Beit Yosef Yoreh Deah 331 – בית יוסף יורה דעה שלא‏ – Tur

טור

פירוש

הלכות תרומות ומעשרות ומעשר עני וראשית הגז(א) מפני שאין נוהגין תרומות ומעשרות בארצות אלו אין רצוני להאריך בהם אף על פי שמצינו בכמה מקומות בתלמוד שהיו מפרישין תרומות ומעשרות בח״ל פי׳ ר״י דהיינו דוקא במקומות הקרובים לארץ ישראל כמו עמון ומואב ומצרים ובבל שחייבום חכמים בתרומות ומעשרות גזירה אטו ארץ ישראל אבל באלו המקומות הרחוקים מארץ ישראל לא חייבום אבל בארץ ישראל נוהגין. (ב) וכתב הרמב״ם שאינו אלא מדרבנן שאפילו בימי עזרא לא היה דאורייתא כיון שלא עלו כולם ולא היו כל יושביה עליה ונ״ל דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה דכתיב בה בבואכם ודרשינן מינה בביאת כולכם אבל לענין תרומות ומעשרות לא בעינן שיהא כל יושביה עליה ומ״מ איכא מ״ד דהאידנא אינו אלא דרבנן שבטלה קדושת הארץ משגלו ממנה אבל ר״י פי׳ שהם דאורייתא דקדושה שנייה שקדשו בימי עזרא לא בטלה. (יט) הילכך הזורע בארץ ישראל חייב להפריש תרומות ומעשרות לפי סדר שנות השמיטה וזה סדרן שנה ראשונה תרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר שני וכן בשנייה.
בשלישית הכל כסדר ב׳ השנים הראשונים אלא שבמקום מעשר שני נוהג מעשר עני וג׳ שנים השניים כג׳ הראשונים ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודת קרקע ובארץ ישראל האידנא מדרבנן ואין בה תרומות ומעשרות.
ובח״ל שאין שמיטת קרקע נוהגת אפילו מדרבנן הקרובים לארץ ישראל כמו עמון ומואב ומצרים נותנין מעשר עני כמו בששית והרחוקים כמו בבל נותנין מעשר שני.
ושמיטה היא בשנת פ״ח לר״י ולרש״י בשנת פ״ט וכן עיקר וכן ימנה לעולם שבע שנים אחר שבע דקי״ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן.
וזה משפט התרומות והמעשרות תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה וחכמים נתנו בה שיעור עין יפה אחד מארבעים ועין רעה אחד מששים ובינונית אחד מחמשים בד״א בזמן שארץ ישראל בטהרתה והיא נאכלת ואז לא היו נותנין אותה אלא לכהן חבר ומיוחס בין גדול בין קטן ומאכיל לכל קנינו כמו לאשתו ולעבדיו ואוכלין דברים העומדים לאכילה ושותין דברים העומדים לשתייה וסכין בדברים העומדין לסיכה אבל לא ישנו בדבר ממה שדרכו לעשות בו ולא יעשו משקין משום פירות חוץ מענבים וזיתים לבד.
אבל האידנא שהכל טמאים ואי אפשר לה ליאכל מפריש כל שהוא אפילו חטה אחת ונותנה לכהן אפילו לעם הארץ ואינו מיוחס רק שיהא מוחזק בכהן והוא שורפה ויכול להניחה עד שישרפנה ליהנות בה בשעת שריפה ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה אפילו אם מניחה בכלי שאינו מאוס כיון שאין שום תרומה נאכלת אבל זר אסור ליהנות בשריפתה אם לא שיהא כהן נהנה עמו ומ״מ שאר הנאות שאינו מכלה אותה מותרת אפילו לזרים כדתנן מערבין לישראל בתרומה. (כה) ואין מפרישין אותה אלא מן המוקף בד״א בארץ ישראל אבל בח״ל מפרישין אותה לכתחילה שלא מן המוקף. (כא) אף על פי שאין לה שיעור למטה יש לה שיעור למעלה שאינו יכול לעשות כל גורנו תרומה ואם קרא שם תרומה על כל הכרי אין שם תרומה חלה עליו. (יט) וזה הדין אם הוכשרה התבואה כגון שבא עליה מים אחר שנתלשה. אבל אם לא הוכשרה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה ואי אפשר לאוכלה שהכל טמאים וטמא אסור לאכול בתרומה טהורה וא״א לשורפה כיון שהיא טהורה אלא תקבר וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כדי שתטמא וישרפנה מיד פן יבא לידי מכשול ליהנות ממנה. (סו) ואח״כ מפריש אחד מי׳ מהנשאר ויתננו לכהן או ללוי. (כ) והכהן או הלוי שנתנוהו להן יפרישו ממנה אחד מי׳ והוא הנקרא תרומת מעשר. (סח) ואם זה המפריש תרומת מעשר כהן הוא יעכבנה לעצמו. (כ) ואם הוא לוי יתננה לכהן ודינה כדין תרומה גדולה. (סז) והנשאר הוא ממונו של הכהן או הלוי לכל דבר ומותר לזרים. (סח) וכן כהן ולוי צריכין להפריש מעשר משלהן אף על פי שהוא לעצמו כדי להפריש ממנה תרומת מעשר. וכן הדין בכל התרומות ומעשרות אף על פי שהן לעצמן צריכין להפרישן כמו ישראל.
ואם הפריש הישראל מעשר בשבלים קודם שהפריש תרומה גדולה אין הלוי צריך להפריש ממנו חלק תרומה גדולה שהיה על הישראל להפריש. אבל אם דש הישראל והפריש המעשר מן הדגן קודם שהפריש ממנו תרומה גדולה חייב הלוי להפריש תרומה גדולה שבו מלבד תרומת המעשר.
לוי שלקח המעשר בשבלים לא יתן ממנו תרומה בשבלים אלא קונסים אותו לדוש ולהבר וליתן המעשר דגן ואינו חייב ליתן המעשר מן התבן והעצה ואם הפריש תרומת מעשר שבלים כמו שלקח ה״ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן. (כד) ומפרישין תרומת מעשר אפילו שלא מן המוקף. (יט) ואח״כ יפריש הישראל אחד מעשרה מהנשאר והוא הנקרא מעשר שני. (קלב) וזה משפטו אם לא הוכשר אז הוא טהור והיה ראוי לאוכלו בירושלים שאף על פי שאין חומה קדושת העיר והבית לא בטלו אלא שא״א לאוכלו כיון שאין מזבח דאיתקש לבכור בהמה מה בכור בזמן שיש בית אף במעשר דוקא בזמן שיש מזבח. (קלג) אלא אם הוא חוץ לירושלים יחללנו על שוה פרוטה וישחקנו וישליכנו לנהר. (קלה) ואם הוא בירושלים שהוא טהור א״א לפדותו ואיכא למיחש שמא יבא בו לידי תקלה הילכך מותר להכשירו כדי שיטמא ואף על פי שאף לאחר שנטמא אסור לאוכלו ולא לבערו בטומאה מ״מ כיון שנטמא יכול לפדותו אפילו בירושלים. (קלג) ויחללנו על שוה פרוטה אפילו אם הוא הרבה וישחקנו ויוליכנו לנהר. (קלד) ובלבד שיהא במעשר שני שוה פרוטה ואם אין לו ממנו שוה פרוטה ישהנו עד שיהא לו ממנו שוה פרוטה. (קלז) ובשעה שמחללו יברך ברוך אתה י״י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון מעשר שני. (קלה) וכ״כ הרמב״ם שאף בזמן הזה אין פודין אותו בירושלים ולא מחללין אותו ולא מוכרין אותו שם ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו עד שירקב ואם עבר והוציאו מניחין אותו עד שירקב לפיכך אין מפרישין מעשר בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישוהו שם בזמן הזה ירקב. (יט) מ״ע של שנה שלישית וששית נותנו לעניים והוא ממונן לעשות בו כל מה שירצו ולאוכלו בטומאה כמו שירצו. (קמו) ואם באו העניים בשבילו בשדה צריך ליתן לכל אחד כדי שובעו ואם אין לו ליתן לכל אחד כדי שובעו נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם ואם הביאו לביתו מחלקו כמו שירצה אפילו אין מגיע לכל אחד אלא כזית באו איש ואשה לשאול נותנים לאשה תחילה ופוטרין אותה ואח״כ לאיש וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בעל כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה אב ובנו שני אחים ושני שותפין שהיה אחד מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו שני עניים שקבלו השדה באריסות זה מפריש מעשר עני של חלקו ונותן לחבירו וכן חבירו מפריש מחלקו ונותן לו מעשר עני אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמולין ולא פודין בו השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו לצדקה אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע שהוא מעשר עני ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה ואין מוציאין אותו מהארץ לח״ל. (קל) וכל אלו התרומות והמעשרות ואפילו מעשר עני טובלין שאסור לאכול מהתבואה קודם הפרשתם. (עח) ועל כולם מברך בשעת הפרשתם. (נב) ואין תורמין אלא מן היפה. (נג) ולא ממין על שאינו מינו. (נד) ולא מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו. (נה) ואין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש. (נו) ואין תורמין מן היבש על הלח ולא מן הלח על היבש ואם תרם אין תרומתו תרומה. (נח) ואין תורמין מפירות הארץ על פירות ח״ל ולא מפירות ח״ל על פירות הארץ ולא מפירות שאינם חייבין בתרומה כגון לקט שכחה ופאה והפקר או פירות שנתרמה תרומתן על פירות שחייבין בתרומה ולא מפירות החייבין על פירות הפטורין. (נט) אפילו אחד חיובו מדברי תורה ואחד חיובו מדבריהם אין תורמין מזה על זה ואם תרם אין תרומתו תרומה. (כט) עושה אדם שליח להפריש לו תרומותיו ומעשרותיו. (ל) ואין עושין שליח נכרי.
ה׳ לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חרש שוטה וקטן והנכרי שתרם של ישראל אפילו ברשותו והתורם שאינו שלו שלא ברשות הבעלים אבל התורם משלו על של חבירו הרי זו תרומה וטובת הנאה שלו שנותנו לכל כהן שירצה. (לא) התורם משל חבירו שלא ברשות ומצאו בעל הפירות ואומר לו כלך אצל יפות אם יש שם פירות יפות יותר מאותן שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד לא היו יפות מאותן שתרם אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא דרך מיחוי ואם בא בעל הפירות ולקח והוסיף אפילו אין יפות מאלו תרומתו תרומה. (לב) חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה חרש המדבר ואינו שומע ואלם ששומע ואינו מדבר והערום והשיכור והסומא. (לג) קטן שהגיע לעונת נדרים אף על פי שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה. (לד) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו צא ותרום והלך לתרום ואינו יודע אם תרם אם לא תרם ומצא כריו תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים חזקה שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא תרם אחר שלא ברשות וכ״כ ר״ת אבל ה״ר שמשון פסק דאפילו בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו אם הוא בענין שיהיה מכשול למשלח אם לא יעשנה הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן לשמא תרם אחר אבל אם אין ידוע לו שהוא תרום לא יסמוך אשליח שהשליח חושש שמא לא יסמוך עליו ולא יאכל ממנו עד שיודע לו שהוא תרום ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל. (לה) פירות השותפין חייבין בתרומות ומעשר ואין השותפין צריכין ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה תרם אחד מהם ובא השני ותרם תרומה שנייה שלא ידע שתרם חבירו אם היו ממחין זה על זה אין תרומת השני תרומה ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת הב׳ תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה. (לו) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו לתרום והלך ותרם וזה בטל שליחותו קודם שתרם אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום ובטל שליחותו קודם שתרם אינה תרומה ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם למה לי שינה אפילו בלא שינוי אינה תרומה ואם שינה אפילו לא ביטל השליחות אינה תרומה. (לז) אריס שתרם ובא בעל הבית ומצאו ועכב אם עד שלא תרם עכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עכב תרומתו תרומה. (לח) האפוטרופסין תורמין על של יתומים. (מד) נכרי שתרם משלו על של ישראל דבר תורה אינה תרומה ומדרבנן היא תרומה.
ובודקין הנכרי שהפרישה אם אמר כדעת ישראל הפרשתיה תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה. בד״א בארץ ישראל אבל בח״ל אינה תרומה כלל. (מה) אין הישראל חייב לטפל בתרומה להביא אותה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא כהנים יוצאים לגרנות וישראל נותנין להם חלקם שם ואם לא יצאו ה״ז מפריש ומניחה בגורן ואם חיה ובהמה מצויים שם ואינה משתמרת שם תקנו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ונוטל שכר הבאתה מהכהן.
אסור לכהן שיטול תרומה או שאר מתנותיו עד שיפרישום הבעלים שאין לו זכייה לכהן עד שירימו אותם ואח״כ זוכה בהן ואף אחר שהורמו לא יטול אותם אלא מדעת הבעלים שהרי הם לבעלים ליתנם לכל כהן שירצו ואם לקחן שלא מדעת בעליהן זכה בהם שאין לבעלים בהן אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון ואסור לכהנים ולוים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהן ואסור לישראל להניחן לסייען אלא נותן להם חלקם דרך כבוד.
נותן תרומה לכהן על מנת להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות.
וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות ואפילו לשאול אותם בפיהם אסור אלא נוטלן בכבוד.
לא יתן אדם תרומה לשומר שדהו ולא בכור לשומר עדרו ולא מתנות לרועה בהמתו ואם נתן חלל אא״כ נתן לו שכר שמירתו תחלה.
כתב הרמב״ם ורשאי ישראל לומר לישראל הילך סלע זו ותן תרומה זו או בכור זה או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי. בד״א שהיו הבעלים רוצים ליתן אותה לאחד משני כהנים אלו בחנם ואמר לו חבירו הילך סלע ותן לזה. אבל בעלים שאומרים לכהן או ללוי הילך חלק זה בטובת הנאה אסור ע״כ. ומיהו בבכורות בפרק עד כמה משמע דדוקא בתרומה ומעשר שרי למימרא הילך סלע ותנם לבן בתי כהן אבל בבכור זרוע לחיים וקבה אסור ואיתא נמי התם דוקא ישראל שרי למימר הכי לישראל חבירו אבל כהן לכהן אסור.
אסור לעשות סחורה בתרומה ומעשרות אף על פי שלוקח מכהן ומוכר לכהן.
כהן שנשא ישראלית מאכילה בתרומה וכן אם קנה עבדים ודוקא עבדים כנענים אבל שאר עבדים אפילו נרצע אינו אוכל כיון שאין גופו קנוי לו.
וכהן אפילו ערל וטמא שאין אוכלין מאכילין לנשיהן ועבדיהם.
בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו ובת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל לא יאכלו.
כהן הדיוט שנשא גרושה והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי מלוג לא יאכלו ועבדי צאן ברזל יאכלו.
בת ישראל שנשאת לכהן ומת ויש לה זרע ממנו ואינה מעוברת היא והעבדים אוכלין בין של מלוג בין של צאן ברזל הניחה מעוברת ואין לה זרע ממנו לא היא ולא העבדים אוכלין עד שתלד ואם היא מעוברת וגם יש לה זרע אם יש בהן זכר תאכל היא וכל העבדים ואם כולן נקבות היא ועבדי מלוג יאכלו ועבדי צאן ברזל לא יאכלו.
ובת כהן שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת תאכל היא וכל העבדים אפילו קודם שתלד בת כהן שנשאת לישראל ומת ויש לה זרע או שהניחה מעוברת לא תחזור לבית אביה לאכול מת הזרע חוזרת.
בת ישראל מאורסת לכהן או שומרת יבם לכהן אינה אוכלת וכן בת כהן מאורסת לישראל או שומרת יבם לישראל נפסלת.
בת כהן נשואה לישראל חרש שוטה וקטן פוסלה ובת ישראל נשואה לכהן חרש שוטה וקטן אינו מאכילה.
ישראל שבא על בת כהן באונס או פיתוי אינו פוסלה ואם נתעברה ממנה פוסלה וכהן שבא על בת ישראל באונס או פיתוי אינה אוכלת עד שתלד.
כל זרע הכהן מאכיל ושל ישראל פוסל אפילו הוא ממזר כיצד בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן וילדה בת ונשאת הבת לממזר וילדה בן הרי הוא ממזר היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל אפילו מתה אמו בת כהן לישראל לא תאכל ואם הזרע עבד אינו פוסל ולא מאכיל כיצד בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן וילדה ממנו בן והלך הבן ולקח שפחה וילדה בן הרי הוא עבד היתה אם אביו בת כהן לישראל תאכל אחרי מות אביו בת ישראל לכהן לא תאכל.
פעמים שהזרע כהן גמור ופוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה ממנו בת ונשאת הבת לכהן וילדה ממנו בן הרי זה כהן גמור ומאכיל את אמו אפילו אחרי מות אביו ופוסל את אם אמו שהרי זרע הישראל קיים בת ישראל שיש לה זרע מכהן שאוכל בשבילו ונשאת לישראל ויש לה זרע ממנו אותו הזרע פוסלה מת אותו זרע חוזרת לאכול בשביל זרעה מכהן.
אף על פי שאין עתה תרומה נפקא מינה לחלה שנוהגת עתה אפילו למ״ד לא בטלה קדושת עזרא וחיוב תרומות ומעשרות האידנא דאורייתא היינו דוקא בזורע שדהו ואוכל תבואתה אבל זורע ומוכר אינו אלא מדרבנן. וכן הלוקח אפילו מחבירו ישראל א״צ לעשר אלא מדרבנן. ואצ״ל בלוקח מן הנכרי. ומיהו מדרבנן חייב לעשר אפילו למ״ד יש קנין לנכרי בארץ ישראל.
ודוקא בלוקח אחר שמירחום הבעלים אבל הלוקח קודם שמירחום הבעלים חייב לעשר מן התורה כזורע בתוך שלו אפילו לוקח מנכרי. (ו) המוכר פירות שדהו לנכרי אפילו לאחר שגדלו השליש ומירחם הנכרי פטור מן התורה ומדרבנן חייב לעשר.
אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל לא נפטרו בכך. (ד) לשון הרמב״ם פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בארץ ישראל אם נגמרו מלאכתן ביד נכרי פטור מכלום ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה ומפריש תרומה גדולה ונותנו לכהן ותרומת מעשר ומכרה לכהן ומעשר ראשון והוא שלו. (ה) מכר הנכרי לישראל הפירות כשהן מחוברין אם עד שלא באו לעונת מעשרות באו לידי ישראל חייבין בכל ונותן התרומות והמעשרות לבעלים ואם מכרן לאחר שבאו לעונת מעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר שני ונותן לבעלים לפי חשבון. כיצד לקח התבואה זרועה מן הנכרי אחר שהביא שליש ונגמר ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות ונותן שני שלישי המעשר ללוי ושני שלישי התרומה לכהן ומוכר לו השליש. (ו) ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שבאו לעונת מעשרות פטורין מן התרומות ומעשרות ואם לאחר שבאו לעונת מעשרות אף על פי שגמרן הנכרי חייב בכל מדבריהם. וכן נכרי שגומר פירותיו של ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבין בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם. (ז) מכר הנכרי פירות לישראל מחוברין אחר שבאו לעונת מעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי ברשות הישראל אינן חייבין בתרומות ומעשרות הואיל ובאו לעונת מעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי אף על גב שהן ברשות הישראל. (יב) פירות ארץ ישראל שיצאו לח״ל פטורין מן החלה ומן המעשרות ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם.
ופירות של ח״ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה ואם נקבעו למעשר ביד ישראל לאחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם ע״כ.
אף על פי שהלוקח מן הישראל והלוקח מהנכרי שוין שחייבין להפריש מדרבנן בזה הן חלוקין שהלוקח מן הנכרי צריך להפריש הכל ונותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר ומעכב המעשר לעצמו והלוקח מישראל אם המוכר חבר ובקי במעשרות ואינו חשוד עליהן אינו צריך לעשר שאסור לו לאדם למכור פירותיו טבלים. ואם הוא ע״ה מפריש אחד מעשרה למעשר ומפריש האחד מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן ומעכב המעשר לעצמו ומעשר שני יחללנו על שוה פרוטה ומעשר עני יפרישנו ויעכבנו לעצמו אבל תרומה גדולה א״צ להפריש כלל שאין ע״ה חשודין עליה. (סא) כתוב בסה״ת אף על פי שלוקח מנכרי ומישראל שניהם אינן אלא דרבנן אין תורמין מזה על זה לפי שיש יותר חיוב בלוקח מישראל מבלוקח מנכרי ודמי לתורם מחיוב על הפטור או איפכא וכ״ש שלא יתרום אפילו בלוקח מישראל על פירותיו ואצ״ל בלוקח מנכרי דלא. (קכא) המקבל שדה מן הנכרי בארץ ישראל למ״ד יש קנין לנכרי א״צ לעשר אבל החוכר ממנו בדבר ידוע צריך לעשר והרמב״ם כתב שאין קנין לנכרי בארץ ישראל. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

(א) מפני שאין נוהגין תרומות ומעשרות בארצות אלו אין רצוני להאריך בהם אע״פ שמצינו בכמה מקומות בתלמוד שהיו מפרישין תרומות ומעשרות בח״ל פר״י דהיינו דוקא במקומות הקרובים לא״י וכו׳ כ״כ התוס׳ בע״ז פרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נט.) וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל:
(ב) ומה שכתב אבל בא״י נוהגין כ״כ כדי לכתוב ע״ז דעת הרמב״ם ומ״ש הוא ז״ל לחלוק עליו ודברי הרמב״ם הם בסוף פ״א מה׳ תרומות ומ״ש עליו רבינו דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה כבר נזכר זה בדברי הראב״ד ז״ל שכתב עליו לא כיון להלכה יפה. דהא קיי״ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות (פא.) תרומה בזמן הזה דאורייתא והוא עצמו נראה שכך כתב בתחילת הספר ואם איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא עכ״ל ומ״ש דקיי״ל כרבי יוחנן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא אינה קושיא דהתם בפרק הערל (יבמות פב.) אליבא דתנא דסדר עולם הוא דאמר ר׳ יוחנן דתרומה בזמן הזה דאורייתא אבל לרבנן לא הוי בזמן הזה אלא מדרבנן ואפי׳ ר׳ יוסי דהוא תנא דסדר עולם אמרינן בפ׳ יוצא דופן (נדה מו.) דתני לה ולא סבר לה אלא תרומה בזה״ז דרבנן ס״ל כרבנן ועי״ל דאפי׳ מ״ד התם תרומה בזמה״ז דאורייתא היינו לומר דקדושה שנייה קדשה לשעתה ולעתיד לבא ואילו היה עולים כולם בימי עזרא היו מתחייבים בתרומה מדאורייתא ואפי׳ אחר שחרב הבית וגם ה״ה בפ״ב מהא״ב כתב להעמיד דברי הרמב״ם:
ומה שכתב והוא עצמו נראה שכך כתב בתחילת הספר אם מה שכתב התרומה ומעשרות אינן נוהגים אלא בא״י בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אין משם ראיה דהתם ה״ק אין מצוה זו תלויה בבית קיים אבל מ״מ תלויה היא בביאת כולם וכמ״ש בסוף הפרק ואם מ״ש כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה העומדת לעולם לשעתה ולע״ל י״ל דהתם לא לענין תרומות ומעשרות מן התורה קאמר אלא לענין שאר דברים התלוים בקדושת הארץ ואת״ל דלענין תרומות ומעשרות נמי קאמר כדמוכח סיפא דמילתיה שכתב והניחו אותם המקומות שהחזיקו עולי מצרים וכו׳ ולא פוטרים מן התרומה ומעשרות י״ל דהכי קאמר קדשוהו קדושה שנייה אף לתרומות ומעשרות מדאורייתא אילו היו עולים כולם והשתא דלא עלו כולם אף על גב דלא קדשה לתרומה ומעשרות מדאורייתא מדרבנן מיהא קדשה ומ״ש ואם איתא להאי מילתא בחלה הוא דאיתא כלומר דאמרי׳ בפרק יוצא דופן (נדה מז.) ובפ״ב דכתובות (כה.) אפי׳ למאן דאמר תרומה בזמה״ז דאורייתא חלה דרבנן דכתיב בבואכם בביאת כילכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לא כולהו סליק והרמב״ם דיליף אף לגבי תרומה מדכתיב כי תבואו ביאת כולכם משמע איפשר דבשום דוכתא מייתי להאי דרשא ויש קצת הוכחה לדבריו מדאמרי׳ בפרק הפועלים (בבא מציעא פט.) דז׳ שכבשו וז׳ שחלקו נתחייבו בחלה ולא במעשר והשתא איכא למימר ומה אם בזמן שנתחייבו בחלה לא נתחייבו במעשר בזמן שלא נתחייבו בחלה אינו דין שלא יתחייבו במעשר. וסמ״ג כתב על דברי הרמב״ם כלשון הזה וראייתו נראית מדאמרינן בנזיר (דף לז.) ובפסחים (מד.) גבי קופות הנח לתרומה מתבואות ישראל מדרבנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה ועוד שנחלקו ר״י ורשב״ל בפרק הערל אליבא דרבנן דרבי יוסי משמע דס״ל שכן הלכה ולר״י הוי תרומה דרבנן לרבנן והלכה כמותו לגבי רשב״ל וכן פוסק ר״י רק שאומר שבימי עזרא היתה מן התורה עכ״ל. (ג) ומ״מ איכא מ״ד דהאידנא אינו אלא דרבנן שבטלה קדושת הארץ משגלו ממנה אבל ר״י פי׳ שהם דאורייתא דקדושה שנייה שקדשוה בימי עזרא לא בטלה בפרק הערל מייתי פלוגתא דתנאי דר״י סבר קדושה שנייה קדשה לשעתה ולעתיד לבא ורבנן סברי לא קדשה אלא לשעתה: (ד) הלכך הזורע בא״י חייב להפריש תרומות ומעשרות לפי סדר שנות השמיטה כלומר כיון דבא״י נוהגים אי מדאורייתא אי מדרבנן חייב להפריש וכו׳ וזה סדרן שנה ראשונה תרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר שני וכן בשנייה וכו׳ אלא שבמקום מעשר שני נוהג מעשר עני פשוט בפ״ב ממסכת ידים ובפ״ק דר״ה (דף יב:) ומתבאר בפסוקי התורה:
(ה) ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודת קרקע בא״י האידנא מדרבנן בפרק השולח (גיטין לו:) אמרינן דשביעית משמטת בזמן הזה מדרבנן ומשמע התם דבין שמיטת קרקע בין שמיטת כספים לא נהגו בזמן הזה אלא מדרבנן וגם בירושלמי דההוא פירקא מייתי מקרא שאין שמיטה ניהגת אלא בזמן שהיובל נוהג כלומר מדאורייתא אינה נוהגת אבל מדרבנן נהגה וכך הם דברי הרמב״ם בהל׳ שמיטה פ״ט ופ״י וכתב סמ״ג דהכי קי״ל ולא כתנאי דסברי דשביעית נוהגת אע״פ שאין יובל נוהג:
(ו) ואין בה תרומה ומעשרות כלומר כיון דאין זורעין בה לא שכיחא בה תרומה ומעשרות אי נמי לפי שהדברים הצומחים בה הם הפקר והפקר פטור מתרומות ומעשרות קאמר דאין בה תרומה ומעשרות ומיהו אם נכרי מכר לישראל פירות בשביעית וגמר מלאכתן ביד ישראל משמע דודאי נוהגי׳ בהם תרומה ומעשרו׳ וכ״כ ספר כפתור ופרח וכתב שבמקום מעשר שני יפריש מע״ע כדין עמון ומואב ששנינו בפ״ב דמסכת ידים:
(ז) ובח״ל שאין שמיטת קרקע נוהג אפילו מדרבנן כן משמע מדין עמון ומואב שיבא בסמוך ומ״ש הקרובים לא״י כמו עמון ומואב ומצרים נותני׳ ממעשר עני כמו בששית והרחוקים כמו בבל נותנים מעשר שני בפ״ד דמסכת ידים תנן דלדברי הכל בבל מעשר שני ומצרים מעשר עני ובעמון ומואב איפליגו תנאי התם ואחר כך נמנו וגמרו דהוו מעשר עני והתם מפרש טעמא משום דסמוכים לא״י הם ויהיו עניי ישראל נסמכים עליהם בשביעית:
(ח) ושמיטה היא בשנת פ״ח לר״י ולרש״י בשנת פ״ט ט״ס הוא שהרי בספר ח״מ סי׳ ס״ז כתב רבי׳ ובחשבון שנת שביעית איכא פלוגתא לר״י היתה בשנת פ״ח ולרש״י בשנת פ״ז והוא עיקר עכ״ל ודברי הרא״ש בפ״ק דע״ז כדבריו בחשן משפט ואיפשר לומר שמה שכתב שם פ״ז ופ״ח ומ״ש כאן פ״ח ופ״ט הכל אחד אלא שמה שכתב הרא״ש וכן מ״ש בחשן משפט הוא לפי המונים שנות העולם ממולד וי״ד.
ומה שכתב כאן הוא לפי המונים שנות העולם ממולד בהר״ד ומ״מ יש ט״ס בשמא דגברי במ״ש כאן כי החליף סברת ר״י לרש״י וסברת רש״י לר״י ועוד כי שם כתב על שנת פ״ז שהוא עיקר וכאן כתב על שנת פ״ט וכן עיקר והרמב״ם כתב בפ״י מהלכות שמיטה מאימתי התחילו למנות מאחר י״ד שנה משנכנסו לארץ וכו׳ נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה שתחלתה מתשרי שאחר החרבן כב׳ חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטין וליובלות אותה השנה מוצאי שביעית היה ושנת ט״ו מן היובל התשיעי היתה ולפי חשבון זה שנה זו שהיא שנת אלף וק״ז לחרבן שהיא שנת ד׳ אלפים ותתקל״ו ליצירה היא שנת שמיטה ואח״כ כתב אבל כל הגאונים אמרו שמסורת הוא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותם הע׳ שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמיטות בלבד בלא יובל וכו׳ וכן עולה מתלמוד מסכת ע״ז כפי חשבון זה שהוא קבלה ושנת השמיטה ידוע היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א״י וכולם לא מנו אלא לשני חורבן משישליך אותם ז׳ ז׳ ולפי חשבון זה תהיה שנה זו שהיה שנת ק״ז ואלף לחרבן מוצאי שביעית וע״ז אנו סומכים וכפי חשבון זה אנו מורים לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות עכ״ל והשתא לפי סברא אחרונה שתפס הרמב״ם עיקר נמצא ששנת פ״ט היתה שמיטה וכן המנהג היום בא״י כי שנה זו שהיא שנת הרצ״ט נהגו שמיטה:
(ט) וזה משפט התרומות והמעשרות תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה בפרק ראשית הגז (חולין קלז:) ובכמה דוכתי אמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי:
ומה שכתב וחכמים נתנו בה שיעור עין יפה אחת ממ׳ ועין רעה אחת מס׳ ובינונית אחד מנ׳ משנה פ״ד ממסכת תרומות:
(י) בד״א בזמן שא״י בטהרתה והיא נאכלת ואז לא היו נותנים אוותה אלא לכהן חבר בר״פ הזרוע (חולין קל:) מנין שאין נותנין מתנה לכהן ע״ה שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים הלוים למען יחזקו בתורת ה׳:
ומה שכתב ומיוחס בפ״ב דכתובות (כד:-כה.) גבי בני חביה בני הקוץ וכו׳ אלה בקשו כתבם המתיחסים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה קאמר בתירוצא בתרא בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול וכ״כ הרמב״ם בפ״ו:
(יא) ומה שכתב בין גדול בין קטן כ״כ הרמב״ם בפ״ו והכי משמע בגמרא [שם כו. מעשה באדם אחד]:
ומה שכתב ומאכיל לכל קנינו כו׳ מקרא מלא הוא (ויקרא כ״ב) וכהן כי יקנה נפש וגומר:
(יב) ומה שכתב ואוכלים דברים העומדים לאכילה וכולי אבל לא ישנו בדבר ממה שדרכו לעשות בו משנה פ״ח דשביעית שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוד דבר שדרכו לסוך לא יסוך יין חומץ אבל סך הוא את השמן וכן בתרומה ומעשר שני:
(יג) ולא יעשו משקים משום חירות חוץ מענבים וזיתים בלבד משנה בפי״א ממסכתא תרומות אין עושים תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתוניות חומץ וכן שאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה ובמעשר שני אלא זיתים וענבים בלבד ויש בדברי רבינו ט״ס שחיסר זיתים מלשונו:
(יד) אבל האידנא שהכל טמאים וא״א לה ליאכל מפריש כל שהוא אפילו חטה אחת כ״כ הרמב״ם בפ״ב מהלכות תרומות והיינו דוקא בתרומה גדולה אבל תרומת מעשר אפי׳ האידנא צריך להפריש לפי חשבון וכ״כ הרמב״ם בפרק הנזכר וז״ל תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד אלא מדקדק בשיעורה ואפי׳ בזמן הזה שהרי שיעורה מפורש בתורה:
(טו) ונותנה לכהן כ״כ הרמב״ם בפ״ב מהלכות תרומות התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה אפילו נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש ה״ז חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וניתנה לכהן שנא׳ ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי אח׳ תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה הטהורה נאכלת לכהנים והטמאה יהנו בשריפתה אם היה שמן מדליק ואם היה דגן וכיוצא בו מסיקין בו את התנור וכן תרומת מעשר אם נטמאה או נטמא המעשר מפרישין אותו בטומאה וניתן לכהן ליהנות בה בשריפתה עכ״ל וההיא דרשא שכתב מואני נתתי לך את משמרת תרומותי הוא בפרק הערל (יבמות עד.) ומ״ש רבינו אפילו ע״ה ואינו מיוחס כ״כ הרמב״ם בפ״ו מהל׳ תרומה:
(טז) ויכול להניחה עד שישרפנה וכו׳ לא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה אפילו אם מניחה בכלי שאינו מאוס וכו׳ אבל זר אסור ליהנות בשריפתה אם לא שיהא הכהן נהנה עמו ומ״מ שאר הנאות שאינה מכלה אותה מותר אפילו לזרים ואין מפרישין אותה אלא מן המוקף משנה פ״ג דמעשר ופ״ק דחלה: (יז) אבל בח״ל מפרישין אותה לכתחילה שלא מן המוקף בפרק עד כמה (בכורות כז.): (יח) אע״פ שאין לה שיעור למטה יש לה שיעור למעלה שאינו יכול לעשות כל גורנו תרומה וכו׳ משנה בפ״ק דחלה האומר כל גרני תרומה וכל עסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת ומפרש טעמא בפרק ראשית הגז (חולין קלו:) משום דכתיב בה ראשית ובעיא ראשית שיהו שיריה ניכרים: (יט) וזה הדין אם הוכשרה התבואה כו׳ אמאי דכתב לעיל אבל האידנא שהכל טמאים וכו׳ והוא שורפה קאי ומ״ש וטמא אסור לאכול בתרומה טהורה לאו דוקא טהורה אלא משום דטהור דאף על פי שאסור לאכול תרומה טמאה מותר לאכול תרומה טהורה קאמר דטמא אף בטהורה אסור:
(כ) ומה שכתב וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כלומר דאילו אחר שחל עליו חיוב תרומה אסור לטמאה ומיהו היינו דוקא בתרומת א״י אבל בתרומת ח״ל מותר לטמאה בידים וכמ״ש הרמב״ם בפי״ב מהלכות תרומות ומ״ש וישרפנה מיד פן יבא לידי מכשול וכו׳ תימה שזה סותר מ״ש לעיל בסמוך ויכול להניחה עד שישרפנה וכו׳ ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה וכו׳ כיון שאין שום תרומה נאכלת ואין לומר דשאני התם שהיתה טמאה מתחלתה אבל הכא היתה טהורה והכשירה בידים דאין טעם לחלק ביניהם מפני כך: (כא) ואח״כ מפריש אחד מי׳ מהנשאר וכו׳ אמאי דכתבה לעיל שמפריש תרומה גדולה קאי ומ״ש ויתנהו לכהן או ללוי בפרק ב׳ דכתובות (כתובות כו.) תניא רשב״א אומר כשם שתרומה חזקה לכהונה כך מעשר ראשון חזקה לכהונה מעשר ראשון דלוי הוא כר׳ אלעזר בן עזריה דתניא תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי דברי ר״ע ראב״ע אומר מעשר ראשון אף לכהן אימור דאמר ראב״ע אף לכהן לכהן ולא ללוי מי אמר אין בתר דקנסינהו עזרא ומשמע דלר״ע דקודם קנסא הוי דוקא ללויים בתר קנסא אף לכהנים אבל לראב״ע דמקמי קנסא הוי אף לכהן בתר קנסא הוי לכהן דוקא וכ״כ התוס׳ וכיון דקי״ל הלכה כר״ע מחבירו א״כ יתנהו לכהן או ללוי והרמב״ם כתב דמעשר ראשון ללוים שנאמר ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בני ישראל לנחלה ואח״כ כתב ועזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להם מעשר ראשון אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים נראה מדבריו שלא קנס אלא את הלוים שבזמנו לבד וכן נראה ממ״ש עוד בסוף ה׳ מ״ש ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים לא היו מתודים משמע מלשון זה דעכשיו אינו ניתן אלא ללוי דאל״כ הכי הו״ל למיכתב ומזמן עזרא ואילך שמעשר ראשון ניתן לכהנים לא היו מתודים צ״ל שהוא פסק כר״ע דאמר מעשר ראשון ללוי וסובר ז״ל דאף לר״ע קנסינהו שלא יתנו להם אלא לכהנים ולפי זה כי אמר אין בתר דקנסינהו עזרא הדר ביה ממאי דאוקמה כר׳ אלעזר ב״ע דהשתא כר״ע נמי אתיא וסובר ז״ל דלא קנס עזרא את הלוים אלא בזמנו דוקא ומשמע ליה הכי מדאשכחן בכמה דוכתי שהיו נותנים מעשר ראשון ללוים בפרק כל הגט (גיטין ל.) ובפרק הזרוע (חולין קלא:) ובפרק יש מותרות (יבמות פו:) ובמעשה דר״ג וזקנים (משנה מעשר שני ה׳) שהיו באים בספינה ובכמה דוכתי וטעמא דמסתבר הוא שלא לקנוס אלא לבני הדור ההוא שלא עלו עמו ולא לדורות הבאים שלא נמצא בהם עון ולפי זה נ״ל דהא דקתני כך מעשר ראשון חזקה לכהונה בימי עזרא הוא דקאמר דוקא וקשה לי מדתנן בסוף סוטה (מז.) יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר וקאמר עלה מאי טעמא לפי שאין נותנין אותו כתיקונו דרחמנא אמר ללוים ואנן קא יהבינן לכהנים ופירש״י יהבינן לכהנים משום דקנסינהו עזרא ללוים והרי יוחנן כה״ג אחר עזרא הוה כמה דורות ואפ״ה היו נותנים לכהנים וי״ל דע״י שהורגלו לתת בימי עזרא לכהנים אף לאחר זמנו גם כן נהגו כן ולא היה יכולת ביד יוחנן כהן גדול לבטלם ממנהגם לפי שהיה נראה בעיניהם כגזל לבטל מליתן למכיריהם מה שהיו רגילין לתת להם ולפיכך העביר הודיית המעשר א״נ דבני דורו של יוחנן כהן גדול סבירא להו כר׳ אלעזר ב״ע ואיהו ס״ל כר״ע ומיהו סמ״ג כתב ועזרא קנס את הלוים בזמנו וכו׳ ומפני כך שנינו שיוחנן כהן גדול בטל וידוי המעשרות ע״כ ולדבריו א״א לומר כתירוץ שני אלא כתירוץ ראשון ואכתי קשה מדאיתא בפרק יש מותרות (יבמות פו:) ההיא גינתא דהוה שקיל ר׳ אלעזר ב״ע מעשר ראשון מיניה אזיל ר״ע אהדרא לפיתחא לבי קברי ומסיק התם למ״ד קנסא לכהנים משום הכי אהדור לפתחא דהכי קאמר ליה בתורת קנסא אית לך בתורת חלוקה לית לך ואם איתא דלא קנס עזרא אלא בזמנו היכי א״ר עקיבא בתורת קנסא אית לך כיון דלא הוי בזמנו דעזרא דר׳ אלעזר ב״ע עשירי לעזרא הוה ושמא יש לומר דלר״ע הוא דלא קנס עזרא אלא לזמנו דכיון דדינו ללוים ולא לכהנים ליכא למימר שעקר הדין ממקומו והפכו לעולם אבל לר׳ אלעזר ב״ע דמדינא הוי אף לכהנים לעולם קנסינהו שלא יתנו אלא לכהנים והא דא״ל ר״ע לר׳ אלעזר ב״ע בתורת קנסא אית לך לדבריו דרבי אלעזר בן עזריה קאמר: (כב) והכהן או הלוי שנתנוהו להם יפרישו ממנה אחד מי׳ והוא הנקרא תרומת מעשר זה פשוט בתורה בסוף פרשת קרח ואם זה המפריש כהן יעכבנה לעצמו יתבאר בסמוך ואם הוא לוי יתננו לכהן פשוט הוא: (כג) ודינה כדין תרומה גדולה והנשאר הוא ממנו ומותר לזרים בפ״ב דכתובות (כו.) ובפרק הערל (יבמות עג:-עד.): (כד) וכן כהן ולוי צריכים להפריש מעשר משלהם וכו׳ וכן הדין בכל התרומה והמעשרות וכולי צריכים להפרישן כמו ישראל כ״כ הרמב״ם בהלכות מעשר פ״א ויליף לה מדכתיב (במדבר י״ח) כן תרימו גם אתם מפי השמועה למדו אתם הלוים גם אתם לרבות את הכהנים וכתב סמ״ג בסימן קל״ה דהכי איתא בספרי:
ומה שכתב שהן לעצמן כ״כ הרמב״ם בפרק הנזכר ויליף לה מדכתיב (שם) כי תקחו מאת בני ישראל והוא ירושלמי במסכת מעשר שני ומיהו בפ״ו מהל׳ הנזכר כתב כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתן מוציאין התרומה והמעשרות מידיהם ונותנים אותם לכהנים ולוים אחרים קנס הוא להם כדי שלא יקפצו לגרנות ולגתות ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם הכהנים ואם קנו קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאין מידם ע״כ ונ״ל שמה שכתב בפ״א שהם לעצמו מיירי בפירות היוצאים משדותיהם או שקנו קודם שתגמר מלאכתן:
(כה) ואם הפריש הישראל מעשר בשבלים קודם שהפריש תרומה גדולה אין הלוי צריך להפריש ממנו חלק תרומה גדולה וכו׳ אבל אם דש הישראל וכולי חייב הלוי להפריש תרומה גדולה שבו וכו׳ בפ׳ ג׳ שאכלו (ברכות מז:) אהא דתנן דמזמנים על מעשר א׳ שניטלה תרומתו פשיטא ל״צ שהקדימו בשבלים וכו׳ וכדרבי אבהו דא״ר אבהו ארשב״ל מעש״ר שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה שנא׳ והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר א״ל רב פפא לאביי א״ה אפי׳ הקדימו בכרי א״ל עליך אמר קרא מכל מעשרותיכם תרימו ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן ואיתא נמי בפרק כ״ש (פסחים לה:) ובפ״ק דביצה (יג.):
(כו) לוי שלקח המעשר בשבלים לא יתן ממנו תרומה בשבלים כלומר תרומת מעשר דאלו מתרומה גדולה פטור הוא אלא קונסין אותו לדוש ולהבר וליתן המעשר דגן בפ״ק דביצה שם:
ומה שכתב ואינו חייב ליתן המעשר מן התבן ומן העצה וכן ומ״ש ואם הפריש תרומת מעשר שבלים כמו שלקח ה״ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן משנה בפ״י ממסכת תרומות: (כז) מפרישין תרומת מעשר אפילו שלא מן המוקף משנה בפ״ב דבכורים תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף ומיהו בפרק כל הגט (גיטין ל:) פריך אתרומת מעשר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכתבו שם התוספות דאע״ג דתנן דניטלת שלא מן המוקף היינו מדאורייתא אבל מדרבנן אינה ניטלת אלא מן המוקף והרמב״ם כתב בפ״ג מהלכות תרומות בלשון הזה תרומת מעשר מפרישין אותה שלא מן המוקף שנא׳ מכל מעשרותיכם תרימו תרומה אפי׳ מעשר ראשון במדינה זו ומעשר שני במדינה אחרת מפריש תרומה מאחד על הכל ות״ח אין תורמין אלא מן המוקף ואפילו תרומת מעשר וכ״כ סמ״ג והיינו מדאמרינן לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף משמע דוקא חברים אבל שאר בני אדם תורמין שלא מן המוקף: (כח) ואח״כ יפריש הישראל אחד מי׳ מהנשאר והוא הנקרא מ״ש כלומר אחר שהפריש הישראל מעשר א׳ יפריש מעשר ב׳: (כט) וזה משפטו אם לא הוכשר אז הוא טהור והיה ראויה לאוכלו בירושלים שאף על פי שאין חומה קדושת העיר והבית לא בטלו בסוף עדיות א״ר יהושע מקובל אני מריב״ז וכו׳ ואוכלים קדשים קלים ומעשר שני ואע״פ שאין חומה:
(ל) ומה שכתב אלא שא״א לאוכלו כיון שאין מזבח דאיתקש לבכור בהמה וכו׳ ברייתא פרק אלו הן הלוקין (מכות יט:): (לא) אלא אם הוא חוץ לירושלים יתללנו על ש״פ וישליכנו בנהר ואם הוא בירושלים שהוא טהור א״א לפדותו הכי משמע בפ׳ הזהב (בבא מציעא נג:) וכתב רש״י דטעמא משום דכתיב כי ירחק ממך המקום ונתת בכסף ולא כשהוא בירושלים: (לב) הילכך מותר להכשירו כדי שיטמא ואף על פי שאף לאחר שנטמא אסור לאוכלו ולא לבערו בטומאה מכל מקום כיון שנטמא יכול לפדותו אפילו בירושלים מימרא דרבי אלעזר בפרק הזהב ובסוף סנהדרין (סנהדרין קיב:) ופרק אלו הן הלוקין: (לג) ויחללנו על ש״פ אפי׳ הוא הרבה וכו׳ בס״פ המקדיש שדהו (ערכין כט.) אמר דאע״ג דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחלל על ש״פ מחולל דמשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא ה״מ בזמן שב״ה קיים דאיכא פסידא אבל בזמן הזה אפי׳ לכתחילה וכיון דבהקדש הוי דינא הכי כל שכן במעשר וכן כתב הרמב״ם בפ״ב מה׳ מ״ש וז״ל הורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחילה בזמן הזה פודה לא יהיה זה חמור מן ההקדש וקודם לכן כתב מדת חסידות שפודין מ״ש בזמן הזה בשויו כדרך שפודין אותו בפני הבית ונראה שטעמו מדגרסינן בפרק הנזכר ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א״ל שקול ד׳ זוזי ושדינהו בנהרא ולישתרו לך ופריך עליו כיון דבזמה״ז הוה דליכא פסידא להקדש דליכא בית וסתם חרמים לבדק הבית ואפילו בפרוטה סגי ואמאי א״ל שקול ד׳ זוזי ומשני משום פרסומא מילתא ומשמע ליה ז״ל דדוקא במחרים נכסיו דהוי פסידא טובא סגי בד׳ זוזי לפרסומי מילתא אבל במ״ש צריך לחללו בשוויו לפרסומי מילתא ומשמע ליה דהאי פרסומי מילתא הוי מדת חסידות ולא מדינא ומ״ש וישחקנה איני יודע מנין לו דכיון דתלמודא לא אמר אלא לשדינהו בנהרא מנין לו שצריך לשחקם. כתב הרמב״ם בפ״א מה׳ מ״ש וכן אם חלל שוה מנה על ש״פ מפירות אחרות ה״ז מחולל ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים וכתב עליו הראב״ד תמה אני אם אמרו הגאונים שיפדה מ״ש אפי׳ בזמן הזה פירות על פירות אלא במ״ש של ח״ל שעשאו כדמאי עכ״ל: (לד) ומה שכתב ובלבד שיהא במע״ש שוה פרוט׳ ברייתא בפרק הזהב (בבא מציעא נג:) ודע דאיתמר על הרב אמי אמר אין כו רב אסי אמר אין בחומשו ר״י אמר אין בו ר״ל אמר אין בחומשו ואותביה למ״ד אין בו ואסקינן בקשיא:
(לה) ואם אין לו ממנו ש״פ ישהנו עד שיהא לו ממנו ש״פ: (לו) ובשעה שמחללו יברך על פדיון מ״ש כן כתב הרמב״ם בפ״ד מה׳ מ״ש וכתב עוד ואם חללן על פירות אחרות או שחלל מעות על הפירות מברך על חילול:
ומה שכתב וכ״כ הרמב״ם שאף בזמן הזה אין פודין אותו בירושלים וכו׳ אמה שכתב לעיל ואם הוא בירושלים שהוא טהור א״א לפדותו קאי ודברי הרמב״ם עד ואם הפרישוהו שם בזמה״ז ירקב הם בפ״ב מהל׳ מ״ש והם בתוס׳ ויש בספרי רבינו תוספת וחסרון בדברים אלו שמ״ש ואם עבר והוציא מניחים אותו עד שירקב הוא מיותר ואינו בספרי הרמב״ם ואצל מ״ש אין מוציאים אותו משם אלא מניחים אותו עד שירקב חסר מלת שם וכ״כ בספרי הרמב״ם מניחים אותו שם עד שירקב:
(לז) מעשר עני של שנה ג׳ וששית נותנם לעניים והוא ממונם לעשות בו כל מה שירצו ולאכלו בטומאה כמו שירצו ואם באו העניים בשבילו בשדה צריך ליתן לכל אחד כדי שבעו בספ״ב דפאה תנן אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים וכו׳ אחרינן בירושלמי מ״ט ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שישבעו: (לח) ומה שכתב ואם אין לו ליתן לכ״א כדי שובעו נותץ לפניהם והם מחלקים ביניהם שם במשנה היה לו דבר מועט נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם:
(לט) ומה שכתב ואם הביא לביתו מחלקו כמו שירצה וכו׳ תוספתא אין פוחתים לעניים בשנת מ״ע מחצי קב חטים וקב שעורים בד״א של גורן אבל מתוך ביתו נותן כל שהן ואינו חושש וכתב הרמב״ם בפ״ו מה׳ מ״ע שהטעם מפני שאינו מצווה לתת כדי שבעו אלא בשדה שהרי אינו מוצא שם ליקח עכ״ל:
(מ) ומה שכתב רבינו אפילו אין מגיע לכל אחד אלא כזית היינו לומר דאע״פ שנשאר אצלו הרבה ובמה שנתן אין בו כדי לכל אחד אלא כזית ש״ד:
(מא) באו איש ואשה לשאול נותנין לאשה תחלה וכו׳ פרק נושאין (יבמות ק.):
(מב) וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים וכו׳ אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ברייתא בפרק הזרוע (חולין קלא:).
(מג) ומה שכתב ואפי׳ עני שבישראל מוציאין אותו מידו שם וגם אמתחלק בבית קתני התם הכי ורבינו לא חשש לכתבו גבי מתחלק בבית דכיון דכתב במתחלק בשדה דאפי׳ עני שבישראל מוציאין ממנו ע״כ ממילא משמע דהוא הדין למתחלק בבית דאין טעם לחלק ביניהם:
(מד) האב ובנו ב׳ אחים וב׳ שותפין שהיה אחד מהם עני נותן לו השני מעשר עני שלו ירושלמי פ״ה דפאה וכתבו הרמב״ם בפ״ו מה׳ מתנות עניים:
(מה) שני עניים שקבלו שדה באריסות זה מפריש מ״ע על חלקו ונותן לחבירו וכו׳ משנה בפרק הנזכר:
(מו) אין פורעין בו את המלוה וכו׳ עד ואין מוציאין אותו מהארץ לח״ל תוספתא וכתבו הרמב״ם בפרק ששי מה׳ מתנות עניים אלא שבמקום שכתב רבינו אבל משלחין ממנו דבר של ג״ח כתוב שם משלמין וצריך לתת טעם מה בין משלמין ממנו את התגמולין למשלחין דבר של ג״ח ונראה דמשלמין ממנו את התגמולין היינו אם חבירו עשה עמו חסד וזה בא לשלם לו גמולו אל ישלם לו ממ״ע שהרי פורע הוא חובו במ״ע ומשלחין דבר של ג״ח היינו שמשלח ממנו לבית האבל וצריך להודיעו שהוא מ״ע כדי שלא יבא לגמלו גם הוא חסד אם יחשוב שמשלו שלח לו וכיון שהוא מודיעו שהוא מ״ע אם אח״כ גמלו חסד מותר לקבל ממנו דכיון דידע שהוא מעשר עני לא היה צריך לשלם לו ומתנה הוא דיהיב ליה ומאן דגריס משלמין היינו לומר שאם קדם הלה וגמלו חסד לזה באבל שאירעו ואח״כ אירע לאחר אבל מותר לשלם לו גמול חסדו ממעשר עני כדי שלא יתבטל מלגמול חסד וצריך להודיעו שהוא מעשר עני כדי שלא יהא פורע חובו במ״ע אבל לתגמולין דדבר הרשות לא התירו לו אע״פ שהוא מודיעו שהוא מ״ע:
(מז) ומה שכתב ואין נותנין ממנו צדקה היינו לומר שאם פסקו עליו בני העיר צדקה לא יתן להם מ״ע שנמצא פורע חובו במ״ע ומ״ש ונותנים אותו לחבר עיר בטובה כתבו הגהות מרדכי בפ״ק דב״ב פי׳ חבר עיר היינו חכם מתעסק בצרכי הצבור ומפרנסים אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם נותנין לו מ״ע בטובה שולחים לו מחמת דורון וכבוד אבל אין שולחין צדקה מן הכיס דגנאי הוא לו וגם לבני העיר לפרנס חכם המתעסק בצרכיהם מן הצדקה אבל מ״ע ששולחין לו מן הגורן לא מינכרא דמ״ע הוא אלא דמיחזי כמה ודורון דרך כבוד:
(מח) ומה שכתב שאין מוציאין אותו מהארץ לח״ל הטעם משום דכתיב והנחת בשעריך ואכלו בשעריך ושבעו: (מט) וכל אלו התרומות והמעשרות ואפילו מ״ע טובלין וכו׳ בפ״ב דמכות (טז:) אמר רב אכל טבל טבול של מ״ע לוקה כמאן כי האי תנא דתניא א״ר יוסי יכול לא יהיה חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר הורם ממנו חרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי׳ מ״ע מנין ת״ל לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה להלן מ״ע אף כאן מ״ע ואמר רחמנא לא תוכל וכתב סמ״ג ואין בטבל זה מיתה אלא מלקות שאין מיתה אלא בטבל הטבול לתרומה גדולה או לתרומת מעשר אבל בפ׳ יש מותרות (יבמות פו.) אמרינן מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון טובלת וכדתניא ר׳ יוסי אומר יכול לא יהיה חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר כו׳ ואי מהתם הו״א ללאו אבל מיתה לא קמ״ל ופירש״י אף מעשר ראשון טיבל ואע״ג דבדידיה ליכא מיתה חייבים מיתה על הטבל שלא הופרש מעשר ראשון ממנו וכתבו התוס׳ וא״ת מנ״ל דטבל מ״ע במיתה הא לא איתקש לתרומה וי״ל דשמא אין בו מיתה א״נ כיון שאין חלוק משאר טבל לענין אזהרה ה״ה לענין מיתה עכ״ל: (נ) ועל כולם מברך בשעת הפרשתן זה פשוט שכל שהוא מקיים מצוה מברך עליה: (נא) אין תורמין אלא מן היפה משנה בפ״ב דתרומות ודריש לה בגמרא פרק האשה רבה (יבמות פט:) מדכתיב בהרימכם את חלבו ממנו: (נב) ומה שכתב ולא ממין על שאינו מינו ג״ז במשנה בפ״ב דתרומות: (נג) ומה שכתב ולא מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו וכו׳ ואין תורמין מן התלוש על המחובר וכו׳ ג״ז משנה בפ״ק דתרומה: (נד) ומה שכתב ואין תורמין מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח כ״כ הרמב״ם בפ״ה מהלכות תרומות וכתב כיצד לקט ירק היום ולקט ממנו למחר אין תורמין מזה על זה אא״כ דרכו להשתמר ב׳ ימים וכן ירק שדרכו להשתמר ג׳ ימים כגון המלפפונות כל שלקט בג׳ ימים מצטרף ותורם מזה ע״ז ויש בדברי רבינו עירבוב שכתב על כל הני אין תרומתו תרומה והא ליתא דהא בכל הני אם תרם תרומתו תרומה חוץ ממין על שאינו מינו ומן התלוש על המחובר ומן המחובר על התלוש דבהנך אין תרומתו תרומה אבל בשארא תרומתו תרומה ואין להגיה ולומר דיש לגרוס ואם תרם תרומתו תרומה דאכתי ק״ל למה ממין על שאינו מינו ומהתלוש על המחובר וכו׳ תרומתו תרומה: (נה) ואין תורמין מפירות הארץ על פירות ח״ל וכו׳ ולא מפירות שאינם חייבים בתרומה כגון לקט שכחה ופיאה והפקר וכו׳ משנה בפ״ק דתרומות: (נו) ומה שכתב אפילו אחד חיובו מד״ת ואחד חיובו מדבריהם אין תורמין מזה על זה כן כתב הרמב״ם פ״ה מה׳ תרומות והוא נלמד ממתניתין דפ״ה דתרומות גבי תורם מעציץ שאינו נקוב על הנקוב ומדמאי על הודאי:
(נז) ומה שכתב רבינו ואם תרם אין תרומתו תרומה טעות הוא דבתורם מדבר שחיובו מדבריהם על דבר שחיובו מן התורה תנן תרומה ויחזור ויתרום ובתורם מדבר שחיובו מן התורה על דבר שחיובו מדבריהם תנן תרומה ולא תאכל עד שיפריש עליה תרומה ומעשרות וכן פירש הרמב״ם בפ״ה מהלכות תרומה: (נח) עושה אדם שליח להפריש לו תרומותיו ומעשרותיו בפ״ג ובפ״ד דתרומות תנן דאומר אדם לשלוחו צא ותרום ובריש פ״ב דקידושין (מא:) יליף לה מקראי: (נט) ומה שכתב ואין עושין שליח נכרי בפ״כ דקידושין יליף לה מדרשא דקרא:
(ס) חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה: חרש וכו׳ משנה בריש תרומות:
(סא) ומה שכתב אבל התורם משלו על של חבירו הרי זו תרומה וטובת הנאה שלו וכו׳ כן פסק הרמב״ם בפ״ב מהלכות תרומות תרומה ותיקון פירותיהם וטובת הנאה שלו ויש לתמוה דהא בפרק אין בין המודר (נדרים לו:) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא ולא איפשיטא ובתר הכי בעי רבי ירמיה התורם משלו על של חבירו טובת הנאה על מי ואסיקנא דטובת הנאה של תורם וכיון דבעיא קמייתא לא איפשיטא היאך כתבו בפשיטות דה״ז תרומה ואפשר דמשמע להו דרבי ירמיה דבעי טובת הנאת של מי פשיטא ליה דתורם משלו על של חבירו לא צריך דעתו דאי הוה צריך פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי דהא כיון דתורם שליחוחיה עביד אינו בדין שיהא טובת הנאה של תורם: (סב) התורם משל חבירו ומצאו בעל הפירות וא״ל כלך אצל יפות וכו׳ עד אפילו אין יפות מאלו תרומתו תרומה בפ״ב דמציעא (דף כב:) ובפ״ב דקידושין (נב:) ומ״ש רבי׳ התורם משל חבירו שלא ברשות כ״כ ג״כ הרמב״ם בפ״ד מה׳ תרומות והוא תימה דהא בפ״ב דמציעא אוקמוה דוקא בדשוייה שליח דאל״כ מי הויא תרומתו תרומה והא אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלא הב״ע כגון דשוייה שליח ולא א״ל תרום מהני וסתמיה דבע״ה כי תרום מבינונית ואזל איהו ותרם מן היפות וכו׳ שמא י״ל דשלא ברשות דקאמרי לאו למימרא דלא שוייה שליח אלא היינו לומר דשוייה שליח לתרום ולא הרשהו בפירוש לתרום מן היפות אבל הרמב״ם כ׳ בלשון הזה התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא ב״ה ואמר לו כלך אצל יפות וכו׳ משמע ודאי דשלא ברשות שכתב בסיפא היינו שלא נתן לו ב״ה רשות דלא שוייה שליח כלל וא״כ הדרא קושיין לדוכתא ועוד איכא למידק הני תרי בבי דנקט ומהיכא יליף להו ונ״ל דשלא ברשות בין דרישא בין דסיפא היינו שלא נתן לו ב״ה רשות ולא שוייה שליח כלל וטעמא מדאיתא התם בפ״ב דמציעא אמימר ומר זוטרא ור״א איקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסי׳ רמוני ותמרי ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלו מר זוטרא לא אכל אדהכי אתא מרי בר איסק א״ל לאריסיה אמאי לא אייתית לרבנן מהנך שפירתא א״ל אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא נמי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה א״ל הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא ליה ובפ״ב דקידושין נמי אמרינן גבי ההיא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מריה דשיכרא אמר ליה אמאי לא תיתב ליה מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משמע דאפילו בכה״ג שלקחו פירותיו שלא ברשות אילו תרמו מהם ובא ואמר כלך אצל יפות הויא תרומתו תרומה והשתא דאתית להכי הא דתניא אם בא ב״ה ואמר לו כלך אצל יפות תרומתו תרומה על כרחך אע״ג דלא שוייה שליח הוא וטעמא דכיון דמידי דמצוה הוא כיון דגלי דעתיה השתא דיינינן דהכי הוה דעתיה מעיקרא והוי כאילו שוייה שליח ואע״ג דבפ״ב דמציעא אמרינן הכי נמי מסתברא דבדשוייה שליח עסקינן דאי סלקא דעתך דלא שוייה שליח מי הויא תרומתו תרומה התם לא הוה מפלגינן בין מידי דמצוה ולאו דמצוה וכדהוה ס״ד דאמימר ורב אשי אבל למאי דאסיקנא לפלוגי בינייהו אזל ליה ההוא ה״נ מסתברא דכיון דמידי דמצוה הוא אע״ג דלא שוייה שליח נמי מהני אי גלי דעתיה בתר הכי והרמב״ם כתב לשון הברייתא ולגלות על פירושה כתב או שירד לתוך שדה חבירו וכו׳: (סג) חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה וכו׳ משנה בפ״ק דתרומות והטעם מפורש בתוספתא כפ״ג בחרש מפני שאינו שומע הברכה ואלם וערום מפני שאינם יכולים לברך והשיכור והסומא מפני שאינם יכולים לכוין ולהפריש את היפה:
ודע דתנן התם דבעל קרי נמי לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה והשמיטו הרמב״ם ורבינו משום דמתני׳ ע״פ תקנת עזרא שהתקין טבילה לבעלי קריין וכיון דבטלוה לטבילותא כדאיתא בפרק מי שמתו (ברכות כ.) סמי מכאן בעל קרי: (סד) קטן שהגיע לעונת נדרים וכו׳ משנה בפ״ק דתרומות וכר׳ יוסי דאמר הכי: (סה) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו צא ותרום וכו׳ בפ״ד מהלכות תרומה:
(סו) ומה שכתב דאין חזקתו תרומה בפ״ק דחולין (יב.) בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן ופשיט ליה הכי:
(סז) ומה שכתב שאין אומרים חזקה שליח עושה שליחותו אלא להחמיר בפ׳ התקבל אהא דקאמר התם (גיטין סד:) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל נשים שבעולם:
(סח) ומה שכתב וכן פסק רבינו תם כן כתבו התוס׳ בפרק בכל מערבין (עירובין לב.):
(סט) ומה שכתב אבל הר״ש פסק דאפי׳ בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו וכו׳ גם זה כתבו התוספות שם וטעמו משום דהתם איפליגו רב נחמן ורב ששת במילתא דרב נחמן אמר בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקה שליח עושה שליחותו וקיימא לן דהלכתא כרב ששת באיסורי ומשום דקשיא ליה דבפרק התקבל אמרינן בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת ניתן לי ואבד דאין דבר שבערוה פחות משנים ופריך מהא דאמרינן האומר לחבירו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם ומשני כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא לקולא לא ובפ״ק דחולין נמי מסיק לעולם אין שליח עושה שליחותו ומשום הכי האומר לחבירו צא ותרום אין חזקתו תרום ואע״ג דרב נחמן קאמר ליה מ״מ משמע דתלמודא הכי מסיק תירץ ר״י דרב ששת נמי לית ליה חזקה שליח עושה שליחותו אלא במקום שאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו ולכך בגט אין השליח חושש ליחן גט וההיא דחולין נמי אינו חושש לתרום דאם לא יתרום יראה המשלח שאינו תרום ולא אסיק אדעתיה שמא אחר ישמע ויתרום: (ע) ומה שכתב ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל בפ׳ בכל מערבין:
(עא) פירות השותפין חייבים בתרומות ומעשרות בפרק ראשית הגז (חולין קלו.) וטעמא משום דכתיב מעשרותיכם תרומותיכם:
(עב) ואין השותפין צריכין ליטול רשות זה מזה וכו׳ זה נלמד מדין אריס דלקמן: (עג) תרם האחד מהם ובא השני ותרם וכו׳ בפ״ג דתרומות תנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר״ע אומר תרומת שניהם תרומה וחכ״א תרומת הראשון תרומה ר׳ יוסי אומר אם תרם אחד כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם האחד כשיעור תרומת השני תרומה ובירושלמי מה אנן קיימין אם בממחין אף ר״ע מודה אי בשאינן ממחין אף רבנן מידים אלא אנן כינן קיימין בסתם ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דממחין היינו שמוחין זה על זה וקאמר דבהא אפי׳ ר״ע מודה דכיון דכשתרם הא׳ עדיין לא מיחה חבירו נמצא שתרם ברשות שאין השותפין צריכים ליטול רשות זה מזה וכשבא הב׳ ותרם אם הראשון מוחה בידו מחאתו מחאה ואין תרומת הב׳ תרומה ואם אין האחד מוחה בידו אפילו רבנן מודו משום דגליא דעתיה דמעיקרא לא תרם אלא על חלקו ולא על חלק חבירו אלא בסתם אנן קיימין ר״ע סבר סתם אינן ממחין ורבנן סברי סתמן ממחין ונסתפקו בירוש׳ אם ר׳ יוסי מפרש דברי חכמים או חולק עליהם וסבר הרמב״ם ז״ל שהוא מפרש דבריהם.
(עד) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו לתרום וכו׳ בפ״ד מהלכות תרומה:
ומה שכתב רבינו עליו ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם ל״ל שינה וכו׳ דברים של טעם הם אלא שהרמב״ם סמך על הירושלמי דאהא דתנן בפ״ג דתרומות הרשה את בן ביתו את עבדו ואת שפחתו לתרום ובטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה קאמר בירושלמי ולית הדא פליגא על דרשב״ל דאמר אין אדם מבעל שליחות בדברים תפתר כגון שא״ל לך קבע בצפון והלך וקבע בדרום:
ומה שכתב ואם שינה אפי׳ לא בטיל השליחות אינה תרומה ל״ק דגרסינן בפ׳ התקבל (גיטין סה:) האומר לשלוחו ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות בגרוגרות ועירב לו בתמרים תני חדא עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב ושני רב יוסף כאן בשלי כאן בשל חבירו ופירש״י בשלו עירובו עירוב דלא איכפת ליה אבל אי קשיא הך קשיא דכיון דלא איצטריך הירושלמי לאוקומי כששינה אלא כי היכי דלא תפלוג ארשב״ל לא הו״ל להרמב״ם לאוקמא בהכי דלא קי״ל בהא כר״ל אלא כרבי יוחנן דפליג עליה ואמאי אתי דבור ומבשל דבור כדאיתא בקידושין פ׳ האומר (קידושין נט:) ואסיקנא התם לרשב״ל בתיובתא וכבר השיגו הראב״ד ז״ל השגה זו: (עה) אריס שתרם ובא ב״ה ומצא וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפ״ד מהלכות תרומה והוא תוספתא בפ״ק דתרומות: (עו) האפוטרופסין תורמין על של יתומין משנה בפ׳ הניזקין (גיטין נב.) יתומין שסמכו אצל ב״ה או שמינה להם אביהם אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהם: (עז) נכרי שתרם משלו וכו׳ עד אינה תרומה כלל הכל דברי הרמב״ם בפ״ד והוא במנחות פ׳ רבי ישמעאל (מנחות סו.) אלא שמ״ש רבינו על של ישראל היה נראה שהוא יתר כנטול דמי שהרי אינו בדברי הרמב״ם וגם בגמרא לא משמע כן אלא בתורם פירותיו מיירי דהכי איתא בגמרא חלת נכרי בארץ ותרומתו בח״ל מודיעין אותו שהוא פטור ודייק מינה הא תרומתו בארץ אסור ומדמעת ומסיק דהיינו מדרבנן אבל מדברי התוספות נראה בספ״ק דבכורות (יא:) דמפרשי דהא דתנן בפ״ג דתרומות הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה בתורם משלו על ישראל:
(עח) ומה שכתב ומדרבנן הוא תרומה מפרשא טעמא בגמרא משום בעלי כיסין וכתב הרמב״ם בלשון הזה ומדבריהם גזרו שתהיה תרומה משום בעלי כיסין שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתנה אותו בנכרי כדי לפטרו ואצל ח״ל כתב הרמב״ם כלשון הזה אבל נכרי שהפריש תרומה בח״ל לא גזרו עליה ומודיעין אותו שא״צ ואינה תרומה כלל:
(עט) ומה שכתב בודקין הנכרי שהפרישה וכו׳ בפ״ק דערכין (ו.) אמר רב יהודה אמר רב נכרי שהפריש תרומה מכריו בודקין אותו אם בדעת ישראל הפרישה תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה חיישינן שמא בלבו לשמים. פירש״י מכריו. מתבואה של עצמו: אם אמר בדעת ישראל הפרשתי. שלמקום שתרומה של ישראל הולכת תלך זו: טעונה גניזה. ואסורה בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש הלכך יגנזוה ובזמן הזה עסקינן דהקדש אסור בהנאה: (פ) אין הישראל חייב לטפל בתרומה להביא אותן מן הגורן לעיר וכו׳ ברייתא בסוף פרק הזרוע (חולין קלד:) אין מביאין תרומה לא מגורן לעיר ולא ממדבר לישוב ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה מפני הפסד תרומה:
(פא) אסור לכהן שיטול תרומה או שאר מתנותיו עד שיפרישום הבעלים וכו׳ ואף אחר שהורמו לא יטול אותם אלא מדעת הבעלים וכו׳ בפ׳ הזרוע (שם) ונתן ולא שיטול מעצמו:
(פב) ומה שכתב ואם לקחן שלא מדעת בעליהן זכה בהן וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפ׳ י״ב וכן כתב סמ״ג:
(פג) ומה שכתב ואסור לכהנים ולוים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהם בריש פרק עד כמה (בכורות כו:):
ומה שכתב ואסור לישראל להניחן לסייען שם הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועה ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנים להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עושין כן חיללו ועליהם הכתוב אומר שחתם ברית הלוי ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו:
(פד) נותן תרומה לכהן ע״מ להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן וכו׳ פ״ק דקידושין (ו:):
(פה) וכן אסור להם שיחטפו תרומה ומעשרות ואפילו לשאול אותם בפיהם אסור וכו׳ בפרק הזרוע (חולין קלג.):
(פו) לא יתן אדם תרומה לשומר שדהו ולא בכור לשומר עדרו וכו׳ בפרק עד כמה כתבתיה בסמוך:
(פז) כתב הרמב״ם רשאי ישראל לומר לישראל הילך סלע זו וכו׳ פ׳ י״ב מהלכות תרומה והוא ברייתא בפ׳ עד כמה (בכורות כז.):
(פח) ומה שכתב בד״א שהיו הבעלים רוצים ליתן אותם לאחד מב׳ כהנים אלו בחנם וכו׳ בירושלמי דדמאי פ״ו ואוקמוהו לברייתא זו דפ׳ עד כמה הכי כי היכי דלא תקשי לרבי יוחנן דאמר אין אדם מביא מעשרותיו בטובת הנאה:
(פט) ומיהו בבכורות פ׳ עד כמה משמע דדוקא בתרומה ומעשר שרי וכו׳ אבל בבכור זרוע לחיים וקיבה אסור כלומר וקשיא להרמב״ם שסובר דבכור ושאר מתנות שוים לתרומה ואמת הדבר דהתם לא קתני דרשאי לומר הילך סלע זה וכו׳ אלא בתרומה וקאמר עלה בגמרא ותנא מ״ט לא אמר מתנות כהונה אמר לך תרומה דקדושת הגוף היא דכיון דלא מתחלא לא אתי למטעי ביה הני כיון דקדושת דמים נינהו אתי למיטעי בהו סבר מיתחל קדושתייהו אד׳ זוזי ואתי למנהג בהו מנהג חולין ופירש״י אבל הני מתנות ובכור דקדושת דמים נינהו דאם רצה כהן למכור בשר זרוע ולחיים וקיבה מוכרן לישראל ותו לא בעי ישראל למכלינהו צלי בחרדל כי היכי דעביד כהן הלכך אתי האי כהן למיטעי בהו וסבר כיון דבני קנייה נינהו תתחל קדושתייהו אד׳ זוזי דיהיב אבי אמו ואתי למנהג בהו מנהג חולין שלא יאכלם בצלי ובחרדל כדינם המפורש בפ׳ הזרוע והא ודאי שאם הרמב״ם היה מפרש כן לא היה כותב מ״ש ואפשר שהוא ז״ל היה מפרש דהאי תנא ס״ל כב״ש דאמרי׳ (שם לב:) ימנה ישראל עם הכהן על הבכור וס״ל דה״ה לשאר מתנות והיינו דקאתי למנהג בהו מנהג חולין כלומר להאכילם לישראל וצ״ל דס״ל דהא דאסור למנות ישראל עם הכהן על הבכור לב״ש היינו דוקא בלא פדיון אבל ע״י פדיון מותר והיינו דקאמר דקדושת דמים נינהו ואתי למיטעי לומר שכבר נתחללה קדושתם על הנך ד׳ זוזי דיהיב אבי אמו ויאכילם לישראל משום הכי לא שרי למימר הכי אלא בתרומה דקדושה קדושת הגוף אבל לא בשאר מתנות וכיון דאנן לא קי״ל כב״ש אלא כב״ה דשרו למנות עליו אפילו נכרי ממילא משמע דכי היכי דשרי למימר הכי בתרומה שרי נמי בבכור ושאר מתנות:
ומה שכתב עוד ואיתא נמי התם דוקא ישראל שרי למימר הכי לישראל חבריה וכו׳ זה פשוט שם ופירש״י אם היה כהן נותן סלע כדי שיתנוהו לכהן אחר קרובו אסור משום דכיון דלדידיה חזי נראה ככהן המסייע והרמב״ם לא חשש לכתוב בהדיא וכהן לכהן לא משום דכיון דכתב רשאי ישראל לומר משמע בהדיא דוקא ישראל הוא רשאי לומר כן אבל לא כהן:
(צ) אסור לעשות סחורה בתרומות ומעשרות כו׳ משנה בפ״ז דשביעית וכתב ר״ש דטעמא משום דדילמא אתי בהו לידי תקלה:
(צא) כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וכן אם קנה עבדים פשוט בפ׳ אלמנה לכ״ג (יבמות סו.) ובפרק הערל (יבמות ע.) ובכמה דוכתי ומקרא מלא הוא וכהן כי יקנה נפש וגו׳:
ומה שכתב ודוקא עבדים כנענים אבל שאר עבדים אפי׳ נרצע אינו אוכל וכו׳ בר״פ הערל ולמדו כן מדכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש ודרשו תושב זה קנוי קנין עולם ושכיר זה קנוי קנין שנים:
וכהן אפילו ערל וטמא שאינן אוכלין מאכילין לנשיהם ולעבדיהם משנה ר״פ הערל:
(צב) בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו וכו׳ ובת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו וכו׳ משנה בפרק אלמנה לכ״ג (יבמות סו.):
(צג) כהן הדיוט שנשא גרושה והכניסה לו וכו׳ ג״ז משנה שם והתם מפ׳ טעמא. ודע דהתם משוה כ״ג שנשא אלמנה לכהן הדיוט שנשא גרושה וא״ת למה השמיט רבינו דין כ״ג שנשא אלמנה י״ל מפני שאין כ״ג בזמן הזה ואין להקשות דא״כ כל דינים הללו הו״ל להשמיט שהרי אין אכילת תרומה בזמן הזה מפני שכולנו טמאים די״ל שכתבם משום דנפקא לן מינה להאכיל בחלת ח״ל וכ״כ הוא ז״ל בסמוך:
(צד) בת ישראל שנשאת לכהן ומת ויש לה זרע ממנו ואינה מעוברת וכו׳ פשוט שם וטעמא משום דעבדי מלוג אוכלים בשבילה והיא אוכלת בשביל בניה ועבדי צ״ב אוכלים בשביל בניה:
(צה) הניחה מעוברת ואין לה זרע ממנו לא היא ולא העבדים אינם אוכלים וכו׳ ג״ז פשוט שם משום דשאינו ילוד אינו מאכיל:
(צו) ואם הניחה מעוברת וגם יש לה זרע ממנו אם יש בהם זכר וכו׳ שם (סו.) במשנה בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדי בתרומה מפני חלקו של עובר ופירש״י והניחה מעוברת. אע״פ שיש לה בנים ממני והיא אוכלת בתרומה לא יאכלו עבדי צ״ב לפי שהן של יורשיה ויש לעובר בהן חלק ואין לעובר כח להאכיל בתרומה ותניא בברייתא הניח בנים והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלים כדרך שהיא אוכלת עבדי צ״ב לא יאכלו מפני שהן חלקו של עובר רשב״י אומר זכרים כולם יאכלו נקבות לא יאכלו שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום הבן כלום וא״כ הויא נקבה פסל׳ דכיון שכל אותם שלפנינו נקבות יש לו לעובר חלק בהם ואפילו היא נקבה וכתב הרא״ש לענין פסק הלכה נראה דעובר יש לו זכייה ופוסל בעבדי אביו אם אין לו אחים ואם יש לו אחים אינו פוסל כרשב״י דאמר ייכרים יאכלו כולם דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והוה ליה זכרים מיעוטא. אבל הרי״ף פסק דלית הלכתא כרבי יוסי אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קנייה ואין לו חלק עד שיולד הלכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד וכך הם דברי הרמב״ם בפ״ח מה׳ תרומה ודברי רבינו כאן הם ע״פ פסק הרא״ש ז״ל:
(צז) ומה שכתב ובת כהן שנשאת לכהן והניחה מעוברת וכו׳ שם אמרו לו לרבי יוסי מאחר שהעדת בנו על בת ישראל לכהן אף בא כהן לכהן לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר א״ל זו שמעתי וזו לא שמעתי ובגמ׳ איבעיא להו טעמא דרבי יוסי משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא או דלמא משום שאינו ילוד אינו מאכיל למאי נ״מ לעובר במעי כהנת ואסיקנא התם בקשיא למ״ד דטעמיה משום שאינו ילוד אינו מאכיל וא״כ כל שהוא במעי כהנת מאכיל כאילו נולד כבר והיינו לפסק הרא״ש אבל להרי״ף ולהרמב״ם שפסקו דאין לעובר קנייה ולא חלק עד שיולד אע״פ שהוא במעי כהנת אינו מאכיל כלל ומיהו אמר ועבדי מלוג אוכלים מפני שהיא בת כהן ואע״ג דתנן התם העובר פוסל ואוקמיה בגמרא בבת כהן משום דכתיב בנעוריה פרט למעוברת לא אמרו כן אלא בבת כהן לישראל דהכי איתא בגמרא אי בת כהן לישראל היא פסיל לה בנעוריה פרט למעוברת משמע אבל בת כהן לכהן אפילו מעוברת בנעוריה מיקרי כיון שאינה מעוברת אלא מכהן:
(צח) בת כהן שנשאת לישראל ומת ויש לה זרע או שהניחה מעוברת לא תחזור לבית אביה כלל לאכול משנה שם ובפרק יש מותרות (פו פז.) ומה שאמר מת הזרע חוזרת משנה בפ׳ יש מותרות:
(צט) בת ישראל מאורסת לכהן או שומרת יבם לכהן אינה אוכלת וכן בת כהן מאורסת לישראל או שומרת יבם לישראל נפסלת משנה בפרק אלמנה לכ״ג (יבמות סז:) ובפרק יש מותרות (יבמות פה:):
(ק) בת כהן נשואה לישראל חש״ו פוסלה ובת ישראל נשואה לחש״ו כהן אינו מאכילה משנה וגמ׳ בפ׳ אלמנה לכ״ג (יבמות סז. סח. סט.):
(קא) ישראל שבא על בת כהן באונס או בפתוי אינו פוסלת ואם נתעברה ממנו פוסלה וכהן שבא על בת ישראל באונס או בפתוי אינה אוכלת עד שתלד משנה שם (סט.):
(קב) כל זרע הכהן מאכיל ושל ישראל פוסל אפי׳ הוא ממזר כיצד בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן וילדה בת והלכה הבת ונשאת לממזר וכו׳ עד שהרי זרע הישראל קיים הכל במשנה פ׳ אלמנה לכ״ג (יבמות שם):
(קג) בת ישראל שיש לה זרע מכהן שאוכלת בשבילו ונשאת לישראל וכו׳ בת אותו זרע חוזרת לאכול וכו׳ משנה שם בפרק יש מותרות:
(קד) אע״פ שאין עתה תרומה נ״מ לחלה וכו׳ בא ליתן טעם למה כתב כל דינים אלו הואיל ואין אכילת תרומה בזמן הזה:
(קה) אפילו למ״ד לא בטלה קדושת עזרא וחיוב תרומות ומעשרות האידנא דאורייתא היינו דוקא בזורע שדהו ואוכל תבואתה אבל זורע ומוכר אינו אלא מדרבנן וכן הלוקח אפילו מחבירו ישראל אינו חייב לעשר אלא אדרבנן וכו׳ בפרק הפועלים (בבא מציעא פח.) אהא דדריש התם מכנפשך דלוקח חייב פריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא מפני מה חרבו חנויות בית הינו ג׳ שנים קודם ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה שהיו אומרים עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ואף על פי שהרמב״ם כתב כן בה׳ מעשר ולא בה׳ תרומה אין לומר דלא תיפטר מדאורייתא אלא ממעשר ולא מתרומה דא״כ מאי פריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב לישני ליה נהי דבמעשר לא מיחייב בתרומה מיהא חייב אלא ודאי אף מתרומה פטור מדאורייתא ולא כתבה הרמב״ם גבי מעשר אלא משום דקרא גבי מעשר כתיב:
ומה שכתב על לוקח מן הנכרי ומיהו מדרבנן חייב לעשר אפילו למ״ד יש קנין לנכרי בא״י כן משמע בהקומץ רבה (מנחות לח.) בהא דתניא אר״ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין וכו׳ וכ״כ התוס׳ בס״פ השואל (בבא מציעא קא.) ובפרק הפועלים (בבא מציעא פח.) וכ״כ הראב״ד בפי״א מהלכות מעשר אצל דברי הרמב״ם שם ובפ״ה מה׳ תרומות נראה דאף מדרבנן פטור ואע״פ שהוא סבור דאין קנין לנכרי בא״י להפקיע מתרומה ומעשרות כמבואר בדבריו פ״א מהלכות תרומה וגם סמ״ג כתב בשם רבינו שמשון דשמא אפי׳ מדרבנן פטורים בתבואה של נכרי בזמן הזה הואיל ואף בקדושת ישראל אין שם חיוב מן התורה לרבנן דרבי יוסי וכ״כ מורי רבינו יהודה וכן הכרח עכ״ל:
ומיהו כתב הרמב״ם דהיינו דוקא כשנגמרה מלאכתו בידי נכרי אבל אם לקחן ישראל מיד נכרי אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים בכל מן התורה וכתבו רבינו בסמוך בשמו וגם סמ״ג כתב כן:
ודוקא בלוקח אחר שמירחום הבעלים אבל הלוקח קודם שמירחום הבעלים חייב לעשר מן התורה וכו׳ כ״כ התוס׳ בהפועלים ובהקומץ רבה ובפ״ק דבכורות בשם ר״ת משום דקשיא ליה דבהפועלים דרש״י תבואת זרעך ולא לוקח ובפ״ק דבכורות (יא:) משמע דלוקח אפילו מנכרי חייב לעשר מן התורה ותירץ דבהפועלים מיירי בלוקח אחר מירוח ובפ״ק דבכורות איירי בלוקח קודם מירוח מתבואת זרעך קרינן ביה ואע״פ שכתבו שם התוס׳ דריב״ם משני איפכא דהלוקח שאינו ממורח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע טבל מיניה לא חשש רבינו לכתוב אלא דברי ר״ת משום דאיהו מריה דתלמודא טפי ועוד דהרמב״ם פסק כמותו בפ״ב מה׳ מעשר ועוד דלדבריו צריך לחלק בין לוקח מישראל ללוקח מנכרי וכמ״ש סמ״ג דהלוקח מנכרי הוי איפכא דלוקח קודם מירוח חייב ולוקח אחר מירוח פטור ולפי׳ ר״ת לוקח מנכרי ולוקח מישראל שוים: (קו) המוכר פירות שדהו לנכרי אפילו לאחר שגדלו השליש ומירחם הנכרי פטור מן התורה וכו׳: (קז) לשון הרמב״ם פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בא״י אם נגמרה מלאכתן ביד נכרי פטורה מכלום וכו׳ כל מ״ש כאן רבינו בשם הרמב״ם הוא בפ״א מה׳ תרומות ותחלת דבריו מבוארים בפ״ק דבכורות (יא:) א״ר שמואל בר נתן א״ר חנינא הלוקח טבלים ממורחים מן הנכרי מעשרן והן שלו דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו נכרי דגנך אמר רחמנא ולא דגן נכרי אלא דמרחינהו ישראל מרשות נכרי מעשרן דאין קנין לנכרי בארץ להפקיע מידי מעשר והן שלו דא״ל אתינא מכח גברא דלא מצית משתעי דינא בהדיה ופירשו התוס׳ מרחינהו ישראל מרשות נכרי אחר שלקחן ישראל מרחן וה״ק הלוקח טבלים מן הנכרי והן עכשיו ממורחין מעשרן ושם נתנו טעם למה אינו נותן תרומת מעשר לכהן במתנה אריב״ל מנין ללוקח טבלים ממורחים מן הנכרי שהוא פטור מתרומת מעשר שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהנים טבלים שאתה לוקח מן הנכרי אי אתה מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן כלומר אלא מוכרם לו ודמיה חולין דהא פשיטא דאסור זר לאכלם ככל תרומת מעשר דעלמא וכבר כתב הרמב״ם טעם זה ומדמיעט קרא תרומת מעשר לכהן מטבלים דנכרי שמעינן דלוקח טבלים מן הנכרי חייב בתרומה ומעשרות מן התורה ודוקא כשנגמרה מלאכתן ביד ישראל אבל נגמרה מלאכתן ביד נכרי פטורים כדדריש מדגנך ולא דגן נכרי: (קח) ומה שכתב מכר הנכרי הפירות שלו לישראל כשהן מחוברים בקרקע אם עד שלא באו לעונת המעשרות וכו׳ נ״ל שכתב רבינו כן מדתנן בפ״ב דמעשרות הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא באו לעונת המעשרות חייב ומשבאו לעונת המעשרות פטור רבי אומר אף לפי חשבון כלומר פליג את״ק דפטר כשבאו לעונת המעשרות אע״פ שמוסיף ברשות ישראל דסבר רבי דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון דאם הביא שליש ביד נכרי וב׳ שלישים ביד ישראל חייב כתב הרמב״ם דין זה בפרק הנזכר ופסק כת״ק ומשמע ליה דע״כ לא קאמר ת״ק אלא בסוריא לפי שיש בה קנין לנכרי כדאיתא בס״פ השולח (גיטין מז.) אבל בא״י דאין לנכרי קנין בה מודה דלפי חשבון כר׳ ואע״ג דלענין הפרשת תרומה ומעשר לא נ״מ מידי דכיון דגמרן ביד ישראל אפי׳ לקחן מן הנכרי אחר שנתלשו חייב כמ״ש בסמוך מ״מ נ״מ לענין נתינתם דלוקח מן הנכרי אחר שנתלשו אינו נותן תרומת מעשר לכהן ומעשר אחר ללוי אלא מוכרם להם ואילו לוקח מן הנכרי עד שלא באו לעונת המעשרות נותנם להם ואם לקחן אחר שבאו לעונת המעשרות נותן להם לפי חשבון ומוכר להם לפי חשבון: (קט) ומה שכתב ישראל שמכר פירותיו לנכרי וכו׳ נראה שלמד כן מדתניא בפ׳ השולח (שם) ישראל שלקח שדה מן הנכרי וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייב במעשר שכבר נתחייבת במעשר יש ללמוד ממנה בין שמכר הישראל בין שמכר הנכרי כי היא כוללת שתיהם:
ומה שכתב וכן נכרי שגומר פירותיו של ישראל וכו׳, ומה שכתב מכר הנכרי לישראל פירות מחוברין וכו׳, ומה שכתב פירות א״י שיצאו לח״ל פטורים וכו׳ בפרק ב׳ דחלה פירות ח״ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה יצאו מכאן לשם ר״א מחייב ור״ע פוטר וידוע דהלכה כר״ע מחבירו ומשמע להרמב״ם דדין תרומות ומעשרות שוה לדין חלה:
ומה שכתב ואם יצאו לסוריא חייבים מדבריהם, ומ״ש ופירות ח״ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה משנה כתבתיה בסמוך:
ומה שכתב ואם נקבעו למעשר ביד ישראל וכו׳: (קי) אע״פ שהלוקח מן הנכרי ומישראל שוים וכו׳ ובזה יש חלוקין שהלוקח מן הנכרי צריך להפריש וכו׳ זה כבר נתבאר:
(קיא) ומה שכתב והלוקח מישראל אם המוכר חבר וכו׳ זה פשוט ומבואר בכמה דוכתי (פ״ב דדמאי):
(קיב) ומה שכתב ואם הוא ע״ה מפריש אחד מעשרה זה הוא דין הדמאי המוזכר בכל מקום ונתבאר ענינו בסוף סוטה (מח.):
(קיג) ומה שכתב דמעש״ר ומעשר עני יעכב לעצמו בפ״ק דיומא (ט.) אמרו על הדמאי מעש״ר ומעשר עני לא המע״ה ולמד משם רבינו לתרומת מעשר שמוכרה לכהן והדמים שלו וכתב הרמב״ם בפרק ט׳ מה׳ מעשר שבמעשר שני אין חילוק בין ודאי לדמאי לפי שאין בו הפסד שהרי בעליו אוכלים אותו כלומר ובזמן הזה מתחלל על ש״פ: (קיד) כתוב בס״ה אף על פי שלוקח מנכרי ומישראל אינם אלא דרבנן אין תורמין מזה על זה לפי שיש יותר חיוב בלוקח מישראל מבלוקח מנכרי וכו׳ כן דקדקו התוס׳ בפרק הפועלים (בבא מציעא פח.) ובספ״ק דבכורות (יא.) מההיא דר״ש שזורי דפרק הקומץ רבה (מנחות לא.):
בפ״ו דדמאי תנן המקבל שדה מישראל מן הנכרי ומן הכותי יחלק לפניהם כלומר ואינו צריך לא לתרום ולא לעשר החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו וכתב הרמב״ם בפ״ז מהלכות מעשר איזהו חוכר ואיזהו מקבל חוכר שחוכר הקרקע בדבר קצוב מן הזרע בכך וכך סאה בין עשתה הרבה בין עשתה מעט מקבל הוא שיקבל אותו בחלק ממה שתעשה חציו או שלישו או מה שיתנו ביניהם וכך פירשו בירושלמי ומשמע לרבינו דטעמא דמקבל פטור מלתרום ומלעשר הוי משום דס״ל להאי תנא יש קנין לנכרי אבל הרמב״ם אע״פ שפסק דאין קנין לנכרי פסק כסתם מתני׳ דיחלק לפניהם וטעמו משום דבחלק הנכרי לא שייך לפלוגי בין יש קנין לאין קנין דאע״ג דאין קנין מ״מ אין ישראל חייב לעשר חלקו של נכרי ורבינו נמי אפשר דלא איירי בחלקו של נכרי דבההוא לית דין ולית דיין אלא בחלקו של ישראל קאמר דלמ״ד יש קנין א״צ לעשר כיון שאין הקרקע של ישראל:
ומה שכתב רבינו בשם הרמב״ם דאין קנין לנכרי בא״י הוא בפ״א מהלכות תרומה וטעמו מדאיפליג רבה ור״א במילתא בס״פ השולח (גיטין מז.) ומשמע התם דרב אשי ס״ל כרבה דאמר אין קנין דמתרץ מתני׳ אליביה: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון