×
Mikraot Gedolot Tutorial
טור
פירוש
הערותNotes
E/ע
טור יורה דעה ש״מטור
;?!
אָ
(הקדמה) הלכות קריעה (א)  מי שמת לו מת והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם כאשר יתבאר חייב לקרוע עליו ועונשו מיתה בידי שמים אם אינו קורע וצריך שיקרע מעומד ואם קרע מיושב כתב הראב״ד שיצא וכן דעת רב אלפס והרי״ץ גיאת כתב שלא יצא וצריך לחזור ולקרוע וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל. (ב)  ומקום הקריעה בכל מקום בית הצואר לפניו אבל אם קרע בשולי הבגד למטה או מצדדים תחת בתי הידים לא יצא והרמב״ם כתב שגם לאחוריו לא יצא והרמב״ן כתב ג״כ שאין מקום קריעה אלא שלפני בית הצואר אבל לא מן הצדדין של בית הצואר מכאן ומכאן ואם קרע שם לא יצא. (ג)  ושיעורה טפח בד״א בתחילת קריעה אבל אם קרע על מת ובא להוסיף באותו קריעה על מת אחר סגי בכל שהוא חוץ מעל אביו ואמו שחמורים יותר כאשר יתבאר. (ד)  וכשם שקורע על קרובו שמתאבל עליו כך קורע על מת שמת לקרובו וכתב הרמב״ן שאינו קורע אלא בפני קרובו כדרך שאומרים באבילות שאינו מתאבל עם קרובו אלא בפניו. וא״א הרא״ש ז״ל כתב כיון דקריעה אינו אלא בשעת חימום קורע מיד אפילו שלא בפניו וכשם שקורע על הקרובים כך צריך לקרוע על הרחוקים כל אחד כפי מה שהוא דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו בשביל כבוד שעשו לו ופירוש בוכה ומתאבל שבוכה וקורע עליו אבל א״צ לישב עליו באבלות אלא על רבו מובהק וכל המוריד דמעות על אדם כשר הקב״ה גונזן בבית גנזיו ואם הוא חכם יעשה עליו כראוי לו דתניא חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין הכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחובה של עיר לפיכך יעשה על כל אחד ואחד לפי הראוי. (ה)  כיצד כל העומד בשעת יציאת נשמה של כל אדם חייב לקרוע וכתב ה״ר יונה דוקא באדם שאינו רשע אבל אם הוא רשע וחשוד אין לקרוע עליו והר״מ מרוטנבורג כתב שעל הכל חייבין לקרוע חוץ מעל משומד עובד עבודה זרה או עובר על כל אחת מכל מצות שבתורה להכעיס שאותו חשוב כמשומד אבל אם אדם עושה לפעמים עבירה לתיאבון או שמניח מלעשות המצוה בשביל טורח כגון זה חייב לקרוע עליו כיון שאינו כופר בתורה ואינו עושה להכעיס והטעם שקורעין על כל אדם בשעת יציאת נשמה קאמר רבי שמעון בן אליעזר מפני שדומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבין לקרוע עליו ופירש״י שעדיין היה זה יכול ללמוד ודומה לס״ת וכתב הרמב״ן ולפ״ז אין צריך לקרוע על אשה ופירש הוא שאינו אלא דמיון בעלמא שהוא הפסד גדול וחרדה רבה וחייב אדם לקרוע עליו כעל ס״ת שנשרף ועל כן כתב שקורעין גם על אשה. (ו)  ואם אינו עומד בשעת יציאת נשמה אם הוא אדם כשר שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום ביטול מצוה ולא סנו שומעניה אלא שאינו גדול בתורה חייב לקרוע אם ידע בין מיתה לקבורה אבל אם לא ידע בין מיתה לקבורה אינו צריך לקרוע והרמב״ן כתב על אדם כשר צריך לקרוע בפניו יראה שאינו מחוייב אלא בפניו. וא״א הרא״ש ז״ל כתב סתם בין מיתה לקבורה ולא אמר בפניו. (ז)  ועל חכם ות״ח ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר קורעין עליו אפילו לאחר קבורה ביום שמועה אם הוא תוך ל׳ יום ואם לא קרע בשעת שמועה יקרע בשעה שעוסקין בהספד. (ח)  ועל רבו שלמדו חכמה אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה א׳ ועל חברים שלומדין שמועות זה מזה קורע ואינו מאחה כקרע של אביו ואמו והרמב״ן כתב שדומה לאביו ואמו שקורע לעולם כשישמע אבל הוא מתאחה ורמב״ם דימה אותו עוד לאביו ואמו שקורע עד שמגלה לבו ולא נהירא להרמב״ן וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל כהרמב״ן אלא שכתב שאינו מאחה לעולם. (ט)  על כל המתים קורע טפח בבגד העליון ודיו ועל אביו ואמו קורע כל בגדיו אפילו הוא לבוש עשרה עד שמגלה לבו ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא ידי קריעה וגוערין בו כמי שעובר על מצות עשה מדברי חכמים וכל זמן שאותו בגד עליו אומרים לו קרע אפילו לאחר כמה ימים כמי שלא קרע בשעת חימום. (י)  ואפרקסותו אינה מעכבת הקריעה פירוש שאם קרע כל בגדיו חוץ ממנה יצא אבל לכתחלה כתב הראב״ד שצריך לקורעה והרמב״ן כתב שאפילו לכתחלה א״צ לקורעה וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל ואפרקסותו פירש״י שהוא סודר שעל ראשו ונופל על פניו ולפי שאינו מלבוש א״צ לקורעו ובעל הערוך פי׳ שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפיו וכשהוא לובשו קושרו ולפי שאין עושין אותו ללבוש אלא לקבל הזיעה אינו מעכב הקריעה. (יא)  אחד האיש ואחד האשה שוין לענין קריעה אלא שהאשה קורעת התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת העליונה. (יב)  על כל המתים רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה ועל אביו ועל אמו צריך לקרוע כל השפה. (יג)  על כל המתים קורע מבפנים אם ירצה ועל אביו ועל אמו דוקא מבחוץ ופירש״י מבפנים בחדר מבחוץ בפני העם והרי״ץ גיאת פי׳ בפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורעו וכ״פ הרמב״ן ועיקר. (יד)  על כל המתים אם בא להחליף בגדיו תוך ז׳ מחליף ואינו קורע ועל אביו ואמו אם מחליף תוך ז׳ קורע כל הבגדים שהוא מחליף ואינו מאחה לעולם כמו בפעם הראשון ורבינו האי כתב שאינו קורע בבגדים שמחליף כל שבעה אלא העליון בלבד. וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה. (טו)  על כל המתים שולל לאחר ז׳ ומאחה לאחר ל׳ ועל אביו ואמו שולל לאחר ל׳ ואינו מאחה לעולם והאשה שוללתו לאלתר משום כבודה. (טז)  על כל המתים רצה חולץ רצה אינו חולץ ועל אביו ואמו חולץ פי׳ חולץ זרועו ומוציא כתפו חוץ לקרע ונמצא זרועו עם כתפו מגולין ואם הבן גדול ואין כבודו שילך חלוץ כתף א״צ לחלוץ. (יז)  ונשיא דומה לאב שצריך לחלוץ עליו כתף ולקרוע מבחוץ ולא לשאר דבר ורבו שלמדו חכמה דומה לקרע אביו שאינו מאחה לעולם כדפרישית לעיל וכתב הרמב״ן אבל שולל מיד ביום השני ואינו דומה לו לשאר דברים ונוהג עליו אבלות מקצת היום והקורע על חכם שמת כיון שהחזיר פניו מהמטה שולל מיד וכתב הרמב״ם שמאחה ביום השני והרמב״ן כתב שמאחה מיד א״נ לאחר קבורה ת״ר על חכם חולץ מימין ועל אב ב״ד משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן ומדלא פי׳ באב היכן חולץ ש״מ רצה מכאן או מכאן ואם רצה חולץ את שתיהן וכן רבו שלמדו חכמה רצה חולץ שתיהם. (יח)  על כל המתים אם לא שמע תוך ל׳ יום אינו קורע או מי שאין לו חלוק ונזדמן לו חלוק תוך ז׳ קורע לאחר ז׳ אינו קורע ועל אביו ואמו קורע והולך ופי׳ הגאונים עד י״ב חדש והרמב״ם כתב כל ל׳ יום ובעל הלכות כתב לעולם וכן עיקר. (יט)  וכשם שאסור לאחות קרע שקרע על אביו כך אסור להפוך צד העליון של הבגד למטה ולאחותו ואפילו הלוקח אותו אסור לאחותו לפיכך אם בא למוכרו צריך להודיעו ללוקח.
מכרו לו סתם ולא הודיעו אסור לו לאחותו עד שידע שאינו מקרעים שאין מתאחין ואסור למוכרו לנכרי.
(כ)  הקורע מתוך המלל ומתוך השלל ומתוך הליקוט ומתוך הסולמות לא יצא ידי קריעה ומתוך האיחוי יצא ובאיחוי אלכסנדרי ופירש הראב״ד דהיינו תפירה שהיא שוה למעלה ובולטת מלמטה והרמב״ן פי׳ דסתם תפירה שוה למעלה ובולטת מלמטה ואיחוי אלכסנדרי שוה מלמעלה ומלמטה וכעין אריגה וא״א הרא״ש ז״ל הסכים לפירוש הראב״ד. (כא)  קרע על מת ומת לו מת אחר תוך ז׳ קורע קרע אחר לאחר שבעה מוסיף על קרע הראשון כל שהוא ועד היכן קורע ומוסיף עד טיבורו הגיע לטיבור מרחיק ג׳ אצבעות וקורע נתמלא לפניו מחזירו לאחוריו נתמלא מלמעלה הופכו למטה נתמלא מכאן ומכאן נעשה כמי שאין לו חלוק שאינו קורע. (כב)  אמרו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף תחתון מתאחה ועליון אינו מתאחה מת בנו וקרע מת אביו והוסיף עליון מתאחה תחתון אין מתאחה מת אביו ומתה אמו מת אחיו ומתה אחותו קורע קרע אחד על כולם רבי יהודה אומר על כולם קרע אחד ועל אביו ואמו קרע אחד והלכתא כוותיה ופירש רש״י דארישא נמי פליג היכא שמת אביו וקרע ואח״כ מת בנו או שמת בנו וקרע ואח״כ מת אביו לעולם צריך שיהא קרע אביו או אמו בפני עצמו וה״ר אברהם פירש דרישא דברייתא דאיירי בזה אחר זה מיירי דשמע לאחר שבעה והוסיף על הקרע בהא מודה רבי יהודה ולא פליג אלא בסיפא שבא לקרוע על שניהם וגם ר״י לא פליג אלא על אביו או על אמו עם אחרים אבל על אביו ואמו ביחד מודה שקרע אחד לשניהם וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל. (כג)  כלל הדברים מי שמתו לו ב׳ מתים כאחד או שבא לו שמועה מב׳ כאחד קורע קריעה א׳ על שניהם קרע ואח״כ מת לו מת אחר תוך ז׳ קורע קרע בפ״ע בין באותו קרע עצמו שמוסיף בו וקורע עוד טפח או מרחיק ג׳ אצבעות וקורע טפח לאחר ז׳ מוסיף על קרע ראשון כל שהוא מת אביו או אמו ואחד משאר קרוביו קורע תחלה על אביו או על אמו עד לבו ומרחיק ג׳ אצבעות וקורע טפח על מת האחר מת אביו וקרע ואחר ז׳ מת אחד מהקרובים מוסיף על קרע הראשון ותחתון מתאחה ועליון אין מתאחה מת אחד מהקרובים ואח״כ מת אביו או אמו בין בתוך ז׳ בין לאחר ז׳ מרחיק ג׳ אצבעות וקורע מן הצד בשפת הבגד שהרי צריך להבדיל קמי שפה וקורע עד שמגיע ללבו מתו אביו ואמו כאחד קורע קרע אחד על שניהם. (כד)  אמרו לו מת אביו וקרע או שאמרו לו מת סתם וסבור שהיה אביו וקרע ואח״כ נמצא שהוא בנו אם נודע לו תוך כדי דיבור של הקריעה א״צ קריעה אחרת לאחר כדי דיבור צריך קריעה אחרת. (כה)  וכן היה לו חולה ונתעלף וקרע עליו ואח״כ מת אם מת תוך כדי דיבור של קריעה א״צ קריעה אחרת ואם לאו צריך קריעה אחרת. (כו)  כתב הרי״ץ גיאת על שם גאון מי ששמע שמת אביו וקרע וישב עליו אבילות ג׳ ימים ובאו ואמרו לו קיים היה ופסק ואח״כ אמרו לו מת כיון שקרע בשעת חימום יצא ידי קריעה וא״צ לחזור ולקרוע אבל צריך לישב שבעה ימים של האבילות רצופים ודחה הוא דברי הגאון דכיון ששמע לאחר כדי דיבור אף ידי קריעה לא יצא וכתב הרמב״ן ודאי היכא שאמרו לו מת וקרע ולא מת ואח״כ מת לא יצא ידי קריעה אבל אמרו לו מת וקרע ונהג ג׳ ימי אבילות ואח״כ אמרו לא מת והפסיק וחזרו ואמרו לו בפעם הראשון מת כמו שאמרו הראשונים ואלו שהפסיקו אבלותך עדי שקר הם ודאי יצא ידי קריעה כד׳ הגאון ולענין מה שאומר שצריך שיהו שבעה ימי אבילות רצופים ראוי לומר כבר הורה זקן אלא שיש להשיב והנה היא כתובה בספרו אלא שאין רצוני להאריך וסיום דבריו וקרוב היה לומר שכיון שחלה עליו אבילות ונהגו בו אף על פי שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבילות ודבר זה צריך תלמוד. (כז)  קטן שמת לו מת מקרעין לו מפני עגמת נפש פירוש כדי להרבות בהספד כתב הרי״ץ גיאת ואם הגיע לחינוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו לשאר מצות אין קורעין לכבוד אשתו אלא על חמיו ועל חמותו בלבד. (כח)  הקורע בשבת על מתו אף על פי שחלל השבת יצא ידי קריעה. (כט) ופריך עלה בירושלמי הרי מצה גזולה אין יוצאין בה בפסח ומשני התם העיקר ברם הכא עבר עבירה כתב הרמב״ן ושמעינן מהכא הקורע בחלוק הגזול לא יצא ידי קריעה. (ל)  קטן שמת ביום ל׳ דלא קים לן ביה שכלו חדשיו כתב הרמב״ן י״א שקורעין עליו אף על פי שאין מתאבלין עליו ולא נהירא אלא אין קורעין עליו. (לא)  אין קורעין בי״ט אפילו בי״ט שני של גליות אבל בחוה״מ קורעין על כל אחד כפי מה שהוא אם עומד בשעת יציאת נשמה או אם הוא אדם כשר או חכם על כל אחד כדינו. (לב)  ואם שמע שמועה קרובה ברגל שנוהג בה אחר הרגל שבעה ושלשים ודאי קורע אבל אם שמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשה רחוקה כתבו הגאונים כיון שאינו נוהג שבעה אחר הרגל אינו קורע ברגל והרמב״ן כתב שהוא קורע ברגל. (לג)  ההולך בבגד קרוע לפני המת פירוש שמראה עצמו כאילו קרע ולא קרע הרי זה גוזל החיים והמתים. (לד)  האומר לחבירו השאילני חלוקך שאלך לבקר את אבא שהוא חולה ומצאו שמת קורעו ואינו מאחה ומחזיר לו חלוקו ומשלם לו דמי קרעו א״ל שאלך ואבקר את אחי או בני קורעו ומאחו ומשלם דמי קרעו לא הודיעו שהלך לבקר בו החולה לא יגע בו. (לה)  המשאיל לחבירו חלוק לילך בו לבית האבל אינו רשאי ליטלו ממנו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה. (לו)  קורעין על שמועות רעות כגון שנקבצו רוב הצבור למלחמה ושמעו שנגפו לפני אויביהם אפילו לא נהרגו אלא המיעוט מהם. (לז)  ועל השומע ברכת השם מישראל אפילו בכינוי אפילו בזמן הזה אבל השומע מהנכרי בכינוי אינו חייב לקרוע עד שישמע שם המיוחד ואחד השומע או השומע מהשומע כגון ששמע מהעדים היאך בירך פלוני והעדים אין צריכין לקרוע פעם אחרת והרואה ספר תורה שנשרף או אפילו מגילה אחת מהנביאים או הכתובים קורע שתי קריעות ודוקא שרואה ששורפין אותה בזרוע וכמעשה שהיה. (לח)  הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע על הראשונה ודיו וכשרואה ירושלים אומר ציון מדבר היתה וירושלים שממה וקורע ואם קרע על ירושלים תחילה אינו קורע על האחרות וכשרואה בית המקדש בחורבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה וקורע ואם פוגע במקדש תחילה קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים ואם פגע בירושלים תחילה קורע על כל אחד ואחד בפני עצמו לסוף ל׳ יום צריך לקרוע אם אינו רואה אותו בנתים. (לט)  וכל אלו הקרעים רשאין למוללן לשוללן ללוקטן ולעשותן כמין סולמות לאחר ז׳ אבל אין רשאין לאחותן לעולם.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
(א) מי שמת לו מת והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם כאשר יתבאר בסימן שע״ד כתב על אי זה קרובים מתאבלים ומה שתלה חיוב הקריעה באבילות וכן מ״ש שענשו מיתה בידי שמים פ׳ אלו מגלחין (מועד קטן כד:) א״ר תחליפא בר אבימי אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה וכתב הרמב״ן דקריעה דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא היא ומיתה זו שאמרו הוא כענין העובר על דברי חכמים שחייב מיתה וכתב סמ״ק מי שמת לו מת צריך לקרוע קודם שיסתום פני המת: (ב) וצריך שיקרע מעומד בפרק אלו מגלחין (מועד קטן כ:) ומייתי לה מדכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו ודילמא מילתא יתירתא עבד דאלת״ה ויגז את ראשו ה״נ אלא מהכא ויקם דוד ויקרע את בגדיו.
ומה שכתב ואם קרע מיושב כתב הראב״ד שיצא וכו׳ שם אמימר קרע על בר בריה אתא בריה קרע באפיה אידכר דמיושב קרע קם קרע מעומד כתב א״א הרא״ש ז״ל כתב הראב״ד נהי דלכתחלה בעי׳ מעומד מנ״ל דבדיעבד לא יצא מיושב ותירץ מדתנא ביה באיוב ודוד א״נ איכא למימר דאמימר אחמיר אנפשיה ע״כ וכ״נ שהרי״ף סובר שאם קרע מיושב יצא מדהשמיט עובדא דאמימר והר״י גיאת כתב שאם קרע מיושב לא יצא ויחזור ויקרע מעומד וכ״נ להרמב״ן וכן עיקר עכ״ל והכריע כן מדברי הגמרא ולזה נוטים דברי הרמב״ם שכתב בפ״ח אין קריעה אלא מעומד משמע דכל שאינה מעומד אינה קריעה וכ״פ הגהות מיימון ומתוך לשון הרא״ש שהעתקתי יתבאר לך דהראב״ד לא פשיטא ליה דיצא כדכתב רבינו דספוקי מספקא ליה שהרי תירץ ב׳ תירוצים ולחד תירוצא יצא ולאידך לא יצא וגם הרי״ף איפשר דס״ל לא יצא והא דהשמיט עובדא דאמימר לאו משום דלא ס״ל הכי אלא משום דלא איצטריכא ליה אלא כיון דאמרינן דצריך לקרוע מעומד ומייתינן לה מקרא ממילא משמע דמעומד מעכב אפילו בדיעבד ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא ס״ל דלא יצא ופשטא דעובדא דאמימר נמי משמע דמדינא עבד הכי וגם הרי״ף אפשר דהכי ס״ל הכי נקיטינן דלא יצא:
(ג) ומקום הקריעה בכ״מ בית הצואר לפניו וכו׳ בסוף מ״ק (כו:) תניא הקורע למטה מן הצדדין לא יצא וכתב הרמב״ם בפ״ח ומהיכן קורע מלפניו והקורע מאחוריו או מן הצדדין או מלמטה לא יצא י״ח קריעה והרמב״ן כתב פי׳ הר״י גיאת למטה בשולי הבגד או מן הצדדין שתחת בתי הידים לא יצא וכן דעתנו דכתב בית הצואר שלו לפניו מקום קריעה הוא שלא לפני בית הצואר מכאן ומכאן נקרא צדדין ולא יצא ובמ״ס אבל אין קורעין אלא בשתי המוריות הקורע מן החופה ומן הצדדין לא יצא פירוש שתי המוריות הם אימרא שבפי החלוק מן הימין ואימרא שבפיו מן השמאל שעושין אותן כדי שלא יקרעו התפירות וחפת החלוק מצדה על בית יד שלו מן השמאל וזהו שאמרו (י.) במועד כל שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו לפיכך הקורע מן החפת ומן הצדדין מכאן ומכאן חוץ ממקום האימרות לפניו לא יצא עד כאן לשונו:
[בדק הבית: ונראה מדברי הרמב״ן ז״ל שהקריעה צריכה להיות בבית הצואר למעלה ולא כמו שנוהגים העולם לקרוע בצדדי המלבוש כנגד החזה:]
כתב סמ״ק תניא הקורע למטה או מן הצדדין לא יצא ר״י אומר יצא ונראה דהלכה כרבנן ומתוך כך נראה דהקורע בשעת יציאת נשמה אין לו לקרוע לא למטה ולא מן הצדדין ומיהו נהגו העולם לקרוע למטה ושמא סמכו העולם בשאר מתים על ההיא דרבי יהודה וצ״ע עכ״ל ועכשיו לא נהגו לקרוע אלא למעלה כרבנן:
(ד) ושיעורה טפח ברייתא שם ומייתי לה בגמרא (כב:) מדכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחות מטפח.
ומה שכתב אבל אם קרע על מת ובא להוסיף באותה קריעה על מת אחר סגי בכל שהו ג״ז שם ושם נתבאר דה״מ בשמת לו מת אחר שבעה אבל אם מת לו בתוך ז׳ צריך טפח וכתבו רבינו בסימן זה לקמן.
ומה שכתב חוץ מעל אביו ועל אמו ג״ז שם וכתבו רבינו בסימן זה לקמן:
(ה) וכשם שקורע על קרובו שמתאבל עליו כך קורע על מת שמת לקרובו הכי משמע מעובדא דאמימר שכתבתי בסמוך ומדקאמר בההוא עובדא אתא בריה קרע באפיה למד הרמב״ן שאינו קורע אלא בפני הקרובים עצמן כדרך שנוהג אבילות עמהם בבית ואם קרע שלא בפניהם לא יצא וחוזר וקורע בפניהם וכ״כ הר״י גיאת אבל הרא״ש כתב כל שמתאבל עליו מתאבל עמו בבית דא״ל רב לחייא בריה באנפה נהוג אבילותא בלא אנפה לא תנהוג אבילות כשמת חמיו א״ל שא״צ לנהוג אבילות אלא בפני אשתו אבל קריעה קורע בשעת מיתה או מיד ששמע אפילו שלא בפניה כדאמרינן גבי אמימר שקרע שלא בפני בנו משום דעיקר קריעה בשעת חמום עכ״ל והרמב״ן כתב בשם הראב״ד כדברי הרא״ש ז״ל ותמה עליו ואי קשיא לך הא דאמימר דלא הוה בריה התם וקרע על בריה התם מידע הוה ידיע דהוה אתי בריה לגביה ומיחייב למקרע בהדיה הילכך בשעת חמום עדיף ליה ע״כ ודברי תימא הם שאילו היתה קריעה זו כהוגן מפני שבנו יודע בה בסוף היאך קרע פעם אחרת כשבא בנו אלא אמימר בשעת חימום קרע וטעה וכשבא בנו וידע שאותה קריעה שקרע לא עשאה בשעת חיוב חזר וקרע פעם אחר עכ״ל והרמב״ם בפ״ב כתב כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהם ה״ז מתאבל עמהם מד״ס כיצד הרי שמת בן בנו או אחי בנו או אם בנו חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבילות בפניו אבל שלא בפניו אינו חייב וכן בשאר הקרובים ובפ״ח כתב דקורע על חמיו וחמותו וכן היא קורעת על חמיה וחמותה משמע דעל שאר קרובי אשתו אינו קורע וכן היא אינה קורעת על שאר קרובי בעלה וכן בדין כיון שאינו מתאבל עליהם כדאמרינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן כ:) לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו והרי״ף כתב הא דתניא קורע על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו דמשמע דדוקא על הני קורע אבל לא על שאר קרובים והשמיט עובדא דאמימר משום דמשמע דחומרא הוא שהחמיר על עצמו: (ו) וכשם שקורע על הקרובים כך צריך לקרוע על הרחוקים כל אחד כפי מה שהוא דתניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים וכו׳ בר״פ ר״א דאורג (שבת קה:) ופרק אלו מגלחין (כה:) ויתבאר בסמוך:
ומה שכתב פי׳ בוכה ומתאבל שבוכה וקורע עליו אבל אין צריך לישב עליו באבילות וכו׳ כ״כ הרמב״ן ז״ל ודין רבו מובהק נתבאר בדברי רבינו בסימן זה ובסימן שע״ד:
(ז) ומה שכתב וכל המוריד דמעות על אדם כשר וכו׳ מימרא בפ׳ הנזכר (שם) ומ״ש ואם הוא חכם יעשה עליו כראוי לו דתניא חכם שמת הכל כקרוביו וכו׳ גם זה שם ויתבאר בסימן זה: (ח) ומה שכתב וכל העומד בשעת יציאת נשמה של כל אדם חייב לקרוע גם זה שם ומ״ש בשם רבינו יונה וכן מ״ש בשם הר״מ הכל כתבו הרא״ש והמרדכי בפ׳ אלו מגלחין וכתב המרדכי בסוף מ״ק על מ״ש הר״מ לפעמים עושה עבירה לתיאבון יפה דקדק שאם היה רגיל לעשות עבירה הרי הוא בכלל הפורש מדרכי צבור ובטור א״ח סימן תקמ״ז סתם רבינו הדברים כדעת ר״מ (ט) ומה שכתב והטעם שקורעין על כל אדם כו׳ בפרקים הנזכרים. (י) ומה שכתב ופירש״י שעדיין היה זה יכול ללמוד וכו׳ כן כתב הרמב״ן בשמו בספר ת״ה וכתב עליו דקשה הדבר לומר שיקרעו על העתיד ועוד אם מן הדין אף בס״ת אין קורעין אלא בזרוע וכמעשה שהיה ול״נ שנשמה בגוף כאזכרות בגוילין ומשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה וחייב אדם לקרוע עליה כאילו נשרף ס״ת לפניו א״נ י״ל כשם שקורעין עליה כך קורעין על מקיימי מצוותיה שבשריפתה אובדים מצות כתיבתה ובמיתת עושיה אובדים מצות של מעשה הילכך על כל אדם מישראל קורעין ואפי׳ על אשה עד כאן לשונו ובפירוש רש״י שבידינו אין כתוב כמ״ש הרמב״ן בשמו שבפרק ר״א (שם) כתב לס״ת שנשרף הרואה חייב לקרוע אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות ובפ׳ אלו מגלחין (מועד קטן כה.) כתב לס״ת דתורה קרויה נר דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ונשמה נקראת נר דכתיב נר אלהים נשמת אדם עכ״ל והשתא לפי מה שפי׳ בפרק אלו מגלחין פשיטא דעל אשה נמי חייב לקרוע שהרי נשמה קרויה נר לא שנא דאיש לא שנא דאשה וגם למה שפי׳ בפרק ר״א שאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות הא אשה איתא במצות וגם בתורה איתא שהרי צריכה ללמוד מעשה המצות שהיא חייבת: (יא) ואם אינו עומד בשעת יציאת נשמה אם הוא אדם כשר שאינו חשוד על שום עבירה וכו׳ בפ׳ אלו מגלחין (מועד קטן כה.) אהא דתניא שחייב אדם לבכות ולהתאבל על אדם כשר כתב הרא״ש בשם הר״מ לא ידענא מהו נקרא אדם כשר ונ״ל כיון דלא סנו שומעניה ואינו חשוד על שום עבירה ולא ביטל שום מצוה אלא שאין גדול בתורה הוא נקרא אדם כשר עכ״ל והרמב״ן כתב כלשון הזה שלא בשעת יציאת נשמה על אדם כשר ומוחזק חייב לקרוע בפניו על סתם בני אדם אינו קורע ומ״ש אם ידע בין מיתה לקבורה אבל אם לא ידע בין מיתה לקבורה א״צ לקרוע והרמב״ן כתב על אדם כשר צריך לקרוע בפניו וכו׳ הרמב״ן הביא בספר ת״ה הא דגרסינן בפרק אלו מגלחין כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו עליה רבנן אמרו לא גמרינן מיניה א״ל מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני סברו מה דהוה הוה א״ל אביי תניא חכם שמת כל זמן שעוסקים בהספדו סבור למקרע לאלתר א״ל אביי חכם כבודו בהספדו וכתב איכא למידק והא רב ספרא אדם כשר הוה והכל קורעים על אדם כשר ואפי׳ בח״ה והראב״ד מתרץ דה״מ באותם שעומדים בין מיתה לקבורה אבל אלו החכמים לא היו שם בשעת פטירתו של רב ספרא ולאחר קבורה באו ואינם חייבים לקרוע באדם כשר והם היו סבורים דחכם נמי כאדם כשר ותו לא אא״כ היה רבו דההוא ודאי בין בפניו בין שלא בפניו ביום שמועה קורע ואפי׳ במועד וא״ל אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני וקאמר הכל כקרוביו בין בפניו בין שלא בפניו והא דתניא באבל רבתי רשב״א אומר חכם שמת כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין וכל שאין עומדין עליו בשעת מיתתו אין קורעין עליו נ״ל שהוא שבוש ואדם כשר שמת צריך להיות והוא הברייתא השנויה כאן אלו דברי הראב״ד וקשה לנו על הסברא הזאת מה שמצינו בירושלמי ר׳ בון דמך במועדא לא עבד ליה ר׳ מונא חסדא בתר מועדא עבד ליה איקריה על ואמר קדמיהון הא דתנא רבי חכם שמת הכל כקרוביו דהינון דהוו גביה אנן לא הוינן גביה דמשמע מינה דאין חייב לקרוע על חכם אלא באותם שהיו עמו קודם קבורה וברייתא בקודם קבורה תניא כדקתני חולצין עליו איכא למימר דהתם במועד הוה וקי״ל דאין מספידין אלא בפניו ובתר מועד דעבד ליה הספד קרע עליה בהספד והיינו דא״ל הכל כקרוביו דמשמע דאפי׳ במועד קורעין בהינון דהוו גביה אנן לא הוינן לגביה ולפיכך אין אנו מחללין עליו מועד ולאחר מועד הרי קיימנו הספדו וקריעתו ועכ״ז אין הדברים נוחים שהו״ל לפרש בגמרא כי נח נפשיה דרב ספרא לא הוו רבנן גביה אבל י״ל שאלו החכמים היו סבורים דהא דתניא שלא בכה והתאבל על אדם כשר שאינו חייב לקרוע אלא שיבכו ויספדו אותו וכו׳ טועים היו בזה כמו שטעו בברייתא האחרת בחכם שמת שלא היו סבורים להעמידה אלא על הרב וכו׳ עכ״ל ואח״כ כתב נמצינו למדים דבשעת יציאת נשמה על כל המתים חייב לקרוע שלא בשעת יציאת נשמה על אדם כשר ומוחזק חייב לקרוע בפניו והרא״ש בפרק אלו מגלחין כתב כל דברי הראב״ד ז״ל: (יב) ומה שכתב רבינו וא״א ז״ל כתב סתם בין מיתה לקבורה ולא אמר בפניו לא חש לקימחיה שהרי מ״ש הרמב״ן דאינו חייב לקרוע אלא בפניו דוקא היינו ממ״ש הראב״ד דאין חייבין לקרוע אלא העומדים עליו בין מיתה לקבורה דהני ודאי מיקרי בפניו ושאינן עומדים שם בין מיתה לקבורה מיקרי שלא בפניו ואף ע״פ שידעו בין מיתה לקבורה פטורים מלקרוע וכיון שכן הדבר ברור שאין שום חילוק בין הרמב״ן להרא״ש דבין מיתה לקבורה שכתב הרא״ש היינו בפניו שכתב הרמב״ן:
[בדק הבית: רבינו ירוחם כתב על אדם כשר חייב לקרוע אפי׳ (צ״ל שלא) בשעת יציאה נשמה ולא בשמועה (בלא צ״ל) אלא שהיה במיתה או בקבורה וכן בתוס׳ עכ״ל:]
כתב הרמב״ן בספר תורת האדם שנראה לו שאין חובת אדם כשר על תלמיד חכם בדין עמידה והידור דמשמע בפ״ק דקידושין (לג:) שאין ת״ח עומד לפני מי שקטן ממנו אלא כגון ת״ח שבבבל משום דשמעתתיה בפומייהו והר״ן כתב בפרק ר״א דאורג דעל אדם כשר מי שאינו עומד בשעת מיתה איכא למימר דחייב לקרוע ואיכא למימר דאינו חייב אלא לבכות ולהתאבל עכ״ל והגהות מיימון כתב בפי״א בשם ראבי״ה דעל אדם כשר נמי אינו קורע אלא אי קאי עלויה בשעת יציאת נשמה ומדברי הפוסקים שהבאתי משמע בהדיא דפשיטא להו שחייב לקרוע וכ״פ הרמב״ם ז״ל בפ״ט ויש לתמוה על מה סמכו העולם שלא לקרוע על אדם כשר ובשלמא החכמים י״ל שסומכין על דברי הרמב״ן אבל שאר בני אדם אין להם על מה שיסמוכו אלא על ספיקו של הר״ן ועל סברת ראבי״ה והדבר ברור דלא שבקינן מאי דפשיטא להו לכולהו פוסקים משום ספיקא דהר״ן ולא משום סברת ראבי״ה:
וכתב הרמב״ם בפ׳ הנזכר דקורעין על אדם כשר טפח כשאר האבלים. חכם ות״ח ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר קורעין עליו אפי׳ לאחר קבורה ביום שמועה אם הוא בתוך ל׳ יום ואם לא קרע בשעת שמועה יקרע בשעה שעוסקין בהספד זה נלמד מעובדא דכי נח נפשיה דרב ספרא ומעובדא דירושלמי דר׳ בון דמך שכתבתי בסמוך וכתב הרא״ש בשם הראב״ד וז״ל סבור מינה מאי דהוה הוה כיון שלא קרעו ביום השמועה אף על פי שהוא תוך ז׳ שוב אינו קורע דהא לאו שעת חימום הוא א״ל כל זמן שעוסקין בהספדו של חכם והוא תוך ז׳ או לפי מה שהספיד עכ״ל ולפי זה הא דקאמר חכם כבודו בהספדו לאו למימר דזהו עיקר כבודו דעיקר כבודו ודאי הוא לקרוע ביום שמועה אלא דהיכא דלא קרע ביום שמועה כבודו הוא לקרוע עליו בשעת הספדו ולא שלא בשעת הספדו ומשמע שאם לא קרע ביום שמועה וכבר עבר זמן הספדו אינו קורע ואין נראה כן מדברי הרמב״ם שכתב בפ״ט בלשון הזה חכם שבאה שמועתו שמת אין קורעין עליו אלא בשעת הספדו וזהו כבודו וכתב עוד הרא״ש על חכם ועל ת״ח חייב לקרוע ואפי׳ בעיר אחרת בשמועה קרובה ואפי׳ במועד והוא נלמד מדברי הראב״ד שכתבתי בסמוך על ההיא דכי נח נפשיה דרב ספרא וכתב הרמב״ן ומסתברא שאינו קורע בשמועה רחוקה של החכמים דהא תניא הכל כקרוביו וקרובים בשמועה רחוקה לא קרעו אבל על רבו קשה הדבר לומר שלא יקרע לעולם כאביו שזה הביאו לחיי העה״ז וזה הביאו לחיי העה״ב ע״כ:
ומה שכתב רבינו דת״ח דינו כחכם ירושלמי כשם שקורעים על החכמים כך קורעים על ת״ח איזהו ת״ח ששנה הלכות וכו׳ והביאו הרמב״ן והרא״ש וכתבו אח״כ ובגמרא דילן פרק אלו קשרים (שבת קי״ד.) אר״י איזהו ת״ח כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר אפי׳ במסכת כלה וכן לענין קריעה וכך מצינו בתשובה א״ר משה איזהו ת״ח שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר אפי׳ במסכת כלה עכ״ל וגם בנימוקי יוסף כתב בתשובות אמר רב משה אי זהו ת״ח שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה וכו׳:
גרסינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן כד.) אמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע ומקשינן והא אמרו ליה לשמואל נח נפשיה דרב קרע עליה י״ג איצטלין אמר אזל ליה גברא דהוה מסתפינא מיניה ואמרו ליה לרבי יוחנן נח נפשיה דר׳ חנינא וקרע עליה י״ג איצטלין דמילתא אמר אזל ליה גברא דהוה מסתפינא מיניה שאני רבנן כיון דכל שעתא ושעתא מדכרי שמעתתייהו כשעת חימום דמי וכתב הרמב״ן בת״ה פי׳ לאו תרוצי מתרצינן דמחייבי בהני קריעות אלא דלא מיקרי קרע של תפלות ואית בהו משום בל תשחית דשעת חימום הוא ומוסיפין בכבודן של ת״ח וכתבו הגהות פ״ט י״ג איצטלין דמילתא פי׳ בזה אחר זה כשלובש אחד היום ופשטה למחר או ליומא אחרא ולובש אחר:
כתב הרא״ש בפרק אלו מגלחין הא דאמרינן חכם שמת הכל קרוביו כתב ר״מ דוקא חכם שיודעין לו משמועותיו שחידש אבל אם אין יודעים מחידושיו כלום וגם אינו רבו לא מיחייב לקרוע עליו ביום שמועה לאחר קבורה מדקאמר גבי כי נח נפשיה דרב ספרא ועוד כל יומא שמעתתיה בפומן בי מדרשא ול״נ הפך דבריו משם מדקאמר להו אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני ועוד כל יומא שמעתתיה בפומן וה״פ ועוד אפילו אי תנן הרב שמת כל יומא שמעתתיה בפומן והרי הוא רב שלנו עכ״ל והגהות מיימון כתבו בפי״א דברי הר״מ ול״נ שדברי הרא״ש הם מבוארים בטעמם ומינה לא תזוז וכן נראה מדברי הרמב״ם בפ״ט:
כתב הרמב״ם בפ״ט חכם שמת הכל קרוביו הכל קורעין עליו עד שמגלים את לבם וכבר נהגו ת״ח בכל מקום לקרוע זה על זה טפח אף על פי שהן שוין ואין א׳ מהם מלמד את חבירו ומשמע מדבריו דשוים דוקא הוא שקורעים אבל גדול על הקטן לא אלא אם כן למד ממנו שום דבר וכ״כ הרמב״ן בת״ה והר״ן בפ״ק דקידושין ואיכא למידק למה תלה הדברים במנהג והלא מן הדין חייב לקרוע וכדתניא חכם שמת הכל קורעין ומשמע דאפי׳ לא למדו ממנו וכמו שדקדק הרא״ש מעובדא דרב ספרא ואפשר לומר דההיא באותם שאינם שוים לחכם שמת אבל בשוים לו לא מיחייבי מדינא אלא שנהגו כך א״נ על חכם שמת חייבים לקרוע מן הדין אפי׳ שוים לו אבל על תלמיד חכם אין חייבים לקרוע השוים לו מן הדין אלא שנהגו כך א״נ דהכל חייבים לקרוע על חכם כדאיתא בברייתא ומיהו האי קריעה לא איתפרש בברייתא שיעורא ומשמע ליה ז״ל דשיעורא עד שיגלה את לבו ומיהו נהגו ת״ח לקרוע טפח בלבד שכיון שהם ת״ח די להם שיקרעו טפח כסתם קריעה דעלמא:
(יג) ועל רבו שלמדו חכמה אפי׳ לא האיר עיניו אלא במשנה אחת ועל חברים שלומדים שמועות זה מזה קורע ואינו מאחה בסוף פ״ב דמציעא (דף לג.) שמואל קרע מאניה על ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון אמר עולא ת״ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעים זה על זה ופירש״י והתוספות והרא״ש והר״ן ונימוקי יוסף דהני קרעים אינם מתאחים דאי קריעה בעלמא פשיטא וכי גרע מחכם דתניא שהכל קורעין עליו ודלא כהרמב״ן שכתב בספר ת״ה שהוא מתאחה וכ״ת פשיטא דלא גרע מחכם דעלמא יש לומר שאין ת״ח קורע על הקטן ממנו אבל אם הוא רבו אע״פ שאינו מובהק קורע עליו אפי׳ שהוא קטן ממנו והג״מ כתב עמ״ש הרמב״ם וכבר נהגו ת״ח לקרוע זה על זה וכו׳ פי׳ ראבי״ה קרע שאינו מתאחה אבל הר״מ כתב שאינו אלא חומרא בעלמא והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג ואין מורין כן וכ״כ המרדכי במ״ק:
ולענין הלכה כיון דרובא דרבוותא סברי דאינו מתאחה הכי נקטינן:
(יד) ומה שכתב רבינו והרמב״ן כתב שדומה לאביו ולאמו שקורע לעולם כלומר אפי׳ בשמועה רחוקה כן כתב שם במסקנא דמילתא וכבר כתבתי טעמו והמרדכי ג״כ במ״ק כתב אע״ג דשמע בתר ל׳ קורע כדאמרינן שאני רבנן כיון דמדכרי שמעתתייהו במדרשא כשעת חימום דמי: (טו) ומה שכתב אבל הוא מתאחה כבר נתבאר בסמוך: (טז) ומה שכתב בשם הרמב״ם שקורע עד שמגלה את לבו ול״נ להרמב״ן וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל נתבאר כבר בסימן רמ״ב: (יז) על כל המתים קורע טפח בבגד העליון ודיו על אביו ואמו קורע כל בגדיו אפילו הוא לבוש עשרה עד שמגלה לבו ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן כב:) ובירושלמי מפרש טעמא דבעינן עד שיגלה את לבו מפני שבטלה ממנו מצות כיבוד: (יח) ומה שכתב ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא ידי קריעה וגוערין בו וכו׳ כ״כ הרמב״ן והרא״ש שדקדק הראב״ד מהברייתא: (יט) ומה שכתב וכ״ז שאותו בגד עליו אומרים לו קרע וכו׳ הוא סיום דברי הראב״ד שכתב הרמב״ן והרא״ש וז״ל שכל זמן שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע אותו ואפי׳ לאחר ל׳ דהו״ל כמי שאין לו חלוק לקרוע ואח״כ נזדמן לו חלוק שחייב לקרוע על אביו ועל אמו מפני שלא קרע בשעת חיוב וגם זה כמו כן לא קרע כל צרכו בשעת חיובו עכ״ל ומ״ש רבינו בסימן שצ״ו בשם הראב״ד שאם לא קרע בשעת חימום אינו קורע אלא תוך ז׳ התם בשאר מתים והכא באביו ואמו: (כ) ואפרקסותו אינה מעכבת הקריעה שם בברייתא: (כא) ומה שכתב אבל לכתחילה כתב הראב״ד שצריך לקורעה כ״כ הרמב״ן והרא״ש בשמו שדקדק מדלא קתני אפרקסותו אין צריך קריעה והרמב״ן כתב ולא נראה לנו שאינה מעכבת את הקריעה אפילו לכתחלה מדלא תני ואם לא קרע אפרקסותו לא עיכב ובאבל רבתי פ״ט תניא אפרקסותו אינה מעכבת את הקריעה רבי בנימין אומר משום ר״ע קורעין את אפרקסותו הא לת״ק אין קורעין אותו כלל עכ״ל ורש״י פירש כדברי הרמב״ן שכתב אינה מעכבת כלומר א״צ לקרעו ומ״ש רבינו שמסקנת הרא״ש כהרמב״ן לא ידעתי מנין לו שהרי הרא״ש הביא דברי שניהם ולא הכריע:
ולענין הלכה כיון דרובא דרבוותא סברי דאפי׳ לכתחלה אינה מעכבת הכי נקטינן.
(כב) ומה שכתב בפי׳ אפרקסותו הרמב״ן והרא״ש הסכימו לפי׳ הערוך וכך הם דברי הרמב״ם בפ״ז וסמ״ג כתב רבותינו שבצרפת רגילין לומר שהמטרונא אין בה חיוב קריעה שהוא מענין אפרקסותו שהוא סודר העליון שאינו אלא לצניעות אבל הרמב״ם פירש אפרקסותו שהיא בגד הזיעה הדבוק לבשרו וכן פי׳ בערוך והוא פתוח בכתפיו וכו׳ וסמ״ק כתב ועל אביו ועל אמו קורע כל בגדים ואינו קורע אפרקסותו שקורין קאפ״ה וכן לא בחלוק התחתון שהוא מפשתן לפי פירוש הערוך ואפילו באביו ואמו וכתוב עוד שם בהג״ה וכתבו הכלבו בשם הר״ף הלכך לפירוש הרמב״ם והערוך צריך קריעה בגרנקא בכל המתים ובחלוק שקורין קאמיז״ה א״צ קריעה אפילו על אב ואם ולפירוש רבותיו א״צ קריעה בגרנקא ובחלוק שקורין קאמיז״ה בעי קריעה על אב ואם ואמרינן במקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג עד כאן וכתב עוד הכלבו בשם ר״י אין קורע באפרקסותו שקורין קאפ״ה או טאבא״ר ובהגהות מיימונית כתב לא יכולתי לעמוד על מנהג מהר״ם שהנהיג על אב ואם לקרוע גם המקטורן ועל שאר המתים לא הנהיג כלל לקורעו ואדרבה אם אינו בכלל אפרקסותו אם כן לא היה לאדם לקרוע על שאר מתים כ״א המקטורן עכ״ל ול״נ דספוקי מספקא ליה פירוש אפרקסותו ואזיל לחומרא הילכך על אב ואם קורע דדילמא קי״ל כהרמב״ם והערוך ועל שאר מתים חייש דילמא קי״ל כפי׳ המפרשים דאפרקסותו היינו בגד העליון ולא מהני ביה קריעה ועכשיו פשט המנהג שלא לקרוע הקאפ״ה על שום מת אפילו על אביו ואמו ולקרוע הקאמיז״ה על אביו ואמו: (כג) אחד האיש ואחד האשה שוין לענין קריעה אלא שהאשה קורעת התחתון וכו׳ ברייתא בפ׳ אלו מגלחין (שם) אחד האיש ואחד האשה רשב״א אומר האשה קורעת התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת העליון וכתב המרדכי לכאורה נראה דעל הכל קאי א׳ האיש וא׳ האשה משמע דשוין בדיני קריעה ורשב״א פליג ואמר האשה קורעת התחתון וכו׳ ואם כן דפליגי הלכה כת״ק ויש פוסקים כרשב״א משום דקי״ל הלכה כדברי המיקל באבל וקשה דאמרינן לקמן אבל לחוד וקריעה לחוד וכן המסקנא דעל אביו ואמו קורע כולן אחד האיש ואחד האשה ואין לחוש להרהורא דאין יצר הרע מיגרי בשעת צרה ע״כ וכן נראה שהוא דעת הרמב״ם שלא חילק בזה בין איש לאשה ורבינו איפשר שסובר דרשב״א מפרש דברי תנא קמא הוא ולא חולק ואפילו את״ל שהוא חולק פסק כמותו משום דמסתבר טעמיה. ולענין הלכה כיון דאיכא למימר דרשב״א מפרש ולא חולק וגם דאיכא למיחש להרהורא דאנשים שאינם מפני האבל דלאו עת צרה לדידהו הכי נקטינן כרשב״א: (כד) על כל המתים רצה מניח שפת הבגד שלימה וכו׳ על אביו ואמו צריך לקרוע על השפה ברייתא שם על כל המתים רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל על אביו ועל אמו מבדיל ופי׳ נ״י מבדיל קמי שפה שהאימרא שעושים סביב לבית הצואר צריך שתהיה קרועה כדי שיהיו הקרעים מובדלים לשנים וכ״נ מדברי הרמב״ם בפ״ח:
[בדק הבית: וכן פירש הריב״ש בתשובה בסימן כ״ח:]
ואע״ג דר״י פליג בברייתא ואמר כל שאין מבדיל קמי שפה אינו אלא קרע של תיפלות פסקו הפוסקים כת״ק ודלא כמרדכי שפסק כר״י ופסקי התוס׳ פסקו כלשון הזה על שאר מתים לא יתחיל הקרע אצל גרונו אך מתחת שפת מלבוש כמו נגד החזה או נגד הכרס יקרע ולא יבדיל למעלה על אביו ועל אמו יבדיל ע״כ:
(כה) על כל המתים קורע מבפנים אם ירצה ועל אב ואם דוקא מבחוץ ג״ז שם בברייתא וכתב הרא״ש שהכריע הרמב״ן כפי׳ הרי״ץ גיאת מדקתני מבפנים ומבחוץ ולא קתני בפנים ובחוץ והרמב״ם כתב בפ״ח יש לו לקרוע בפנים שלא בפני אדם לפיכך יש לו להכניס ידו בפנים וקורע בצינעא אבל על אביו ואמו אינו קורע אלא מבחוץ בפני כל העם נראה שהוא תופס שני הפירושים עיקר דתרוייהו בכלל פנים וחוץ הם. גרסינן התם כי אתא רבין אמר ר׳ יוחנן על כל המתים רצה קורע ביד רצה קורע בכלי על אביו ועל אמו ביד ופסקוהו הפוסקים ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: (כו) על כל המתים בא להחליף בגדיו תוך ז׳ מחליף וכו׳ שם (כד.) תניא אבל כל שבעה קורעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע בשבת קורעו לאחריו ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע ואסיקנא דהיינו דוקא על אביו ואמו אבל לשאר קרובים מחליף ואינו קורע ואיתמר עלה בגמרא אותן קרעין מתאחין או אין מתאחין פליגי בה אבוה דרב הושעיא ובר קפרא חד אמר מתאחין וחד אמר אין מתאחין ופסק הרי״ף כמ״ד אין מתאחין ובירושלמי הרי שהיה מחליף כל ז׳ חייב לקרוע רבי חייא רבה ורבי חמא אבוה דרבי אושעיה תרויהון אמרין כולם אסורים באחוי בר קפרא אמר אין לך אסור באחוי אלא הראשון בלבד אמר ר׳ חנינא פליגא אחרינא ביניהון למ״ד שניהם אסורים באחוי אינו עושה שאר ימים תוספת ואפילו עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כולם ומ״ד אינו אסור באחוי אלא העליון בלבד עושה שאר ימים תוספת וכתב הרמב״ן על זה וכיון דמשכחנא לרבוותא דפסקי בפלוגתא דגמרא דילן דאותן קרעים אין מתאחין ש״מ אין שאר ימים תוספת הילכך קורע את בגדיו ומגלה את לבו כל שבעה ורבינו האי גאון נשאל מי שהחליף בגדיו תוך שבעה קורע כולן או העליון והשיב מנהג הנוהג מימים קדמונים שאינו קורע את כולן ובמה שכתבנו אנו ראוי לסמוך עכ״ל וכן פסק הרא״ש בשם הראב״ד שקורע את כולן ואין מתאחין ודברי הרמב״ם הם סתומים ואין בהם הכרע כתב רבינו ירוחם בשם הראב״ד כי כמו שמחליף כך אם רצה להחזיר קורעו כל שבעה בשאר מתים מחזיר: (כז) על כל המתים שולל לאחר ז׳ וכו׳ עד ועל אביו ועל אמו חולץ ברייתא שם (כב:) וכתב הגמיי׳ בפי׳ בשם ראבי״ה שאם קרע על מת אחד יום אחד לפני ראש השנה שמותר לאחותו שני ימים אחר יום כפורים ועל אביו ועל אמו שולל שני ימים אחר יום כפורים ואע״ג דהאבילות בטל לגמרי משום שבעה ימים שלפני יום כפורים מ״מ איחוי קריעה אינו בכלל שבעה דאפילו קריעה גופיה אינה בכלל אבילות דאמרינן אבילות לחוד קריעה לחוד כ״ש תיקון הקריעה שאינו בכלל האבילות עכ״ל.
ומה שכתב פירוש חולץ זרועו כן פסקו הרי״ף והרמב״ם וכתב הרמב״ן שכך פירשו כל הגאונים וכתב עוד ענין אחר בשם ר״ש חולץ פושט כסותו העליון מעליו שנראה כמתעסק בצרכי המת אי נמי כמתאונן ואינו יודע מה לעשות ושמא מפני זה נהגו במקומות הללו להלוך לבושים חלוקים לבנים לפני המטה אבל פירוש משובש הוא ואינו אלא כמו שפירשו הגאונים עכ״ל.
וכתב הרמב״ם בפ״ח חולץ כתפו וכו׳ והולך כך לפני המטה ואחר שיקבור אביו ואמו אינו חייב לחלוץ ולישנא דברייתא הכי מוכח דקתני בספ״ק דב״ק (יז.) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיהו מלך יהודה שיצאו לפניו ל״ו אלף חלוצי כתף משמע דחליצת כתף אינה אלא לצאת כך לפני המטה ומ״ש ואם הבן גדול ואין כבודו שילך חלוץ כתף א״צ לחלוץ הכי תניא באבל רבתי (פ״ט) והרמב״ן למד כן גם מברייתא דאיתא בפרק אלו מגלחין (שם):
(כח) ומה שכתב ונשיא דומה לאב שצריך לחלוץ עליו כתף ולקרוע מבחוץ מפורש בגמרא פרק אלו מגלחין (מועד קטן כב:): (כט) ומה שכתב אבל לא לשאר דברים אינו מדוקדק שהרי הם שוים גם לענין איחוי כדתניא פרק אלו מגלחין וגם במ״ש כאן לענין רבו באו דבריו קצרים וסמך על מ״ש למעלה וז״ל הרא״ש שם מסתבר דלא הושוה נשיא לאב ואם אלא מה שנתפרש בו לענין איחוי דתנן במתני׳ לקריעה מבחוץ ולחליצת כתף כדמפרש בגמרא ורבו שלמדו חכמה הושוה לאביו לאיחוי ולא לשאר דבר ונוהג עליו כל דיני אבילות מקצת יום א׳ מה שאין כן בנשיא דחליצת כתף לנשיא לכבוד הנשיא ולא מדין אבלות והרמב״ם ז״ל כתב על נשיא ועל רבו שמגלה את לבו וליתא עכ״ל.
ומה שכתב שנוהג אבלות על רבו מקצת היום נתבאר בסימן רמ״א.
ומה שכתב בשם הרמב״ן ששולל ביום השני בת״ה כ״כ בפירוש וגם מתוך דברי הרמב״ם שאכתוב בסמוך משמע הכי:
(ל) ומה שכתב פלוגתא דהרמב״ם והרמב״ן באיחוי ביום השני ז״ל הרמב״ם בפ״ט כל הקורעים על החכם שמת כיון שהחזירו פניהם מאחורי מטה שוללין ויראה לי שהקורע על החכם מאחה למחר שאפי׳ רבו אין מתאבל עליו אלא יום אחד בלבד או יום מיתה או יום שמועה וכן יראה לי שהקורע על נשיא וכיוצא בו שולל למחר אף ע״פ שאינו מאחה עליהם לעולם. חכם שבאה שמועתו שמת אין קורעין עליו אלא בשעת הספד וזהו כבודו ושולל בו ביום ומאחה למחר עכ״ל.
ומה שכתב שהקורעין על החכם שמת כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה שוללין ברייתא פרק אלו מגלחין וכתב הרמב״ן בת״ה פי׳ בקורע על חכם שאינו רבו קאמר וה״ה לאיחוי שמאחה מיד אי נמי לאחר קבורה מיד ותניא באבל רבתי (פ״ט) הקורע לשם כבוד הרי זה מאחה מיד שאילו ברבו כיון שיושב עליו באבילות גמורה יום אחד היאך יהא שולל לא מצינו שולל בתוך ימי אבלו ועוד ליתני הרב שמת אלא נראה על רבו שולל למחר ואינה מתאחה לעולם והרמב״ם כתב שהקורע על חכם שמת מאחה למחר ואיני יודע למה יאסור בו ביום עכ״ל ול״נ שטעמו של הרמב״ן מדקתני כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה שוללין משמע דלא התירו אלא לשלול ולא לאחות דאל״כ ליתני מאחין דהוי רבותא טפי ואף ע״ג דאיכא למימר דמשום קודם קבורה הוא לא התירו אלא לשלול ולא לאחות משמע ליה דאם כן לא הוי שתיק תנא מלאשמועינן דמותר לאחות בו ביום הילכך אין לנו בו ביום אלא מה שאמרו דהיינו לשלול אבל לאיחוי לא:
(לא) ת״ר על חכם חולץ מימין וכו׳ בפרק אלו מגלחין (מועד קטן כב:) ומ״ש ומדלא פי באב היכן חולץ ש״מ רצה מכאן וכו׳ וכן רבו שלמדו חכמה רצה חולץ שתיהן כן כתב שם הרא״ש ז״ל: (לב) על כל המתים אם לא שמע תוך שלשים יום אינו קורע או מי שאין לו חלוק וכו׳ בפרק אלו מגלחין (מועד קטן כ:) איבעיא לן לענין שמועה רחוקה דאינה נוהגת אלא יום אחד קורע או אינו קורע ומסקנא דאינו קורע דליכא קריעה בלא ז׳ אלא באביו ואמו אבל לא בשאר מתים דתניא מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו תוך ז׳ קורע לאחר ז׳ אינו קורע וא״ר זירא בד״א בשאר מתים אבל על אביו ואמו קורע והולך.
ומה שכתב ופירשו הגאונים עד י״ב חדש והרמב״ם כתב כל שלשים יום ובעל הלכות כתב לעולם וכן עיקר כל זה דברי הרמב״ן בת״ה ונתן טעם למה דברי ב״ה עיקר משום דכן מצינו באיחוי שאסור לעולם ואינו בדין שימות אביו ולא יקרע בנו עליו ובירושלמי מצינו אפי׳ אחר כמה ימים חייב לקרוע ומשמע דחייב לקרוע לעולם כדברי בעל הלכות ולענין הלכה כיון שהרמב״ן הכריע כדברי בעל הלכות שדבריהם דברי קבלה ועוד שהירושלמי מסייע להו הכי נקטינן:
(לג) וכשם שאסור לאחות קרע שקרע על אביו כך אסור להפוך צד העליון של בגדים למטה ולאחותו בס״פ אלו מגלחין (מועד קטן כו:) ת״ר רשאי להפכו למטה ולאחותו רשב״א אוסר לאחותו ופסקו הרי״ף והרמב״ם והרא״ש ז״ל כרשב״א וכתב הרמב״ן שכ״פ בה״ג והכי איתא בירושלמי ודלא כמ״ש הכלבו בשם ר״י דהלכה כת״ק. (לד) ומה שכתב ואפי׳ הלוקח אותו אסור לאחותו לפיכך אם בא למוכרו צריך להודיעו ללוקח גם זה שם בברייתא: (לה) ומה שכתב ואם מכרו סתם ולא הודיעו אסור לאחותו וכו׳ ברייתא באבל רבתי (פ״ט) וכתבה הרמב״ן בת״ה וכתב עליה וק״ל כיון שאמרו מוכר צריך להודיעו למה אסרו ללוקח לאחותו עד שידע שהוא מן הקרעים המתאחים והלא בידוע שמן המתאחים הוא כיון שמכר לו סתם ולא הודיעו כדאמרינן (חולין פג.) לגבי אותו ואת בנו בהמוכר בהמה לחבירו בד׳ פרקים בשנה. ואפשר שלפיכך אסרו על הלוקח לאחותו ולא סמכו על השתיקה של מוכר מפני שרגלים לדבר שזה מן הקרע שאינו מתאחה שאילו היה מוכר מותר לאחותו לא מכרו כשהוא מקורע שהקרע פוחת מדמיו וא״ת כיון שאסור לאחותו מן הסתם למה הצריכו להודיעו שמא יטעה לוקח בשעת המקח ויהיה בו אונאה: (לו) ומה שכתב ואסור למכרו לנכרי גם זה באבל רבתי וכתבו הרמב״ן ז״ל: (לז) הקורע מתוך המלל ומתוך השלל כו׳ עד ובאיחוי אלכסנדרי בס״פ אלו מגלחין (שם) וכתב הרמב״ן בת״ה איחוי אלכסנדרי פי׳ הראב״ד היא התפירה שלנו שוה מלמעלה ובולטת מלמטה ומחטא דתלמיותא שהזכירו בקידושין (פב.) היא כעין אריגה שורזי״ר בלע״ז ול״נ דאיחוי סתם היא התפירה השוה מלמעלה ובולטת מלמטה ואיחוי אלכסנדרי היא השוה מלמעלה ולמטה דומה לאריגה ומחטא דתלמיותא במסכת קידושין היא המחט שעושין בה ציורים על הבגדים וכן מצינו בירושלמי אי זה האיחוי כאריג עד כאן לשונו נמצא דלפי דעת הרמב״ן איחוי אלכסנדרי היא שורזי״ר וכן כתב נ״י בשמו והרא״ש כתב שדברי הראב״ד הם עיקר שאין תפירה שאינה בולטת מלמטה וסתם איחוי היא התפירה שתופרים מבפנים ואיחוי אלכסנדרי היא שקורין שובר״י קושטו״ר שעושין תפירה אחרת מבחוץ ומשוה התפירה שאינה ניכרת כלל ודומה לאריגה עכ״ל כלומר דאיחוי סתם הוא קושטיר״א ואיחוי אלכסנדרי הוא שקורין שובר״י קושטיר״א ורבינו ירוחם כתב שני הפירושין אלו ואח״כ כתב והתוספות פירשו איחוי אלכסנדרי היינו תפירה גמורה מכל מקום כל זה נקרא איחוי וכן בירושלמי איזהו נקרא איחוי כל שאין מקומו ניכר פי׳ שתפור היטב ונראה כאילו הוא שלם:
ולענין הלכה כיון דהרא״ש דבתרא הוא מסכים לדברי הראב״ד הכי נקטינן:
(לח) קרע על מת ומת לו מת אחר תוך ז׳ קורע קרע אחר לאחר ז׳ מוסיף כל שהוא בפרק אלו מגלחין (שם) פליגי בה רב מתנא ומר עוקבא ותרוייהו משום אבוה דשמואל ולוי אמרו חד אמר כל ז׳ קורע לאחר ז׳ מוסיף וחד אמר כל ל׳ קורע לאחר ל׳ מוסיף ופסקו הרי״ף והרמב״ם והרמב״ן והרא״ש כמ״ד כל ז׳ קורע לאחר ז׳ מוסיף:
ותניא רבי יוסי אומר תחלת קריעה טפח ותוספת כל שהוא ואיפסיקא בגמרא הלכתא כוותיה ובסמוך כתב רבינו דהא דתוך ז׳ קורע קרע אחר היינו שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח או מרחיק ג׳ אצבעות וקורע עוד טפח:
כתב המרדכי בסוף מ״ק וסמ״ג בשם הירושלמי מי שמת לו מת וקרע עליו ואח״כ מת לו מת אחר אם תוך ז׳ אינו קורע קרע אחר ואם אחר ז׳ מוסיף על קרע אחר כל שהוא מת לו מת אחר שלישי אחר ז׳ של שני מוסיף כל שהוא וכן מוסיף והולך עד טיבורו עד כאן ולא ידעתי למה הביאוהו שהרי גמרא דילן פליגא עליה כמו שנתבאר בסמוך ומהרי״ק כתב בשורש נ״ג שאף על פי שסמ״ג והמרדכי מביאים ראיה מהירושלמי כיון שסמ״ק וטור י״ד פסקו שצריך לחזור ולקרוע יש להחמיר כדבריהם עכ״ל.
ואיני יודע למה לא הכריח מדחזינן לתלמודא דידן דפליג אההוא ירושלמי:
(לט) ועד היכן הוא קורע ומוסיף עד טיבורו וכו׳ עד הופכו למטה ברייתא שם פי׳ אם מת לו מת וקרע טפח ואח״כ מת לו מת אחר עד היכן הוא מוסיף על הקרע הראשון הגיע לטיבורו ומת לו מת אחר מרחיק שלשה אצבעות בצד אותו קרע וקרע נתמלא קרעים מלפניו מחזירו לאחוריו וקורע לפניו. הופכו למטה מהפך כל החלוק מה שיש למעלה ישים למטה ויעשה לו בית צואר אחר ויקרענו. וז״ל הרמב״ם מי שמת לו מת א׳ וקרע עליו ואח״כ מת לו מת אחר אם בתוך ז׳ קורע קרע אחר ואם לאחר ז׳ מוסיף על הקרע הראשון כל שהוא מת לו מת שלישי לאחר ז׳ של שני מוסיף כל שהיא וכן מוסיף והולך עד טיבורו:
ומה שכתב נתמלא מכאן ומכאן נעשה כמי שאין לו חלוק שאינו קורע ירושלמי שלמו מלפניו מתחיל וקורע לאחוריו שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו אלו ואלו נעשה כפוחח פירוש ואינו קורע דהו״ל כמי שאין לו חלוק לקרוע כך כתב הרמב״ן בת״ה:
(מ) אמרו לו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף וכו׳ ברייתא פרק אלו מגלחין (שם) ופסיק בגמרא הלכה כר״י בן בתירא ומסיים בברייתא כדברי ר״י בן בתירא לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו מ״ט אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאין בתוספת וכתב הרא״ש פי׳ הראב״ד לא מצינו קרע מוסיף על קרע שלהם אבל קרע שלהם מוסיף על שאר קרובים כי של אחרים טפח ושלהם עד הלב וכיון שהם נוספים על כולם אם יקרע תחלה על אביו׳ ואמו ואח״כ יוסיף על אחיו ועל אחותו אין קרע שלהם ניכר כי יאמרו שהוא כמתחמם קורע והולך על אביו דלפעמים אדם קורע והולך על אביו יותר מעד לבו ואין לומר ויקרע על אחיו ואחותו טפח ויוסיף על אביו ואמו עד לבו ויש היכר גדול באותו תוספת לפי שאינו נכון לעשות עיקר הקריעה על אחרים ושל אביו ואמו טפילה. רש״י פי׳ דר״י בן בתירא פליג נמי ארישא מת אביו וקרע מת בנו והוסיף מת בנו וקרע מת אביו והוסיף דקרע של אביו ואמו צריך לעולם שיהא בפני עצמו ולישנא דברייתא לא משמע הכי והראב״ד ז״ל פי׳ דרישא מיירי שהוסיף לאחר ז׳ ובהא מודה ר״י בן בתירא עכ״ל הרא״ש ולפי שכתב הרא״ש עליו דלישנא דברייתא לא משמע הכי מפני כך כתב רבינו שהרא״ש הסכים לדברי הראב״ד וכתבו המרדכי והגהות מיימון דלפירש״י בדיעבד נמי לא יצא (אפי׳ לאחר שנה או שנתיים) וז״ל הרמב״ן והראב״ד מחלק בדבר דבזה אחר זה מת אביו וקרע מת בנו לאחר ז׳ והוסיף יצא ולא פליג רבי יהודה אלא אסיפא בקורע בבת אחת עכ״ל.
וכתב בהגמיי׳ דלהראב״ד אם שמע על שניהם בבת אחת וקרע קרע אחד על שניהם יצא בדיעבד ומדברי הרמב״ם נראה שהוא סבר דר׳ יהודה בן בתירא ארישא נמי פליג מיהו לא אכל בבי דרישא כדפירש״י אלא אסיפא דרישא שכתב בפ״ח וז״ל אמרו לו מת אביו וקרע ואחר ז׳ מת בנו והוסיף מתאחה התחתון ולא העליון אמרו לו מת בנו וקרע ואחר ז׳ מת אמו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר שאין אביו ואמו בתוספת עכ״ל.
ולפ״ז הא דקתני לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ה״ק כשבא לקרוע על אביו לא יקרע במקום שקרע כבר על אחר שנמצא שאינו קורע בתחלה על אביו אלא מוסיף על הקרע הראשון ולא נכון לעשות כן והיינו דפריש רב נחמן בר יצחק לפי שאינם בתוספת. ובהגהות מיי׳ כתבו בשם ר״י ן׳ מיגאש בהיפך שאם קרע על בנו ושוב א״ל מת אביו קורע ומוסיף אף לכתחלה אבל היכא דקרע על אביו ושוב א״ל מת בנו והוסיף וקרע אף דיעבד לא יצא עכ״ל.
נראה שסובר דר״י ב״ב פליג ארישא דרישא ולא אסיפא דרישא ולישנא דברייתא דקתני לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו הכי דיוקא. והרמב״ן כתב על הרמב״ם ז״ל שיפה כיון וגם ר״י כתב שכן עיקר (והגהות מיימון בפ״ח כתבו שיטה אחרת בשם ר״י ן׳ מיגאש):
[בדק הבית: צריך להעביר הקולמוס על תיבות אלו:]
(מא) ומה שכתב רבינו וגם ר״י לא פליג אלא על אביו או אמו עם אחרים אבל על אביו ואמו יחד מודה שקרע אחד לשניהם כן דקדק הרמב״ן בת״ה מהברייתא הנזכרת ודחה דברי האומר דעל אביו ואמו יחד נמי קורע על כל אחד ואחד: (מב) ומה שכתב רבינו וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל קאי אפירוש הראב״ד אבל מ״ש וגם ר׳ יהודה לא פליג אלא על אביו או על אמו עם אחרים וכו׳ זה לא נזכר בדברי הרא״ש ז״ל: (מג) ומה שכתב כלל הדברים מי שמתו לו ב׳ מתים כאחד וכו׳ כל זה מדברי הרמב״ן בת״ה והוא נלמד ממה שנתבאר בסמוך: (מד) ומה שכתב מת אחד מהקרובים ואח״כ מת אביו או אמו וכו׳ היה צ״ל מת א׳ מהקרובים וקרע עליו ואח״כ מת אביו או אמו וכו׳ וכך הוא בדברי הרמב״ן ז״ל. (מה) ומה שכתב מת אביו וקרע ואחר ז׳ מת אחד מהקרובים פשוט שהוא כדברי הראב״ד דסבר דלא פליג רבי יהודה בזה אחר זה. (מו) וממ״ש מת אחד מהקרובים ואח״כ מת אביו וכו׳ מרחיק ג׳ אצבעות וכו׳ נראה שהוא סובר דאף הראב״ד סובר דר״י פליג אסיפא דרישא וכסברת הרמב״ם אבל אין נראה כן מדברי הרא״ש אלא דלהראב״ד לא פליג ר״י ארישא כלל וגם הרמב״ן נראה שהיה מפרש דברי הראב״ד כך דאל״כ לא הול״ל אחר דברי הראב״ד ומדברי הרמב״ם נראה שהוא מפרש אלא כך הול״ל דברי הרמב״ם כדעת הראב״ד הילכך ע״כ הוא סובר דלהראב״ד לא פליג ר״י ארישא כלל ומ״ש דמת אחד מהקרובים ואח״כ מת אביו מרחיק ג׳ אצבעות וכו׳ ע״פ דברי הרמב״ם פסק כן ואע״פ שכשכתב הרמב״ן פסק זה עדיין לא הזכיר דברי הרמב״ם צ״ל דעליה סמך ופסק וה״ק מת אחד מהקרובים ואח״כ מת אביו וכו׳ מרחיק ג׳ אצבעות וכו׳ מפני שמדברי הרמב״ם נראה שהוא מפרש וכו׳ ויפה כיון לפיכך יש לפסוק כמותו כנ״ל ליישב דברי הרמב״ן ז״ל והתימא על רבינו שלא הרגיש בזה ולא הביא דברי הרמב״ם אלא דברי רש״י ודברי הראב״ד ופסק במת אביו תחלה כפי׳ הראב״ד ובמת אחד מהקרובים תחלה כפירש״י וכן לא יעשה ומיהו נ״י כתב בשם הראב״ד דאם הוסיף על אביו ואמו לא יצא דצריך קריעה חדשה לאביו ולאמו וכדברי הרמב״ם ז״ל ומ״ש וקורע מן הצד בשפת הבגד וכו׳ היינו לומר דכשקרע על שאר קרובים אם לא הבדיל קומי שפה כשבא לקרוע על אביו ואמו קורע בשפת הבגד שהרי צריך הוא להבדיל קומי שפה ולענין הלכה נקטינן כדברי הרמב״ם דהא הרמב״ן מקלס להו: (מז) א״ל מת אביו וקרע או שא״ל מת סתם וכו׳ בפ׳ בתרא דנדרים (נדרים פו:) תנן נדרה אשתו וסובר שנדרה בתו יחזור ויפר ודייק עלה בגמ׳ למימרא דיניא אותה דוקא והא גבי קריעה דכתיב על על דכתיב על שאול ועל יונתן בנו פירש״י דכתיב על על דמשמע שאם מתו לו ב׳ או ג׳ קרובים שחייב לקרוע על כל אחד בפני עצמו ותניא א״ל מת אביו וקרע ואח״כ נמצא בנו יצא ידי קריעה ל״ק הא בסתם הא במפרש פי׳ בסתם שאמרו לו מת לו מת וסבור שהוא אביו ונמצא שהוא בנו והתניא א״ל מת אביו וקרע ואח״כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה א״ל מת לו מת וכסבור אביו וקרע ואח״כ נמצא בנו יצא ידי קריעה רב אשי אמר כאן בתוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור וכתב הר״ן רב אשי לא אתא לאיפלוגי אהאי דינא דבסתם דהא ברייתא מוכחא הכי בהדיא אלא דכי היכי דלא נדחוק נפשין דברייתא דקתני א״ל מת אביו לאו דוקא פריק שינוייא אחרינא עכ״ל.
ולפ״ז אם אמרו לו סתם מת לו מת וסבור שהוא אביו וקרע ואחר כדי דיבור נודע לו שהוא בנו יצא וכ״כ מדברי הרי״ף והרא״ש שכתבו בס״פ אלו מגלחין תניא א״ל מת אביך וקרע ואח״כ נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה ותניא א״ל מת בנו וקרע ואח״כ נמצא אביו לא יצא א״ל מת לך מת וכסבור אביו הוא וקרע ואח״כ נמצא בנו יצא ידי קריעה ופריק רב אשי כאן תוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור עכ״ל וכיון דברייתא דקתני לא יצא ידי קריעה איירי לאחר כדי דיבור א״כ סיפא דקתני א״ל מת לו מת וכו׳ בלאחר כדי דיבור נמי הוא ואפ״ה קתני דיצא אבל הרמב״ם בפ״ח כתב דאף בא״ל מת לו מת וכו׳ לא יצא ידי קריעה אא״כ נודע לו תוך כדי דיבור וכ״נ מדברי הרמב״ן בת״ה שלא הזכיר ההיא דאמרו לו מת לו מת משמע דסבר שאין חילוק בין סתם למפרש וכך הם דברי רבינו וצ״ל דס״ל ז״ל דרב אשי לאיפלוגי אתא ולמימר דל״ש לן בין סתם למפרש אלא בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור תלוי הדבר הילכך אע״ג דברישא דברייתא דקתני א״ל מת אביו וכו׳ לא יצא מוקי לה רב אשי בלאחר כדי דיבור סיפא דקתני א״ל מת לו מת וכו׳ יצא ע״כ אית לך לאוקומא בתוך כדי דיבור ואפשר שהיו גורסים גם בסיפא לא יצא. ולענין הלכה כיון דהרי״ף והרא״ש והר״ן מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
תניא באבל רבתי פ״ח א״ל מת אביו וקרע והוא אינו אלא אמו יצא. אמו וקרע והוא אינו אלא אביו לא יצא מת אביו וקרע והוא אינו אלא אחד מן הקרובים יצא אחד מן הקרובים והוא אינו אלא אביו לא יצא ולא הזכירו הפוסקים דברים אלו ונראה שהטעם מפני שלא הוזכרו בגמרא אלמא לאו דסמכא נינהו:
(מח) ומה שכתב רבי׳ וכן מי שהיה לו חולה ונתעלף וקרע עליו וכו׳ ג״ז בפ״ב דנדרים ברייתא וגמרא: (מט) כתב הרי״ץ גיאת ע״ש גאון מי ששמע שמת אביו וקרע וכו׳ וכתב הרמב״ן ודאי היכא שא״ל מת וקרע וכו׳ כל זה בספר ת״ה: (נ) קטן שמת לו מת מקרעין לו וכולי ברייתא פ׳ אלו מגלחין (מועד קטן כו:): (נא) ומה שכתב בשם הרי״ץ גיאת כתבו הרמב״ן בת״ה וגם הרא״ש ונמ״י כתבוהו בפ׳ אלו מגלחין והענין לומר דאפילו היכא דמת לו מת דליכא למיחש ביה לעגמת נפש אם הגיע לחינוך מקרעין לו:
ודין קטן לענין אבילות יתבאר בסי׳ שצ״ו בס״ד:
(נב) אין קורעין לכבוד אשתו אלא על חמיו וחמותו בלבד ברייתא שם (כ:) וגירסת הרא״ש כגירסת רבי׳ והיינו לומר דאף ע״ג דכשם שקורע על קרובו שמתאבל עליו כך קורע על מת שמת לקרובו באשתו א״צ לקרוע על כל קרוביה אלא על חמיו וחמותו בלבד וגירסת ספרים דידן קורעין על חמיו וחמותו מפני כבוד אשתו וכך הוא גירסת הרי״ף ושתיהן עולים לסגנון אחד: (נג) הקורע בשבת על מתו אע״פ שחלל השבת יצא ידי קריעה ברייתא פ׳ ר״א דאורג (שבת קה:):
ומה שכתב ופריך עלה בירושלמי וכו׳ בפ׳ הנזכר כלומר פריך דכשם שאינו יוצא י״ח במצה גזולה משום דהויא מצוה הבאה בעבירה אף קריעה זו שקרע בשבת מצוה הבאה בעבירה היא ואמאי יצא ומשני תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אנו אומרים הוציא מצה מרה״י לר״ה אינו יוצא בה י״ח בפסח כלומר לא דמי למצה גזולה דהתם גוף המצוה שהוא המצה הוא עבירה שהיא גזולה אבל הכא גוף החלוק אינו עבירה אע״פ שהמעשה שהוא עשה בו הוא עבירה לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה כי היכי דמוציא מצה מרה״י לר״ה אע״פ שעבר עבירה יוצא בה י״ח בפסח לפי שהיא עצמה אינה עבירה ומ״ש שלמד הרמב״ן מכאן לקורע בחלוק גזול דלא יצא בת״ה:
(נד) קטן שמת ביום ל׳ דלא קים לן ביה שכלו חדשיו כלומר דאי קים לן ביה שכלו חדשיו כגון שבעל ופירש אפי׳ מת בתוך ל׳ יום קורע ומתאבל עליו כדאיתא בפ׳ ר״א דמילה (שבת קלו.) אלא הכא בדלא קים לן ביה שכלו חדשיו עסקינן. (נה) ומה שכתב הרמב״ן שי״א שקורעין עליו אע״פ שאין מתאבלין עליו ביאר טעמו בת״ה מדאמרינן בגמ׳ (כו:) דהא דאמרינן (מ״ק יח.) הלכה כדברי המיקל באבל לא אמרו אלא באבילות אבל לא בקריעה והם מפרשים שהטעם משום דאבילות מדרבנן וקריעה מדאורייתא ולגבי אבילות אמרינן פ׳ ר״א דמילה הכל מודים לענין אבל דיום שלשים כיום שלפניו דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל הילכך לענין קריעה כיון דאין הלכה כדברי המיקל ולחומרא אזלינן בה כל שלא שהא שלשים יום דספיקא הוי קורע וכתב הוא ז״ל דאין נ״ל סברא זו שהקריעה מד״ס היא וספיקה לקולא דודאי לא אשכחן קריעה מפורשת מן התורה אלא באסמכתא בעלמא מייתו לה וכי מפקינן קריעה מכלל אבילות היינו לומר דליתיה בקריעה האי כללא דהלכה כדברי המיקל לעולם אלא כשאר ד״ס היא והכי נקטינן: (נו) אין קורעין בי״ט אפי׳ בי״ט שני של גליות כ״כ הרמב״ם בפי״א והרמב״ן בת״ה דאפי׳ קרוביו של מת אין קורעין וז״ל הר״ן בפרק קמא דיום טוב איכא מ״ד כיון די״ט ב׳ לגבי מת כחול שויוה רבנן קורעין בו שאף זה כבודו של מת הוא ואינו נראה שאין אלו עסקיו עכ״ל ומ״ש אבל בח״ה קורעין על כל אחד כפי מה שהוא וכו׳ בפ׳ אלו מגלחין (מועד קטן כה.) וכתב הרמב״ן והא דתנן (שם כד:) אין קורעין במועד בקריעה דרשות לכבוד היא וכ״כ המרדכי דאפי׳ ביום שמועה קורע בח״ה ודלא כראבי״ה שכתב דאפי׳ ביום קבורה אינו קורע בח״ה ובתרומת הדשן סימן רפ״ח כתוב שנוהגין באשכנז לקרוע בח״ה על אביו ועל אמו כרש״י דסבר הכי ועשה מעשה בחה״מ כדאיתא בסמ״ק וכהרמב״ם:
[בדק הבית: צריך להעביר הקולמוס על תיבת וכהרמב״ם:] אבל בשאר מתים נהגינן כשאר הגאונים דסברי דאין קורעין בח״ה ואלו הגאונים לא מיפלגי בין אביו ואמו לשאר מתים אלא שהעולם נהגו לחלק ולמעבד בהא כהני ובהא כהני ובהנהו מתים דאינו קורע עליהם במועד צריך לקרוע אחר המועד ע״כ ולע״ד נראה דדברי הרמב״ן והרמב״ם עיקר:
(נז) ואם שמע שמועה קרובה ברגל כו׳ כ״כ הרמב״ן בת״ה וכתב שב״ה ורב נטרונאי כתבו שאסור לקרוע במועד אפי׳ על שמועה קרובה והוא ז״ל כתב נשתבש זה אצל הגאונים דשמועה קרובה כמי שמתו מוטל לפניו וקברו במועד הוא ותנן בהדיא בקרובים של מת קורעין. וכ״כ הרא״ש בפ׳ אלו מגלחין בשם הראב״ד והר״מ דקרובים קורעים בחול המועד אפי׳ ביום שמועה והכי נקטינן ומ״ש אבל אם שמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשית רחוקה כתבו הגאונים כיון שאינו נוהג ז׳ וכו׳ ג״ז בת״ה וכתב שתלו עצמם במאי דאמרינן בגמרא קריעה בלא ז׳ מי איכא והוא ז״ל כתב ואין עניות דעתנו מסכמת לדבריהם לפי ששמועה זו קרובה היא וראוי לנהוג עליה ז׳ ושלשים אלא שהרגל מבטל לפי שאינו ראוי לאבילות אבל ראוי הוא לקריעה הילכך קורע בשעת שמועה דשעת חמום הוא ולא אמרו בגמ׳ דליכא קריעה בלא ז׳ אלא בשמועה רחוקה כלומר דכשם שהקלו עליו שאינו נוהג ז׳ מפני שהיא אבילות ישנה כך נקל עליו שלא יהא קורע אבל זו קרובה היא והרגל מפסיק מה שראוי להפסיק ונוהג מה שראוי לנהוג בשאר האבלים עכ״ל: (נח) ההולך בבגד קרוע לפני המת ברייתא היא בסוף מ״ק (כג.): (נט) האומר לחבירו השאילני חלוקך שאלך ואבקר את אבא וכו׳ גם זו שם בברייתא רשב״ג אומר האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורעו ומאחו וכשיבא לביתו משלם לו דמי קרעו ומחזיר לו חלוקו ואם לא הודיעו ה״ז לא יגע בו וכתב הרא״ש יותר ראוי שנגרוס ואלך ואבקר את החולה ואיירי באחיו ובאחותו או בבנו דאילו באביו כיון שברשות הוא קורע למה ניתן להאחות עכ״ל:
ודברי רבינו כהגהת הרא״ש אבל הרי״ף והרמב״ם ז״ל כתבו הברייתא כמו שהיא כתובה בספרים וכתב נמוקי יוסף אע״פ ששאר קרעים של אב אינם מתאחים שאם נתן לו רשות לקרוע שלא יתבייש שם לא הקנהו הלכך מאחו ומשלם לו דמי קרעו מה שנגרע החלוק מערכו בשביל הקרע:
ולענין הלכה נקיטינן כגירסת הספרים ואע״פ שהרא״ש גמגם בה טעם לשבח נתן בה נ״י:
(ס) המשאיל לחבירו חלוק לילך בו לבית האבל אינו רשאי ליטול ממנו וכו׳ ברייתא באבל רבתי: (סא) קורעין על שמועות רעות בסוף מ״ק (כו.) ומייתי לה מדכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם על שאול וגומר ועל עם ה׳ כי נפלו בחרב.
ומה שכתב כגון שנקבצו רוב צבור למלחמה וכולי שם ומי קרעינן אשמועות רעות והא אמרו לשמואל קטל שבור מלכא תריסר אלפי יהודאי ולא קרע לא אמרו אלא ברוב צבור וכמעשה שהיה וכתב הרמב״ן פירוש שהיו רוב ישראל שם ונפלו בחרב אויביהם ואע״פ שלא מתו אלא מיעוט וכתב רבינו ירוחם ולפי הפסוק נראה כי חייב להתאבל כל היום ולפי זה אינו שולל עד למחר:
(סב) ועל השומע ברכת השם שם ובפ׳ ד׳ מיתות (סנהדרין נו.):
ומה שכתב אפי׳ בזמן הזה אבל השומע מהנכרי בכינוי אינו חייב לקרוע בפ׳ ד׳ מיתות (סנהדרין ס.) אמר רב יהודה אמר שמואל השומע הזכרה מפי הנכרי אינו חייב לקרוע ואמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד אבל בכינוי לא ופליגא דר׳ חייא בתרוייהו דאמר רבי חייא השומע הזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אין אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים ממאן אילימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מעכו״ם ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכינוי וש״מ בזה״ז הוא דלא הא מעיקרא חייב אפי׳ בכינוי ש״מ וכתב הרמב״ן בת״ה והלכתא כר׳ חייא הילכך מן הנכרי אינו קורע אבל מישראל קורע אפי׳ בזמן הזה ואפי׳ בכינוי עכ״ל וכך הם דברי רבינו ומשמע ליה דלא א״ר חייא דמן הנכרי אינו חייב לקרוע אלא בכינוי וכדאמר בזמן הזה אבל שומע שם המיוחד אפי׳ מן העכו״ם חייב לקרוע אבל הרמב״ם בפ״ב כתב בהלכות ע״ז כל השומע ברכת השם חייב לקרוע ואפילו על ברכת הכינוי חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל פסק בחדא כשמואל ובחדא כרבי חייא וכבר נתתי טעם לדבריו בביאורי לספר המדע ואין כאן מקום להאריך:
(סג) ואחד השומע או השומע מהשומע ברייתא בפ׳ ד׳ מיתות (שם): (סד) ומה שכתב כגון ששמע מהעדים היאך בירך פלוני כלומר דוקא שומע מפי העדים הוא דחייב לקרוע אבל השומע מפי מי ששמע מפי העדים אינו חייב לקרוע וכן מפורש שם בירושלמי והביאו הרמב״ן בת״ה וגם בכלל דברי רבינו שא״צ לשמוע הדברים ממש אלא כיון ששמע מאחד שהעיד אני שמעתי איש פלוני שבירך את השם חייב לקרוע וכ״כ הרמב״ן בת״ה ולמד כן מהירושלמי: (סה) ומה שכתב והעדים אינם צריכים לקרוע פעם אחרת ברייתא בסוף מ״ק (שם): (סו) הרואה ס״ת שנשרף ג״ז שם: (סז) ומה שכתב או אפילו מגילה אחד מהנביאים או מהכתובים כ״כ הרא״ש מדיליף בגמ׳ לס״ת שנשרף ממגילה ששרף יהויקים דכתיב בה ולא פחדו ולא קרעו בגדיהם מכלל דבעו למיקרע והכי אמרי׳ בשמעתין דעל תפילין חייב לקרוע: (סח) ומה שכתב קורע ב׳ קריעות שם א״ר חלבו הרואה ס״ת שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות אחד על הגויל ואחד על הכתב שנאמר. אחרי שרוף את המגילה ואת הדברים:
ומה שכתב שרואה ששורפין אותה בזרוע וכמעשה שהיה ג״ז שם ר׳ אבא ורבי הונא בר חייא הוו יתבו קם רבי אבא לאפנויי שקליה לטוטפתא אחתיה אבי סדיא אתא בת נעמיתא בעא למבלעיה אמר השתא איחייבין לו ב׳ קריעות א״ל מנא לך הא והא בדידי הוה עובדא ואתאי לקמיה דרב יהודה ואמר לי הכי אמר שמואל לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה ופירש״י בזרוע. שאין יכול להציל: וכמעשה שהיה. דיהויקים ומשמע בירושלמי דאין חייב לקרוע אלא בששרפו ישראל דגרסינן התם רבי בא ורב הונא בר חייא הוו יתיבין אתא נעמיתא וחטפה לתפלוי דרב הונא בר חייא אתא רבי בא צדה וחנקה א״ל רב הונא בר חייא עוד מעט והיינו באים לידי שריפת תורה א״ל ועדיין את לזו כן א״ר ירמיה בשם רב אין קורעין אלא על ס״ת ששרפו מלך ישראל בזרוע כגון יהויקים מלך יהודה וחביריו ואפשר דמלך ישראל דנקט לאו דווקא והכל תלוי בשריפה בזרוע לכאורה משמע דדוקא בנשרף הוא דבעי למקרע אבל אם נמחק בזרוע לא אלא דמההוא עובדא דבלעה נעמיתא דגמרא דידן משמע דנשרף לאו דוקא דאל״כ הול״ל לא אמר אלא כשנשרף ומיהו בירושלמי הא קאמר דא״ל הכי:
(סט) הרואה ערי יהודה בחורבנן וכו׳ שם ומ״ש וכשרואה ירושלים אומר ציון מדבר היתה וגומר עד קורע עכאו״א בפני עצמו הכל שם וכתבו הרמב״ן בת״ה ואני תמה כיון דקתני על ערי יהודה בחורבנן קורע מה צורך לומר ירושלים בחרבנה והלא בכלל היתה וי״ל שאם קרע על ערי יהודה היה חוזר וקורע על ירושלים שאילו בשאר ערי יהודה קרע על אחת מהן אינו קורע על השנית וקורע על ערי יהודה בפני עצמן ועל ירושלים קרע אחד בפני עצמו ואם קרע על ירושלים תחלה אינו קורע על שאר ערי יהודה שכבר קרע לקדושה שבכולן עכ״ל וכתבו ה״ה בסוף הל׳ תענית וגם הרא״ש כתב יראה דעל ערי יהודה אינו קורע אלא על הראשונה שראה ועל כל האחרות שראה שוב אינו קורע דאי צריך לקרוע על כל אחת ואחת שהוא רואה למה ליה למימר שקורע על ירושלים גם הוא בכלל ערי יהודה ולא מסתבר למימר שהזכירו ירושלים בשביל פסוק אחד שיש לו לומר ואגב זה נקט וקורע עכ״ל וזהו שכתב רבינו וקורע על הראשונה ודיו ומשמע דעל ערי יהודה קורע אבל לא על שאר ערי ישראל וכבר כתבתי זה בטור א״ח סימן תקס״א וכתב רבינו שם ומהיכן חייב לקרוע משיגיע לצופים והוא ברייתא פ׳ הנזכר וביארתי בסימן הנזכר:
וכתב עוד הרמב״ם קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים כשפגע במקדש תחלה וקורע טפח ומוסיף כל שהוא ואם פגע בירושלים תחלה קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו קריעת טפח לכל אחד:
כתב רבינו בטא״ח סימן תקס״א שצריך לקרוע מעומד וכל בגדים שעליו עד שמגלה את לבו והם דברי הרמב״ם בסוף הלכות תענית וכתב עוד שם הרמב״ם שקורע ביד כלומר ולא בכלי ודברי הראב״ד וה״ה עליו כתבתי בטור הנזכר בסימן הנזכר:
(ע) ולסוף שלשים יום צריך לקרוע אם אינו רואה אותו בינתיים ירושלמי בפ״ק הרואה כתבו הרמב״ן בת״ה והרא״ש סוף מ״ק והרמב״ם בסוף ה׳ תענית: (עא) כל אלו הקריעות רשאים למוללן בסוף מ״ק (כו.) אהא דתנן ואלו הקרעים שאינן מתאחין הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה ועל נשיא ועל אב ב״ד ועל שמועות רעות ועל ברכת השם ועל ס״ת שנשרף ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים ת״ר וכולן רשאין לשוללן ולמוללן וללוקטן ולעשותן כמין סולמות אבל לא לאחותן א״ר חסדא ובאיחוי אלכסנדרי וכתב הרא״ש רשאין לשוללן וכו׳ לאחר ז׳ אבל לא לאחותן על כל המתים עד אחר שלשים ועל אביו ועל אמו לעולם ומה שחילק בין אביו ואמו לשאר מתים כבר נתבאר בסימן זה שעל כל המתים שולל לאחר ז׳ ומאחה לאחר ל׳ על אביו ואמו שולל לאחר ל׳ ואינו מאחה לעולם:
ומה שכתב דהא דרשאי לשוללן היינו דוקא לאחר ז׳ א״א לומר דקאי אאביו ואמו דהא עד אחר ל׳ אינו רשאי לשוללן אלא אשאר מתים קאי ומשמע לרבינו דכיון דהאי ברייתא מיתניא על מתניתין דקורע על ברכת ה׳ וס״ת שנשרף וכו׳ כשכתב הרא״ש לאחר ז׳ אכל הני נמי קאי דאינו רשאי לשוללן עד לאחר ז׳ דלא גריעי משאר מתים דאינו רשאי לשלול עד אחר ז׳ וא״ת כיון דהני דמו לאביו ואמו שאין מתאחים הו״ל לדמויינהו נמי לענין שאינו רשאי לשוללן עד אחר ל׳ י״ל דשאני אביו ואמו שהוא חייב להתאבל עליהם בכמה דברים יותר מבשאר מתים הלכך למאי דגלי בהני דשוו לאביו ואמו דהיינו באיחוי גלי למאי דלא גלי לא גלי ודיינו שנשוה אותם לשאר מתים כך צ״ל לדעת רבינו אבל כבר איפשר שהרא״ש סובר שברייתא זו לא קיימא אמתניתין דקרעים שאינם מתאחים אלא אקרעים שקורעים על המתים קאי דעל כולן רשאי לשוללן אבל לא לאחותן ובשאר מתים מיירי ומש״ה פי׳ הרא״ש דאינו רשאי לשלול עד לאחר ז׳ ולא לאחותן עד לאחר שלשים וכיון דשרי באיחוי דשאר מתים סיים באיחוי דאביו שאסור לעולם אבל בשאר קרעים כגון ברכת השם ס״ת שנשרף וכיוצא בהם שולל מיד או על הרוב למחר כמו שנתבאר שהוא דין רבו שלמדו חכמה דמה ענין ז׳ לדברים אלו שאינו מתאבל עליהם וכ״נ שהוא דעת הרי״ף והרמב״ם והרמב״ן ז״ל דאין ענין ז׳ לדברים אלו כלל שכתבו ברייתא זו סתם ונראה מדבריהם דקיימא אמתני׳ דקרעים שאינם מתאחים ואם איתא דשאני לן לענין שלל בין תוך ז׳ לאחר ז׳ לא הוי שתקי מיניה וכ״כ נ״י בהדיא וז״ל וכולן רשאין לשוללן פי׳ כל הקרעים שאמרו בהם שאין מתאחין מותר לשוללן למחר חוץ משל אביו ואמו דאינו שולל עד לאחר ל׳ וכ״כ רבינו ירוחם כל הקרעים שאינם מתאחים כגון רוב ציבור שנהרגו או ס״ת שנשרף או השומע ברכת השם או על ערי יהודה ומקדש וירושלים וכיוצא בהן מותר לשלול הקרעים למחרתו והכי נקטינן:
וכתב ר״י לשוללן. פי׳ תפירה רחבה שתפר הרבה במשיחה אחת: ללקטן. פירוש שאורג כל הקרע ראשו על סופו ותוחב במחט ב׳ או ג׳ פעמים: למוללן. פי׳ שאוחז ב׳ ראשי הקרע בין האצבעות וכורכן יחד ותוחב ב׳ או ג׳ תפירות: כמין סולמות. פירוש כמעלות הסולם שתופר ב׳ תפירות ומפסיק וחוזר ותופר למטה ומניח בין תפירה לתפירה הפסק:
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tur
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144