×
Mikraot Gedolot Tutorial
טור
פירוש
הערותNotes
E/ע
טור יורה דעה רנ״אטור
;?!
אָ
(א)  כל הפושט ידיו ליטול נותנין לו אפילו גוי שמפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל משום דרכי שלום כתב ה״ר אליעזר עני מישראל העובר על אחת מכל המצות אינו בכלל וחי אחיך עמך ואין חייבין ליתן לו צדקה עד שידעו ששב בתשובה. (ב)  וכן אם הוא משומד אפילו לתיאבון. (ג)  הנותן לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה וכן הנותן מתנות לאביו ולאמו והן צריכין להן ה״ז בכלל צדקה ולא עוד אלא שצריך להקדימם לאחרים ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו צריך להקדימו לכל אדם ועניי ביתו קודמין לעניי עירו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת שאלה ראובן היה לו עניים הרבה קרובים בעיר ושמעון שכנו לא היה לו ורצה ראובן לעשות קצבה גדולה לעניי העיר לחלק להם ולמעט קצבת העניים האחרים הבאים מפני שאמר עניי עירך קודמין ושמעון לא רצה וכתב ה״ר יצחק בר ברוך שאין שומעין לראובן דהא דאמרינן דעניי עירך קודמין היינו שלא לשלוח לעיר אחרת אבל הבאים לעיר לא אמרינן עניי עירך קודמין אלא קודם ימעיטו לעניים שבעיר ויתנו לעני הבא כפי מה שיוכלו ע״כ ואינו נ״ל דודאי עניי העיר קודמין.
כתב ה״ר סעדיה חייב אדם להקדים פרנסתו לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו שנאמר וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי אחיך וכן אמרה הצרפית לאליהו ועשיתי לי ולבני תחילה לי ואח״כ לבני והודה לה אליהו ואמר לה לך ולבנך תעשה באחרונה.
ואחר שיפרנס נפשו יקדים פרנסת אביו ואמו לפרנסת בניו ואח״כ פרנסת בניו ואם אביו ובנו שבוים ואין לו במה לפדות שניהם יפדה האב ויעזוב הבן ואחר הבנים אחיו ואחר אחיו הקרובים ואחר הקרובים אליו שכניו ואחר שכניו אנשי העיר ואחר אנשי עירו שבויי שאר ארצות.
(ו)  ומצוה שיהיו בני ביתו עניים יתומים ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם מהרבות בעבדים ותחשב לו לצדקה. (ז)  וחייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום שלא ימות הרעב ברעב. (ח)  ומקדימין האשה לאיש בין להאכילה בין לכסותה מפני שמתביישת לשאול וכן באו שניהם להשיא מקדימין אותה להשיאה. (ט)  כתב הרמב״ם היו לפנינו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות כולן מקדימין הכהן ללוי והלוי לישראל והישראל לחלל והחלל לשתוקי והשתוקי לאסופי והאסופי לממזר והממזר לנתין והנתין לגר והגר לעבד משוחרר בד״א בזמן שהם שוין לחכמה אבל אם היה כ״ג עם הארץ וממזר ת״ח ת״ח קודם וכל הקודם בחכמה קודם לחבירו ואם היה אחד מהם רבו או אביו אף על פי שיש שם גדול מהם בחכמה רבו או אביו שהוא ת״ח קודם לזה שהוא גדול ממנו. (י)  מי שבא ואומר האכילוני אין בודקין אחריו אם הוא רמאי אלא מאכילים אותו מיד היה ערום ובא ואמר כסוני בודקין אחריו אם הוא רמאי ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד לפי כבודו. (יג) תשובה שאלה לא״א זכרונו לברכה שאלת לציבור שיש להם ליתן לרב או להשליח ציבור ואין סיפק בידם ליתן לשניהם איזה מהם קודם אם הוא רב מובהק ובקי בתורה בהוראות ובדינין ת״ת קודם ואם לאו שליח ציבור עדיף להוציא הרבים ידי חובתן. (יד) ושכתבת שיש אומרים שיכולין לשנות אפילו מת״ת לצורך ל׳ פשיטים להגמון בכל שנה לפי שהוא הצלת נפשות שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכום ויפשיטום ערומים הדין עמהן כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
(א) כל הפושט ידו ליטול נותנין לו וכו׳ שמפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ברייתא בס״פ הניזקין (גיטין סא.): (ב) כתב ה״ר אליעזר עני העובר על אחת מכל המצות וכו׳ ז״ל סמ״ג אומר רא״מ שאם היה עבריין במזיד באחת מכל המצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו חייב להחיותו ולא להלותו דכתיב וחי אחיך עמך וכתיב מאחד אחיך וכיון שעבר במזיד יצא מכלל האחוה עד שילקה ומה שמשמע בפ׳ השולח (גיטין מז.) שרבי אמי היה רוצה לפדות מומר אוכל נבילות לתיאבון לפנים משורת הדין היה עושה עכ״ל וז״ל סמ״ק אומר ה״ר אליעזר שאם היה העני עובר עבירה להכעיס אינו חייב לזונו דלא קרינן ביה אחיך עד שישוב וירצה ויקבל עליו את הדין או ילקה כדמוכח בגיטין גבי ההוא דזבין נפשיה ללודאי וגם מומר לתיאבון היה אומר כן ורבי אמי שהיה רוצה לפדות מומר אוכל נבילות לתיאבון לפנים משורת הדין היה עושה עכ״ל ונראה שכך הוא דעת הרמב״ם שכתב בפרק ח׳ מהמ״ע שבוי שהמיר אפי׳ למצוה אחת כגון שהיה אוכל נבילה להכעיס וכיוצא בו אסור לפדותו ומדלא כתב שאם הוא אוכל נבילה לתיאבון מצוה לפדותו משמע דאם רצו לפדותו אין איסור בדבר אבל אינם חייבין לפדותו ולשון רבינו כל׳ סמ״ק אלא שהשמיט תיבת להכעיס. ויש לתמוה על סמ״ק דהא בעובר להכעיס אסור להחיותו כדמשמע בההוא עובדא דרבי אמי וכתבו רבינו בסימן רנ״ב והיאך כתב בו דאינו חייב לזונו דמשמע דלית ביה איסור וגם על רבינו אם דילג תיבת להכעיס מפני כך לומר דעני העובר לתיאבון קאמר יש לתמוה למה חזר לכתוב וכן אם הוא מומר אפי׳ לתיאבון אבל לשון סמ״ג הוא מתוקן ומקובל: (ג) הנותן לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כלומר שהם יותר על ו׳ שנים דאילו פחותים מבן שש חייב הוא במזונותיהם כדאיתא בס״פ אע״פ (כתובות סה:) ואמרינן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ:) עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו הקטנים כלומר שהם יתירים על שש שאינו חייב במזונותיהם וכשהוא זנם צדקה תחשב לו וכן פירש״י: (ד) ומה שכתב וכן הנותן מתנה לאביו וכו׳: [עיין בר״מ פ״ה מהלכות ממרים הלכה ג׳ ועיין בב״י לעיל סימן ר״מ - חי׳ הגהות:] (ה) ומה שכתב ולא עוד אלא שצריך להקדימם וכו׳ במכל שכן הוא נלמד מקרובו דבסמוך וכן משמע נמי בירושלמי פ״א דפיאה ופ״ק דקידושין ע״ל סימן ר״מ: (ו) ומה שכתב אפי׳ אינו בנו וכו׳ וכן מ״ש ועניי ביתו קודמין וכו׳ ועניי עירו וכו׳ הכל דברי הרמב״ם בפ״ז מה׳ מתנות עניים ומבוארים דברים אלו בגמרא בר״פ איזהו נשך (בבא מציעא עא.):
כתב הרשב״א בתשובה דכופין את האב לזון בנו עני ואפי׳ הוא גדול כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר וקודם להם ואינו יכול לומר שיפרנסהו גבאי צדקה עם שאר העניים שכל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחילה כמ״ש בפרק פותחין (נדרים סה:) ומחמירין על האב יותר משאר העם ומבקשים לחייבו יותר מן השאר כההיא דמשה בר עצור דפרק גט פשוט (בבא בתרא קעד:) וגם המרדכי כתב בפ״ק דב״ב שהקרוב חייב לפרנס עני קרובו ולא הגבאי. ואכתוב דבריו באורך בס״ס רנ״ז:
תניא בספרי אחיך זה אחיך מאביך מאחד אחיך זה אחיך מאמך מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך באחד שעריך אנשי עירך קודם לאנשי עיר אחרת בארץ יושבי ארץ ישראל קודמים ליושבי ח״ל ויושבי ח״ל מנלן ת״ל אשר ה׳ אלהיך נותן לך לרבות כ״מ ע״כ וכתבה סמ״ג להאי ברייתא והמרדכי בפ״ק דב״ב כתוב במרדכי בפרק הנזכר דממה שפי׳ רא״מ אהא דאמרינן בפרק פותחין שאני אומר כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחילה שמעינן שאדם הנותן צדקה לסתם עניים שקרובים עניים זוכים בה וכן כתב הכלבו בשם ר״מ שאדם שנדר מעות לצדקה יכול ליתנם לקרוביו וכן המעשר יכול ליתנו לקרוביו:
וכתוב עוד בהגהות מרדכי בפרק הנזכר והא דתנן בסוף פיאה היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה ופי׳ ר״ש היה רוצה להציל ממעשר עני לקרובים עניים נותן לעניים מחצה ונוטל מחצה ואיכא תנא בתוספתא דשרי להציל שני חלקים ומכאן אני למד אדם שנדר צדקה יכול ליתן לעניים קרוביו עד חצי מכל מה שנדר ולמ״ד אפי׳ ב׳ חלקים מציל לקרוביו ה״נ ב׳ חלקים ודוקא אם הפריש צדקה ופי׳ לעניי עולם אבל אם נדר צדקה בסתם ולא גילה בדעתו בשעה שנדר למי רוצה לחלקה יכול ליתן הכל לעניים קרוביו שכל הנודר על דעת תורה נודר והתורה אמרה ענייך קודמים ע״כ. בשם אז״ק. ומיהו אח״כ כתב בהגה״ה אחרת שם וז״ל בתשובת ריב״ם מצאתי שהמפריש מעות לצדקה סתם אין רשאי לחלקם לקרוביו לבד כי הוא חייב לחלק לכל עניי העיר בשוה והכי איתא בתוס׳ דהגוזל קמא האומר תנו מאה דינר לעניים סתם ינתנו לעניי אותה העיר עכ״ל ובפנים במרדכי כתוב השיב רבי׳ אברהם המפריש ממונו לצדקה ויש לו קרוב בעיר אינו רשאי לתתה לקרובו לבדו אלא לגבאי העיר יתננה והם יחלקוה כראוי לכל אחד ואחד והביא ראיות לדבר והיינו שפסק צדקה עם בני העיר אבל יחיד שהתנדב לעצמו יש בידו ליתנו לכל מי שיחפוץ:
וכתוב עוד במרדכי בפרק הנזכר מעשה באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו לימים ירדו קרוביו מנכסיהם וגדולים היו אומרים שיש ליתן אותה צדקה לקרוביו משום דאמדינן דעתיה שאילו ידע שירדו קרוביו מנכסיהם לא היה מניח קרוביו ונותן לאחרים וגדולים אחרים חלוקים עליהן דאדרבה אמדינן דעתיה איפכא דמידי הוא טעמא דיהיב אלא כי היכי דתיהוי ליה כפרה ותלך לפניו צדקתו והשתא דקרוביו עשירים מונע מלעשות מצוה לעצמו וימתין עד שירדו מנכסיהם ועד אותו זמן הוא נדון אלא ודאי הואיל ובההוא שעתא עשירים היו אין להם באותו צדקה אלא כשאר עניים וכתוב עוד שם נשאל ר״מ על ראובן שנתן ממונו לצדקה ואמר הממון ינתן בריוח ומן הריוח יקחו הקהל לשכור רב הישר בעיניהם ואחרי מותו שכרו הקהל רב אחד שהיה קרובו ונמצא רב אחד חתן המקדיש שהיה גדול כמותו אם שייך כאן אומדנא דר׳ שמעון בן מנסיא והשיב אחר שנתן להקהל וכבר בא ליד הגבאי אין לבניו וליורשיו שום כח יותר משאר עניים והקהל יעשו הטוב בעיני ה׳ ואדם דכל מאי דאתי אדעתא דידהו קא אתי וגדולה מזו נ״ל אפילו בחייו אם הודיע כבר לקהל שהוא נודר כך וכך לתת ביד גבאי לעניים שבעיר ושוב העני אפי׳ הוא גופיה לא מצי לעכובי לעצמו והביא ראיות לדבר וכ״נ מדברי הרא״ש שכתב רבינו בסימן רנ״ט ומדברי תשובות להרמב״ן סימן רס״ח:
וכתוב עוד בהגהות מרדכי שם דמדאיתא בירושלמי תבא מאירה למי שמאכיל את אביו מעשר עני יש ללמוד דאם אדם עשיר הפריש צדקה לא יפרנס אביו עני ממנה שלא תבא לו מאירה. כתב המרדכי בפ״ק דמציעא בשם הר״מ אשר שאלת בראובן שיש לו חצי מעשר שיש לו רשות ליתנו לכל עני שירצה אם יכול לתתו לבניו ובנותיו של שמעון קרובו הסמוכים על שולחנו של שמעון אף על פי ששמעון אביהם יש לו ואינו נוטל מן הצדקה נ״ל דכל זמן שהם סמוכים על שולחנו אין יכול ליתן להם אפילו הם גדולים דקיימא לן כרבי יוחנן (בב״מ יב.) דאמר לא קטן קטן ממש אלא אפילו גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן וכיון דידם כידו אסור ליתן להם מעשר עני כיון דאביהם עשיר הוא ועוד יכול להיות בנדון זה כיון דלית לבעלים שיעבוד במעשר עני של כספים אלא טובת הנאה לבעלים לא חשיב כדעת אחרת מקנה אלא כמו מציאה הוי דקיי״ל דטובת הנאה אינה ממון ומטעם זה אפי׳ אם ראובן נתן מעשר לבני שמעון הסמוכים על שלחן אביהם ע״מ שאין לאביהם רשות בהם לא מהני דכיון דטובת הנאה אינה ממון לא מצי מתני ובטל תנאה כיון דידם כיד אביהם דמי כל זמן שסמוכין על שלחן אביהם הוי כאילו אביהם זוכה מיד במעשר עני ואביהם עשיר הוא עכ״ל:
ומי הוא הנקרא עני וראוי ליטול צדקה ואם יש חילוק בין זמן חכמי המשנה לזמן הזה ביאר רבינו בסימן רנ״ג:
שאלה ראובן היו לו עניים הרבה קרובים בעיר וכו׳:
(ז) כתב ה״ר סעדיה חייב אדם להקדים פרנסתו וכו׳:
[בדק הבית: יש לי על ה״ר סעדיה גמגומי דברים:]
(ח) ומה שכתב ומצוה שיהיו בני ביתו עניים ויתומים וכו׳ משנה בפ״ק דמס׳ אבות ואיתא נמי בס״פ הזהב (בבא מציעא ס:): (ט) ומה שכתב וחייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום וכו׳ זה פשוט ונלמד ג״כ מדרב יהודה דאמר בפ״ק דב״ב (ט:) בודקין לכסות ואין בודקין למזונות: (י) ומה שכתב ומקדימין האשה לאיש בין להאכילה בין לכסותה וכו׳ בפ׳ מציאת האשה (כתובות סז.) ת״ר יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין את היתומה ואח״כ מפרנסין את היתום מפני שהאיש דרכו לחזור ואין אשה דרכה לחזור יתום ויתומה שבאו לינשא משיאין את היתומה ואח״כ משיאין את היתום מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש ומשמע דפרנסה היינו בין מזון בין כסות דטעמא דמפני שהאיש דרכו לחזור וכו׳ שייך בין במזון בין בכסות וכן פסק הרמב״ם בפ״ח מהל׳ מתנות עניים והא דתנן בסוף הוריות (דף יג.) האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה והאשה קודמת לאיש לכסותה ולהוציאה מבית השבי צ״ל דלהחיות היינו להצילם אם הם טובעים בנהר וכיוצא אבל אכילה לאו בכלל להחיות הוא אלא דינה כדין הכסות ותנא כסות וה״ה לאכילה דחד טעמא הוא כדאמרן. גרסינן בירושלמי דסוף הוריות אהאי מתני׳ דהאיש קודם לאשה להחיות עד כדון כשהיה זה להחיות וזה להחיות זה לכסות וזה להחיות זה להחיות וזה לכסות נשמעינה מן הדא דאמר ריב״ל כסות אשת חבר קודמת לחיי ע״ה מפני כבודו של חבר לא אמרו אלא כסות אשת חבר וחיי ע״ה אבל אם זה להחיות וזה לכסות אותו שלהחיות קודם ואהא דתנן דאשה קודמת לאיש להוציא מבית השבי מסיים במתניתין בזמן ששניהם עומדין לקלקלה האיש קודם לאשה וכתבו רבינו בס״ס רנ״ב:
ומה שכתב באו שניהם להשיא מקדימין אותה להשיאה ברייתא בפרק מצאת האשה כתבתיה בסמוך:
(יא) כתב הרמב״ם היו לפנינו עניים הרבה וכו׳ בפרק ח׳ מהלכות מתנות עניים והיא משנה בסוף הוריות (הוריות יג.) כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר ממזר לנתין נתין לגר גר לעבד משוחרר ובגמרא (שם) יהיב טעמא לכולהו ובירושלמי אמרו לוי קודם לישראל לוי לאו ישראל הוא א״ר אבין בשעת הדוכן שנינו משמע דהשתא דליכא דוכן אינו קודם לישראל אבל בתלמודא דידן מדלא כתב כן משמע דס״ל דאין לחלק בין זמן לזמן וכ״נ דעת הפוסקים שלא חילקו ומ״ש שישראל קודם לחלל וחלל לשתוקי ושתוקי לאסופי ואסופי לממזר: (יב) ומה שכתב ואם היה אחד מהם אביו או רבו וכו׳ ומה שכתב בד״א בזמן שהן שוין בחכמה אבל אם היה כ״ג עם הארץ וממזר ת״ח ת״ח קודם משנה בסוף הוריות: (יג) מי שבא ואמר האכילוני אין בודקין אחריו וכו׳ היה ערום ובא ואמר כסוני בודקין אחריו וכו׳ פלוגתא דרב הונא ורב יהודה בפרק קמא דב״ב (בבא בתרא ט:) ופסק כרב יהודה דאמר הכי משום דתניא כוותיה: (יד) ומה שכתב ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד לפי כבודו פשוט הוא. תשובה שאלה להרא״ש ששאלת לציבור שיש להם ליתן לרב או לש״צ וכו׳ ושכתבת שיכולין לשנות אפי׳ מת״ת לצורך ל׳ פשיטים וכו׳ בתחילת כלל ששי והדין הראשון כתבו רבינו ירוחם בשם גאון:
כתב הריטב״א בפ״ק דב״ב (ח:) אההוא עובדא דהוה מצטער רבי על שנתן פתו לע״ה מסתברא בכה״ג שהיו שני בצורת ומה שהיה אוכל ע״ה יחסר לת״ח אבל ודאי בלאו הכי חייב להחיותן וכן נמי מסתברא דאפי׳ בכה״ג אם בא לפנינו מת ברעב חייב להחיותו אע״פ שהוא ספק אם יחסר לת״ח אח״כ מיהו אם הוא ודאי שיחסר לת״ח אין נותנין לעולם לע״ה כדקי״ל דת״ח קודם לכל דבר כתוב בהגהות מרדכי פ״ק דב״ב דמדתנן בפיאה פ״ה ב׳ שקבלו שדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מעשר עני פי׳ שנים שקבלו שדה באריסות וכו׳ והם עניים ובירוש׳ תני אב ובנו אשתו וקרובו שנים אחים שנים שותפין פודין זה לזה מעשר שני ונותנין זה לזה מעשר שני יש ללמוד על ב׳ ב״א עניים שחייבים ליתן צדקה כגון עבור חולים או שהזכירו נשמות כמו שאנו עושין שיכול כל אחד לתת צדקה שלו לחבירו מידי דהוה אמעשר ודוקא צדקה גמורה אבל צדקה הבאה מחמת קנס כגון קנסות שעושין בני העיר על יושבי עירם ע״י תקנותיהם ליתן כך לצדקה לא יתן כל אחד לחבירו הואיל ובעבור התקנה קנסו אותם אם יתן כל אחד לחבירו לא ימנע שוב ע״כ:
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tur
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144