(א) צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת וכו׳. בת״כ פ׳ אמור פרק ד׳ יליף לה מדכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר יכול יהא מרחיץ אבר אבר. (כי כן דרך הרחיצה) ת״ל ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף ביאת בשרו במים כולו כאחד ופי׳ סמ״ג בעשה רמ״ח דמדלא כתיב וטמא עד הערב כמו בשאר מקומות ללמד מה ביאת שמשו וכו׳. ומשם נלמוד לכל הרחיצות שבתורה שיהיו כאחד וכ״כ התוס׳ פרק אין דורשין וז״ל אין טבילה מועלת אלא במכוסה כולה כאחד עכ״ל וכ״כ הפוסקים:

(ב) ומ״ש לפיכך צריך וכו׳. כלומר השתא ניחא הא דקי״ל דאם יש עליה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה ואמאי לא תהא מעברת אותו דבר החוצץ מעל האבר שהוא בו וטובלת אותו אבר אבל השתא דצריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת פי׳ ברגע אחת כמו ביאת השמש ניחא. ואפי׳ כל שהוא וכו׳ בעירובין פ״ק (דף ד׳) ובפ׳ תינוקת (נדה ס״ז) א״ר יצחק דבר תורה (כלומר הל״מ) דוקא רובו ומקפיד עליו חוצץ אלא דגזרו חכמים על מיעוטו המקפיד אטו רובו המקפיד וכן רובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד אבל מיעוטו ואינו מקפיד לא גזרו דהו״ל גזירה לגזירה:

(ג) ומ״ש רבי׳ אם דרך בני אדם וכו׳ נראה דרבותא קאמר דאפי׳ היא אינה מקפדת אלא רוב בני אדם מקפידים בטלה דעתה אצל כל בני אדם ואצ״ל אם היא מקפדת ורוב ב״א אינן מקפידות דחוצץ דבדידה תליא טפי. ומ״ש לפעמים טעמו כיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם אע״פ דרוב פעמים אינה מקפדת וכ״כ הרא״ש להדיא בפרק תינוקת ומביאו ב״י ותדע שהרי רובו ומקפיד עליו דחוצץ ד״ת אין חילוק בין שדרך ב״א להקפיד והיא אינה מקפדת ובין שהיא מקפדת ורוב בני אדם מקפידין בכל ענין חוצץ ד״ת דהא סתמא קאמר ד״ת רובו ומקפיד עליו חוצץ א״כ אף מה שגזרו חכמים מיעוטו ומקפיד עליו בכל ענין גזרו אטו רובו ומקפיד ואין כאן ספק כמ״ש ב״י דמספקא ליה ותו דבדברי הרמב״ם ורבינו משמע להדיא דחוצץ כמ״ש ב״י ובדברי הרשב״א נמי ליכא ספק דמ״ש שדרך האשה להקפיד בכך לרבותא נקט הכי דאפי׳ היא אינה מקפדת אלא רוב נשים מקפידות חוצץ כ״ש כשהיא מקפדת אע״פ שרוב נשים אינן מקפידין. והכי משמע להדיא לקמן בסימן זה אצל מ״ש צואה שתחת הציפורן ע״ש. גם בדברי הרמב״ם אין ספק דהכי ס״ל דכי היכי דרובו ומקפיד בכל ענין חוצץ ד״ת בין שהוא לבדו מקפיד בין שרוב בני אדם מקפידין אע״פ שהוא אינו מקפיד הכא נמי מיעוטו ומקפיד דגזרו חכמים בכל ענין גזרו משום רובו ומקפיד כדפרישית כנ״ל:

(ד) ומ״ש ואם הוא חופה רוב הגוף וכו׳ נראה שרבי׳ דקדק לבאר דלא כפי׳ רש״י שפי׳ רובו ומקפיד בשערו ומשמע אבל בבשרו אפי׳ מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ דליתא אלא בגופו נמי אינו חוצץ באינו מקפיד אלא בחופה רוב הגוף. וכ״כ התוס׳ בעירובין בשם ר״ת והסמ״ג בעשה רמ״ח ע״ש רבינו תננאל:

(ה) ואלו הדברים שחוצצין חוטי צמר ופשתן ורצועין שכורכין בהן השער בראש וכו׳ כלומר או חוטי צמר או פשתן או רצועות וכו׳ והוא משנה ומסקנא דגמ׳ ריש במה אשה וכפי פי׳ התוס׳ לשם בדבור ראשון וכ״כ הרא״ש לשם דמיירי בחוטין שכורכין בהן השער וכל השערות נכרכין בחוטין שמסביב דבאלו איכא לחלק בין חוטי צמר או פשתן דחוצצין ובין חוטי שער דאין חוצצין וכן בין מעשה גדיל למעשה אריג אבל בחוטין שקולעת בהן שערה לעולם חוצצין אפילו בחוטי שער ומעשה אריג ודלא כפי׳ רש״י שפי׳ דמיירי בחוטין שקולעת בהן שערה וכתב ב״י ומ״מ קיצר רבי׳ במה שלא כתב דבכרוכין על השער מועיל רפיון אבל אם הם בתוך הקליעה אינו מועיל רפיון עכ״ל. ואפשר דכיון דבסימן קצ״ט כתב דאין טבילתה טבילה אא״כ חופפת שער ראשה במסרק השתא ממילא שמעינן דאם היו שערות ראשה קלועין דצריכה להתירם מקליעתם ולחפף במסרק והיכא דכבר חפפה שערותיה במסרק אלא שכרוכין מסביב בחוטין דמועיל כשתרפה אותם נמי שמעינן לה מהך דהשירין והנזמים וכו״ דאם הם רפויים אינן חוצצין:

(ו) ומ״ש או אם הם בשאר מקום שבגוף וכו׳ הכי משמע להדיא ריש במה אשה דלא אתא רב הונא למעוטי אלא חוטין הקשורין סביב צוארה שאינן חוצצין לפי שאין אשה חונקת את עצמה להדק חוטין בצוארה וקושרתן בריוח שיהיו רפין אלמא דבשאר מקום שבגוף דלא שייך בהו טעמא דאין אשה חונקת ומהדקה לחוטין חוצצין:

(ז) ומ״ש וקטלא וכו׳ ה״א התם דדוקא חוטין שבצואר אין אשה מהדקן אבל קטלא מהדקת דאשה חונקת את עצמה דניחא לה כדי שתראה כבעלת בשר ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה:

(ח) והא דחוטי צמר ופשתן חוצצין וכו׳ שם בלישנא קמא דרב הונא בריה דרב יהושע קאמרינן כל שהוא אריג לא גזרו ומותרת האשה לצאת בהן בשבת לר״ה דאפי׳ מתרמי לה טבילה של מצוה אינה צריכה להתיר אותם חוטין דכיון שהוא אריג אינה יכולה למתחן ולדחקן על השער בחזקה והמים נכנסין בהן ולא חייץ ושריא לטבול בעוד שהחוטין כרוכין על שערותיה וא״כ ליכא למיחש דילמא שריא להו מקמי טבילה ואתא לאייתינהו ד׳ אמות בר״ה ובלישנא בתרא קאמר כיון דלא קפדי עלייהו ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין אלמא דעיילי בהו מיא שפיר אפילו להנאת רחיצה וכל שכן דלענין טבילה לא צריכות להתירן ומותר לצאת בהן בשבת וקאמר דאיכא בינייהו דטניפן בטיט להך לישנא דאמר כל שהוא אריג לא גזרו הני נמי אריג ולהך לישנא דאמר משום קפידא כיון דטניפן מקפד קפדי עלייהו פי׳ ללישנא קמא דכל שהוא אריג כיון דלא חייץ לא גזרו א״כ היכא דטניפן נמי כיון דלא חייץ דהא עיילי בהו מיא לא גזרו שלא לצאת ואע״ג דקפדי עלייהו ליטלן מראשן בשעת טבילה מפני שהמים ממחין את הטיט וילכלכו את בשרן אפ״ה מותר לצאת בהן לר״ה כיון שאינה צריכה להסירן משום חציצה אבל ללישנא בתרא כיון דקפדי להסירן שלא ילכלכו את בשרן בעלייתן מן הטבילה חיישינן דילמא אתא לאייתינהו בר״ה ואסור לצאת בהן בשבת אע״ג דליכא משום חציצה כך פירש״י אבל רבותיו של רש״י פירשו דללישנא בתרא כיון דקפדי להסירן שלא ילכלכו את בשרן השתא ודאי אם לא יטלום מראשן איכא נמי חציצה מדקי״ל הל״מ רובו ומקפיד עליו חוצץ וגזרו חכמים על מיעוטו ומקפיד משום רובו ומקפיד השתא לפ״ז אע״פ שהוא אריג ועיילי בהו מיא מ״מ כיון דקפדי להסירן משום דמטנפי אית בהו משום חציצה ואסור לצאת בהן בשבת דילמא אתיא לאתויינהו בר״ה ולפ״ז צ״ל דללישנא קמא דמותר לצאת בהן לר״ה אע״פ דאית בהו משום חציצה כיון דמיטנפי ומקפיד עלייהו אפ״ה כיון דלא שכיחא דמיטנפי לא גזרו בהן שלא לצאת בר״ה שהרי כל שהוא אריג עיילי בהו מיא וליכא חציצה ואע״פ דהיכא דמטנפא איכא חציצה משום דקפדי מ״מ כיון דלא שכיחא לא גזרו משום האי מיעוטא דלא שכיחא שלא לצאת בחוטין שהן אריג בשבת כנ״ל לפי פי׳ רבותיו של רש״י ונתיישבה הקושיא שהקשה רש״י על פי׳ זה בטוב טעם וז״ל הרא״ש פירש״י דטניפן החוטין שהן מלוכלכין בטיט ומקפידות להסירן בשעת טבילה לפי שהמים ממחין הטיט ובעלותן מן הטבילה ירד הטיט על בשרה ומתלכלך וי״מ דטניפן כגון שהחוטין מוזהבים ויפין ומיטנפין מחמת המים ולכך מקפידות להסירן בשעת טבילה שלא יתלכלכו עכ״ל ומשמע לרבינו שדבר פשוט הוא דכיון דמקפידות להסירן כדי שלא יתלכלך בשר בטיט א״נ שלא יתלכלכו חוטין המוזהבין איכא משום חציצה לדברי הכל כיון דמקפידות ואע״פ דלא מיהדק וכמו שפי׳ רבותיו של רש״י ולא פליגי לישני אלא לגבי שבת דללישנא קמא כל שהוא אריג לא גזרו ומותר לצאת בהן בשבת וללישנא בתרא אסור לצאת בהן אבל הכל מודים דכיון דמקפידות להסירן אם לא הסירן אית בהו משום חציצה אם טובלות בהן וז״ש רבינו כאן ובלבד שלא יהו מוזהבים ולא יהו מטונפים דכל שהן מוזהבים או מטונפים אע״ג דעיילי בהו מיא אית בהו משום חציצה כיון דמקפידות להסירן ולא הסירן. וכ״כ רבי׳ בא״ח בסימן ש״ג. ובלבד שלא יהו מטונפים שאז צריך להסירם מפני הטיט שחוצץ עכ״ל ואין כוונתו לומר שהטיט שבחוטין כשיתמחה וירד על בשרן הוי חציצה דהא פשיטא דחציצה לא הוי כיון דעיילי בהו מיא כדפי׳ רש״י להדיא אלא הכי קאמר דבמטונפים שאז צריך להסירם מפני הטיט השתא כיון שמקפיד להסיר החוט חוצץ החוט אם אינו מסירו כדקי״ל דרובו ומקפיד חוצץ הל״מ. וגזרו חכמים במיעוטו ומקפיד משום רובו ומקפיד. ואע״פ שלפי זה אינו מתוקן מ״ש הרא״ש פי׳ רש״י דטניפן החוטין וכו׳ דהלא פי׳ זה אינו אלא לרבותיו ורש״י גופיה חולק עליהם איכא למימר דס״ל לרבי׳ דהרא״ש כתב פי׳ רש״י בסתם אלא דמבחוץ תופס דהאמת הוא כרבותיו דרש״י דכל שצריך להסירן מפני הטינוף אם כן חציצה היא אם לא הסירן כיון דמקפידות עליהן להסירן ואע״פ דלא מיהדק והרב ב״י האריך וכתב שני יישובים לקושיית רש״י על רבותיו ולא נהירא וכאשר יראה המעיין אבל מ״ש ביישוב הקושיא הוא הנכון ודו״ק:

(ט) ומ״ש והראב״ד אסר גם בארוגים וכו׳ טעמו מדקאמר התם בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא מאי א״ל אריג קאמרת כל שהוא אריג לא גזרו וס״ל להראב״ד דלא התירו אלא החלולות שהן מעשה רשת ועיין בב״י:

(י) חוטין של שער אינן חוצצות מסקנא דגמרא שם דהכל מודים בחוטי שער דאינן חוצצין דאף על גב דפליגי בחוטי צמר ופשתן מ״מ בחוטי שער הכל מודים דחוטי שער לא מיהדק ע״ג שער הראש כשכרך עליהם חוטי שער:

(יא) ומ״ש בד״א שהן בשני שערות קשורין ביחד או יותר כצ״ל ולא כספרים שכתוב בהן בד״א שהן כשני בכ״ף אלא בשני בבי״ת ובספר ישן כתוב בד״א בזמן שהן של שני שערות קשורין ביחד ואיך שתהיה הנוסחא משתי נוסחאות האלו הכי פירושו דהא דחוטי שער שכרכן על שער הראש אינו חוצץ אין זה אלא כשהחוט נעשה משני שערות או יותר דהשתא כשקשר שני הראשים של צד א׳ עם שני הראשים של צד שני אפי׳ עשה שני קשרים זע״ז אינו מיהדק אבל אם הם של אחת אחת מיהדק פי׳ אם החוט נעשה משער אחד בלבד שכרך סביב שער הראש וקשר שני ראשיו של שער יחד זה עם זה ב׳ קשרים זע״ז וכך כרך הרבה שערות ע״ג שער הראש כל שער ושער בפני עצמה קשר ב׳ ראשיו זה עם זה בלבד מיהדק הוא וחוצץ וכ״כ הר״ן וז״ל אבל לקשור נימא אחת בעצמה או נימא בחבירתה מתהדקות הן בענין שאין המים נכנסים שם וכו׳ עכ״ל פי׳ נימא אחת בעצמה קשר שני ראשיה זו עם זו או ראש נימא זו בראש נימא אחרת מתהדקות הן והא דשני שערות אין חוצצין ה״פ בין שקשרן בפני עצמן כגון שקשר שני ראשי שערות של צד זה עם שני ראשי שערות של צד השני א״נ שקשר שני ראשי שערות אלו עם שני ראשי שערות אחרות דמה לי קשר שני שערות בפני עצמן דאיכא ד׳ ראשים ומה לי דקשורין שני שערות אלו עם שני שערות אחרות דאיכא נמי ד׳ ראשים אין חילוק בכל ענין אין חוצצין ואין בזה מחלוקת בין הפוסקים דלא כב״י ע״ש וז״ש רבינו אח״כ וז״ל רוב השער שנקשר נימא נימא לבדה חוצץ נקשר שתים שתים או יותר אינו חוצץ דלא מיהדק עכ״ל נראה דאין פירושו לשם כדהכא שקשר הראשים זה עם זה אלא בשערות המחוברים בגופה קאמר כשקשורים בעצמן כעין עניבה דאם ראש נימא אחת קשורה כעין עניבה וכן רוב שערותיה כל נימא ונימא לבדה קשורה בראשה האחד בעצמה כעין עניבה חוצץ דמיהדק שפיר ואין המים נכנסין בקשר אבל אם שתי שערות ביחד קשורים בעצמם בראשם האחד כעין עניבה לא מיהדק הילכך אינו חוצץ דהמים נכנסין בקשר וכן פירש״י פ״ק דעירובין (דף ד׳) ומ״ש הרמב״ם פ״ב דמקואות וז״ל שתי שערות או יותר שהיו קשורים כאחד קשר אחד אינן חוצצין ושערה אתת שנקשרת חוצצת והוא שיהא מקפיד עליה עכ״ל. נראה דמיירי ג״כ בקשורים כעין עניבה כדפרישית שזהו פי׳ קשורים כאחד קשר אחד וכשהן שתים או יותר לא מיהדק והמים נכנסים בקשר ואינו חוצץ אבל באחד דמיהדק אין המים נכנסין בקשר וחוצץ. ולפי דעת כל הפוסקים דוקא נימא אחת חוצצת אבל שתים או יותר אינם חוצצין וכך מבואר בדברי הר״ן דכריכת חוטין בשערותיה שרי לפי שא״א לחוטי שער הללו שלא יהיו יותר מנימא אחת אלמא דבשתים נמי אינן חוצצין וכר׳ יוחנן דאמר אין לנו אלא אחת. ומה שהביא הר״ן דברי רבה בר רב הונא ולא הביא דברי ר׳ יוחנן נראה דס״ל דלא פליגי דאע״ג דרבה ב״ר הונא קאמר שתים איני יודע אין דעתו לומר דב׳ חוצצין אלא ספיקא היא ולכתחילה לא אבל אם טבלה דיעבד עלתה לה טבילה וכרבי יוחנן דאמר בהדיא אנו אין לנו דחוצצין אלא אחת אבל ב׳ פשיטא לן דאינן חוצצין אלא דהרשב״א היה מפרש בת״ה הארוך דלרבה בר רב הונא שתים נמי כיון דאינו יודע קאמר אזלינן לחומרא וחוצצין אפילו דיעבד ופסק כמותו וז״ל ולחומרא אזלינן כדברי רבה בר רב הונא עכ״ל. ונלע״ד קצת ראייה לדבריו מדאזלא סוגיא דפ״ק דעירובין כרבה ב״ר הונא דקאמר התם כי איצטריך הלכתא לשערו וכדרבה בר רב הונא דאמר נימא אחת קשורה חוצצת ג׳ אינן חוצצות שתים איני יודע מדלא אייתי תלמודא נמי דברי ר׳ יוחנן אלמא דהלכתא כרבה ב״ר הונא מיהו יחיד הוא הרשב״א כנגד כל הפוסקים הילכך נקטינן נימא אחת חוצצת שתים או יותר אינן חוצצין והב״י האריך ופי׳ דהר״ן נמי פסק כרבה ב״ר הונא גם דברי הרמב״ם פי׳ בדרך אחר ולא נהירא אלא כדפרישית: