(א) היתה כתובה בסם כו׳ משנה וגמ׳ ריש פ״ב דמגילה והתוס׳ בשם ר״ת כתבו דקלפי׳ שלנו אע״ג דלא עפיצי מ״מ הסיד שאנו נותנין בקלפי׳ שלנו מהני כעפצים וכ״כ הרא״ש ומ״ש וצריכה שרטוט מימרא דרב אסי בפ״ק דמגילה דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמתה של תורה ופי׳ רש״י כאמתה של תורה כספר תורה עצמו דבעי שרטוט הל״מ וכתב המרדכי שם אומר ר״ת אף על גב דהס״ת לא בעי שרטוט בין שורה לשורה אבל מגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה דהיינו מזוזה שיש בה מלכות שמים ומ״ש ור״ת ז״ל כתב כיון דנקרא ספר וכו׳ כ״כ המרדכי משמו וכ״כ בהגהת מיימוני משמו בתשובה המתחלת בקוצר אשיבך וכו׳ ונראה ברור שדברי ר״ת הם עד הכל כס״ת בזה נסתלקה תלונת הב״י שחשב שרבינו עצמו פסק הפך דעת התוס׳ והרא״ש ורבינו שמשון שפוסקין שצריכין עמוד בסופה וכדי היקף בראש׳ ולפעד״נ דרבינו לא פסק כלום אלא העתיק דברי ר״ת ודברי התוס׳ הם דברי ר״י ז״ל ואחריהם נמשך הרא״ש בפי׳ במסכת ידים גם בפסקיו בספ״ק דבבא בתרא אבל ר״ת סובר כגירס׳ ספרים דעמוד בראשה וכדי היקף בסופה וכפי׳ רש״י ומ״ש הכל כס״ת אף על גב דס״ת לאמצעיתו נגלל ויש לו שני עמודין היינו דוקא ס״ת שרגילין לקרות בו הסדר בשבוע אבל שאר ספרי תורות שאין רגילין לקרות בו די בעמוד א׳ בראשו כדקאמר התם ספר עזרא לתחלתו נגלל ופי׳ רש״י ספר שכתב משה ובו קורין בעזרה פ׳ הקהל וכ״ג ביום הכיפורים ואין לו אלא עמוד אחד בראשו ונגלל מתחילתו לסופו וה״ט דכיון שאין קורין בו ברגילות נגלל מתחילתו ודומיא דהכי במגילה שאין קורין בו אלא בפורים וסברא זו כתוב להדיא בספר התרומה לחלק בין ס״ת שרגילין לקרות בו לס״ת שאינן רגילין לקרות בו שא״צ אלא עמוד אחד. ואע״פ שבהגהת מיימוני המתחלת בקוצר אשיבך יראה דאף רבי׳ תם סובר דעמוד בסופ׳ עבדינן יראה בעיני דטעות סופר הוא לשם וצריך להגיה בראשה כדי לגלול עמוד ובסופה כדי לגלול את המגילה ותדע שהרי בדרשות מהרי״ל כתב דמגילה נגללת מראשה לסופה ובעמוד אחד כדאיתא במיימוני ורצונו לומר בהגהת מיימוני הנזכר כי הרמב״ם ז״ל לא כתב מזה כלום וא״כ בהכרח דצריך להגיה לשם כדכתבתי וזה מסכים לדברי רבינו בשם ר״ת ומ״מ צריך עיון למה לא הזכיר רבינו כלל דעת אביו הרא״ש בדין זה ואפשר דכיון שלא כתב לענין מגילה בדין זה כלום איכא למימר דאף על פי דבכל שאר ספרים נגללין מסופן לראשן היינו טעמא שכשירצה לקרות בו א״צ לגללו אבל מגילה דפושט וקורא א״כ שפיר יכול לגללה מראשה לסופה שהרי בלאו הכי צריך לפושט׳ קודם קריאה וסובר דהכי עדיף טפי לגללה מראשה לסופה שהסוף היא כמו שומר לתחלתו זה אפשר לומר במגילה כיון שלא גילה הרא״ש ז״ל דעתו בה בפירוש אבל קשה שאף בהל׳ ס״ת לא כתב רבינו מדין זה כלל גם הרמב״ם לא כתב מזה כלום וצ״ע. ולענין הלכה יראה להכריע כדעת ר״י ור״ש והרא״ש גם בספר התרומה סימן ר״ב ובסמ״ג סימן כ״ה פסקו כן. וכן כתב באגודה דעמוד בסופה וכדי היקף בראשה וכתב הבית יוסף שכן נהגו ובמלכותו קאמר שנהגו כן אבל במלכותינו נהגו שלא לעשות לה עמוד כלל ואולי מפני מחלוקת הפוסקים בדין זה נהגו כן דשב ואל תעשה עדיף ובדרשות מהרי״ל כתב טעם אחר על מנהגינו ולא מתיישב לע״ד: לשון הרמב״ם אין כותבין את המגלה אלא בדיו על הגויל או על הקלף כספר תורה ואם כתבה במי עפצא וקנקנתום כשרה וכו׳ ותימה שזה הפך משנתינו בקומוס ובקנקנתום לא יצא ונראה דעת הרמב״ם ז״ל דמשנתינו מדבר בקנקנתום לחודא אבל בשנותנין קנקנתו׳ במי עפצא שרי ולא גרע מס״ת וראייתו בזה מדתניא בפ׳ היה נוטל רבי יהודה אומר אומר היה ר״מ לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה ומטעם זה פסק בפ״א מה׳ תפילין דאם כתב במי עפצא וקנקנתום כשרה ר״ל במי עפצא וקנקנתום מעורבין יחד ומש״ה פסק במגלה נמי דכשר בכה״ג דנלמדנו מדין ק״ו מס״ת כמ״ש ה׳ המגיד בה׳ מגלה ועיין בפי׳ המשניות להרמב״ם בפרק היה מביא שם נתבאר דכך היא דעתו והיא דעת הרא״ש לענין ספר תורה דגומא עם מי עפצא כשר ועיין בי״ד סוף סי׳ רס״א. גם דברי הר״ן ז״ל שכתב בסוף דבריו דקנקנתום שרי בספר תורה היינו דוקא עם מי עפצא מעורב יחד אבל הקנקנתום לחודיה ודאי אסור כמו מגלה וכך מדוקדק בדבריו למעיין בה היטב ע״ש פ״ב דמגלה:

(ב) ומ״ש והרמב״ם ז״ל כו׳ כלומר חולק על ר״ת בזה שסובר שא״צ עבוד לשמה והוסיף על ר״ת בזה היכא שכתבה מין או עו״ג פסולה ובעל ה״ג חולק ג״כ על ר״ת שסובר שאין צריך תגין: