולא טבלו לאו משום קטנים נקט לה אלא משום גדולים ולומר שאף על פי שמלו וקבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה כיון שלא טבלו עדיין נכרים הם ואף בהם גזרו לאסור סתם יינם ומגעם אבל קטנים אף ע״פ שלא מלו אין עושין י״נ דמילה לא מעלה ולא מוריד לגבי קטנים דהא כל שמל ולא טבל אינו גר א״כ מילה מה מהניא בלא טבילה ותדע לך מדאקשי מינה לרב דאמר קטנים בני נכרים עושים יין נסך לאסור אותו בשתייה ואם איתא מאי קושיא לימא התם בשמלו ולא טבלו וכי קא אמינא בקטנים בני נכרים שלא מלו וזה ברור אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שמצאתי בקצת חיבורים הראשונים ז״ל דברים לא נתכוונו בעיני וכן שנינו בתוספתא בהדיא וכן בני השפחות שלא טבלו בין מולים בין ערלים הרי אלו נכרים מדרסן טמא יינן בגדולים אסור בקטנים מותר ואיזהו גדול כל הנודר ומזכיר שם עבודה זרה ומשמשיה ע״כ בתוספתא וזהו מבואר כדברי עכ״ל וכתב בת״ה הקצר שאף על פי שכשהם קטנים הגפן מותר בשתייה כשהם גדולים הרי הם כשאר נכרים שאוסרין במגען אפי׳ בהנאה ולענין הלכה כיון שהרמב״ם והרמ״ה מסכימין לדעת אחת הכי נקטינן כתב הרשב״ץ אם אמו טבלה לשם עבדות אין בנה עושה י״נ אפי׳ עבר רבו ולא מל אותו בין גדול בין קטן שהרי הוא עבד כנעני כאמו ואם אמו לא טבלה לשם עבדות אלא נשארה בנכריות וילדתו בבית ישראל בזה יש חילוק בין גדול לקטן דקטן אינו עושה יין נסך אפי׳ לאסור בשתייה וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו אף על פי שנולדו בבית ישראל ולא גדלו בין הנכרים בעו מילה וטבילה ומיירי שלא טבלה אמם גדולים עושים יין נסך וקטנים אינם עושים: (ה) כתב הרשב״א כבר ביארנו שגר תושב שקבל עליו ז׳ מצות יינו מותר בהנאה לפיכך יש מהגאונים שהתירו יינן של ישמעאלים בהנאה וכו׳. ז״ל בת״ה הארוך גר תושב אין אוסר יין בהנאה במגעו כמו שאמרנו וכן יינו מותר בהנאה ומכאן סמכו הגאונים ז״ל להתיר מגען של ישמעאלים הללו בהנאה שהרי אינם עובדים עבודה זרה וכל שאינו עובד עבודה זרה יינו אסור בשתייה משום בנותיהם דגזירה ראשונה לאסור בשתייה בלבד היתה ומשום בנותיהם וכמש״ל אבל איסור הנאה שגזרו ב״ד שלאחריהם ומשום חשש ניסוך לא גזרו אלא בגוי עובד עבודה זרה שמנסך אבל כשאין עובד עבודה זרה לא היתה גזירה ואף ע״פ שהישמעאלים הללו לא קבלו עליהם בפני ג׳ שלא לעבוד עבודה זרה וכן לא קבלו עליהם בפני ג׳ ז׳ מצות בני נח וברייתא קתני איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג׳ חברים שלא לעבוד עבודה זרה דברי ר״מ וחכ״א כל שקבל עליו ז׳ מצות בני נח ההיא לא לענין יי״נ ושאר גזירות שגזרו בגוים היא שנויה אלא להחיותו בלבד וכדגרסינן התם עלה דההיא רב יהודה שדר קורבנא לאבידרנא ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח עבודה זרה והתניא אי זה גר תושב כל שקבל עליו בפני ג׳ חברים שלא לעבוד עבודה זרה א״ל כי תניא ההיא להחיותו והאמר רבב״ח א״ר יוחנן גר תושב שעברו עליו י״ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות התם בשקבל עליו למול ולא מל כלומר שחזר בו ולא מל אלמא כל שידענוהו שאינו עובד עבודה זרה אינו בכלל גזירות הללו ולא הצריכו לקבל בפני שלשה חברים אלא להחיותו בלבד ומ״מ כל שאסרו משום חתנות אף הוא אסור בו שהרי הוא בכלל איסור חתנות ולפיכך יינו אסור בשתייה כמו שביארנו עכ״ל וכתב בתשובה ששאלוהו אם מגען של ישמעאלים מותר בשתייה ח״ז לא פקפק אדם בדבר זה אלא מגען כסתם יינם זה וזה אסור בשתייה וכ״כ הרמב״ם ז״ל בפי״א מהמ״א שהורו כל הגאונים שכל נכרי שאינו עובד עבודה זרה כגון אלו הישמעאלים יינו אסור בשתייה ומותר בהנאה ומבואר בדבריו שם ובפרק י״ז שמגעו ביין שלנו שוה ליינו שאסור בשתייה.
ומה שכתב רבינו בשמו שמגען שלא בכוונה מותר אף בשתייה בפי״ג כתב כלשון הזה יראה לי שכל מקום שאמרו בענין יין שלנו שהוא אסור בשתייה ומותר בהנאה מפני צד נגיעה שנגע בו הנכרי כשהיה הנכרי עובד עבודה זרה אבל אם היה איסורו בגלל נכרי שאינו עובד עבודה זרה כגון ישמעאלי שנגעו ביין שלנו שלא בכוונה או שטפח ע״פ החבית הרי זה מותר בשתייה וכן כל כיוצא בזה עכ״ל:
ואיכא למידק כיון שסובר הרמב״ם שכל נכרי שאינו עובד עבודה זרה אינו אוסר בהנאה למה כתב בפי״א גר תושב שקבל עליו ז׳ מצות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר בהנאה דמשמע שאם חיסר מלקבל אחד מהז׳ אוסר בהנאה ומי גרע גר תושב שקבל עליו בפירוש ז׳ מצות ועבודה זרה מכללם מהנכרי דקים לן בגויה דלא פלח עבודה זרה ולא קבל עליו שאר מצות וי״ל דע״כ לא קאמר הרמב״ם שאינו אוסר בהנאה אלא בנכרי שהוא מבני דת דלא פלחי עבודה זרה אבל אם הוא מבני דת דפלחי עבודה זרה אע״פ שזה קיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה לא יצא מכלל בני אומתו עד שיקבל עליו שבע מצות דאז נעשה גר תושב גמור והכי דייק לישנא דהרמב״ם שכתב וכל נכרי שאינו עובד עבודה זרה כגון אלו הישמעאלים דמשמע דוקא בכה״ג שהוא מאומה שמוחזקים שאינם עובדים עבודה זרה הוא דיינו מותר בהנאה אף ע״פ שלא קיבל עליו בפירוש שלא לעבוד אבל אם הוא מאומה דפלחי לה צריך לקבל ז׳ מצות ואם חסר אחד מהן אוסר בהנאה דעדיין בכלל אומתו הוא ולפ״ז הא דאמר רב יהודה לאבודרנא ורבא לבר ששך ידענא ביה דלא פלח עבודה זרה ה״ק ידענא ביה שהוא מאומה דלא פלחי עבודה זרה ועי״ל דכל נכרי שאנו מוחזקים בו שאינו עובד עבודה זרה אע״פ שבני אומתו עובדים אותה והוא לא קבל בפירוש שלא לעבדה וגם אינו מקיים שאר מצות ולא קיבלם עליו יינו מותר בהנאה ובכה״ג הוה ההיא דבר ששך ומ״ש הרמב״ם גר תושב שקבל עליו ז׳ מצות להשמיענו שאעפ״כ יינו אסור בשתייה כ״כ אבל לומר דמותר בהנאה לא איצטריך דבלא״ה נמי מותר בהנאה וכמו שכתוב בסמוך וכן כל נכרי שאינו עובד עבודה זרה וכולו ומותר בהנאה:
ואם מותר לייחד או להפקיד אצלם יתבאר בסי׳ קכ״ח. בס״ד:
כתב רבינו ירוחם בשם רבינו מאיר דמשוך בערלתו אינו עושה י״נ דניסוך אינו תלוי במילה שהרי מומר מהול הוא ועושה י״נ במגעו וזה אע״פ שנמשכה ערלתו לבו לשמים וכ״כ בספר א״ח כתוב עוד שם דאפי׳ מומר לערלות מותר כדאיתא בפרק הערל כתב הר״ש בר צמח על האנוסים בתחלת אנסם שאע״פ שיכולין לברוח אם יש שום צד לתלות עיכובם שם אם מפני הפסד ממון או מפני דבר אחר אינם אוסרים במגעם ואם שלחו יין לישראל בחזקת כשר ואין חוששין שמא לא הקפידו על מגע נכרי והריב״ש כתב שהאנוסים אותם שלא היו יוצאים מפני שלא היה להם ממון שיספיק להוצאות שצריך להם ולבני ביתם והם מתעכבים עד יפתחו להם שערי הצלה ובנתיים נזהרים מהעבירות זולת במקום סכנה אינם פסולים ומ״מ אינם יכולים ליזהר במגע נכרי אף הטובים שבהם וכיון שהם חשודים עליו אין נאמנין על שלהם ואפילו בשבועה אבל נאמנים על של אחרים שאין אדם חוטא כדי שיהנו אחרים עד כאן לשונו:
כתוב בשבלי הלקט מומר שנגע ביין ואמר אחר כך שנתגייר בינו לבין עצמו והתיר ר״י היין מפני שהפקיד כיסו בשבת ורשב״א אסרו משום דאיכא למימר דאערומי מערים כדאמרינן סנהדרין (כה.) בההוא טבחא דנפק טריפה מתותי ידיה עכ״ל ובאורחות חיים כתוב ישראל מומר יינו יין נסך עד שישוב בתשובה ונאמן לומר נתגיירתי:
כתב הרשב״א בתשובה סימן שט״ו שאלת אדם שהיה חשוד על העבירות ולא היה לו שעת הכושר ומגדף את ה׳ ועתה הוסיף לחטוא והלך לבית הנכרי וישראלים רצים אחריו להשיבו מדרכו הרעה וכפר בפניהם בה׳ והעיד על עצמו שזמן רב יש שבחר בדרכי הנכרים ובעבודתם שנשאלת אם נדוננו כעובד עבודה זרה והשבתי שחשוד על הדבר ראוי להתרחק ממנו מהדברים שחשוד בהם כדאיתא בפרק עד כמה (בכורות כט:) תשובה יפה דנת וכ״ש זה שהוא מומר לדבר זה כיון שעובר בפרהסיא ומה שאמרת שאיש זה אינו בכלל היתר אלא הרי הוא מומר לכל התורה יפה דנת דאפילו מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא מומר לכל התורה וכדתניא חולין (ה.) מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ הן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא ע״כ:
תשובות הרשב״א בדיני מומר לענין יין נסך כתבתי בסימן קי״ט: (ו) לא כל מגעת הנכרים שוה לאסור יש שאסור בהנאה ויש שמותר בהנאה ואסור בשתייה ויש שמותר בשתייה וכל זה מתבאר מהדינים שכתב בסימן זה ובסימן שאחריו:
(ז) כיצד מגעו בכוונה שכיון ליגע ביין ואינו עוסק בדבר אחר אסור בהנאה פירוש צריך ג׳ תנאים לשיאסר בהנאה האחד שיתכוין ליגע ואם לא נתכוין ליגע כגון תינוק שנגע דלאו בר כוונה הוא וכן נפל לבור ועלה מותר בהנאה כיון דלא נתכוון ליגע הב׳ שיודע שהוא יין שאם לא ידע שהוא יין אף ע״פ שהוא מתכוון ליגע מותר בהנאה וכדאיתא פרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נח.) גבי חרש נכרי שהושיט ידו לחבית של יין וכסבור שהוא של שמן הג׳ שלא יהא עוסק בדבר אחר כלומר שאין לו שום כוונה זולת הנגיעה אבל אם היתה לו כוונה אחרת כגון שהיה מכוין למודדו או להתיז את הצרעה או להוציא פרי או חפץ שהוא בתוך החבית של יין בכל הני גווני מותר בהנאה כמו שמבאר והולך:
(ח) ומה שכתב ל״ש נגע בידו או בדבר אחר שבידו אסור הכי משמע מדתנן סוף פרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה ס:) מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה זה היה מעשה ואמרו ימכר אלמא דדוקא בכי הא שמעשיו מוכיחים שלא נתכוון לניסוך אלא למדוד היין או להתיז הצרעה הוא שאמרו ימכר הא לאו הכי בהנאה נמי אסור וכ״כ הרשב״א ז״ל וכ״נ מדברי הפוסקים אצל דין חבית שניטל ממנו הברזא ותחב הנכרי אצבעו בנקב או הוציא הברזא התחובה בנקב שכתב רבינו בסמוך וכן כתבו התוספות והרא״ש בפרק רבי ישמעאל גבי ישראל אדנא ונכרי אכובא אבל הרמב״ם לא כתב בפרק י״ב אלא שיגע בידו או בשאר אבריו שדרכן לנסך בהם ולא הזכיר נגיעה בדבר אחר אלא בענין שמעשיו מוכיחים שלא נתכוין לניסוך כגון מדדו בקנה או התיז את הצרעה בקנה מותר בהנאה ופי״א כתב נכרי שנגע ביין שלא בכוונה וכן תינוק נכרי שנגע ביין אסור בשתייה ומותר בהנאה וכתב הרב מאיש״ר אברהם שלם ז״ל בתשובת הרשב״א כתב מגע נכרי בכונת יין אפילו ע״י דבר אחר אוסר אפילו בהנאה והרמב״ם כתב בפי״ב מדד הבור בקנה או שהתיז את הזבוב ואת הצרעה בקנה וכו׳ ה״ז מותר בהנאה ועיקר הדבר היא שכל זמן שנוגע ביין על ידי דבר אחר שלא לצורך לחוש שמא נתכוין לנסך ואסור בהנאה אבל אי איכא הוכחה שלא נתכוון לנסך אלא לצורך דבר מה אסור בשתייה ומותר בהנאה וע״ד זה צדקו יחדיו ולא פליגי וכתב עוד דשלא בכוונה דקאמר היינו שלא בכוונת ניסוך אלא לצורך דבר מה דאין לפרש דבלא כוונת מגע ובלא כוונת יין קאמר דמאי קמ״ל השתא כשהוא מכוין ליגע ויודע שהוא יין הואיל והוא עוסק במלאכתו מותר בהנאה כשאינו מכוין ליגע ולא לכוונת יין מיבעיא עכ״ל ולי נראה דאי מהא לא איריא דאיצטריך לאשמועינן שאף ע״פ שאינו מכוין ליגע ולא ליין אסור בשתייה מיהא ויש הוכחה לפי׳ זה מדנקטיה בהדי תינוק שנגע ביין דהוי שלא בכוונת מגע ושלא בכוונת יין דתינוק ב״י עושה י״נ כרב ועוד שהק״ו שיעשה הרב ק״ו פריכא הוא דמנ״ל דהרמב״ם סבר דכשהוא מכוין ליגע ויודע שהוא יין הואיל והוא עוסק במלאכתו מותר בהנאה שהרי מדבריו נראה שכל שנוגע בעצמו ביין אסור בהנאה אע״פ שאינו בכוונת מגע אלא לצורך ד״א כגון למדדו וכיוצא בזה וכמו שיתבאר בסימן זה הילכך ע״כ צריך לפרש דבריו כמו שפירשתי ולענין נדון דידן אין הכרע בדבר והר״ן כתב בסוף פרק ר׳ ישמעאל כללו של דבר שלפי שטת רש״י אם נפסוק כת״ק דאומר מדדו בין ביד בין ברגל ימכר אין שום הפרש בין מגע עצמו ומגעו ע״י ד״א וכבר כתבתי שר״ת סובר דמגעו ע״י ד״א אינו אלא כחו ולדברי מי שאומר בכחו אפילו בכוונה אינו אוסר אלא בשתייה כך הדין במגעו ע״י ד״א עכ״ל:
ואם מנסך בפיו כתב רבינו בסמוך ואם מנסך ברגלו כתב רבינו בסימן זה לקמן:
(ט) ומה שכתב בשכשוך בעלמא כששיכשך בו ולא יצק ממנו כלום כ״מ מההוא דמדדו בקנה שכתבתי בסמוך ומכמה עובדי דמייתי פ׳ ר׳ ישמעאל דאע״פ שלא יצק ממנו כלום נאסר בהנאה:
ומה שכתב בשיכשוך בעלמא ששיכשוך בו דמשמע שאם נגע ולא שכשך לא מיתסר כ״נ מדברי הרמב״ם שכתב כיצד היא הנגיעה שאוסר בה הנכרי היין שיגע ביין עצמו בין בידו בין בשאר איבריו שדרכם לנסך בהם וישכשך אבל אם פשט ידו לחבית ותפסו ידו קודם שיוציאה ולא ינידה ופתחו החבית מלמטה עד שיצא היין וירד למטה מידו לא נאסר היין ע״כ וטעמו מדגרסינן בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נט:) ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אידרי נכרי ושקליה אמר להו רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לישכשך ביה וברצוה עד דשייפא ומדקאמר נקטוה לידיה כי היכי דלא לישכשך משמע דכל שנגע ולא שכשך אינו נאסר בהנאה מיהא וכן דעת רש״י שכתב כי היכי דלא לשכשך ויאסר בהנאה שאין מנסכין אלא ע״י שכשוך. ברצוה לחביתא עד דשייפא כפו את החבית לצד אחר עד שישפך יינה לתוך כלי אחר כדי שימשך היין מיד הנכרי ואח״כ יוציאנה ותהא מותרת החבית בהנאה דכל זמן שידו תחובה ביין אם יוציאנה א״א לשמור שלא ישכשך ואע״פ שאנו אוחזין את ידו. וכ״כ גבי הא דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר דטעמא דמלתא משום דניסוך לא הוה אלא על ידי שכשוך וכ״כ גבי חביתא דאיסתדיק לארכה אבל הר״ן דחה דבריו וכתב דלא חיישינן להכי כלל אלא כולה מילתא תליא אי מיחזי כמכוין לנסך או לא וטעמא דעובדא דאתרוגא משום דכיון דלמינקטיה לאתרוגא הכניס ידו ה״ל מגעו שלא בכוונה כיוצא בזה כתבו התוספות והרא״ש בטעם עובדא דאתרוגא ומשמע מדבריהם שאם היה מכוין ליגע ביין היה נאסר בהנאה ואע״פ שלא שכשך:
ומשמע לי דשכשוך אינו נענוע כל דהו שהרי כתב הרמב״ם בפי״ב נטל כלי של יין והגביהו ויצק היין אע״פ שלא שכשך נאסר שהרי בא היין מכחו ואם איתא דנענוע כל שהו הוי שכשוך כיון שיצק הרי שכשך. שע״כ הוא מנענע היין בשעה שיוצק והיאך כתב אע״פ שלא שכשך וכן משמע מדאמרינן גבי אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא דאמר רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך משמע דאהכנסה לא קפדינן אע״ג שהוא מנענע היין מחמת הכנסת ידו וכ״כ מפרש״י אלא שהר״ן דקדק עליו ממה שפירש הוא עצמו ז״ל בההוא עובדא דכל. זמן שידו תחובה אם יוציאנה א״א לשמרו שלא ישכשך ואע״פ שאנו אוחזין ידו ע״כ אלמא שכשוך בכל דהו הוי אבל הכא היינו טעמא משום דכשהכניס ידו למינקטיה לאתרוגא הו״ל מגעו שלא בכוונה דשרי ומ״ה כל דלינקטוה לידיה כדי שלא יעשה מעשה מוכיח שהוא מתכוין לנסך וכו׳ ואכתוב לשונו בסימן זה אצל נפל לו שום דבר ביין והכניס ידו והוציאו וכו׳ ונ״ל דיש ליישב דברי רש״י שכתב דא״א לשמרו שלא ישכשך ואע״פ שאנו אוחזים ידו היינו לומר דא״א לשמרו מלשכשך שכשוך גדול יותר ממה שצריך לשכשוך להוציא ידו:
(י) ומה שכתב אפילו בפיו כגון ששתה ממנו או שמצץ במינקת וכו׳ בפ״ר ישמעאל (נח.) אגרדמים נכרי שקדח במינקת והעלה או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרו ואסיקנא דאסרו בהנאה קאמר וכתב הרא״ש דפלוגתא הוא בירושלמי אם נכרי עושה יין נסך בפיו דאיכא מ״ד דהחזירו לחבית אסור בשהחזירו נכרי הוא אבל החזירו ישראל שרי וכתב הוא ז״ל ולפי התוס׳ דקתני קדח במינקת ונפלה ממנו טפה כל שהוא שטפת היין אסורה ואוסרת בכל שהוא משמע שהנכרי עושה בפיו י״נ וכן עמא דבר עכ״ל וכ״כ הרשב״א ז״ל וכתב הר״ן דלדידן דקי״ל דסתם יינם שנתערב ביין ימכר לנכרי חוץ מדמי סתם יינם שבו לא שוו דינייהו דהעלה במינקת וטעם מן הכוס והחזירו לחבית דבטעם מן הכוס והחזירו לחבית לא מיתסר אלא כנגד מה שהחזיר לחבית וימכר כולו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו אבל קדח במינקת והעלה יין לפיו מיתסר כולי חמרא שכל היין התחתון בסיס לעליון הלכך ה״ל כנוגע בכולו:
(יא) ומה שכתב מ״מ כלי שיש לו חוטמים כמו שיש לכלי שנוטלים ממנו לידים ויש בו יין יכול ישראל למצוץ מחוטם זה וכו׳ זהו קנישקנין דאיתא בפ״ב דע״ז (עב.) אמר מר זוטרא בריה דר״נ קנישקנין שרי וה״מ דקדים ופסק ישראל אבל קדם פסק נכרי לא פי׳ קדם פסק נכרי לא לפי שמה שנוגע בפי הנכרי חוזר ומתערב עם היין ופסקוה הרי״ף והרא״ש והרמב״ם אבל התוס׳ כתבו אהא דקאמר התם דרבה בר רב הונא גופיה שתי בקנישקניו תימא היאך היה שותה ה״ל לחוש דילמא קדים פסק נכרי ברישא ופר״ח דלא מיירי עם הנכרי אלא עם הישראל וקמ״ל דלא מיתסר בזמן הזה משום שמחה ע״כ. ומיהו איפשר שלא אמרו כן אלא ממדת חסידות ולא מן הדין:
כתב הרשב״א בתשובה לברייתא דאגרדמים מנסכים הם בפיהם דאי לא כי נפלה טפה מפיו לחבית או ששתה בכוס והחזיר ישראל את המותר לחבית מאי הוי והלא מה שנגע בפיו דרך שתייה לא נתנסך אלא ודאי לאותה ברייתא מנסכים אפילו בפיהם אלא שמשם למדנו שאין ניסוך דרך מציצה וזה ודאי אמת שאינו מנסך ברוחו דרך מציצה אלא שמלאכת קנישקנין לא ידעתי מה היא ומה היתירה דמ״מ מה שבפיו אסור וכל יין החבית נגרר אחריו ולמה גרע מנצוק ואם היה הישראל מתחיל למשוך ניחא אבל אם הנכרי מתחיל למה מותר ואילו התם לא מקפיד לשפסק הישראל קודם שיפסוק הנכרי אבל לא פסק הישראל קודם הקפידו וזהו שהוקשה לי באותו מעשה כמ״ש שם וגם קשה לי בברייתא דאגרדמים ועדיין נשאר לי הדבר בעיון עכ״ל.
והר״ן בשם הראב״ד תירץ קושיא זו וכתבתיו בסימן קכ״ו: (יב) לפיכך נכרי שנכנס לחנות של ישראל ושאל יש כאן יין וכו׳ עובדא בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נז:) ואיפליגו בה אמוראי ואסיקנא דהלכה כמאן דאסר בהנאה וכתב הרמב״ם בפי״ב דטעמא דאסר מפני שליין נתכוון ואין זה נוגע אלא בכוונה:
(יג) ומה שכתב ואם נתערב באחר דמי היין המשוכשך אסור בהנאה והשאר מותר בהנאה בפרק בתרא (עבודה זרה עד.) אסיקנא דסתם יינם שנתערב ביין ימכר לנכרי חוץ מדמי י״נ שבו והכי איתמר בגמרא (עבודה זרה נח.) בההוא עובדא דחנותא גופיה: (יד) וכן חבית שניטלה ממנו הברזא והכניס בה נכרי אצבעו עד שנגע ביין כולו אסור אהא דגרסינן בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נט:) ההוא חביתא דאישתקיל ברזא מינה אידרי נכרי ואנחא ידיה עליה אמר רב פפא כל דלהדי ברזא אסור ואידך שרי כתבו התוס׳ פי׳ שם ידו נגד הברזא ומנע יציאת היין אבל אם תחב אצבעו בתוך נקב החבית ה״ל יין שתחת אצבעו כמו מפיה ושלמעלה מאצבעו כמו משולים דאמרי׳ בסמוך דלכ״ע כל החבית טמאה כ״כ רשב״ם בשם רש״י שאם תחב נכרי את הברזא בחבית או אם נטלו לגמרי מן החבית שכל היין אסור דאי אפשר שלא ישכשך בראש הברזא שבתוך החבית ואפי׳ בהפסד מרובה אסור כל היין בשתייה ע״כ ונראה שהוא ט״ס וצריך להגיה אסור כל היין בהנאה וכ״כ הרא״ש וספר התרומה וסמ״ג וכ״כ הרשב״א בת״ה אבל מדברי הר״ן נראה דגריס בדברי התוספות אסור כל היין בשתייה ויש לתמוה כיון דמשום שכשוך בא לאסור למה לא יאסר בהנאה ולכן נראה לי דבשטת ר״ת אמרוה דס״ל דמגעו ע״י ד״א אינו אלא כחו וכדברי מי שאומר דכחו אפילו בכוונה אינו אוסר אלא בשתייה:
(טו) ומה שכתב וכן אם הוציא הברזא התחובה בנקב והיתה נוגעת עד היין פי׳ שהיתה נוגעת עד היין שבחלל החבית דאז א״א שלא שכשך כשהוציאה אם לא היתה עוברת כל עובי השולים אז אי אפשר לו לשכשך ביין דאף על פי שיש מעט יין בנקב השולים שהיה קבוע בו כיון שהנקב צר אין זה שכשוך ואף על פי שהיוצא לחוץ אסור מפני שהוא יוצא מכחו מ״מ מה שנשאר בחבית לא נאסרה משום נצוק ומותר אפילו בשתייה דכיון דאינו נסך גמור דלא שכשך לא אחמור בנצוק וקטפרס וכ״כ מרדכי בפרק ר׳ ישמעאל בשם אבי העזרי ומיהו כתב שם המרדכי בשם רשב״ט על דברי אבי העזרי דאין לסמוך על הוראה זו משום דחמיר מנצוק והרשב״א כתב בשם הרמב״ן דחבית סתומה ומגופה והסיר הנכרי המגופה אע״פ שאין היין משתכשך בכך כלל כל היין אסור בשתייה משום דה״ל כמוריק אורוקי והו״ל כחו של נכרי בכוונה ואסור בשתייה כמו שיתבאר אבל אם סרה המגופה מכחו שלא בכוונה מותר בשתייה דכחו שלא בכוונה לא גזרו בו כמו שיתבאר עכ״ל ומשמע דאפילו סתם פי הנקב אח״כ קאסר יין הנשאר בחבית ומיהו נראה דהיינו דווקא יין שעל הנקב דבההוא איכא למימר דכיון שמכחו נעקר לישפך הו״ל כחו של נכרי אבל יין שלמטה מן הנקב אינו ענין לכחו ושרי אבל הר״ן כתב בפרק ר׳ ישמעאל דברי הרמב״ן ומתוך לשונו משמע שלא אסר אלא יין הנשפך מכחו בלבד אבל אם סתם הנקב היין הנשאר בחבית אע״פ שהוא למעלה מן הנקב מותר וא״כ הוא אין הוכחה לומר שהוא חולק על דין זה שכתב רבינו:
ומשמע דע״כ לא שרי רבינו באינה עוברת כל עובי השולים אלא במוציא הברזא אבל בתוחב אף על פי שאינה עוברת כל עובי השולים אסור מפני שהוא מונע יציאת היין והיינו דרב פפא כל דלהדי ברזא אסור וכתבו רבי׳ לקמן בסי׳ זה ותמהני על המרדכי שכתב בפ׳ ר׳ ישמעאל בשם אבי העזרי דהה״נ אם החזיר הברזא מותר וגם בכלבו כתוב בשם הראב״ד אם החזיר השופתא בברזא והשופתא קצרה שאינה עוברת חוץ למרזב מבפנים חלל החבית שישכשך בה יין שבחבית מותר וקשה לי דלפי דבריהם ההיא דרב פפא דאסר היכי משכחת לה ודברי כל הפוסקים שלא כדבריהם:
והני שתוחבין בנקב החבית עץ חלול כמו קנה נקוב משני צדדיו ועובר כל עובי השולים ויתר הרבה ויש להם עץ חד שתוחבים בנקב אעץ החלול לסתום בפני היין שלא יצא אם הוציא אותו העץ החד אע״פ שהוא עובר כל עובי השולים מותר דכיון שהוא תחוב תוך העץ החלול ואינו יוצא חוצה לו הרי אינו יכול לשכשך מאחר שהוא מונח במקום צר ורבינו איירי כשאין תחוב בנקב החבית אלא עץ א׳ חד לסותמו ואי נמי כשתחוב בו עץ חלול בקנה ונקוב משני צדדיו ותוחבים בו עץ חד לסתום נקב העץ ההוא וזה בא והוציא העץ התחוב בחבית עצמו דבהני גווני הוא דאם עובר כל עובי השולים הוא משכשך היין שבחלל החבית אבל בעץ החד התחוב בעץ החלול כל אורך העץ החלול לדידיה כעובי השולים דמי כנ״ל וכ״כ הכלבו אם הוציא הברזא מן הקנה אין לחוש לאסור מה שבחבית והוא שלא תהיה הברזא ארוכה שלא תצא חוץ לנקב הקנה ולא נדנד היין בהוציאו אותה עכ״ל.
וכ״נ ג״כ מדברי המרדכי פ׳ ר׳ ישמעאל בתשוב׳ רבינו שמשון:
וכתב באותה תשובה אפילו הברזא יוצא חוץ לקנה אם אין הנכרית יודעת הו״ל כחה של נכרית שלא בכוונה לפר״ת שמחשב כמו כח שנוגע בדבר שבידו עכ״ל כלומר דלר״ת דסבר דמגעו ע״י ד״א שלא בכוונה אינו נקרא מגעו אלא כחו ומותר אפי׳ בשתייה ה״נ כיון שאינה יודעת שהברזא יוצאת חוץ לקנה לתוך החבית כשפותחת וסותמת וע״י כך נוגעת בברזא ביין שבחלל החבית ומשכשכו לא מיתסר אפי׳ בשתייה כיון שהוא סוברת שאינה נוגעת ביין שבחלל החבית דשרי אפי׳ בשתייה לר״ת כיון שאין המגע אלא על ידי ד״א:
כתב הרשב״א שאלת קנקן מלא יין ונתנו לתוכו מים בשעת הגתות ונתנו לה ברזא מקנה חלול וסתמו פי אותו קנה בעץ בנעורת ואישתקיל אותו עץ ואתא נכרי ואנח ידיה ע״פ הברזא ועכבה את היין מלצאת מי אמרי׳ כיון שלא הכניס ידו בחלל הנקב לא נאסר אלא אותו קילוח ומתבטל במים שבחבית ואמרינן סלק את מינו ושא״מ רבה עליו לבטלו או לא תשובה כל שנגע הנכרי בקילוח היורד מן החבית רואין אותו כאילו נגע בכל מה שיש למעלה מן הברזא. [בדק הבית: כדאמרינן גבי האי חביתא:]
דאישתקל ברזא מינה ואתא נכרי ואנח ידו עלה וההיא לא הכניס ידו בנקב החבית ואסרו כל דאתי בברזא דכל שנגרר ע״י הרי הוא כאילו נוגע בכולה ומשום דכל דאתי בברזא הוי חיבור וכנ״ל ברור וג״כ כתבתי אני בשמעתא דהנצוק והקטפרס ומה שנסתפק לך בהל׳ הרב ז״ל דכתב באותה דאשתקיל ברזא מינה ואתא נכרי ונקטה ואמר מה פי׳ נקטה אני רואה שהענין אחד ונקטה היינו דנקט הברזא כלומר שהניח ידו עליה עכ״ל:
כתב המרדכי בפרק רבי ישמעאל שנשאל רבינו תם על נכרי שנדנד הברזא ולא יצא מן היין לחוץ והברזא היתה ארוכה ועברה הדופן ונכנסה בתוך היין והשיב אם הברזא אינה מהודקת בחזקה נאסר היין בנדנוד זה דדמי למדדו בקנה דאסרינן במתני׳ בשתייה אבל ברזא שמהודקת ועומדת הרי הוא כנוד מלא יין שהנכרי מניח אצבעו עליו ודמי לחביתא שנפקעה לפותיה דמעשה לבינתא קא עביד ואף ע״פ שהיין יוצא כ״ש הכא שאין היין יוצא והוי כנוגע לחבית בדופניה עכ״ל ובהג״א כתב בשם רשב״א דאפילו היין יוצא ומטפטף שרי כיון שהיתה הברזא תקועה בחבית כ״כ שלא היתה קופצת מן החבית מותר:
כתבו התוספות והרא״ש שם גבי זיקא בין מליא בין חסירה שרי מכאן התיר ר״ת על ברזא שהיתה רפויה בחבית ועל סתימת המגופה שהיתה רפויה על פי החבית והדקה וכתבו רבינו לקמן:
כתב הרמב״ם אחז בכלי פתוח של יין ושכשכו וכו׳ בפי״ב ונראה שלמד כן מדגרסינן בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה ס.) אמר רב פפא האי נכרי דדרי זיקא וקאזיל ישראל אחורי מליא שרי דלא מקרקש חסירא אסור דלמא מקרקש רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסרה שרי מ״ט אין דרך ניסוך בכך והוא ז״ל מפרש אין דרך ניסוך לפי שהנוד פיו סתום משמע שאם היה פיו פתוח היה נאסר מפני הקרקוש שמתקרקש היין בהילוכו של זה וז״ש בפרק הנזכר העביר נוד של יין ממקום למקום והוא אוחז פי הנוד בידו בין שהיה הנוד מלא או חסר מותר ואע״פ שהיין מתנדנד ע״כ הרי שהצריך לאחוז פי הנוד כלומר שיהיה סתום משמע שאם לא היה סתום שהיה נאסר מפני הקרקוש וגם הר״ן כתב שהרמב״ן פי׳ אין דרך ניסוך בכך כיון שהוא קשור דלא מקרקש מאי דלא חזי ע״כ ואע״ג דרב אשי מיירי בדרי זיקא משמע להרמב״ם דה״ה אפי׳ לא דרי נמי אסור אי קרקיש ביה כשהוא פתוח דהגבה׳ זו אינה מעלה ולא מורדת דהא כשפיו סתום אף על גב דדרי ליה לא מיתסר ואם כן כי אסרי ליה מפני הקירקוש לא שאני לן בין הגביהו ללא הגביהו וכן יש להוכיח מדגרסי׳ תו התם ישראל אדנא ונכרי אכובא חמרא שרי ואי מצדד אצדודי אסיר ופרש״י בחד לישנא דחסרה נמי אסור כיון דמקרקש בכוונה הו״ל כחו בכוונה ואסור בשתייה וכתבו התוס׳ שכן נראה לריב״ם ומדמי ליה לנוגע בקנה דמה לו נוגע בקנה או נוגע בשולי הכובא וכתב הרא״ש על דברי ריב״ם ולפ״ז אסור אפילו בהנאה כי נוגע בקנה בכוונה אסור אפי׳ בהנאה.
וכתב הר״ן על דברי הרמב״ן שכתב דלא מקרקש מאי דלא חזי ולפ״ז אני מסתפק בכלי זכוכית אבל בתוספות כתבו אין דרך שכשוך בכך אלא על ידי קרקוש שום דבר בידיו בתוך הכלי ולפי זה אף בכלי זכוכית שרי ואפשר שהן סבורים דקרקוש לא אסר אלא מטעם כחו ואם כן הוא הדין עמהן דהא כחו כל היכא דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן כדאי׳ בפרק השוכר אבל אפשר שנדנוד זה של קרקוש דרך ניסוך וכן מטין דבריו של רש״י ז״ל עכ״ל והרשב״א בת״ה כתב שאין פי׳ הרמב״ן מחוור בעיניו שאין דרך ניסוך בכך לנסך בקרקוש כלי בין פתוח בין סתום אא״כ מכניס ידו ומשכשך בתוך גופו של יין באחד מאבריו או ע״י ד״א אבל (במגביה) כלי או מוליכו או מקרקשו לא שאין כן דרך המנסכים כלל וכ״כ הראב״ד ז״ל ונ״ל שזה מוכרח מברייתא דקתני המערה מחבית לחבית קילוח היורד משפת חבית ולמטה אסור ואוקמה רב ששת בפרק השוכר (עבודה זרה עב:) בנכרי המערה דאתי מכחו וההוא דנפק גזרו ביה רבנן דלא נפק לא גזרו ביה רבנן ועכ״ז א״א לו לנכרי לערות שלא ישכשך מה שבפנים ואפ״ה שרי אלמא שכשוך בלא שפיכה אין עושה י״נ כלל עכ״ל ולפמ״ש דנענוע כל דהו לא שמיה שכשוך לא קשה מההיא ברייתא: (טז) ומה שכתב ולא נראו דבריו לא״א ז״ל איני יודע היכן כתב הרא״ש כן ואדרבה ממ״ש רבינו סימן קכ״ה שמסקנת הרא״ש כריב״ם משמע דס״ל כדעת הרמב״ם שהרי ריב״ם כהרמב״ם ס״ל כמו שיתבאר שם:
כתב עוד הרמב״ם שם נטל כלי של יין והגביהו ויצק היין אף על פי שלא שכשך נאסר שהרי בא היין מכחו הגביה ולא שכשך ולא נגע מותר והדין הראשון היינו מאי דגרסינן בפרק ר׳ ישמעאל נכרי אדנא וישראל אכובא חמרא אסור מ״ט כי קא אתי מכח נכרי קא אתי פי׳ נכרי מערה היין מדנא לכובא וישראל אוחז הכובא בידו ומשמע ליה להרמב״ם דמיירי דוקא כשהנכרי מגביה הדנא ומריק היין לכובא אבל אם אינו מגביה הכלי אלא שהוא מטהו על צדו ומריק היין בכלי אחר מותר דתרתי בעינן שיגביה ושיבא היין מכחו וכ״נ ממה שכתב הרי״ף פי׳ נכרי שקיל מגו דנא ויהיב לגו כובא ופי׳ הר״ן שר״ל שנוטל החבית בידו ומערה לתוך הכובא כלומר דאי כדמשמע מפשטא דלישניה שהוא שואב בכלי מדנא ונותן לכובא מאי איריא משום דאתי מכחו ת״ל דמעת ששאב מדנא נאסר הכל משום דאיכא למיחש שנגע בו בעת ששואב הלכך עכ״ל דה״ק שנוטל החבית בידו ומערה לתוך הכובא משמע דבעינן ששקיל נכרי דנא היינו שיגביה הא לאו הכי לא מיתסר והרא״ש ז״ל כתב בפרק רבי ישמעאל על מה שפר״ת דמוריק אורוקי לא מיתסר בהנאה תימא הוא לומר דבהורקה לא הוי יין נסך ממש לאסור בהנאה כמו בשכשך כי עיקר ניסוך בפנים היה דרך הורקה וכן בניסוך דעבודה זרה אמרינן בפרק הניזקין (גיטין נב:) גבי מנסך מדאגבהיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך אלמא עיקר ניסוך הוי בהגבהה והורקה ושמא איכא למימר דהיינו דוקא בפני עבודה זרה אבל שלא בפני עבודה זרה אין דרך לשפוך אלא לשכשך עכ״ל משמע מתוך דבריו דבהגבהה בהדי הורקה הוא דהוי ניסוך אבל אם הוריק ולא הגביה לא הוי ניסוך וכדמשמע מדברי הרמב״ם ז״ל:
ומה שכתב הגביה ולא שכשך ולא נגע מותר זה פשוט מההוא דבסמוך דקאמר מדאגבהיה קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך: (יז) ומגעו שלא בכונה בין שלא היה לו כוונת מגע כלל כמו קטן או שיש לו כוונת מגע וידוע שלא כיון ליגע וכו׳ אפילו הוא אנוס בנגיעתו ביין וכו׳ בד״א שהוא אנוס כל זמן שנגע ביין וכו׳ דין הקטן כבר נתבאר בתחלת סימן זה ודין נפל לבור משנה בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה ס:) נפל לבור ועלה ימכר ובגמרא (שם) אמר רב פפא ל״ש אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור משום דדמי עליה כיום אידם ופרש״י דדמי עליה כיום אידם דאזיל ומודה על שניצל ומסתמיה נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה:
ואיכא למידק בדברי רבינו שנראים ככפולים ועוד דמאי לפיכך שמ״ש וביאר בפירוש בתחלה היאך יוצא אותו אח״כ ולפיכך ועוד שכתב שידוע שלא כיון ליגע כגון שהוא טרוד בד״א ובנפל לבור אנן סהדי שלא כיון ליגע ומה צורך לכתוב כגון שהוא טרוד בדבר אחר ועוד שבתחלת דבריו כתב קטן סתם ואח״כ כתב קטן שאינו יודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה שנראה דבתרי מיני קטן מיירי ואנן לית לן לענין י״נ אלא חד מינא דקטן דהיינו שאינו יודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה שאילו יודע בטיבן ההוא גדול מיקרי לענין זה כמו שנתבאר ועוד למה בלפיכך קטן שאינו יודע וכו׳ או גדול וכו׳ כתב מותר בהנאה ושבקיה לאיסור שתייה דפתח ביה ברישא. ונ״ל דה״פ שבתחלה כלל ואמר דמגעו שלא בכוונה בין שלא היתה לו כוונת מגע כלל בין שיש לו כוונת מגע אלא שידוע שלא כיון ליגע כגון שהוא טרוד בדבר אחר אסור בשתיה ומותר בהנאה וזהו כלל לכמה דינים לקטן שאינו יודע וכו׳ או גדול שנפל לבור וכו׳ וכן אם מדד את היין לידע כמה הוא וכו׳ או שהיה פסולת או גרעינים והעביר וכו׳ וכן חבית שנסדקה וכו׳ וכרכה נכרי וחבקה וכו׳ וכן אם דרך היין ברגליו וכו׳ וכן אם הכניס ידיו לחבית של יין ולא ידע שהוא יין וכן אם נפל לו שום דבר ביין והכניס ידו והוציאו שכל אלו שלא כיוונו ליגע דקטן שאינו יודע וכו׳ לאו בר כוונת עבודה זרה הוא וכשמכניס ידו טרוד הוא בשחוק או בד״א וגדול שנפל לבור פשיטא שאינו מתכוון ליגע שהרי שלא במתכוון נפל ואחר נפילתו נמי אינו מתכוון ליגע דטרוד הוא בהצלתו ומודד את היין והמעביר פסולת או גרעינין וכורך חבית שנסדקה ודורך יין ומכניס ידו להוציא שום דבר שנפל לו ביין אף ע״ג דבני כוונה נינהו ויודעים שהם נוגעים כיון שהם טרודים בד״א חשיבי שלא בכוונה שידוע שלא כיוונו ליגע ומכניס ידו לחבית של יין אע״פ שנתכוון ליגע באותו משקה שבאותו חבית מ״מ כיון דלא ידע שהוא יין הרי לא נתכוון ליגע ביין וכשכתב רבי׳ לפיכך אכל הני קאי אלא שלפי שבכל אחד מהם יש חילוקים שאין בחבירו סדרם כל אחד בסגנון בפני עצמו אבל לפי האמת כולהו בתר לפיכך דכתב ברישא גרירי דטעמא דכולהו שרי בהנאה הוי משום דידוע שלא כיוונו ליגע וכמ״ש ומה״ט לא כתב בלפיכך אלא היתר הנאה ושבקיה לאיסור שתייה דהא לא אתא השתא לאשמועינן אלא היתרא לומר לומר דאע״ג דנגעו שרי בהנאה משום דידוע שלא כיוונו ליגע ומהאי טעמא כתב גבי לפיכך קטן שאינו יודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה לומר שאע״פ שהוא גדול קצת ונראה שהוא עושה דבריו בכוונה אפילו הכי מותר בהנאה משום דכיון דאינו בקי בטיב עבודה זרה וכו׳ הו״ל ידוע שלא כיון ליגע כדפרישית אבל בתחלת דבריו כשבא להודיענו דמגע שלא בכוונה אסור בשתייה ומותר בהנאה כתב קטן סתם לומר דאע״פ שהוא קטן בן יומו שאין לו כוונת מגע כלל לשום דבר בעולם הוא אוסר בשתייה כמו שקדמנו דהלכה כרב דאמר קטן בן יומו עושה יין כסך לאסור בשתיה ודוגמת זה עשה בשיש לו כוונת מגע וידוע שלא כיון ליגע כגון שהוא טרוד בד״א שכתב שאע״פ כשהוא אנוס אוסר בשתייה ואח״כ התנה דהאי דטרוד בד״א מותר בהנאה דוקא כשהוא באונסו כל זמן שנגע ביין אבל אם לאחר שעבר האונס עדיין נוגע בו אסור בהנאה ואח״כ הוציא נפקותא ממ״ש תחלה דכשידוע שלא כיון ליגע כגון שהוא טרוד בד״א מותר בהנאה וכתב לפיכך קטן שאינו יודע בטיב עבודה זרה כו׳ וכמו שפירשתי לעיל ואף על פי שדין שנפל לבור הוא מבואר יפה בתחלה לא נמנע מלהזכירו בהדי כל הנך אחריני דנפקו מהכלל שכלל בתחלה כדפרישית כדי לכלול ביחד כל מאי דנפיק לן מההוא כללא ועוד דכיון דקטן איצטריך ליה לאשמועינן רבותא כדפרישית לא בעא למשבקיה לנפל לבור דהוא בר זוגיה:
כתב הרשב״א בת״ה הארוך נגיעה בידו או בכל גופו באונס גמור דכל דאניס מתחלה ועד סוף נ״ל שהוא מותר בהנאה וכגון שנתקל ונגע בידו לתוך היין ונתגלגל חוץ ליין וכיוצא בזה אע״פ שהיה רואה עצמו נופל ליין ה״ז מותר בהנאה ואסור בשתייה והיינו דתנן נפל לבור ועלה ימכר אבל אם נאנס מתחלתו ולאחר עבור האונס נמצא עדיין נוגע בו אסור בהנאה כדאמר רב פפא אבל עלה חי אסור כלומר דלאחר עבור האונס יהיב דעתיה ומנסכו וא״ת אדרבה דוק מינה דמותר בהנאה מדפירש רב פפא טעמא משום דכיון דנפל לבור ועלה חי מודה עליה כיום מועדו דאלמא משום דנאנס אונס קרוב למיתה וניצול הוא דמודה כיום מועדו ומנסך הא בשאר אונסים לא נראה לי דלאו למעוטי התם שאר אונסים דעלמא דלאו קרובים למיתה אלא התם טעמא יהיב שלא תאמר כיון שנפל לבור וקרוב למיתה הוא בהול הוא ואפי׳ עלה חי לא רמי אנפשיה לנסך קמ״ל כיון דניצול דמי עליה כיום מועדו ויהיב דעתיה ומנסך וכ״ש בעלמא שאינו נאנס כל כך שהוא נותן דעתו ומנסך ואוסר אפי׳ בהנאה עכ״ל: (יח) וכן אם מדד היין לידע כמה הוא וכו׳ או שהיה פסולת או גרעינן ע״פ החבית והעבירן וכו׳ בפרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה ס:) תנן מדדו בקנה היה מטפח ע״פ החבית מרותחת זה היה מעשה ואמרו ימכר ומפרש רבינו דמטפח ע״פ החבית מרותחת היינו מעביר פסולת או גרעינין מע״פ החבית וכן פי׳ הרשב״א ואע״פ שהוא נוגע ביין כיון שהוא מתכוון להביא פסולת וגרעינין הוי טרוד בדבר אחר והוי כידוע שלא כיון ליגע:
(יט) ומה שכתב בין מדדו בידו (שם נז) דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר רבי נתן אומר ביד אסור ברגל מותר פי׳ ביד אסור בהנאה ופסק הרא״ש כת״ק דר׳ נתן דמדדו ביד ימכר והא דנקט מתני׳ מדדו בקנה מעשה שהיה כך היה וכ״פ הרשב״א וכ״נ שהוא דעת הראב״ד וכן דעת הר״ן אלא שהרי״ף השמיטה לההוא דמדדו בין ביד בין ברגל וכתב הר״ן שהוא דוחה אותה מקמי עובדא דההוא נכרי דעל לחנות וכו׳ והוה חמרא בדוולא שדא ידיה שכשך ביה אמר האי לאו חמרא הוא ואסיקנא דאסור בהנאה ממתניתין דאגרדמים נכרי שקדח במינקת והעלה או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית אסור בהנאה דהא הכא דאיכא למימר דכיון שהוא טרוד לטועמו הוי כידוע שלא כיון ליגע ואפ״ה אסרי ליה בהנאה וה״ה למדדו ביד דאסור ומתני׳ דקתני ימכר במדדו בקנה דוקא קאמר אבל מדדו ביד אסור בהנאה וכתב הר״ן שכן דעת קצת מחכמי הצרפתים וכ״נ שהוא דעת רש״י שפירש במתניתין מדדו בקנה אע״ג דנתכוון הואיל ולד״א נתכוין והאי נגיעה לאו ממש היא אלא ע״י הקנה ע״כ וכן נראה שהוא דעת הרמב״ם שהשמיט הא דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר וכיון דהרי״ף והרמב״ם ורש״י מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וא״ת לפי דבריהם אמאי שרינן במטפח ע״פ החבית מרותחת כבר נזהר רש״י ופירש היה מטפח על פי החבית מרותחת שהיה מתמצה ומעלה רתיחות וטיפח בידו ממש על הרתיחות אין דרך ניסוך בכך ומותר בהנאה עכ״ל והרמב״ם כתב היה מטפח ע״פ חבית מרותחת כדי שתנוח הרתיחה ע״כ נראה שהם מפרשים כיון שאינו נוגע אלא דרך טיפוח אע״פ שהוא בידו מותר בהנאה דאין דרך ניסוך בכך ונראה עוד שלא אמרו אלא במטפח על הרתיחה אבל היה מטפח על היין ממש אסור בהנאה:
ודע דתנן תו במתני׳ התיז את הצרעה בקנה ימכר ולדעת האומרים דמדדו ביד שוה למדדו בקנה ה״ה להתזת צרעה וכ״פ הרשב״א היו זבובים או יתושים על פי החבית והתיזן בין בקנה בין בידו מותר בהנאה ואסור בשתייה אבל האוסרים במדדו ביד בהנאה ה״ה להתיז את הצרעה ביד שהוא אסור בהנאה שלא אמרו במשנה שימכר אלא בהתיז בקנה דוקא:
כתב הריב״ש (סימן ש״י) על ישראל שנפל לבור של יין ונתעלה ושלח נכרי ידו ואחז בו והוציאו וישראל אחר היה שם ששמר שלא נגע ביין שנ״ל שהיין מותר אפילו בשתייה לפי שאין כאן מגע נכרי אפי׳ ע״י ד״א שהישראל שהוא אדם כמותו הוא הנוגע אלא שנוגע בו בחיבור הנכרי ולא מצינו מגעו של ישראל אוסר מפני חיבורו לנכרי ואפי׳ יתכוון הנכרי לנסך בדרך זה ואומר בפירוש שהוא מנסכו אין בדבריו כלום:
וכן חבית שנסדקה לארכה והיין יוצא וכרכה נכרי וחבקה וכו׳ בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה ס:) ההיא חביתא דפקע לארכה אידרי נכרי חבקה שרייה רפרם בר פפא לזבוני לנכרי וה״מ לארכה אבל אפותייה אפי׳ בשתיה שרי מ״ט מעשה לבינה קא עביד ופירש״י חבקה בין זרועותיו וחיברה עד שהביאו כלי לזבוני לנכרי דהא לא שכשך ואפי׳ שקירב החצאין זו לזו והוי נוגע ביין ע״י חצאי החבית לא הוי כנוגע בקנה דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך מידי כלומר והו״ל מגעו ע״י ד״א שלא בכוונת ניסוך שהרי להציל היין נתכוון: (כ) ומה שכתב בשם הראב״ד לחלק בין אין שם ישראל שיכול להציל לישנו שם והרא״ש שלא חילק גבי חבית דאישתקיל ברזא כתב על דברי הראב״ד ולא נ״ל דאימור למצא חן או להשתכר נתכוון וכיון דאיכא למיתלי טעמא להיתרא אמאי אסרינן ליה מספק ולסברתו התזת צרעה וכיוצא בה צ״ל דמיירי כשאין שם ישראל עכ״ל והרשב״א בת״ה כתב כדברי הראב״ד וז״ל בהאי עובדא דחביתא פי׳ לארכה אסור בשתייה משום דהו״ל שכשוך הניכר ע״י דופני החבית ולפיכך אסור בשתייה ומיהא מותר בהנאה דמעשיו מוכיחין הוכיח גמור שאין מתכוין אלא להצלת יין דאילו לא חבקה היה הכל נשפך לארץ והו״ל כמדדו בקנה ואין דומה לעובדא דרב פפא דחביתא דאישתקיל ברזא ואמר רב פפא עד ברזא אסור כולו ואפי׳ בהנאה דהתם בשאין מוכיח גמור שמתכוון להצלת היין כגון דאיכא ישראל דאיפשר להציל על ידיהם והכא בשא״א מהרה ביד ישראל עד שלא ישפך היין עכ״ל:
כתב הר״ן בשם התוס׳ דהני קנקנים דידן כי פקעי לארכייהו כפותיא דחביות דידהו דמי לפי שחביות שלהן היו של חרס ולא היה בהן חשוקים צירקל״ש בלעז אבל הני דידן שהם מחושחים ומהודקין יפה ואין היין יכול לזוב רק מעט אפי׳ פקעי לארכייהו שרי להדק ע״י נכרי דמעשה לבינתא קא עביד עכ״ל והוא בתוס׳ שלנו בשם רשב״ם וכ״כ המרדכי בשם רש״י:
דין פקעה לפותיא כתב רבינו בס״ס זה:
(כא) וכן אם דרך היין ברגליו מותר בהנאה וכו׳ בפרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נז:) ההוא ינוקא דתנא ע״ז בב׳ שנים בעי מיניה מהו לדרוך עם הנכרי בגת א״ל דורכין והא קא מנסך בידיה דציירנא להו לידיה והא קא מנסך ברגל ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ההוא עובדא דהוה בנהרדעא דדרכו ישראל ונכרי לההוא חמרא ושהייה שמואל ג׳ ריגלי מ״ט אילימא משום דקסבר דאי משכחנא תנא דאסר כר׳ נתן אסריניה אפי׳ בהנאה דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר ר׳ נתן אומר ביד אסור ברגל מותר אימור דא״ר נתן ביד ברגל מי אמר אלא אי משכחנא תנא דשרי כר״ש אישרייה אפי׳ בשתייה והסכימו התוספות והרשב״א והר״ן לפרש בעיא דינוקא מדלא שאלו מהו לדרוך נכרי עם ישראל משמע שהגת של נכרי ולא להתיר בשתייה שאלו אלא לענין היתר הנאה:
וכתב הרא״ש שם אמתניתין דנפל לבור ועלה וכו׳ נכרי שדרך יין ברגליו כיון שטרוד בדריכה שרי בהנאה אבל בנגע ברגלו בכוונת מגע אסור בהנאה עכ״ל.
נראה שהוא סבור דמדמינן ליה למדדו בין ביד בין ברגל דיניה כוותיה דימכר ומדלא הזכיר הרא״ש דבעינן דצייריה לידיה משמע לי דאפי׳ לא ציירנא לידיה שרי הרא״ש משום דכיון דמדמינן ליה כמדדו לגמרי מדמינן ליה דביד נמי ימכר דבעבידתיה טריד להפוך בענבים ולעצרם והיינו דבההוא עובדא דנהרדעא לא אידכר דצייריה לידיה אבל אין נראה כן מדברי רבינו שהרי כת׳ בד״א כששמר ישראל ידיו וכו׳ ולא כתב הרא״ש חולק על זה ואיפשר דמדכתב נכרי שדרך יין ברגליו משמע לרבינו דבדרך ברגליו לבד מיירי ולא נגע בידיו וכגון דציירו לידיה ואין זה הכרע כלל דאיכא למימר דנקט רגליו משום דאורחא דמילתא דדריכה ברגלים הוי ועוד דמשום דבעי למימר בסיפא דניסוך רגל לא שמיה ניסוך נקט רישא רגליו והא ודאי פשיטא דאי הוה ס״ל להרא״ש הכי לא הוה שתיק מלמיכתב בהדיא דבעינן דליצייריה לידיה ועוד דלפי דעת רבינו כשבא הרא״ש לכתוב בסוף הפרק מסקנת פסקי דיני יין נסך לא הו״ל להשמיט דין נכרי שדרך יין ברגליו אבל לדידי אתי שפיר דלא כתביה דמדין מדדו ביד הוא נלמד:
ולענין ניסוך דרגל משמע ליה להרא״ש דכיון דאשכחן בברייתא דאגרדמים דניסוך פיו הוי ניסוך כדלעיל ה״ה לניסוך דרגל דמ״ש ולפ״ז קיי״ל כינוקא במאי דאמר דורכין אבל לא מטעמיה דשרי משום דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך דליתא דניסוך דרגל שמיה ניסוך והכא לא שריא אלא משום דבעבידתיה טריד ולפמ״ש לדעת הרא״ש לא קיי״ל נמי כוותיה במאי דמצריך דליצייריה לידיה דאפי׳ לא צייריה נמי שרי בהנאה משום דבעבידתיה טריד:
והרשב״א בת״ה הארוך כתב ק״ל דמשמע מההוא עובדא דהוה בנהרדעא ושהייה שמואל תלתא ריגלי דדורך בגת מוכחא מילתא דמתכוון למלאכתו הוא כמדדו בקנה ומותר בהנאה (אפילו) למשנה אחרונה וקשה דהא למשנה אחרונה חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת ואין דורכין עם הנכרי בגתו של נכרי נמי משמע ומשום דאסור להשתכר עמו ביין נסך ולומר דמכיון שהתחיל לימשך נעשה י״נ וכדרב הונא ואסור אפי׳ בהנאה דאי מותר בהנאה למה לא ידרוך עמו ולא ישתכר עמו והלא בדבר המותר הוא משתכר וי״ל דמתני׳ משום חשש דילמא נגע בידיה הוא דאע״ג דמתעסק במלאכה הוא חששו שמא מחמת חיבת ניסוך נגע ביד ומנסך וההיא דשמואל בדציירנא ליה לידיה דלא נגע ואי משום נגיעת רגל לא גזרו עליו איסור הנאה לפי שאין דרכן לנסך כך דבזיון להו מילתא וכדמשמע בההוא עובדא דינוקא דאמר ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך כלומר למישרייה בהנאה וכ״נ מדברי הרמב״ן ז״ל דלעולם נגיעת רגל אינה אוסרת בהנאה לפי שאין הרוב מנסכין כך דבזיון הוא להם לנסך ברגל עכ״ל:
והר״ן סובר גם כן דהלכתא כינוקא דאמר ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך וכתב אבל אני מסתפק משום דחזינא דמדמי בעובדא דנההדעא דריכה למדדו בין ביד בין ברגל שהוא מגע שלא בכוונת ניסוך ולפירושו לפנינו ב׳ דרכים אם שנאמר דעובדא דינוקא הכי נמי הוי וכי אמרו ליה והא קא מנסך בידים לחוש לר׳ נתן אמרו כן וכי אהדר ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך בכה״ג בלחוד קאמר ואע״פ שלמדנו דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ליאסר בהנאה במגעו במתכוון למלאכתו במגע שלא מחמת מלאכה לא למדנו או חילוף דנהי דבעובדא דנהרדעא מדמינן דריכה למדדו בין ביד בין ברגל היינו משום דבשל ישראל הוא וכיון שהוא מתעסק לתועלתו של ישראל דיינינן ליה כמגעו שלא בכוונת ניסוך אבל בשל נכרי כעובדא דינוקא לא דמי למדדו בין ביד בין ברגל וכי א״ל והא מנסך בידיה אליבא דכ״ע אמרי הכי וכי אהדר איהו דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך אפי׳ בשאין מתעסק במלאכתו אמר הכי דבשל נכרי מתעסק כשאין מתעסק לחומרא והדין סברא בתרייתא עדיפא לי טפי דלישנא דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך הכי מוכח ועוד דבמגעו הוא דחילקו בין מתכוין לשאינו מתכוין אבל בסתם יינם השוו את המדות ועוד מדר׳ נתן משמע וכו׳ ולפיכך נ״ל דניסוך דרגל אפילו באין מתכוין למלאכה לא שמיה ניסוך ליאסר בהנאה עכ״ל:
אבל הרי״ף השמיט עובדא דינוקא ועובדא דנהרדעא וברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל וכתב הר״ן שראה בדברי הראשונים שהוא דוחה אותם מההוא עובדא דהוה במחוזא דעאל נכרי לחנותא וכו׳ ואמר האי לאו חמרא הוא וכו׳ ואסיקנא דמיתסר בהנאה מברייתא דאגרדמים וכו׳ ולמד ממנה ב׳ דברים חדא דמגעו מחמת ד״א שלא לכוונת ניסוך מיתסר בהנאה ובהכי מידחיא ההיא דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר ולמד ממנה ג״כ דניסוך דרגל שמיה ניסוך לפי שהם משוים רגל לפיו וכתב שכן דעת קצת מחכמי הצרפתים והוא ז״ל תמה עליהם דמי השווה להם המדה דכיון דבגמרא מסיק דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך אע״ג דחזי דבפיו שמיה ניסוך ברגל אין לנו ואע״ג דינוקא אמר לה לא מידחי בגילא דחיטתא דהא תלמודא סבר לה כוותיה דאמרינן אימור דאמר ר׳ נתן ביד ברגל מי אמר ועוד אם כדבריהם כי אמרינן אי משכחנא תנא דאסר כר׳ נתן וכו׳ ודחי ליה נימא אי משכחנא תנא דאסר כתנא דאגרדמים אסרנא ליה אפילו בהנאה ע״כ ולפמ״ש לדעת הרא״ש דעובדא דנהרדעא בדלא צייריה לידיה היא אין משם ראיה דבתלמודא סבר לה כינוקא דהא דקאמר אימור דאמר ר׳ נתן ביד וכו׳ היינו לומר דר׳ נתן מיקל כל דלא מוחזק לן דנגע ביד דאילו נגע ביד הוה מיתסר בהנאה אבל לרבנן דלא מפלגינן בין יד לרגל ובתרוייהו שרי בהנאה משום דבעבידתיה טריד אפילו ידוע שהיפך בענבים ביד שרי בהנאה ומה שהקשה דנימא אי משכחנא תנא דאסר כתנא דאגרדמים אסרנא ליה אפילו בהנאה איכא לתרוצי כדתרץ איהו גופיה ואע״פ שדחאו יש לדחות דיחויו וק״ל א״נ דאה״נ דהמ״ל הכי אלא דעדיפא ליה למימר אי משכח תנא דסבר כר׳ שמעון דמיתנא במתניתין מלמימר אי משכח תנא דסבר כתנא דאגרדמים דברייתא היא. נ״ל דלהוכיח דניסוך דרגל שמיה ניסוך לא משום דמדמינא רגל לפיו בלחוד דחשיב לה הר״ן גילא דחיטתא דמברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל איכא לאוכוחי הכי דהא ת״ק משוה רגל ליד במדדו לאסרם בשתייה ומשמע דה״ה דכשנגעה בכוונת מגע לא מפליג בינייהו לאסרם בהנאה ואילולי שיש ניסוך ברגל לא הוה משוה רגל ליד לגמרי ומת״ק נשמע לר׳ נתן דאיהו נמי סבר דניסוך דרגל שמיה ניסוך דהא ל״פ ואע״ג דר׳ נתן מפליג בינייהו איכא למימר דע״כ לא מפליג אלא במדדו משום דבעבידתיה טרוד היקל ברגל להתירו בהנאה לפי שאין מצוי כל כך לנסך ברגל אבל כשנגע בכוונת ניסוך ברגל נמי אסור בהנאה:
ודע שהרמב״ם ז״ל נראה שהוא סובר כדעת הרי״ף במה שסובר דמגעו מחמת ד״א שלא לכוונת ניסוך מיתסר בהנאה שהרי לא הביא ברייתא דמדדו בין ביד וכו׳ והביא דין ברייתא דאגרדמים ומיהו ניסוך דרגל משמע דס״ל דלא שמיה ניסוך שכתב בפרק י״א מאימתי יאסר יין הנכרי משידרוך וימשך היין אף ע״פ שלא ירד לבור אלא עדיין הוא בגת ה״ז אסור לפיכך אין דורכין עם הנכרי בגת שמא יגע בידו וינסך ואפילו היה כפות ע״כ משמע בהדיא שאע״ג שדרך ברגליו לא היה נאסר אלא משום דחיישינן שמא יגע בידו ולפ״ז מ״ש ברפי״ב כיצד היא הנגיעה שאוסר בה הנכרי היין הוא שיגע ביין עצמו בין בידו בין בשאר איבריו שדרכן לנסך בהן צ״ל דלא קאמר שאר איבריו לאתויי רגלו אלא לאתויי פיו אלא דקשה א״כ אמאי נקט איבריו לשון רבים וצ״ע אח״כ מצאתי להרשב״א שכתב שאלת במה שכתבתי בת״ה שנראה מדברי הרמב״ם שהנגיעה ביין ברגל אינו אסור בהנאה אם סמכתי על מ״ש בפי״ב כיצד הנגיעה שאוסר בה הנכרי היין הוא שיגע ביין עצמו בין בידו בין בשאר איבריו שדרכן לנסך בהן תשובה כן בודאי ע״ז סמכתי ואמרתי מה שאמרתי שם עכ״ל ור׳ ירוחם כתב (ני״ז חנ״ב) נגע ברגלו או בשאר גופו חוץ מידו ופיו אינו אוסר אלא בשתיה אפי׳ כיון ליגע ויודע שהוא יין אבל אם כיון לנסך אוסר בהנאה:
[בדק הבית: ולענין הלכה כיון שהרי״ף והרא״ש סוברים דמגע רגל אוסר בהנאה הכי נקיטינן וכ״ש שגם הרמב״ם ז״ל אפשר שסובר כן:]
(כב) וכן אם הכניס ידיו לחבית של יין ואינו יודע שהוא יין מותר בהנאה ברייתא בפרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נח.) חורם נכרי שהושיט ידו לחבית וכסבור של שמן היא ונמצא של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר:
(כג) ומה שכתב רבינו בשם ר״ת כתבו שם התוס׳ והרא״ש בעובדא דאתרוגא דנפל לחביתא דחמרא שאכתוב בסמוך:
(כד) ומה שכתב בשם הראב״ד ג״ז כתבו הרא״ש בעובדא דאתרוגא בסמוך ואע״פ שהרא״ש לא הכריע בדבר משמע לרבינו דמדהביא דבריו לבסוף יש קצת הוכחה דכוותיה ס״ל אבל לפי האמת אין זה כדאי להכריע סברת הרא״ש ז״ל:
אם נפל לו שום דבר ביין והכניס ידיו והוציאו לא נאסר בהנאה בהכנסת ידו וכו׳ שם (נט.) ההיא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא שדא ההוא נכרי ידיה ושקליה א״ל רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך וברצוה עד דשייפא ופרש״י כי היכי דלא לשכשך. וליתסר בהנאה שאין מנסכין יין אלא ע״י שכשוך: וברצוה. לחביתא: עד דשייפא. כפו החבית לצד אחד עד שישפך יינה לתוך כלי אחר שימשך היין מיד הנכרי ואח״כ יוציאנה ותהא מותרת החבית בהנאה דכל זמן שידו תחובה ביין אם יוציאנה א״א לשמרו שלא ישכשך ואע״פ שאנו אוחזים את ידו וכתב הרא״ש אבל אי לא נקטוה לידיה היה אוסר היין בהנאה בהוצאת ידו אע״פ שטרוד בהוצאת האתרוג אינו טרוד כ״כ כמו במדידה שהוא טרוד. אף בהוצאת היד לכוון המדידה ומה שלא אסר היין בהכנסת היד לפי שהיה נבהל וטרוד בהוצאת האתרוג:
[בדק הבית: ואתיא כר׳ נתן א״נ אפי׳ כרבנן שאינו טרוד בהוצאות האתרוג.] ור״ת פי׳ דבהכנסה היה סבור שהיה שמן ולא בהוצאה כדאמרי׳ לעיל גבי חורם וההיא דחורם מיירי שלא הרגיש שהיה יין והראב״ד ז״ל כתב שאפי׳ אם נודע לו שהוא יין אחר שהכניס ידו ולכשידע משך ידו והוציא מותר בהנאה ומגע שלא בכוונה קרינן ביה כיון שבתחלת נגיעתו לא היה יודע שהוא יין ומיד שידע הוציא ידו משם מחשבתו ניכרת שלא נתכוון לנסך עכ״ל והר״ן כתב על דברי רש״י כן פי׳ דהא דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר דטעמא דמילתא משום דניסוך לא הוי אלא ע״י שכשוך שהרי כתב בעובדא דחביתא דאסתדיק לארכה דהיינו טעמא דשריוה לאיזדבוני לנכרי משום דלא שכשך וכו׳ ואיכא למידק עליה דא״כ הא דתנן נפל לבור ומדדו בקנה והתיז את הצרעה בקנה כולה בשלא שכשך והיאך אפשר להתיז את הצירעה בקנה שלא ישכשך וכ״ת שכשוך גדול בעינן והלא הוא ז״ל כתב שאם יוציא ידו א״א לשמרו שלא ישכשך אלמא שכשוך בכל דהוא אלא ודאי לא חיישינן להכי כלל וכולה מילתא תליא אי מחזי כמכוון לנסך או לא והכא בשהכניס ידו למנקטיה לאתרוגא הו״ל מגעו שלא בכוונה ושרי כל שאינו נוגע לצורך עצמו כמ״ש למעלה ומ״ה א״ל דלנקטוה לידיה כדי שלא יעשה מעשה מוכיח שהוא מתכוון לנסך דכל היכא דלא עביד הכי הו״ל כמדדו בין ביד בין ברגל דשרי לת״ק בהנאה ולפיכך השמיט הרי״ף האי עובדא דאתרוגא מפני שהוא סובר דמגע עצמו אע״פ שהוא שלא בכוונת ניסוך אסור בהנאה ודוחה מהלכה ההיא דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר וכמש״ל אבל הרמב״ן כתב א״צ לדחות האי עובדא אפי׳ לפי סברתו דאיפשר דהאי נכרי היה סבור למנקטיה לאתרוגא קודם שיפול לתוך היין ונמצא שכשנגע הנכרי ביין הו״ל מגעו שלא בכוונה ומש״ה א״ל רב אשי דלנקטוה לידיה כי היכי דלישתרי לזבוני לנכרי עכ״ל ומדברי הרמב״ם נראה שהוא מפרש כפירש״י שכתב כיצד היא הנגיעה שאוסר בה הנכרי היין הוא שיגע ביין עצמו בין בידו בין בשאר איבריו שדרכן לנסך בהם וישכשך אבל אם פשט ידו לחבית ותפסו ידו קודם שיוציאה ולא ינידה ופתחו החבית מלמטה עד שיצא היין וירד למטה מידו לא נאסר היין ע״כ ומה שהקשה הר״ן על פירש״י כבר ישבתיו בסימן זה אצל מ״ש ל״ש נגע בידו או בד״א שבידו אסור בהנאה בשכשוך בעלמא ששכשך בו וכו׳:
כתב הר״ן שהראב״ד מפרש דהאי עובדא דאתרוגא להתירו בשתיה קאמר לפי שרובן אינם מנסכין אלא בניסוך (בשכשוך) וכדרך שיטת רש״י ואין פי׳ זה מחוור דכל היכא דאיכא מגע עצמו ליכא למשרייה בשתייה דלא גרע מנפל לבור ועלה מת דאמרינן ימכר עכ״ל וגם הרשב״א בת״ה לא נתחוור לו פי׳ זה ודחאו בשתי ידים:
(כה) כתב א״א הרא״ש ז״ל שאין לנו לדמות מילתא למילתא וכו׳ בפרק רבי ישמעאל גבי ההוא חביתא דאישתקיל ברזא מינה אידרי נכרי ואנח ידיה עלה א״ר פפא כל דלהדי ברזא אסור וכו׳ כתב הרא״ש וא״ת אמאי אסרינן ליה בהנאה והלא כיון להצלת היין דטריד לא מנסך מידי דהוה אמודדו ביד ותירץ הראב״ד שהיו שם יהודים עומדים ואי לאו דכיון לנסך אמאי קדים איהו הרבה מצילים היו ליין חוץ ממנו ולא נ״ל דאימור למצוא חן או להשתכר נתכוון ונ״ל דמעיקרא לאו פירכא הוא דאין לנו לדמות הטרדות זה לזה אלא מה שמצינו בתלמוד שזה נקרא טירדא כי אגרדמים הטועם יין היה ראוי לקרותו טרוד כמו מדדו ביד ואעפ״כ אסור וכן הצלת היין אין כאן טירדא כולי האי ולא דמי למדידה עכ״ל וכיוצא בזה כתב הרשב״א בת״ה גבי חביתא דאסתדיק לארכה וז״ל נ״ל דאנו אין לנו מגע בין ע״י עצמו בין ע״י ד״א מותר בהנאה אלא אלו בלבד שמנו חכמים דהיינו מדדו בין ביד בין ברגל וכ״ש בקנה או שהתיז את הצרעה או שטפח ע״פ החבית המרותחת וכגון של חבית שנסדק אבל כ״מ אחר שלא מנו חכמים אין לנו להתיר מאומד הדעת לומר זה אין מתכוון לניסוך דהא אגרדמים אע״פ שהיה נראה שאינו מתכוון אלא למלאכתו ואפ״ה אמרו שאסור בהנאה ורבא נמי הוה טעי בהא דס״ל דההוא דהכניס ידו בכלי ואמר והאי לאו חמרא הוא שזה מוכיח שאינו לכוונת ניסוך ואפ״ה איתותב וכן נ״ל גם מדברי הראב״ד ז״ל עכ״ל: (כו) היה יין יוצא דרך הנקב ונתן הנכרי ידו על הנקב ומנעו מלצאת וכו׳ שם (נט:) ההיא חביתא דאשתקיל ברזא אתא נכרי אנח ידיה עילוה אמר רב פפא כל דלהדי ברזא חמרא אסור ואידך שרי ואיכא דאמרי אמר רב פפא דעד ברזא אסור ואידך שרי אמר רב יימר כתנאי חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה ונגע בה טבול יום אפי׳ במקצתה טמאה ר׳ יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מצדיה טהורה ופרש״י כל דלהדי ברזא אסור קילוח הסמוך לנקב אסור בשתיה ולא בהנאה שהרי אין כאן שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך ואידך שרי אף בשתיה דקסבר צדדין לאו חיבור לאסור כל היין: דעד ברזא. כל היין שלמעלה לנקב אסור כיון דכולו נמשך אחר הנקב לצאת דרך שם הו״ל חיבור ואסור כתנאי איתמר הא דרבפפא ולאו דברי הכל היא דרבנן לית להו דרב פפא הלכך לית הלכתא כוותיה וכו׳ אסור בשתיה ומותר בהנאה.
וכתבו התוס׳ והרא״ש והר״ן דאין הדברים ברורים דאפי׳ נאמר דקם ליה רב פפא כר׳ יהודה ראוי לפסוק כמותו דבכמה מקומות פוסקים האמוראים הלכה כיחיד במקום רבים מיהו הר״ן כתב אולי ר״ל ז״ל דרב יימר אתא לאיפלוגי ולמימר דרב פפא כיחידאה והלכתא כרבנן עכ״ל.
וכתבו התוספות אכן ר״ת פסק דמטעמא אחרינא לית הלכתא כרב פפא כי רב פפא לא היה אוסר בבת גישתא דלקמן אלא עד מקום שמגיע ראש הקנה בפי החבית ולרבא דאסר לקמן כל היין שבחבית משום דכוליה אגישתא ובת גישתא גריר ה״נ היה אוסר כל היין שבחבית אפי׳ למטה מן הברזא שכולו מתנועע לעלות ולצאת וכתב הרא״ש ע״ז והא נמי ליתא דאי פליג רב פפא אדרבא הלכתא כרב פפא דהוא בתראה ורב אלפס פסק דהלכה כרב פפא וכלישנא בתרא עכ״ל הרא״ש ז״ל ונוסחי הרי״ף דידן לא פסק בהדיא הכי ואפ״ה איכא לאוכוחי שפיר דפסק כרב פפא וכלישנא בתרא דמדלא אייתיה רב יימר דאמר כתנאי משמע דקי״ל הלכה כרב פפא ובתרי לישני דידיה מסתמא קי״ל כלישנא בתרא וכ״פ הרשב״א דהלכה כלישנא בתרא דרב פפא ואע״פ שמתשובת רבי׳ שמשון שכתב המרדכי נראה שפוסק כלישנא קמא לית דחש ליה קמי כל הני רבוותא וכ״ד הרמב״ם לפסוק כל״ב דרב פפא שהרי כתב בפי״ב כלשון הזה חבית שהיה נקב בצידה ונשמט הפקק מן הנקב והניח הנכרי אצבעו במקום הנקב כדי שלא יצא היין כל היין שמראש החבית עד הנקב אסור ושתחת הנקב מותר בשתיה ע״כ ומשמע לי שמ״ש כל היין שמראש החבית עד הנקב אסור היינו לומר שהוא אסור בהנאה שהרי כתב בפי״א כ״מ שנאמר בענין זה שהיין אסור אם היה הנכרי שנאסר היין בגללו עובד עבודה זרה הרי הוא אסור בהנייה ואם אינו עובד עבודה זרה הרי הוא אסור בשתייה בלבד וכ״מ שנאמר נכרי סתם הרי זה עובד עבודה זרה עכ״ל ותמהני על הר״ן שכתב שדעתו של הרמב״ם דמאי דאמרינן אסור היינו אסור בשתייה ודאמרינן שרי שרי לגמרי ואולי שהיתה להר״ן נוסחא אחרת בדברי הרמב״ם ז״ל וכתב הר״ן על דברי הרמב״ם שאינו מחוור שהרי הסכימו הגאונים לפסוק הלכה בנצוק שהוא חיבור ואפילו מוריק ארוקי מן החבית לכלי ונגע נכרי בחבית מה שבכלי אסור וכ״ש מה שהוא בחבית עצמו שהוא חבור זה לזה ואסור עכ״ל ולפי דבריו אינו יודע למה הוצרך להקשות לו מהסכמת הגאונים ועדיפא מינה הו״ל לאקשויי שהוא בעצמו פסק שם בסמוך דנצוק חבור וקשיא דידיה אדידיה ומיהו לדידיה איכא לתרוצי דלא דמי דע״כ לא אמרינן נצוק חבור אלא בנצוק ליין שנאסר מחמת מגע ממש אבל הכא דלא נאסר יין זה שלמעלה מן הנקב מחמת מגע ממש אלא מפני שאלולי שהניח אצבעו היה יוצא כולו ונמצא כולו כבא מכחו ועוד דבעבידתיה טריד להציל את היין אע״ג דאסרינן ליה משום חומרא די״נ מ״מ לא החמירו בנצוק דידיה דהא נצוק דמגע ממש הוי כהלכתא בלא טעמא אלא דמשום חומרא די״נ אסרוהו ובכה״ג דאיהו גופיה לא מיתסר אלא משום חומרא לא רצו להחמיר בנצוק דידיה ואע״פ שזה עדיף מנצוק שהרי הוא חבור לו ממש מ״מ כיון שהחמירו בו לאסרו אפי׳ בהנאה לא רצו להחמיר במה שלמטה ממנו לאסרו אפי׳ בשתיה וראו להשות מדותיהם בזה לאסור מה שאוסרים אפי׳ בהנאה ולהתיר מה שמתירים אפי׳ בשתיה ומשמע ליה ז״ל הכי מדסתם רב פפא ואמר עד ברזא אסור ואידך שרי משמע דאסור אסור לגמרי קאמר ואפי׳ בהנאה וכן שרי שרי לגמרי קאמר ואפי׳ בשתיה ואע״פ שהר״ן לפישטתו דאסר בשתיה מן הנקב ולמטה נתן טעם למה שאמר ר״פ שרי סתם מ״מ פשטא דלישנא משמע דשרי לגמרי קאמר ואפי׳ בשתיה כנ״ל לדעת הרמב״ם ז״ל:
ומ״מ גם הרשב״א בת״ה הקשה על מי שמתיר מן הנקב ולמטה אפי׳ בשתיה דל״מ למאן דאסר בנצוק פשיטא דאסר הכא אלא דמאן דשרי בנצוק משמע ודאי דבכל כי הא מודה דהוה חיבור. והיאך אפשר שיהא מה שלמעלה אסור ומה שלמטה ממנו השוכב תחתיו מותר בשתיה ואין זה נכון ועוד הביא ראיה הראב״ד מדתניא פ״ב דמס׳ טבול יום חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה וכו׳ וגם הר״ן כתב ראיה זו של הראב״ד וכתב הרשב״א שעוד הביא הראב״ד ז״ל ראיה מדתניא בתוספתא דדמאי קרא שם בשולי החבית לא ישתה מפיה מפיה לא ישתה משוליה מפני שהן מעורבים ואם אפי׳ לאיסור דמאי הקל חוששין למשקים המעורבים כ״ש לאיסור י״נ החמור ע״כ והוא ז״ל מסכים לפסוק דמן הנקב ולמעלה אסור אפי׳ בהנאה ומן הנקב ולמטה אסור בשתיה ומותר בהנאה וגם הרא״ש תמה על רש״י שכתב ואידך שרי בשתיה והעלה שמה שלמטה אסור בשתיה ומה שלמעלה אסור בהנאה וכן דעת הר״ן:
ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא מסכימים לאסור מה שלמעלה בהנאה ומה שלמטה בשתיה הכי נקטינן:
והרא״ש כתב בתשובה יין שהיה יוצא דרך הנקב אם הניח ידו הנכרי ע״פ הנקב ועכב את היין מלצאת כל היין שבנאד אסור עכ״ל ולכאורה משמע דאפילו מן הנקב ולמטה קא אסר וכדברי ר״ת דמדמי ליה לגישתא אבל מאחר שכתבתי שבפסקים דחה דבריו אין לומר שבתשובה פסק כמותו אלא י״ל לענין איסור שתיה איתשיל ומש״ה אהדר כולו אסור אבל לענין איסור הנאה ודאי יש חילוק ביניהם. א״נ דס״ל דנכרים בזמן הזה לא בקיאי בניסוך ואין שם איסור הנאה כלל וכולו שוה לאסור בשתיה אי נמי בניקב בשולי הנאד איירי אי נמי דסתם נקב דנאד הוי כאילו הוא בשוליו דאפילו ניקב באמצע עשוי הוא לצאת כל היין שבו דרך שם:
וכתב הר״ן דלשיטה זו דמה שלמטה אסור בשתיה משום חבור נ״ל דלאו דוקא שרי בהנאה בפני עצמו דא״א כיון דכמעורב חשבינן ליה אלא ימכר כל החבית חוץ מדמי איסור שבה:
וכתב הרשב״א בת״ה הארוך דהא דעד ברזא אסור בהנאה היינו דוקא כשיש שם ישראל שהיה יכול להצילו וקדם הנכרי והציל ונגע בו שאילו לא נתכוון אלא להצלת יין למה לו להציל הרי יש ישראל שהיה יכול להצילו אבל אם אין שם ישראל שיכול להציל כמותו איפשר שהוא מותר דלא גרע ממדדו ביד או ברגל עכ״ל ואע״פ שכתב שם וגם בתשובה הדבר בדרך אפשר אח״כ כתבו בדרך ודאי וכ״נ מדבריו בת״ה הקצר וכבר נתבאר גבי חבית שנסדקה שזה דעת הראב״ד ושאין כן דעת הרא״ש ז״ל. ונראה דלהרי״ף והרמב״ם דאסרי בהנאה במדדו ביד או ברגל איפשר דה״נ אפילו שאין שם ישראל שיכול להציל נמי אסרי בהנאה כיון דנוגע ביין בידו ממש ואיפשר לחלק ביניהם כמ״ש לדעת הרמב״ם במה שהתיר מה שמן הנקב ולמטה בשתיה:
(כז) ומה שכתב רבינו בסברת רש״י וסברת ר״ת כבר נתבאר ומ״ש בסברת ר״ת הוא דעת הרמב״ם שנתבאר וגם הרשב״א כתב סברא זו בשם ר״ח ומ״ש בשם רב אלפס אינו מבואר בדבריו ומ״מ כבר כתבתי שזו שיטת הראב״ד והרשב״א והרא״ש והר״ן והכי נקטינן:
ולשון רבינו אינו מדוקדק שכתב תחלה סתם מה שמן הנקב ולמעלה אסור אפילו בהנאה שמשמע מלשון זה שכן הוא מוסכם לדעת הכל ואינו כן שהרי רש״י מתירו בהנאה וכך הו״ל לכתוב לרש״י בין מה שלמעלה מן הנקב בין מה שלמטה ממנו אסור בשתיה ומותר בהנאה ולר״ת הכל אסור בהנאה ולר״ח מה שלמעלה מן הנקב אסור אפילו בהנאה ומה שלמטה ממנו מותר אפי׳ בשתיה ולרב אלפס מה שלמעלה אסור בהנאה ומה שלמטה מותר בהנאה ואסור בשתיה וכן עיקר:
וכבר נתבאר בסימן זה דע״כ לא שריא מה שלמטה בהנאה אלא במניח ידו על פי הנקב ולא הכניסו עד חלל החבית והוא הדין לסותם הנקב בברזא קצרה שאינה עוברת כל עובי השוליים אבל אם היו אצבע או הברזא עוברים עד שולי החבית בין שלמעלה בין שלמטה אסור בהנאה לד״ה משום דהא איכא שכשוך ונתבאר שם דהוא הדין למוציא ברזא התחובה בנקב ועוברת כל עובי השולים שהכל אסור בהנאה לד״ה:
ואם הוציא ברזא התחובה בנקב ואינה עוברת כל עובי השולים נתבאר משפטו גם כן שם:
(כח) ואם לא נגע אלא בקילוח היוצא כתב א״א הרא״ש ז״ל בתשובה יין שיוצא דרך הנקב אם הניח נכרי ידו׳ ע״פ הנקב ועכבו מלצאת כל היין שבנוד אסור כבר ביארתי דעתו בזה:
(כט) ומה שכתב אבל אם לא נגע אלא בקילוח היוצא היין מותר אפילו נגע במתכוין יכתב עליו רבינו שיראה שמתירו אפילו בשתייה ויש לתמוה היאך איפשר שהרא״ש מתירו בשתייה דהא אית ליה דניצוק חיבור כמ״ש רבי׳ בסימן קכ״ו. ומיהו אפשר שמ״ש בתשובה הוא לפי דעתו שהוא סובר מכח ההלכה דניצוק אינו חיבור אלא שראה הגאונים ורש״י והרי״ף שסוברים דניצוק חיבור כמבואר בפסקיו פ׳ השוכר את הפועל ולפי מה שפירשתי לעיל תשובה זו דכל היין שבנוד אסור דקאמר היינו לומר דאסור בהנאה איפשר דמ״ש אבל אם לא נגע אלא בקילוח היוצא היין מותר אינו אלא להתירו בהנאה אבל לא בשתייה ואפשר דאיין הנשאר בנוד קאמר ואפי׳ בשתייה שרי ליה משום דמיירי בשאין הקילוח מקלח בכלי אלא ע״ג קרקע והולך לאיבוד וניצוק ההולך לאיבוד לאו ניצוק הוא כמו שכתב המרדכי בפ׳ ר׳ ישמעאל א״נ דחשיב ניצוק בר ניצוק דיין שלמעלה מן הנקב מחובר לקלוח ויין שלמטה מן הנקב בסמוך מחובר לשל מעלה ממנו שהוא מקום מגע הנכרי הוי נצוק בר נצוק ובחד מהני גווני איכא לפרושי מ״ש בספר התרומה שאם נגע נכרי בקילוח היוצא אין בכך כלום לאסור מה שבפנים עכ״ל והיותר נראה דלטעמא דר״ת אזיל סה״ת דלית ליה נצוק חיבור אבל למאן דאית ליה נצוק חבור ודאי אסור וכ״כ רבי׳ ירוחם אם הנכרי נגע בקילוח הכל אסור בהנאה כאילו נגע בכל היין:
(ל) ומה שכתב שהראב״ד אוסר נראה דהיינו מ״ש לעיל שכתבו הרשב״א והר״ן בשמו לאסור במה שמן הנקב ולמטה מטעם שהוא מחובר במה שלמעלה מן הנקב וה״נ הוי חיבור מטעם ניצוק. ומשמע דבהנאה נמי קאמר דאסר ליה הראב״ד מדסתם וכתב הראב״ד אוסר ולא כתב הראב״ד אוסר בשתייה:
והכלבו כתב בשם הראב״ד שאם נגע נכרי בקילוח היוצא מן המרזב ונגע בקילוח המקלח בחוץ מאי דלהדי ברזא דהיינו קילוח מתוקן שעמד במרזב אסור ונאסר מתורת ניצוק דמאי דבראי ואסור בשתייה וכל היין האחר שבתוך הקנקן הוי נצוק בר נצוק ומותר בשתייה עכ״ל ונראה דמיירי ביש קנה בנקב החבית דאז שייך לפלוגי בין קילוח שעמד ממרזב לשאר יין הא אם אין קנה בנקב החבית כולו אסור משום נצוק:
(לא) ואם היין יוצא והוא בענין שיצא כולו אלמלא הניח ידו עליו כגון שעושין מניקה כפופה ונותנין ראשה האחד בתוך היין שבחבית וכו׳ בפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה עב:) ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא אתא נכרי ואנח ידיה אגישתא אסריה רבא לכוליה חמרא ומסיק בגמרא דאפילו למ״ד נצוק אינו חיבור מודה הכא דאסור משום דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר ופירש״י גישתא ובת גישתא. חותכין שני קנים בשיפוע ומדביקים ראשיהם מלמעלה ושניהם פונים למטה ומניחים אחד מן הראשים בחבית מליאה עד שמגיע לשוליה וראש קנה השני נותן בפיו ומוצץ מעט עד שעולה היין ושומטו מפיו ומניח חבית ריקנית כנגד הקילוח ויין עולה מאליו כולו מחבית לחבית: אנח ידיה אגישתא. נגע בראש זה המקלח: לכוליה חמרא. אפילו מה שבכלי הראשון: אגישתא ובת גישתא גריר. שהרי מאליו עולה וה״ל כנוגע בחבית ממש דה״ל כחבית אריכתא: (לב) מגע נכרי שלא בכוונה על ידי דבר אחר כגון שיש לו קנה בידו ונגע ביין שלא בכוונה וכו׳ בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נז.) ההוא עובדא דהוה בבירם דההוא נכרי דהוה סליק בדיקלא ואייתי לוליבא בהדי דקא נחית נגע ברישא דלוליבא בחמרא שלא בכוונה שרייה רב לזבוני לנכרים אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך א״ל אימר דאמרי אנא בשתייה בהנאה מי אמרי כך הוא גירסת רוב הספרים וכתבו המפרשים שכך הוא גירסת רש״י ולפי גירסא זו למדנו מכאן דמגעו ע״י דבר אחר שלא בכוונת מגע אוסר בשתייה והקשו התוספות והרא״ש והרשב״א על גירסא זו כמה קושיות ואע״פ שהר״ן מתרצם לדעת רש״י הם ז״ל הסכימו לגירסת הרי״ף ורבינו חננאל ובה״ג ותשובת הגאונים דלא גרסי ברישא דלוליבא אלא נגע בחמרא דהוה ליה מגע נכרי בגופו שלא בכוונה אבל מגע ע״י דבר אחר שלא בכוונה שרי אפילו בשתייה וכדאמר בגמרא (ס:) גבי נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו התם דקא אזיל מיניה דמשמע לפום פשטא דהיינו נגיעה ממש שנוגע ביין על ידי החבית ואפילו הכי בחמתו דהוי שלא בכוונה שרי אפילו בשתייה משום דהוי מגעו ע״י ד״א שלא בכוונת מגע ונמצינו למדים לפי זה דיש חילוק בין מגעו ע״י דבר אחר למגע עצמו דמגע עצמו אפילו שלא בכוונת מגע כלל אוסר בשתייה כדתנן נפל לבור ועלה ימכר ואילו מגע דבר אחר שלא בכוונת מגע אינו אוסר אפילו בשתייה וכתבו התוס׳ שכ״פ ר״ת הלכה למעשה דמגע נכרי ע״י דבר אחר שלא בכוונת מגע מותר בשתייה וכ״כ המרדכי על הנכרי שהיה מהלך ונגע בכנף בגדו ביין שלא בכוונה והתיר רבינו תם וכתב הרשב״א ה״ה מגעו ע״י דבר אחר בכוונת מגע ושלא בכוונת יין והא דאקשינן בעובדא דרבי יוחנן בן ארזא ור׳ יוסי בן נהוראי והא קא נגע בנטלא וה״ל מגע נכרי שלא בכוונה ה״ק מסתמא נגע בחמרא שבנטלא כיון שתוחב בדוולא וכן פירש בספר התרומה ז״ל עכ״ל.
וכ״כ התוספות דה״פ והא נגע ביין שבנטלא שהוא מלא על כל גדותיו אבל אם היה נוגע ביין ע״י נטלא מזה אינו חושש דשרי אפילו בשתייה וכך כתב הרא״ש דה״פ והא נגע ביה בחמרא כשהוא שואב בנטלא שהמוזג כלי מלא ומושיטו לחבית נוגע ביין שבכלי וגם רש״י מצאתי שפי׳ כן ולפי מה שהעידו עליו המפרשים שהוא גורס נגע ברישא דלוליבא צ״ל שהוא מחלק בין מגע נכרי ע״י דבר אחר שלא בכוונת מגע למגעו ע״י דבר אחר בכוונת מגע אלא שאינו יודע שהוא יין דבשלא בכוונת מגע אסור בשתייה ובכוונת מגע אלא שאינו יודע שהוא יין מותר בשתייה. ושלא כדברי רבינו שכתב שהוא משוה שניהם לאסרם בשתייה. והר״ן כתב דלדעת הרי״ף והגאונים שגורסים נגע בחמרא אע״פ שבמגעו ע״י דבר אחר שלא בכוונה מתירין אפילו בשתייה ה״מ שלא בכוונת מגע הא בכוונת מגע אע״ג דליכא כוונת ניסוך אוסר בשתייה והיינו דמקשינן בעובדא דר״י בן ארזא ות״ל דנגע בנטלא וה״ל מגע נכרי שלא בכוונה ואסור והא התם דליכא כוונת יין ואפ״ה אמרי׳ דאסור כיון דאיכא כוונת מגע והיינו נמי דתנן מדדו בקנה ימכר אלמא בשתייה אסור אע״ג דהוי מגעו ע״י ד״א שלא בכוונת ניסוך ולדעת ר״ת שסובר דמגעו ע״י דבר אחר אינו אלא כחו כל שהוא שלא בכוונת יין אע״פ שהוא בכוונת מגע מותר אפי׳ בשתייה דהכי אמרינן בעובדא דר״י בן ארזא לא צריכא דקא מוריק אורוקי וכחו שלא בכוונה לא גזרו ולפיכך צריך לפרש דכי מקשינן והא נגע בנטלא לא ממגעו ע״י דבר אחר מקשי אלא ה״ק והא נגע בנטלא שנוגע ביין עצמו כשהוא שואב אותו מן החבית בנטלא ע״כ ולא ידעתי למה חילק הר״ן בין דעת הרי״ף והגאונים לדעת ר״ת במגע נכרי ע״י ד״א בכוונת מגע ושלא בכוונת יין מאחר שהן שווין במגעו ע״י דבר אחר שלא בכוונת מגע ונראה דמשמע ליה ז״ל דיותר ראוי להקל בשלא בכוונת מגע כלל מבכוונת מגע ושלא בכוונת יין והלכך רבינו תם דגלי דעתיה בהדיא להתיר בשניהם בשוה גלי אבל הרי״ף והגאונים דלא גלו דעתייהו בכוונת מגע ושלא בכוונת יין משמע ליה דמסתמא אסרי בשתיהם. אבל מדברי התוספות והרא״ש והרשב״א וסה״ת וסה״מ נראה כדברי רבינו שלא חילק בין דעת הרי״ף והגאונים לדעת ר״ת כלל:
כתוב בהגהות מיימון בפרק י״ב בשם סמ״ק כיון דפירש מגעו ע״י דבר אחר חשיב כחו ולא מגעו מהאי טעמא כשמסיר הנכרי העץ שתוחבין בחבית שקורין אשפריא״ל בלע״ז או כשתחבה בתוכו אע״פ שנגע אותו עץ ביין כיון דאיכא למיתלי שהנכרי לאו אדעתיה מותר עכ״ל:
כתב המרדכי לפירוש ר״ת שמתיר מגע ע״י דבר אחר כסבור שהוא שכר א״כ בזמן הזה נכרים דלאו בני ניסוך נינהו דלא בקיאי בטיב עבודה זרה ומשמשיה וחשיבי כתינוק בן יום א׳ היה מתיר מגע נכרי ע״י ד״א אע״פ שהוא יודע שהוא יין כיון שאינו בר ניסוך ולא אתי לכלל כוונת ניסוך לשון ה״ר חזקיה עכ״ל:
(לג) נכרי שנגע בנוד שיש בו יין אפילו הוא חסר והגיע דופנותיו זו עם זו מותר אפילו בשתייה. כ״כ התוס׳ והרא״ש בפ״ר ישמעאל אהא דאמר רב פפא נכרי דדרי זיקא חסרה אסיר דילמא מקרקש ורב אשי אסיק דבין מליא בין חסרה שרי משום דאין דרך ניסוך בכך.
וכתב הר״ן אין דרך ניסוך בכך ואפילו מקרקש ביה טובא שרי והכי איתא בירושלמי הדין דמרגיל זיקא מעילא לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי ובקצת ההלכות כתוב והוא דקטיר פומיה עכ״ל:
וז״ל הרמב״ם בפי״ב העביר נוד של יין ממקום למקום והוא אוחז פי הנוד בידו בין שהיה הנוד מלא או חסר מותר ואע״פ שהיין מתנדנד עכ״ל ונראה מדבריו דדוקא בשאוחז פי הנוד הוא דשרי אבל אם פי הנוד פתוח אסור שהוא סבר שאם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו שהוא אסור כמ״ש בפרק הנזכר וכבר נתבאר בסימן זה: (לד) וכן חבית שנסדקה לרחבה והיין מטפטף וכו׳ בפרק ר׳ ישמעאל ההיא חביתא דפקעה לארכה אידרי ההוא נכרי חבקה שרייה רפרם בר פפא לזבוני לנכרים וה״מ דפקע לארכה אבל לפותיא מעשה לבנה עביד ופירש״י אבל לפותיא. שאינן נבדלות זה מזה שהרי חציה העליון יושב על התחתון אלא שיוצא מעט מעט והנכרי הכבידן זו לזו לא הוי נוגע ודוחק יין החבית: אלא מעשה לבנה בעלמא קא עביד. כלבנה הנתונה על פי החבית ומכבידתה עכ״ל.
ורבינו כתב דין אסתדיק לארכה לעיל בסימן זה ושם נתבאר וכאן כתב דין אסתדיק לפותיא: (לה) וכן התיר ר״ת ברזא שהיתה רפויה בחבית וכו׳ כ״כ התוס׳ והרא״ש שם גבי הא דאמר רב אשי זיקא בין מליא בין חסרה אסור משום דאין דרך ניסוך בכך ה״נ אין דרך ניסוך בכך וגם הגהות מיימון כתבו בפי״ב מהמ״א בשם רשב״א על בת ישראל שידה אחת על הברזא וידה אחת לבקש האבן להכותה ובאה נכרית והכניסתו קצת בחבית נ״ל לדמויי לחביתא דפקעה לפותיא דקאמר דמעשה לבנה קא עביד ושרי אפילו בשתייה אף ע״ג דלא איפשר שלא יצא היין דרך הסדקים אפילו הכי כיון שאינה מזומנת ליפול חציה אילך וחציה אילך אינו אלא כמדבק שתי לבינות ה״נ כיון שהברזא תחובה כבר ומעשה לבנה בעלמא עשתה הנכרית כי בלא כחה נמי אין היין יוצא מן החבית ודמי לנוד מלא ונכרי מניח אצבעו עליו ושוקע דשרי ועוד כיון דכח ישראל מעורב בו מותר וכן השיב ר״ת עכ״ל.
ולעיל בסימן זה כתבתי דברי המרדכי ודברי הג״א בזה: (לו) וכן התיר בחבית שאין שוליה מהודקין וכו׳ עד שיסתום היטב כ״כ התוס׳ והרא״ש בפר״י אהא דאמר רב אשי זיקא בין מליא בין חסירה שרי משום דאין דרך ניסוך בכך בהא נמי אין דרך ניסוך בכך. וגבי חביתא דפקע ואתא נכרי וחבקה דאמרינן דלפותיא אפי׳ בשתייה שרי משום דמעשה לבנה עביד כתב הרא״ש מכאן נראה לרשב״ם שאם החבית מטפטף יין דרך השולים שיכול נכרי להדק נעורת בסכין דהוי כמו לפותיא דהכא וכמעשה לבנה מיהו אם היין שותת הרבה יש ליזהר כי אז נוגע הנכרי ביין ואם אין נוגע בידו ביין אלא בסכין כיון שאין מתכוין רק לסתום הכלי ולא ליגע ביין נראה דהוי מגע נכרי שלא בכוונה ע״י ד״א כמו נגע ברישא דלוליבא לפר״ת עכ״ל.
וכ״כ התוספות שם בשם רשב״ם ורבינו חיבר מה שכתבו גבי זיקא עם מה שכתבו גבי חבית דפקעה לפותיא ועשה מהכל לשון אחד ואיכא למידק כיון דמשום דאין דרך ניסוך בכך הוא דשרי למה הצריכו שיתן ישראל הנעורת שם אפילו יתן הנכרי נמי הו״ל למישרי מהאי טעמא ועוד דמשמע דלא התיר ר״ת אלא שיהדק הנכרי הנעורת בסכין ולא שיגע בו ביד ואם כן מה זה שכתב ומיהו אם היין שותת הרבה אז צריך ליזהר כי אז נוגע הנכרי ביין ואם אינו נוגע בידו אלא בסכין מותר וכו׳ דהא עד השתא נמי לא איירי אלא בתוחב בסכין ואינו נוגע בידו ונ״ל שמה שהצריכו שיתן ישראל הנעורת היינו כדי שיפסיק הקילוח ואז אף על פי שיגע הנכרי בידו ביין המטפטף אין בכך כלום דמאחר שאינו אלא מטפטף אינו חיבור למה שבפנים ומה שכתבו שיהדק הנכרי בסכין מפני שזהו דרכו של תיקון החבית כתב כן ולא למעט שלא יגע בידיו וגבי חבית דפקעה לפותיא באו לומר דהא דמהני נתינת ישראל הנעורת לשלא נחוש לנגיעת ידיו של נכרי ה״מ כשאין היין מקלח ולא שותת אלא מטפטף אבל אם היין שותת ואצ״ל אם הוא מקלח אסור ליגע הנכרי בידו ביין היוצא משום דהוי חיבור למה שבפנים דלא אמרינן אין דרך ניסוך בכך כשהוא נוגע בידו אבל בסכין שרי שהוא מגעו ע״י ד״א שלא בכוונה. ועי״ל שמה שהצריכו ליתן ישראל הנעורת היינו כדי שלא יגע הנכרי בידיו ביין דהשתא כיון דאינו מקלח ולא שותת א״צ הנכרי ליגע בידיו כלל ביין אלא מהדקו בסכין בלבד ואע״פ שנוגע בסכין ביין המטפטף אין דרך ניסוך בכך וגבי חבית דפקעה לפותיא באו לומר שאם היין שותת הרבה אז הבא לתקן עשוי ליגע ביין וצריך ליזהר בו שלא יגע בידיו אבל כשאינו שותת א״צ ליזהר בו דאינו עשוי ליגע בידו ואפילו אם יגע אינו אוסר כדלעיל ואע״פ שהוא שותת הרבה אם נזהר שלא נגע הנכרי ביין אף על פי שנגע בסכין מותר דהוי כמו מגעו ע״י ד״א שלא בכוונה. ועי״ל שמה שהצריכו שיתן ישראל הנעורת היינו מפני שאם היה נותן הנכרי הנעורת היה נאסר היין שבחבית משום דדמי לחביתא דאשתקיל ברזא ואנח נכרי ידיה עלה אבל כשנתן ישראל הנעורת על הנקב ומנע היין מלצאת קצת אע״פ שהנכרי מהדקו בסכין אין בכך כלום שהנקב כבר נסתם ע״י ישראל והידוק דנכרי מעשה לבנה בעלמא הוא ואף על פי שהיין עדיין מבצבץ ויוצא כל שעדיין לא נתהדק הנעורת אין דרך ניסוך בכך ושרי כי היכי דשרינן בחבית דפקעה לפותיא וחבקה נכרי משום דמעשה לבנה בעלמא קא עביד ואף על פי שהיה היין יוצא מבין החצאים קודם לכן משום דאין דרך ניסוך בכך וזה נראה בעיני הפירוש היותר נכון אלא שמצאתי שכתבו התוספות גבי חבית דפקעה לפותיא על דברי רשב״ם וטוב שישים הישראל המטלית או הנעורת עד שיסתם קצת והנכרי יהדקנו בהיתר כר״ת שכתבתי למעלה עכ״ל משמע דלשופרא דמילתא אמרו כן ולא לעיכובא וגם בהג״א כתוב כלשון הזה כתב ראבי״ה נראה בעיני שאם היין יוצא דרך הסדק או סביב שולי החבית ישים ישראל בגד כדי שיפסוק הקילוח ושוב יהדק הנכרי כדי שלא יגע הנכרי ביין ואם לא שם ישראל את הבגד בדיעבד יש שמתירים מה שבתוך החבית עכ״ל ויש לתמוה למה דהא עיכובא משמע דאיכא במילתא שאם יתן הנכרי הנעורת הוי כמנח ידיה על חביתא דאשתקיל ברזא שנשאר היין שבחבית וכן יש לתמוה עמ״ש בסה״ת בשם רשב״ם שאסור לתחוב הנכרי מטלית או נעורת בסדק ובחיבור השולים לסתום מפני שנוגע ביין למה לא אסר מטעם סותם פי הנקב כחביתא דאשתקיל ברזא ואנח נכרי ידיה עלה דמה לי אנח ידיה לאנח נעורת כיון שע״י כך הוא מתעכב לצאת ושמא י״ל דכיון שאין זה נקב גמור אלא סדק לא מחמרינן ביה כולי האי:
(לז) ועל מ״ש דאם אין נוגע בידו ביין אלא בסכין דהוי מגע נכרי שלא בכוונה ע״י ד״א כמו נגע ברישא דלוליבא לפר״ת איכא למידק דלא דמו דהתם לא ה״ל כוונת מגע כלל ומש״ה מותר אפי׳ בשתייה לדעת ר״ת אבל הכא איכא כוונת מגע אלא שאינו דעת ניסוך כי אם לעשות מלאכתו ודמי למדדו בקנה דאסרינן ליה בשתייה וי״ל דמדדו בקנה שאני שהוא נוגע בתוך היין עצמו אבל הכא שאינו נוגע ביין עצמו אלא במה שמטפטף ממנו אין לאסור מה שבפנים אפילו בשתייה ועי״ל והוא הנכון דמדדו בקנה מתכוין להכניס הקנה ביין ומ״ה אסור בשתייה אבל הכא אינו מתכוין להכניס הסכין ביין אדרבה מתכוין לסתום בפני היין שלא יצא הילכך איכא לדמויי למגע נכרי על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגע כלל דשרי אפי׳ בשתייה לדעת רבינו תם:
(לח) ומה שכתב רבינו שיש מחלקים בין אם בא ליתן הנעורת סביב השולים במקום שמחוברים לדפנות וכו׳ כן כתבו שם התוס׳ והמרדכי בשם ר״י וכ״כ סה״ת וסמ״ג וז״ל תחב נעורת או מטלית בסדקים שהיין יוצא בו אם הוא סביב השולים מקום שמתחברים אל דופני החבית שם מותר לפי שאינו תוחב כנגד חלל החבית שראשי השולים מפסיקים שתחובים בחריצים שבדופני החבית סביב סביב והוה ליה טפי מקטפרס ואפילו באמצע חיבור השולים אם אין חלל בסדק אך הנסרים אין מחוברים ודבוקים בחוזק זה לזה כמו כן מותר לנכרי לתחוב שם מטלית או נעורת ובלבד שלא יתחבם ויכניסם עד חלל החבית עכ״ל והרשב״א כתב דברים אלו בת״ה אבל הרא״ש לא כתב אלא דברי רשב״ם בלבד וז״ש רבי׳ וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק:
ולענין הלכה כדאי הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם:
כתב בהגהת אשיר״י הרוצה לעשות מן המובחר יהדקנו בחבלים ויפסק שתיתת היין ואח״כ יכול לתקנו:
כתב הר״ן (סי׳ ס״ז) שנשאל על נכרי שוטה שנכנס לחצר של יהודי והיה בחצר בית קטנה מליאה יין וראתה יהודית הנכרי בחצר ונכנסה לבקר בית היין ומצאה שהיין יוצא מחבית אחד דרך הנקב שהברזא תחובה בו ונפל מחלוקת על זה אלו אוסרין ואלו מתירין והשיב חמרא שרי אפי׳ בשתייה וראיה מההיא רביתא דכל שאינו יודע בטיב ניסוך תלינן בכל מאי דאפשר שכ״כ רש״י ודוקא רביתא דלא ידעה בטיב ניסוך וכו׳ ולפיכך אפילו ראינו שנכנס לבית יש לתלות ולומר זרק כלים בשטותו בקנה ומתוך כך נתנדנד ויצא היין ע״כ: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון