Beit Yosef Even HaEzer 116 – בית יוסף אבן העזר קטז‏ – Tur

טור

פירוש

(א) הנושא אשה בעבירה, כגון חייבי לאוין דתפסי בהו קידושין, כמו אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, או פצוע דכא שנשא ישראלית, אם הכיר בה, יש לה עיקר כתובה ותוספת כל תנאיה. ומיהו מזונות אין לה אלא אחר מיתת הבעל, כגון שלא הספיק להוציאה עד שמת, אבל בחייו אין לה. לא מיבעיא בעודו לפנינו, דהא בעמוד והוצא קאי, ואי יהיב לה מזונות שמא תתעכב אצלו, אלא אפילו הלך למדינת הים ולותה ואכלה אינו חייב כלום. והרמב״ם כתב שאם לותה ואכלה חייב לשלם. ואני תמיה על דבריו דבהדיא מסיק בגמרא שהוא פטור בלותה ואכלה. לא הכיר בה, אין לה מנה ומאתים, אבל תוספת יש לה. ואין לה שום תנאי מתנאי הכתובה ואפילו מזונות אחרי מותו. ואינו חייב בפרקונה. ואפילו הכי אינו משלם פירות שאכל משלה, ואפילו אם הם עדיין בעין, כגון שלקוטים ומונחים אצלו אין צריך ליתנם לה. נכסים שהכניסה לו אם הם בעין, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, תטלם. ואם אינן בעין, כגון שנשתמש בהם ובלה אותם, של נכסי מלוג צריך לשלם, ושל נכסי צאן ברזל אין צריך לשלם. (ב) והרמב״ם כתב דחייבי עשה כיון שאיסורן קל, אפילו אם הכיר בה דינם כחייבי לאוין שלא הכיר בה. (ג) ודין אילונית כדין אלו, שאם הכיר בה יש לה הכל. ואם לא הכיר בה, אין לה עיקר כתובה ותנאיה, אבל יש לה תוספת, ובלאותיה הקיימין, בין של מלוג בין של צאן ברזל, ואפילו שאינן קיימין של מלוג חייב לשלם. אלא שבזה חלוקה מהם, שחייב במזונות בהכיר בה אפילו בחייו. (ד) והנשאת לשני ולא היו לה בנים וניסת עוד לשלישי ולא היו לה בנים, דינה כיוצא באלו.
והנושא באיסור דרבנן כגון שנייה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה, אין לה מנה ומאתים, ולא מזונות, לא בחייו ולא אחרי מותו. ואינו חייב לפדותה. ואוכל פירותיה. אבל תוספת יש לה. ונכסים של נכסי מלוג, מה שהן בעין, תטלם. ושאינן בעין, אין מוציאין מידו. ושל צאן ברזל, אפילו שאינן בעין חייב לשלם לה.
והרמב״ם כתב דאילונית וחייבי לאוין שהכיר בה, וחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה, ושנייה, דינן כשאר נשים, נכסי צאן ברזל חייב לשלם אפילו ליתנהו, ונכסי מלוג אי איתנהו שקלה, ואי ליתנהו אינו חייב לשלם. ואילונית וחייבי לאוין שלא הכיר בה, נכסי צאן ברזל אי איתנהו שקלה, ואי ליתנהו, אינו חייב לשלם. וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה. (ה) קטנה היוצאת במיאון אין לה מנה מאתים, אבל יש לה תוספת. וחייב לזונה ולפדותה כל זמן שהיא תחתיו. ואוכל פירותיה. אבל אם הלך למדינת הים ולותה ואכלה למזונותיה או לפדיונה, ואחר כך מיאנה, אינו חייב לשלם, אף על פי שאכל פירותיה, ואפילו הן בעין עדיין שלקטן ומונחים ברשותו, אינו נותנן. (ו) וקטנה היוצאת בגט דינה כגדולה היוצאת בגט.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

(א) הנושא אשה בעבירה כגון חייבי לאוין דתפסי בהו קידושין כמו אלמנה לכ״ג וכולי בסוף פרק אלמנה ניזונת (כתובות ק:) תנן אלמנה לכ״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין יש להם כתובה ובגמרא (קא:) אמר ר״י דאם הכיר בהן יש להם כתובה לא הכיר בהן אין להם כתובה ותניא כוותיה ורב הונא דהוה פליג עליה איתותב וכתבו הרי״ף והרא״ש הילכתא הכיר בהן יש להם כתובה בין מנה בין מאתים בין תוספת ויש להם פירות ומזונות ובלאות דכיון דאית להו כתובה אית להו נמי תנאי כתובה ומזונות דאית להו ה״מ לאחר מיתה דלא הספיק להוציאה עד שמת אבל בחיי הבעל כיון דבעמוד והוצא קאי לית לה מזונות דכי אמרינן אית להו אתיין לאיעכובי גבייהו דהכי אסיקנא בפרק יש מותרות (יבמות פה.) לא הכיר בהן אין להם כתובה מנה מאתים ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות אבל תוספת יש להן כשמואל ובלאות דאמרן דלית להו מסתבר לן דכיון דדינא דידהו כדין האילונית ודינא דאילונית דלא הכיר בה אי איתנהו לבלאות אידי ואידי אית להו בין נכסי מלוג בין נצ״ב ואי ליתנהו נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה נצ״ב דלאו ברשותה קיימי לית לה הני נמי כיוצא בה עכ״ל:
ומה שכתב רבי׳ אבל בחייו אין לה ל״מ בעודו לפנינו וכולי אלא אפי׳ הלך למ״ה ולותה ואכלה אינו חייב כלום בפרק יש מותרות (דף פה) בעא מינה רבי יוחנן מרבי אלעזר הכי ואהדר ליה דלית להו וכ״פ הרי״ף והרא״ש: (ב) ומה שכתב בשם הרמב״ם הוא בפכ״ד מה״א ומה שתמה על דבריו דבר פשוט הוא שיש לתמוה עליו וגם הר״ן כתב בפרק אלמנה ניזונת שלא נראו בעיניו דברי הרמב״ם בזה ויש לתמוה על הראב״ד שלא השיגו בזה וה״ה כתב ליישב דעת הרמב״ם ומ״מ כ׳ לענין הדין שכדברי הרי״ף נראה עיקר ומ״ש גבי לא הכיר בה שאע״פ שאין לה כתובה יש לה תוספת פירש״י משום דתוספת מתנה בעלמא הוא דיהיב לה בחיבת ביאה וז״ל הרמב״ם בפכ״ד ולמה אין להן עיקר ויש להם תוספת העיקר שהיא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר אבל תוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנתה לו הנאתה והרי היא עומדת לפניו אבל התורה אסרה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמים לה להאסר אלא אסורה היתה מקודם עכ״ל: (ג) ומה שכתב ואינו חייב בפרקונה כבר נתבאר שאין לה שום תנאי כתובה ופירש״י אהא דקתני גבי אילונית אין לה דין פירות והוא פרקונה שתקנו חכמים תחת פירות נ״מ שהוא אוכל אין לה ואם נשבית אינו חייב לפדותה דתנאי כתובה ככתובה וכיון דאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה: (ד) ומה שכתב ואפ״ה אין משלם פירות שאכל משלה ואפי׳ הם עדיין בעין כגון שלקוטים ומונחים אצלו וא״צ ליתנם לה כ״כ הרא״ש בס״פ אלמנה ניזונת אהא דתנן גבי ממאנת ואילונית אין לה פירות ונתבאר בגמ׳ שדין אלמנה לכ״ג ודין אילונית שוין זה נ״ל שהיה דעת רבינו שכתב כן אבל יש לתמוה עליו שלא כתב כן הרא״ש אלא בממאנת מפני מה שהוקשה לו בה אבל באילונית ובאלמנה לכ״ג מנין לנו שיהא הדין כן והרמב״ם כתב בפרק כ״ד כשכופין אותו ומפרישים ביניהם אין מוציאין מן הבעל פירו׳ שאכל וגם הרי״ף כתב אמתני׳ דקתני ולא פירות ירושלמי ולא פירות שאינה יכולה להוציא ממנה פירות שאכל: (ה) ומה שכתב גבי נכסיה שהכניסה לו כבר נתבאר בסמוך בדברי הרי״ף והרא״ש ז״ל וכך מפורש בגמרא ס״פ אלמנה ניזונת (כתובות קא.) גבי אילונית אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ואי דליתנהו נ״מ דברשותה קיימי אית לה נצ״ב דלאו ברשותה קיימי לית לה: (ו) ומה שכתב ואם אינם בעין כגון שנשתמש בהם ובלה אותם היינו לומר דבכה״ג הוא דחייב לשלם בנ״מ אבל אם נגנבו או אבדו אינו משלם כלל בנ״מ ולגבי נצ״ב הוי רבותא דאפי׳ בכה״ג אינו חייב לשלם וכ״ש כשנגנבו או אבדו אבל אין כן דעת הרמב״ם שכתב בפכ״ד היתה אילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה כל מה שנגנב או אבד או בלה או שנשאר מנצ״ב אין הבעל חייב לשלם שהרי היא נתנה לו רשות להיותן אצלו וכל מה שאבד או נגנב מנ״מ חייב לשלם היפך מכל הנשים מפני שאין שם אישות גמורה לא זכה בנ״מ ומ״ש רבינו בשם הרמב״ם דחייבי עשה כיון שאיסורן קל אפי׳ אם הכיר בה דינם כחייבי לאוין שלא הכיר בה הוא בפכ״ד ובביאורי להרמב״ם כתבתי קצת סמך לדבריו ואין כאן מקום להאריך: (ז) ודין אילונית כדין אלו שאם הכיר בה יש לה ואם לא הכיר בה אין לה עיקר כתובה ותנאיה וכולי משנה בס״פ אלמנה ניזונת (כתובות ק:) הממאנת והשניה והאילונית אין להם כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ואם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה כתובה ובגמרא (דף קא:) אין להן כתובה אמר שמואל ל״ש אלא מנה ומאתים אבל תוס׳ יש להן וגבי הא דתנן אין להן בלאות אמרו בגמ׳ אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ואי דליתנהו נכסי מלוג דברשותה קיימא אית לה נצ״ב דלאו ברשותה קיימא לית לה: (ח) ומה שכתב אלא שבזה היא חלוקה מהם שחייב במזונות בהכיר בה אפי׳ בחייו כ״כ הר״ן להדיא בפ׳ אלמנה ניזונת במתני׳ היתומה והשניה והאיילונית כו׳ וז״ל ואם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה כתובה וה״ה למזונות פירות ובלאות שיש לה דין אשה גמורה עכ״ל עוד שם קודם לזה כתב ואיילונית נמי אפשר דבלותה ואכלה קאמר דאי לאחר שנמצאת איילונית פשיטא דלית לה ואי ביושבת תחתיו לאחר שהכיר בה אמאי לית לה הרי היא כמי שנשאה תחלה לשם איילונית שיש לה מזונות ע״כ: (ט) ומה שכתב רבינו והנישאת לשני וכו׳ ונישאת לג׳ וכו׳ דינה כיוצא באלו כ״כ הנ״י פ׳ הבא ע״י גבי הא דת״ר נישאת לראשון ולא היה לו בנים וכו׳ לג׳ לא תנשא ואם ניסת תצא בלא כתובה כתב שם וז״ל תצא בלא כתובה ומיהו גיטא בעיא אע״פ שלא הכיר בה וכו׳ ואם הכיר בה אפי׳ כתובה גביא דהא ידע ואחיל ופשיטא דלא גרעה מאיילונית ובאיילונית נמי אם הכיר בה יש לה כתובה עכ״ל וה״ה ודאי דלכל שאר דינים הנאמרים בסימן זה שדינם כאיילונית לפחות: (י) והנושא באיסור דרבנן כגון שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה אין לה מנה ומאתים ולא מזונות וכו׳ בפרק יש מותרות (דף פד) תנן שניות מד״ס אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונו׳ ולא בלאות וכופין אותו להוציא וכתבו הרי״ף והרא״ש בס״פ אלמנה ניזונת שניה ל״ש הכיר בה ול״ש לא הכיר בה אין לה כתובה מנה ומאתים אבל תוס׳ יש לה ולא בלאות של נכסי מלוג בדליתנהו אבל איתנהו אית לה ונצ״ב בין איתנהו בין ליתנהו אית לה כדרב כהנא דאמר קנסו רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידיה ומנ״ל דשנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה חד דינא הוא דאית לה חדא מדמפליג תנא באיילונית ולא מפליג בשניה מכלל דשניה ל״ש הכי ול״ש הכי אין לה כתובה ועוד דגרסינן פרק יש מותרות (יבמות פה.) ת״ר אלמנה לכ״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה פירות מזונות בלאות שניות מד״ס אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות וכבר קי״ל הא דקתני אלמנה לכ״ג יש לה כתובה בשהכיר בה אבל לא הכיר בה אין לה כתובה אבל תוספת יש לה מדאלמנה הוא דיש לה כתובה בשהכיר בה שניה נמי דפליג בדידה בשהכיר בה וקתני אין לה כתובה ואי הכיר בה אין לה כתובה כל שכן לא הכיר בה עכ״ל: (יא) ומה שכתב אין לה מזונות לא בחייו ולא אחר מותו נלמד מברייתא דבסמוך דגבי מאי דקתני אלמנה לכ״ג יש לה מזונות קתני דשניה אין לה מזונות וכבר נתבאר דאלמנה לכ״ג לית לה מזונות אלא לאחר מותו אבל לא בחייו וא״כ בההיא גוונא דקתני גבי אלמנה לכ״ג דיש לה מזונות דהיינו לאחר מיתה קתני בשניה דאין לה מזונות וכיון דלאחר מותו אין לה מזונות כ״ש בחייו דהא בעמוד והוצא קאי וכ״כ הרא״ש בס״פ אלמנה ניזונת וכתב הרמב״ם בפ׳ כ״ד ולמה לא חלקו בשניה בין הכיר בין לא הכיר אלא אמרו אין לה עיקר כתובה בכל מקום מפני שהיא מד״ס עשו בה חיזוק אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין והכיר בה או אחד מחייבי עשה בין הכיר בה ובין לא הכיר בה יש לה כתובה שחייבי לאוין שהכיר בה רצה ליזוק בנכסיו וחייבי עשה איסורן קל עכ״ל ומה שנתן טעם לשניה מפני שהם מד״ס וד״ס צריכין חיזוק היינו כרבי דאמר הכי בפרק יש מותרות ואע״ג דרשב״א פליג עליה התם ואמר טעמא אחרינא הא קי״ל הלכה כרבי מחבירו ודע דהתם בברייתא מסיים דבר אחר זו הוא מרגילה וזו היא מרגילתו ופירש״י זו הוא מרגילה אלמנה לכ״ג וכו׳ הוא מרגילה ומסיתה להנשא לו וזו שניה כיון דלאו איהי מיפסלה ולא זרעה מיפסל ולא מפסידה מידי בביאתו היא מרגילתו דאשה רוצה להנשא יותר מן האיש ואיכא בגמרא תרי לישני איכא דאמרי רשב״א קאמר לה ואיכא דאמרי רבי קאמר לה וחלוצה קשיא ליה והא חלוצה דרבנן ואית לה כתובה הדר אמר כיון דפסיל לה מדרבנן זו הוא מרגילה וזו היא מרגילתו ורבינו שכתב בתחלת הסימן חלוצה בהדי גרושה וקאמר דיש להם כתובה כלישנא דמתני׳ נראה שסובר דקי״ל כלישנא בתרא אבל הרמב״ם בפרק כ״ד לא כתב טעם זה דזו הוא מרגילה וכו׳ וכתב סתם דין חייבי לאוין ולא הזכיר דין חלוצה כלל נראה שהוא ז״ל סבור דחלוצה הואיל והיא מד״ס דינה כדין השניה והא דקתני לה במתני׳ בהדי גרושה וקתני דיש להן כתובה י״ל דאשגרת לישן הוא שכן דרך בכל מקום לשנות חלוצה בהדי גרושה ולא משום דדינם שוה לענין זה [בדק הבית: א״נ מתני׳ דיהבה טעמא דזו היא מרגילתו לא קי״ל כוותיה:]
וטעמו משום דלישנא דרשב״א קאמר לה ורבי לא קאמר אלא טעמא דד״ס צריכין חיזוק בלבד וא״כ חלוצה שהיא מד״ס ע״כ דינה כדין השניה וכיון דספיקא דלישני הוא מספיקא לא מפקינן ממונא: (יב) והרמב״ם כתב דאיילונית וחייבי לאוין שהכיר בה וכו׳ דינם כשאר נשים וכו׳ וא״א הרא״ש כתב כסברא ראשונה לא הבנתי דברי רבינו בזה דאין שום חילוק בין דברי רבינו משה ב״מ לסברא ראשונה כלל שהרי בחייבי לאוין שהכיר בה לא חילק בינם לשאר נשים אלא במזונות בחייו ואיילונית כבר כתב כדין אלו שאם הכיר בה יש לה הכל ובשניה בין הכיר בין לא הכיר כ׳ דלענין נכסים שאינם בעין צ״ב חייב לשלם ומלוג פטור וזהו דין כל הנשים וחייבי לאוין ואיילונית שלא הכיר בהם כ׳ דלענין נכסים שאינם בעין מלוג צריך לשלם וצ״ב פטור ובשניה כתב דבין הכיר בין לא הכיר לענין נכסים שאינם בעין צ״ב חייב לשלם מלוג פטור וכך הם דברי הרמב״ם ממש ואע״פ שכשהעתיק רבינו דברי הרמב״ם גבי איילונית וחייבי לאוין שלא הכיר בהם השמיט דין נכסי מלוג שאינם בעין ממילא משמע דכיון דכתב דצ״ב אינו חייב א״כ במלוג חייב וכן מבואר בדברי הרמב״ם בהדיא ורבינו איפשר שקיצר במובן מ״מ קשיא היאך כתב שיש כאן חילוף סברות ואין לומר דקאי אמאי דכתב גבי חייבי לאוין שלא הכיר בהם דנ״מ שאינם בעין דצריך לשלם כגון שנשתמש בהם ובלה אותן דמשמע הא נגנבו או אבדו אינו חייב והרמב״ם סובר דאפי׳ נגנבו או אבדו חייב דא״כ לא היה לו לסתום דבריו לעיל אלא ה״ל לכתוב בהדיא דאם נגנבו או אבדו פטור ועוד דמה שהביא מדברי הרמב״ם אינו ענין לזה והיה ראוי להביא מ״ש בהדיא שאם נגנבו או אבדו חייב לשלם ולכן דברי רבינו בזה צ״ע: (יג) קטנה היוצאת במיאון אין לה מנה ומאתים אבל יש לה תוס׳ וכו׳ בפרק אלמנה ניזונת (כתובות ק:) תנן הממאנת והשנייה והאיילונית אין להם כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ובגמרא (דף קא:) אמר שמואל לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוס׳ יש להם בפרק שני דייני גזירות (כתובות קז:) תניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למ״ה לותה ואכלה ועמדה ומיאנה וכתב הרא״ש בפרק אלמנה ניזונת הא דקתני אין לה פירות מפרש אין לה פרקונה שהוא תחת פירות וגם אין משלם פירות שאכל אע״פ שלא נתחייב בפרקונה ובשניה ואילונית ניחא אבל בממאנת מאי אין לה פירות אין לומר תקנת פירות דהיינו פרקונה דבעודה יושבת תחתיו פשיטא דאם נשבית חייב לפדותה ואי מיאנה ואח״כ נשבית פשיטא דאינו חייב לפדותה ואם נשבית ומיאנה ועודה שבויה פשיטא דאין חייב לפדותה ובפירות שאכל נמי אין לפרש דאפי׳ קרן גופיה אם אכלו אין לה דאמרינן בגמרא אי דליתנהו אידי ואידי לית לה ואיצטריך לאשמעינן דאין לה פירות שליקט אפי׳ הן מונחים בעין בתוך ביתו ועוד יש לפרש תקנת פירות כגון שנשבית ולותה ופדתה את עצמה ואח״כ מיאנה דומיא דמזונות דמפרש בפרק שני דייני גזירות ע״כ כתב רבינו בסימן קנ״ה בממאנת נכסים שהכניסה לו אם הם בעין בין משל מלוג בין של נצ״ב נוטלתן ואם אינם בעין צריך לשלם: (יד) וקטנה היוצאת בגט דינה כגדולה היוצאת בגט פלוגתא דרב ושמואל פרק אלמנה ניזונת (כתובות ק:) ופסקו הפוסקים הלכה כשמואל דאמר הכי:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון