Beit Yosef Orach Chayyim 363 – בית יוסף אורח חיים שסג‏ – Tur

טור

פירוש

(א) מן התורה כ״מ שיש לו ג׳ מחיצות הוא רה״י גמור אלא שחכמים אסרו אותו עד שיעשה לו שום תיקון ברביעית וכיון שא״צ אלא תיקון דרבנן התירוהו בתיקון כל דהו. (ב) ואם הוא חצר שנפרץ במילואו עד י׳ אמות ניתר בפס רחב ד׳ טפחים שיעמידנו מצד אחד במקום הפרוץ ואם ירצה לתקנו בשני צידי הפרצה די בשני פסין של שני משהויין ואפילו אין בפירצה ד׳ טפחים כיון שהוא במילואו צריך תיקון עד שיהא בה פחות מג׳ ואם יש בפירצה יותר מי׳ אמות אפילו אינה במילואו צריך לתקנה בצורת הפתח. (ג) ואם הוא מבוי שיש לו ג׳ מחיצות ופרוץ בצד הרביעית היתרו בלחי שעוביו ורחבו כל שהוא שיעמידנו בפתח המבוי ויהיה גבוה י׳ טפחים.
ומכל דבר שיעשנו כשר אפילו מבעלי חיים ובלבד שיהא קשור שמה. (ח) ואפילו מעצי אשרה שטעון שריפה. (ט) ל״ש אם נראית בליטת הלחי לעומדים בתוך המבוי ואינה נראית לעומדים בחוץ כזה או שנראית לעומדים בחוץ ואינה נראית לעומדים בפנים כזה כשר. (י) הרחיקו מן הכותל ג׳ או שהגביהו מן הארץ ג׳ פסול. (יא) ואפילו לא עשאו לשם לחי אלא שנזדמן לו שם מאליו כשר ובלבד שיסמכו עליו מע״ש אבל לא סמכו עליו מע״ש כגון שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת ואין לסמוך על זה מכאן ואילך פסול. (יב) ומיהו אפילו סמכו עליו מע״ש לא מהני אא״כ יהא בולט בתוך המבוי בפחות מד׳ אמות אבל אם הוא בולט לתוכו ד׳ אמות אין שם לחי עליו וצריך לחי אחר להתירו ומעמידו ברוח שכנגדו או אצלו ויעשנו מעט עב או דק יותר מהבליטה כדי שיהא ניכר שהוא לשם לחי ודוקא במבוי שרחבו מח׳ אמות ולמעלה אבל אין בו אלא ח׳ אמות מצומצמות אפילו אם הלחי בולט ד׳ אמות לתוכו שרי. (יד) וכן הכשירו בקורה שמניחה על ראש המבוי בכותלי המבוי אבל נעץ שתי יתדות אצל המבוי בחוץ אפילו בסמוך לו והניחה עליהם פסול. (טו) וצריך שתהא עשויה לשם קורה כדי להתיר המבוי אבל לא נעשית לשם כך אפילו סמכו עליה מע״ש פסולה. (יז) ושיעור הקורה רחבה טפח ועוביה כל שהוא רק שתהא חזקה כדי לקבל חצי לבינה. (טז) הלכך עשאה מעצי אשרה פסולה דלשרפה קיים וכתותי מכתת שיעורה. (יז) ואם היא רחבה ארבעה טפחים אינה צריכה להיות חזקה לקבל חצי לבנה. (יח) ומעמידיה א״צ שיהיו חזקים אלא כדי לקבלה ולא כדי לקבל אותה וחצי לבינה. והרמב״ם כתב שמעמידיה צריך שיהיו חזקים לקבלה ולקבל חצי לבינה וא״א הרא״ש ז״ל לא כתב כן. (יט) היתה עגולה צריך שיהא בהיקפה ג׳ טפחים שאז יש ברחבה טפח.
היתה של קש או של קנים פסולה. (כ) היתה עקומה ועקמומיתה נוטה חוץ למבוי או למעלה מכ׳ או למטה מי׳ כזה רואין כל שאילו תנטל העקמומית ואין בין זה לזה ג׳ כשרה ואם לאו פסולה. (כא) היתה יוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל זה כגון שסמכה על קורות או שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ופוגעת זו בזו באמצע המבוי אם אין ביניהם ג׳ כשרה יש ביניהן ג׳ פסולה. (כב) הניח שתי קורות זו בצד זו ואין נוגעות זו בזו ואין שום אחת מהן יכולה לקבל חצי לבינה אם הן קרובות זו לזו שבין שתיהן יכולות לקבל חצי לבינה שהוא טפח ומחצה א״צ לעשות אחרת ואם לאו צריך לעשות אחרת. (כג) היתה אחת גבוה ואחת נמוכה רואין את העליונה כאילו היא למטה ואת התחתונה כאילו היא למעלה עד שיהו זו אצל זו ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מכ׳ והתחתונה למטה מי׳ ולא יהו ביניהן ג׳ טפחים שכשרואין אותה כאילו הן בשוה שתהא זו בצד זו כ״כ הרמב״ם ז״ל וה״ר מאיר מרוטנבורק כתב בזה שהוא פסול וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל. (כד) פירש עליה מחצלת ואינה נוגעת עד הקרקע אם גבוהה ג׳ טפחים פסולה שהרי כיסה הקורה ואינה נראית ובטלה מהיות קורה ומחיצה ג״כ אינה כיון שגבוהה מן הארץ ג׳ אבל עשה קורה רחבה ונמשכת עד למטה מי׳ (צ״ל י׳ טפחים) כשרה. (כה) נעץ שתי יתדות עקומות על ב׳ כותלי המבוי ועקמומיתה נוטה לתוך המבוי ונתן הקורה עליהן ואין ביתדות טפח שיעור קורה להיות נחשבין כקורה כזה אם אינן גבוהין מכותלי המבוי ג׳ ואין בנטייתן ג׳ כשרה שאנו רואין כאילו הן על כותלי המבוי וכאילו הקורה נוגעת במבוי יש בגובהן או בנטייתן ג׳ פסולה. (כו) והא דמבוי ניתר בלחי וקורה דוקא כשאין בגובהו יותר מכ׳ אמות מצומצמות ולא יהא נמוך פחות מי׳ טפחים מרווחין ולא יהא רחבו יותר מעשר מצומצמות ושיהא ארכו ד׳ אמות מרווחות או יותר אבל אם הוא גבוה יותר מכ׳ אמות או נמוך מי׳ טפחים או רוחב יותר מי׳ אמות או שאינו ארוך ד׳ אמות אין לו תקנה בלחי וקורה אלא בצורת פתח ומיהו עד כ׳ סגי בלחי וקורה אפילו חלל המבוי כ׳ וכל הקורה למעלה מעשרים.
היתה למעלה מעשרים ועשה למעלה בפתחו כמין קנים בולטין סגי בקורה שכיון שיש בו שינוי הכל מסתכלין בו ומתוך כך מסתכלין ג״כ בקורה אף על פי שהוא למעלה מכ׳ אבל הקנים אינן מועילין לרוחב יותר מעשרה להתירו בלא צורת הפתח.
היתה גבוהה מכ׳ ובנה בנין תחת הקורה למעטו מכ׳ די בבנין רחב טפח ברוחב הקורה אבל אם אינו גבוה עשרה וחוקק בו להשלימו לי׳ צריך לחוק ד׳ אמות לתוך המבוי על פני כל רחבו. (כח) כתב הרמב״ם ז״ל מבוי שאין ברחבו ג׳ טפחים אין צריך לחי ולא קורה שהוא כסתום.
והר״מ מרוטנבורג כתב כיון שאין ברחבו ד׳ טפחים אין צריך שום תיקון וכ״כ הראב״ד ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל. (כו) ואינו ניתר בלחי וקורה עד שיהו שתי חצירות פתוחים לתוכו ולכל חצר שני בתים ואפילו כל החצירות פתוחות זו לזו שפיר דמי ואפילו אין דרין בו אלא האב ובניו או הרב ותלמידיו חשיב כרבים וניתר בלחי וקורה וכן אם צידו א׳ גוי וצידו אחד ישראל ניתר בלחי וקורה וצריך שיהא ארכו יותר על רחבו ואם רחבו יותר על ארכו דינו כחצר שנפרץ במילואו וצריך פס ד׳ טפחים בצד אחד או בשני צדדין שני משהויין. (כז) וחצר שארכו יותר על רחבו דינו כמבוי וניתר בלחי וקורה. (כט) מבוי סתום שאחד מצדדיו ים לא חשיב כסתום דחיישינן שמא יתייבש הים ותתבטל המחיצה. היה אחד מצדדיו אשפה של רבים חשוב כסתום אבל אם האשפה של יחיד לא חשוב כסתום דחיישינן שמא יטלנה משם. (ל) מבוי שצדו אחד ארוך ואחד קצר אפילו אין צד הארוך עודף על הקצר ד׳ אמות אינו מניח הקורה אלא כנגד הקצר אבל אם ירצה יעשה שם צורת הפתח באלכסון ותוך המבוי יכול להניח הקורה באלכסון ומשתמש עד הקורה. (לא) ואם העמיד לחי באמצע המבוי אם יש חצר מהלחי ולחוץ ועשו גם החיצונים לחי לראש המבוי אוסרין אלו על אלו עד שיערבו יחד ואם אין שם חצר או שיש חצר ולא עשו החיצונים לחי לראש המבוי שמן הלחי ולפנים מותרין ממנו ולחוץ אסורין אבל אם עשו באמצע צורת הפתח אפילו הוא רחב יותר מעשרה או אם עשו שני פסין והוא רחב עשרה אפילו אם יש חצר מהתיקון ולחוץ ועשו גם החיצונים תיקון לראש המבוי כל אחד יכול לערב לבדו ויהיה מותר בחלקו. (לג) מבוי שרחב כ׳ אמות עושה פס ארוך ד׳ אמות (גבוה י׳ טפחים) ומעמידו באמצע כזה וחשוב כל צד מצידי הפס כמבוי בפני עצמו כיון שאורך הפס ד׳ אמות ויתן קורה בראשו.
וכתב א״א הרא״ש ז״ל וצריך ליזהר שתהא הקורה מונחת על הפס או תוך ג׳ טפחים ואם יש מן הפס עד הכותל האמצעי של המבוי יותר מי׳ אמות יש לו דין מבוי עקום כמין זה שהרי אלו שני המבואות מתעקמין ובאמצע פתוחים בשני ראשיהן לרה״ר ע״כ. (לד) או אם ירצה ירחיק שתי אמות מהכותל ויעשה פס רוחב ג׳ אמות ויעשה ג״כ מצד השני וישאר באמצע פתח רחב י׳ אמות או אם ירצה ירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וכן מצד השני. (לו) מבוי ששוה מתוכו ומדרון לר״ה ותל המתלקט עשרה מתוך ד׳ או ששוה לר״ה והמדרון בתוכו א״צ שום תיקון שהתל עולה במקום לחי. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

(א) מן התורה כ״מ שיש לו ג׳ מחיצות הוא רה״י גמור וכו׳ אי כרה״י גמור קאמר ליחויב הזורק מר״ה לתוכו קשה שהרי כתב בסימן שמ״ה דמבואות שיש להם ג׳ מחיצות ואין לחי ולא קורה ברוח רביעית הוי כרמלית לכך צ״ל דמאי דקאמר הוא רה״י גמור לאו לחייב הזורק מר״ה לתוכו קאמר אלא להתיר לטלטל בכולו שכך דינה של כרמלית מן התורה וזה כדברי הרמב״ם בפי״ד ופי״ז אבל יש חולקים עליו ואומרים דמקום שיש לו שלש מחיצות הוי רה״י גמור לחייב הזורק מר״ה לתוכו וכבר ביאר הרב המגיד בפי״ז שמחלוקתן תלוי בסוגיית הגמ׳ שבפ״ק דעירובין ובפ׳ כל גגות: (ב) ומה שכתב ואם הוא חצר שנפרץ במילואו וכו׳ בפ״ק דעירובין דף י״ב אמר רבי אסי א״ר יוחנן חצר צריכה ב׳ פסים ואסיקנא כי סליק רבי זירא פירשה ברוח א׳ בארבעה משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן וכן פירשו שם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אליבא דשמואל ופירש ה״ר יהונתן חצר שנפרצה למקום האסור לה אע״פ שאין בפירצה יותר מי׳ כיון שנפרצה במילואה נאסרה החצר לטלטל בכולה אבל אם לא נפרצה כולה שנשתייר מכותל רביעית בנוי כשיעור ד׳ טפחים במקום אחד ניתרת בכך אבל לא בפחות או אפי׳ בפחות שיעור זה אם מכל צד אותו כותל נשאר טפח מכאן וטפח מכאן בגובהו של כותל או עד י׳ טפחים נחשב אותה פרצה כפתח ע״כ. וכן משמע מדברי רש״י דצריכה שני פסין דאמרינן בנשתייר מן הכותל שלא נפרץ סגי וא״צ לעשות הפסים בידים וה״ה למאי דאמרינן ברוח א׳ בד׳ דבנשתייר מן הכותל ד׳ סגי אע״פ שלא עשאו בידים:
ומה שכתב ה״ר יהונתן אם מכל צד אותו כותל נשאר טפח מכאן וטפח מכאן לאו דוקא טפח דבמשהו מכאן ומשהו מכאן סגי:
(ג) ומה שכתב ואפילו אין בפירצה ד׳ טפחים וכו׳ שם איכא תרי לישני בגמ׳ ופסק רבינו כלישנא קמא דמפליג בין חצר למבוי דבחצר צריך תיקון עד שיהא פחות מג׳ וכ״פ הרא״ש בשם הר״מ:
(ד) ומה שכתב ואם יש בפירצה יותר מי׳ אמות וכו׳ מדתנן בספ״ק דעירובין כל פירצה שהיא בי׳ אמות מותר מפני שהיא כפתח יתר מכאן אסור וכתב ה״ר יהונתן אהא דא״ר יוחנן חצר צריכה ב׳ פסים דכשהפירצה יותר מי׳ אע״פ שנשאר מן הכותל בנוי כעשר וביותר מי׳ אינו מועיל כלום וכאילו נפל כל הכותל דמי ונאסרה החצר לטלטל בתוכה עד שיעשה לאותו חצר צורת פתח ע״כ וכ״כ הרא״ש בפרק כיצד מעברין גבי הא דת״ר עיר של יחיד ונעשות של רבים דאין מערבין את כולה דבשני פסים כשאין ביניהם יותר מי׳ או בפס ד׳ והפירצה בי׳ או בצורת פתח אפי׳ ביותר מי׳ מהני בכל דוכתי ובריש עירובין תנן אם יש לו צורת פתח אע״פ שרחב מי׳ אמות אינו צריך למעט וכבר נתבאר בסימן שקודם זה שדעת הרמב״ם דלא מהני צורת פתח ביותר מי׳ אלא בעומד מרובה על הפרוץ ושיש חולקין עליו: (ה) ואם הוא מבוי שיש לו ג׳ מחיצות וכו׳ בפ״ק דעירובין תנן הכשר מבוי בש״א לחי וקורה ובה״א לחי או קורה ומפרש בגמרא דבמבוי סתום מג׳ רוחות עסקינן:
(ו) ומה שכתב בלחי שעוביו ורחבו כל שהוא גז״ש משנה לחיים שאמרו גבהם י׳ טפחים ורחבם ועביים כל שהוא רבי יוסי אומר רחבן ג׳ טפחים ושקלינן וטרינן בגמ׳ אי הלכה כרבי יוסי ואסיקנא פוק חזי מאי עמא דבר ופירש רש״י וכבר נהגו העם בלחי משהו וכתבו התוספות בפ״ק דעירובין (י:) גבי הא דאמרינן בחצר קטנה שנפרצה לגדולה בי׳ ושני טפחים סגי דכותל עצמו לא חשיב לחי אם לא ברחב טפח דאין היכר כ״כ בכותל כמו בפס גמור וכתבוה הגהות בפו״ז ובגמרא וכמה כל שהוא אפילו כחוט הסרבל ומשמע מדברי מהר״ם שכתב המרדכי בפ״ק דעירובין דכחוט הסרבל מיהא בעינן ולפיכך כתב שעושים לחיים מסיד מחוי או ג׳ פסים שמדביקים אותם אצל החומה בעובי אצבע הוא הרבה יותר חזק מחוט הסרבל או קנה וכתב בתרומת הדשן סימן ע״ד דנפקא ליה מדקאמר אפילו כחוט הסרבל משמע דכחוט הסרבל דהיינו עובי אצבע מיהא בעינן וכתב עוד בתרומת הדשן שאין דברי מהר״ם אמורים אלא במבוי שהכשירו בלחי אבל מבוי שצריך לחיים או צורת פתח אפילו פחות מכחוט הסרבל סגי וע״כ התיר בלחיים העשוים מסיד מחוי בעובי ולא כלום במבוי הצריך שני לחיים וגם כתב שכן נוהגין בכל המקומות אמנם כתב תמיהא אחרינא חזינא בהך תיקון דמחוי סיד הטחוי בכותל דזימנין טובא אתי לידי תקלה כי הכלבים רגילים להתחכך בכותלים וחוקקים כל מיחוי הסיד למטה סמוך לארץ יותר משלשה טפחים מן הקרקע ולמעלה ותו לא חזי לא ללחי ולא לצורת פתח דהוי מחיצה שהגדיים בוקעים בה ולא מסקי אינשי אדעתייהו ומטלטלי באיסור עכ״ד ומ״מ לא ידענא מאן פלג ליה לחלק בין עובי לחי של מבוי שהכשירו בלחי אחד לעובי לחי של מבוי שהכשירו בשני לחיים ועוד דפשט דברי מהר״ם בצורת פתח החומה שרצה להכריע מדכתב שהקורה שע״ג יש בה לקבל אריח וקורה ובצורת פתח פסק שם במרדכי בהדיא דצורת פתח סגי בקנה עליון בכל דהו נ״ל דאין משם ראיה דהכי פירושה כשעושים לחיים מסיד מחוי שמדביקין אותו אצל החומה בעובי אצבע הוא חזק יותר מחוט הסרבל או קנה כלומר יותר מחוט הסרבל המוזכר גבי לחיים ומקנה המוזכר גבי צורת פתח שהרי סיד מחוי בעובי אצבע המודבק אצל החומה יש לו כח להעמיד קורה שיהיה ע״ג אריח ואילו כחוט הסרבל או קנה אין להן כח לזה וא״כ סיד מחוי בעובי אצבע מיהו טיח בכותל שפיר דמי בין בלחי אחד בין בב׳ לחיים דבעינן שיהיו כחוט הסרבל בין בצורת פתח דבעינן שיהא עובייה קנה כמו שאמרנו קנה מכאן וקנה מכאן ומיהו כעובי אצבע בעינן וגם בעל תרומת הדשן עצמו כתב שנדחק לפרש דברי מהר״ם כמו שפירשה כדי לקיים מנהג רוב המקומות ומיהו שאר פוסקים כולם סתמו דבריהם וכתבו שיעור לחי כל שהו משמע דס״ל דכחוט הסרבל לאו דוקא אלא כלומר כל שהו והרא״ש כתב בכלל ג׳ ולחי כחוט הסרבל כשר לכך מקצתו שקוע וחקוק בקיר ומקצתו בולט רק שיהיה ניכר בעלמא סגי עכ״ל משמע בהדיא דס״ל דכחוט הסרבל אין לו שיעור אלא היינו כל שהו מיהו אפשר דבסיד מחוי אפילו אם הוא כעובי אצבע טיח בכותל לא מהני כיון שאינו יכול לעמוד בפני עצמו ולדברי מהר״ם דס״ל דחוט הסרבל דוקא לא תיקשי מדמכשרינן לחי מעצי אשרה דכתותי מכתת שיעוריה דאיכא למימר דהא דבעינן כחוט הסרבל לאו משום דבעינן שיעורא אלא משום דבעינן שיהא ראוי להעמיד בו שום דבר ואשרה ראויה להעמיד בה דלא מיפסל משום מכתת שיעוריה אלא במידי דבעי שיעור מדין שיעור א״נ דטעמא דמכתת שיעוריה הוא לפי שעומד לשריפה וכיון שאפולו שישרף ויעשה אפר אם גבלו ועשה ממנו עמוד מהני משום לחי לא מיפסל משום דמיכתת שיעוריה ובענין גבהו כתב הרב המגיד בפי״ז בשם הרשב״א הגביהו למעלה מן הקרקע פחות מג׳ טפחים שאין בארכו אלא ז׳ טפחים ומשהו כשר שכל לבוד רואין אותו כמלא עכ״ל כתבו הגהות אשיר״י בפ״ק לחי או מחיצה דאינשיב ביה זיקא ולא מצי קאי לא חשיב לחי ע״כ ופשוט הוא מדאמרינן בפרק הישן (סוכה כד.) כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה ומשמע דה״ה ללחי כתב ה״ר יהונתן בפ״ק דעירובין על מתניתין דהכשר מבוי צריך שיהיה הלחי סמוך לכותל המבוי בלא הפסק ג״ט שאם היה מרוחק מן הכותל ג׳ אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה שבכל פחות מג׳ אמרינן לבוד וכמאן דמחבר דמי:
(ז) ומכל דבר שיעשנו כשר אפילו מבעלי חיים משנה פ״ק דעירובין בכל עושין לחיים אפי׳ בדבר שיש בו רוח חיים ר״מ אוסר והלכה כת״ק:
(ח) ומה שכתב ובלבד שיהא קשור שמה נלמד מדין מחיצה שנתבאר בסימן שס״ב וכ״כ הרב המגיד בפי״ז וה״ר יהונתן כתב אפילו בדבר שיש בו רוח חיים כגון אדם ובהמה ולא חיישינן שמא תמות דמיתה לא שכיחא ולשמא תברח נמי ליכא למיחש דבקשורה מיירי ולשמא תרבץ תחתיה וליכא מחיצה י׳ ליכא למיחש נמי דמיירי דמתוחה באשלי מלעיל כלומר שקשורה בחבלים לכותלי המבוי ביתדות שיוצאות מן הכתלים או מן התקרה ואינה יכולה לרבוץ תחתיה והכי מפרשי בסוכה פ׳ הישן: (ט) ומה שכתב ואפילו מעצי אשירה וכו׳ מוסכם מהאמוראים בפרק חלון וכתב הרמב״ם בפי״ז דטעמא משום דכיון דעובי הלחי ורחבו כל שהוא לא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה ואע״פ שגבהו צריך שיהא י׳ כבר יישב זה שם ה״ה.
וכתב הגהות בפי״ז בשם ר״י דלחי אפי׳ שברים ושברי שברים כשרים בו בלבד שלא יגביה התחתונה מהקרקע ג׳: (י) ל״ש אם נראית בליטת הלחי לעומדים בתוך המבוי וכו׳ מסקנא דגמרא בפ״ק דעירובין (ט.) איתמר נראה מבפנים ושוה מבחוץ נדון משום לחי נראה מבחוץ ושוה מבפנים רבי חייא ור״ש ב״ר חד אמר נדון משום לחי וחד אמר אינו נדון ואסיקנא והלכתא נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי ופירש״י נראה מבפנים ושוה מבחוץ. שהעמיד הלחי רחבו לצד ארכו של מבוי ולא משך קצת רחבו קימעא כלפי חוץ אלא השוה חודו החיצון לעובי כותלי המבוי ודומה כמו שמוסיף על רחב הכותלים ואינו נראה מבחוץ כלחי כזבל חודו הפנימי נראה מבפנים שעוביו בולט לתוך רוחב המבוי. נראה מבחוץ ושוה מבפנים שמשך כל הלחי לחוץ וחודו הפנימי נכנס בכותלי המבוי ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמוסיף על אורך הכותל אבל מבחוץ ניכר שאינו מכותל המבוי שהרי כמשך להלאה מרוחב הכותל. והתוס׳ והרא״ש כתבו דאין נראה לפרש נראה מבחוץ ושוה מבפנים כמו שפירש כאן דכה״ג לא הוי אפילו נראה מבחוץ כיון שאין נראה לצד חלל המבוי אלא לעומדים אחורי המבוי אלא כמו שפירש הוא עצמו שם בסמוך גבי כותל שצדו א׳ כנוס מחבירו בין שנראה מבחוץ ושוה. מבפנים וכו׳ שנכנס הבנין ימיעטו מעביו דהשתא בולט ויוצא ממנה כמין עמוד שקורין פילא״ר בין שכניסתו נראית מבפנים ושוה מבחוץ ששוקע הכותל מאחריו ונראית הפגימה בפנים בין שנראה מבחוץ ושוה מבכנים כגון ששוקע הכותל מלפניו שאין הכניסה נראית לעומדים מאחריה אלא לבני ר״ה עכ״ל וצ״ל דצד הכותל שהוא לתוך המבוי קרוי אחורי הכותל וצד הכותל שהוא חוץ למבוי קרוי פני הכותל ולפירש״י שדחו התוספות העמיד רוחב הלחי כנגד עובי הכותל ורוחב הלחי עודף על עובי הכותל ודחה פירוש זה לפי שאינו נראה לעומדים מבחוץ כנגד חלל המבוי שהרי אין הלחי ניכר אצלם לפי שהוא מכסה את כל עובי הכותל ואין ידוע להם אם הוא עודף על עובי הכותל אם לאו ואינו ניכר אלא לעומדים אחורי המבוי שרואים עובי הכותל ומזכירים שרוחב הלחי עודף על עובי הכותל וסמכו על פירושו בכותל שצדו א׳ כנוס דהיינו ששוקע הכותל מלפניו וכו׳ ודוגמת זה בלחי שהעמיד עביו כנגד עובי הכותל ועובי הכותל רחב מעובי הלחי ומבפנים הוא שוה שנראה כמוסיף על אורך הכותל ולעומדים כנגד חלל המבוי ניכר בליטת רוחב הלחי שמאחר שעובי הכותל רחב מעובי הלחי ניכרת הפגימה לעומדים בחוץ: (יא) הרחיקו מן הכותל ג׳ או שהגביהו מן הארץ ג׳ פסול מימרא דרבא בפ״ק דעירובין וכתב הרב המגיד בפי״ז בשם הרשב״א שאם הגביהו פחות מג׳ אע״פ שאין בו אלא ז׳ ומשהו כשר וכבר כתבתי זה בסמוך: (יב) ואפילו לא עשאו לשם לחי וכו׳ ג״ז בפ״ק דעירובין (דף ט״ז) פלוגתא דאביי ורבא ואביי הוא דאמר הוי לחי ואזדא לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה ומחיצה העומדת מאליה הוי מחיצה ופסקו הפוסקים כוותיה שזו היא א׳ מהשמועות שסימנם יע״ל קג״ם דקי״ל בהו כאביי ומ״ש שיסמכו עליו מע״ש כן מפורש שם היכא דלא סמכי עליה מאתמול כ״ע לא פליגי דלא הוי לחי כ״פ היכא דסמכי עליה מאתמול ופירש״י העומד מאליו שלא הוקבע לשם תיקון מבוי שלא הזמינוהו לכך כלומר דאפילו הוקבע בידים מיקרי עומד מאליו כיון שלא הוקבע שם לשם לחי ורצה להשמיענו עוד שא״צ שיתכוין לסמוך עליו מע״ש אלא כל שלא היה שם לחי אחד בע״ש זה מיקרי סמך עליו מע״ש. היכא דלא סמכי עליה מאתמול שהיה שם לחי אחד ונפל בשבת וכ״כ בהגהת אשיר״י ופך הם דברי הרב המגיד בפי״ז בשם הרשב״א שכתב וז״ל כיצד העמידו לחי במבוי וניטל בשבת אפילו היה שם אילן וכיוצא בו ואפילו נטעו בידים אינו מועיל כיון שלא סמך עליו מע״ש לא העמיד שם לחי אחר או שהיה שם ונפל מע״ש אילן זה מתיר משום לחי וכן כל כיוצא בזה וכבר כתבתי בסמוך דעת התוס׳ דכותל עצמו לא חשיב לחי אם לא ברוחב טפח דאין היכר כ״כ בכותל כמו בפס גמורי״ (יג) ומה שכתב ומיהו אפילו סמכו עליו מע״ש לא מהני אא״כ יהא בולט וכו׳ ג״ז ברפ״ק דעירובין (עירובין ה׳) אמר רמי בר חמא אמר רב הונא לחי הבולט מדופנו של מבוי פחות מד״א נדון משום לחי וא״צ לחי אחר להתירו ד״א נדון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו אותו לחי היכן מעמידו אי דמוקי ליה בהדיה אוסופי הוא דקא מוסיף עליה א״ר פפא דמוקי ליה לאידך גיסא רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפי׳ תימא דמוקי ליה בהדיה דמטפי ביה או דמבצר ביה ופירש רש״י הבולט מדופני של מבוי. לתוך רוחב המבוי ולא נעשה שם לשם לחי אלא הוציא בניינו בפאת ביתו פחות מד״א ברוחב המבוי נדון משום לחי וסמכינן עליה ואע״ג דלאו לשם לחי איקבע דקי״ל כאביי בלחי העומד מאליו דכשר אם היה בולט לתוך רוחב המבוי ד״א נדון משום מבוי כלו׳ כיון דאורך הכשר מבוי ניתר בכך בעלמא ומיקרי מבוי ה״נ נפק מתורת לחי דלא סמכינן עליה אע״ג דאי עבדיה משום לחי הוי כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלאו להכי איקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשוייה לחי דכיון דנפק ליה מתורת לחי נמצא שאין תיקון למבוי זה וצריך לחי אחר להתיר המבוי באודך גיסא אצל כותל האחר כנגדו. דמטפי ביה או מבצר ביה גבוה ממנו או נמוך ממנו א״נ עב ממנו או דק ממנו כדי שימשך הימנו ולחוץ או הימנו ולפנים ע״כ ורבינו כתב דמטפי ביה או דמבצר ביה כפי׳ שני וכתבו התוס׳ ד״א נדון משום מבוי אפילו למ״ד לחי משום מחיצה דהיה לו להועיל יותר אם סותמו מ״מ היכר קצת בעינן ואע״ג דהיכא דהעמידו לשם לחי לפירש״י מועיל אע״ג דאין היכר מ״מ י״ל כשהעמידו לשם לחי יש קול ואיכא היכרא וכתבו עוד התוספות דהא דקאמר אותו לחי היכן מעמידו במבוי רחב יותר מח׳ קא בעי דברחב ח׳ היכן שיעמידנו הוי עומד מרובה:
(יד) ומה שכתב ודוקא במבוי שרחבו מח׳ אמות ולמעלה וכו׳ גם זה שם דף הנזכר על האי מימרא אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא במבוי ח׳ אבל במבוי ז׳ ניתר בעומד מרובה על הפרוץ רב אשי אמר אפי׳ במבוי ח׳ לא צריך מה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ואי פרוץ מרובה נדון משום לחי מאי אמרת דשוו תרווייהו כי הדדי ה״ל ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל ומפשטא דשמעתא משמע דע״כ לא מכשר רב אשי אלא במבוי שהוא רחב ח׳ אבל אם הוא רחב ט׳ לחי של ד׳ אמות אינו כשר בו לפי שאינו נדון משום לחי כל שיש בו ד״א כיון שלא הוקבע לשם לחי ואינו מכשיר משום עומד שהרי הוא מועט מן הפרוץ וכ״כ הרב המגיד בפי״ז בשם הרשב״א וכ״נ מדברי רבי׳ שכ׳ ח׳ אמות מצומצמות אבל הרמב״ם בפי״ז כתב לחי שהוא רחב הרבה בין שהי׳ רחבו פחות מחצי רוחב המבוי בין שהיה רחבו כחצי רוחב המבוי כשר ונדון משום לחי אבל אם היה יתר על חצי רוחב המבוי נדון משום עומד מרובה על הפרוץ משמע דס״ל דכי אמר רב אשי אפי׳ במבוי ח׳ לאו דוקא דה״ה אפילו ברחב כמה אמות וכתב ה״ה שדבריו צ״ע:
ומה שכתב רבינו אפי׳ סמכו עליו מע״ש לא מהני אא״כ יהא בולט בתוך המבוי פחות מד״א הוא דלא כפירש״י שכבר נתבאר בדבריו דע״כ לא אמרי׳ דד״א נדון משום מבוי וצרוך לחי אחר להתירו אלא בשלא סמך עליו מבע״י אבל אם סמך עליו מבע״י אפילו הוא רחב כמה אמות נדון משום לחי וכ״נ שהוא דעת התוספות ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב כן וצ״ע כתוב בהגהת אשיר״י פ״ק דעירובין מבוי שרצפו בלחיים בפחות מג׳ והוי משך רצופו ד״א באורך המבוי צריך לחי אחר להתיר מבוי זה שבין לחיים אבל מלחי הפנימי ואילך מיהא שריא ולרש״י וכך נראה בעיני שאפילו מלחי הפנימי ולפנים אינו ניתר א״ז עד כאן לשונו ונראה שכ״כ מדגרסינן בפ״ק דעירובין (עירובין ט׳) א״ר יוחנן מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מד״א באנו למחלוקת רשב״ג ורבנן ופי׳ רב אשי כגון שרצפו בלחיים פחות פחות מד׳ במשך ד״א לרשב״ג דאמר לבוד ה״ל מבוי וצריך לחי להתירו לרבנן דאמרי לא אמרינן לבוד א״צ לחי אחר להתירו ופירש״י לרשב״ג יש לבוד בפחות מד׳ וה״ל חד לחי ואמרינן לעיל ד״א נדון משום מבוי ויצא מתורת לחי וצריך לחי אחר להתיר מבוי זה שבין לחיים אבל מלחי הפנימי ואילך מיהא שרי לטלטולי במבוי דלהנהו ודאי נראה לחי ועוביו נדון להם כלחי וניתר בו מבוי כך שמעתי ול״נ שאפי׳ מפנימי ולפנים אינו ניתר דלחי הפנימי לר״י אינו מתיר כלל עכ״ל ולמד מכאן א״ז לדידן דקי״ל דפחות מג׳ הוי לבוד להיכא דרצפו בלחיים פחות פחות מג׳ ותמהני דהא בגמרא אקשינן אהא ולרשב״ג ליהוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים ומשני מידי הוא טעמא אלא לר׳ יוחנן הא כי אתא רבין א״ר יוחנן נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נדון משום לחי וא״כ לדידן דקי״ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי אפילו רצפו בלחיים פחות פחות מג׳ במשך ד״א א״צ לחי אחר להתיר דניתר בנראה מבחוץ אע״פ שהוא שוה מבפנים ואפשר שטעמו של א״ז הוא ללמוד מכאן להיכא שלא משך לחי החיצון כלפי חוץ כלל אלא שאם לכך נתכוין ה״ל לפרש דבריו:
גרסינן בפ״ק דעירובין (עירובין י) אמר רמי בר אבא אמר רב הונא לחי המושך עם דופנו של מבוי פחות מד״א נדון משום לחי ומשתמש עם חודי הפנימי ד״א נדון משום מבוי ואסור להשתמש בכולו ופירש״י לחי המושך עם דפנות של מבוי לחוץ שנראה כמאריך את דופן המבוי שמעמיד חודו כנגד עובי הכותל דמיכסי חודו בעוביו של כותל דשוה מבפנים ונראה מבחוץ שאין חודו של לחי מכסה כל עובי הדופן שרחב ממנו בכולו בכל המבוי שהרי אין כאן לחי וכתבו התוספות (עירובין ה.) גבי לחי הבולט מדופנו של מבוי דהא דלחי המושך הואיל והוי לאורך המבוי ואינו סותמו ד׳ נדון משום מבוי אפילו הוקבע לשם לחי: (טו) וכן הכשרו בקורה וכו׳ כלומר הכשר מבוי שנזכר בראש הסימן הוי נמי בקורה כדתנן בפ״ק דעירובין (עירובין יא) הכשר המבוי בש״א לחי וקורה ובה״א לחי או קורה:
(טז) ומה שכתב אבל נעץ שתי יתדות וכו׳ גם זה שם (עירובין ח) בעי רמי בר חמא מרב חסדא נעץ שתי יתדות בשני כותלי מבוי מבחוץ והניח קורה על גביהן מהו א״ל לדברי המתיר אסור וכו׳ רבא אמר אפי׳ לדברי האוסר נמי אסור בעינן קורה ע״ג מבוי וליכא ופירש״י נעץ שתי יתדות נעוצות בכותל בעביו של צד ר״ה ונמצאת קורה שעליהם בולטת ונמשכת לחוץ יותר מהכתלים וחודה הפנימי דבוק וסמוך לכותל ופסקו הרי״ף והרא״ש כרבא וכן דעת הרמב״ם בפי״ז: (יז) ומה שכתב וצריך שתהא עשויה לשם קורה וכו׳ כ״כ הרא״ש גבי לחי העומד מאליו דאסיקנא דהוי לחי אבל קורה העומדת מאליה יראה דלא הוי קורה דקי״ל דקורה משום היכר וטעמא דאביי בלחי משום דלחי משום מחיצה וכ״כ הרב המגיד בפי״ז בשם הרשב״א וז״ל ויראה לי שהקורה העומדת מאליה כאותן שנותנין קורה מכותל לכותל לחזק הכותלים אינה קורה שקורה משום היכר ואין כאן היכר: (יח) ושיעור הקורה רחבה טפח משנה בפרק קמא דעירובין (עירובין יג) קורה שאמרו רחבה לקבל אריח והאריח חצי לבנה של ג׳ טפחים דיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לארכו רחבה לקבל אריח ובריאה לקבל אריח ר״י אומר רחבה אע״פ שאינה בריאה ואף על פי שהמרדכי כתב שר״מ פסק כר״י הרי״ף פסק דאין הלכה כר״י וכן פסק הרמב״ם וכ״נ שהוא דעת הרא״ש והכי נקטינן ופירש ה״ר יהונתן בריאה כדי לקבל אריח כלומר אריחים הרבה כשיעור רוחב פתח המבוי מדובקים שם בטיט כפי מה שצריך להם שאל״כ לא תהא בה היכר דסבורים בני ר״ה דלפי שעה ניתנה שם אבל כשהיא בריאה ועבה וראויה לקבל בנין כזה ניכר ומפורסם לכל שלקביעות הושמה שם ואית ביה היכרא וכתב הרב המגיד בפי״ז בירושלמי נראה שצריך שתהא בריאה לקבל דימוס של אריחין שוכבין ארכן לאורך הקורה ואילו קורה של י׳ אמות שתהא בריאה לקבל כ׳ אריחין שאורך האריח ג׳ טפחים ורחבו טפח וחצי וכ״כ הרא״ש ז״ל ולזה הסכים הרשב״א ז״ל עוד כתב ויראה לי שדי אם יכולה לקבל י״ח אריחים לפי שקורה ט׳ אמות וב׳ משהויין מתרת מבוי רחב י׳ אמות מדין לבוד ע״כ ואין בגמ׳ שלנו מכל זה כלל ולזה לא כתב רבינו רק לשון המשנה עכ״ל:
(יט) ומה שכתב ועביה כל שהוא כ״כ הרמב״ם בפ״ח ונ״ל דהיינו מדלא יהיב בגמ׳ שיעור לעבי׳ לא עדיף מלחי דעביו כל שהו ואע״ג דלענין רוחב צריך בקורה שיעור אע״פ שאינו צריך בלחי התם היינו טעמא לפי שהוא משום היכרא ובקצרה ליכא היכר אבל עביה שאינה ענין להיכר בכל דהו סגי: (כ) ומה שכתב הלכך עשאה מעצי אשרה פסולה פלוגתא דאמוראי בס״פ חלון (עירובין פ״ו) ופסק הרמב״ם בפי״ז כמ״ד פסולה וכתב ה״ה שכן דעת הרשב״א ודעת ההשגות כמאן דמכשיר. (כא) ומה שכתב ואם היא רחבה ד׳ טפחים וכו׳ בפ״ק דעירובין (דף יד) מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב קמיה דרב רחבה אע״פ שאינה בריאה א״ל אתנייה רחבה ובריאה והא״ר אילעא אמר רב רחבה ד׳ אע״פ שאינה בריאה רחבה ד׳ שאני והרא״ש כתבה להא דר׳ אילעא בריש עירובין ד׳ קי״ג וגם המרדכי כתב שכן פסק הר״מ וכ׳ הרב המגיד בפי״ז שכן דעת הרשב״א ושאין נראה כן דעת הרי״ף והרמב״ם. כתב ה״ר יונתן דקורה שהניחה למטה מי״ט צריך להגביה וכן משמע בגמרא: (כב) ומעמידיה א״צ שיהיו חזקים וכו׳ בפ״ק דעירובין י״ד פלוגתא דאמוראי וכ׳ הרא״ש שר״מ פסק לקולא וכן מסתבר והרמב״ם בפי״ז פסק כדברי המחמיר וכ״כ סמ״ג וכתב ה״ה שמעמידי קורה י״מ שמעמידים הכותל שהקורה עומדת עליו וי״מ יתדות היוצאות מן הכותל שאין ברחבן טפח ולא בארכן. ג׳ והקורה קצרה ונשענת עליהם וזה עיקר וכן פירש רבינו שלמה: (כג) היתה עגולה צריך שיהא בהיקפה ג״ט וכו׳ משנה בפ״ק דעירובין ואע״ג דלכאורה משמע דכר׳ יהודה אתיא דאית ליה רואין ואנן קי״ל כרבנן דפליגי עליה כבר דייק הרא״ש מסוגיית הגמרא דמודו רבנן בהא:
(כד) היותה של קש או של קנים פסולה כו׳ גם זה משנה שם בדף הנזכר ר״י אומר רחבה אע״פ שאינה בריאה היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת ופירש״י היתה של קש וכו׳ ר״י קאמר לה כלומר דסתם קורה של קש וקנים אינה בריאה ולפ״ז לא היה צריך רבינו לכתוב דשל קש ושל קנים פסולה שכבר כתב למעלה שצריך שתהא חזקה לקבל חצי לבינה ואפשר שרבינו מפרש דשל קש ושל קנים אע״פ שעשו אותה חזקה ובריאה פסולה לרבנן כיון דרוב קורות של קש ושל קנים אינם בריאות: (כה) היתה עמוקה ועקמומיתה נוטה חוץ למבוי וכו׳ בפ״ק דעירובין (יג.) תנן היתה של קש וכו׳ עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה ובגמ׳ פשיטא קמ״ל כדר׳ זירא דא״ר זירא היא בתוך המבוי ועקמומיתה חוץ למבוי היא בתוך כ׳ ועקמומיתה למעלה מכ׳ היא למעלה מי׳ ועקמומיתה למטה מי׳ רואין כל שאילו ינטל עקמומיתה ואין בין זה לזה ג׳ א״צ להביא קורה אחרת וכתב הרא״ש בדף קט״ו אע״ג דרבנן פליגי עליו דר״י בהיתה של קש ושל קנים בהא דעגולה ועקומה מודו דאמרינן רואין וכן דעת הרמב״ם בפ׳ ז׳ וכתב שם ה״ה שכן הוא דעת הרשב״א ז״ל ורבינו כתב מימרא דר״ז דמכשר בעקמומיתה נוטה חוץ למבוי או למעלה מכ׳ וכ״ש להיכא דגם עקמומיתה בתוך המבוי ותוך כ׳ והרמב״ם בפי״ז שכתב מימרא דר׳ זירא כתב קודם לכן לשון המשנה כמנהגו: (כו) היתה יוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל זה וכו׳ בריית׳ שם בדף הנזכר וכתב הרב המגיד בפי״ז דאפילו במרוחקות משני הכותלים אמרינן לבוד מתרי רוחי: (כז) הניח שתי קורות זו בצד זו וכו׳ גם זה שם ברייתא בדף הנזכר וכן שתי קורות המתאימות לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח אם מקבלות אריח לרחבו טפח ומחצה א״צ להביא קורה אחרת ואם לאו צריך להביא קורה אחרת ומפרש רבינו דאם מקבלות אריח לרחבו היינו שהן קרובות זו לזו פחות מטפח א״צ להביא וכו׳ ותימה הוא למה נשתנה דין לבוד זה משאר לבוד דהוי בפחות מג׳ ויותר נראה דברי הרמב״ם שכתב בפי״ז אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח אינו צריך להביא קורה אחרת וכתב ה״ה ופירוש רבינו אם יש בין שתיהן רחב טפח וכשאין בין זו לזו ג׳ טפחים ואח״כ מצאתי בהגה״מ החדשות שכתבו וכן שתי קורות המתאימות וכו׳ נראה למהר״ם דהיינו דוקא כשנוגעות זו בזו אבל אם אינם נוגעות אפילו אין ביניהם ג״ט אין מצטרפין דלא אמרינן לבוד דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא עכ״ל וה״ר יהונתן ג״כ פי׳ שאע״פ שהניחן בתוך ג׳ ל״א בהו לבוד ויצטרפו זה עם זה לשיעור טפח דלא לקביעות הושמו שם שניהם אא״כ הם כ״כ סמוכים בתוך טפח שאם ינתן האריח שרחבו טפח ומחצה בין ב׳ הקורות ולא יפול לארץ שיסמוך באצבע מכאן ואצבע מכאן מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין ע״כ ואע״פ שבברייתא אמרו אם מקבלין אריח לרחבו טפח ומחצה כתבו רבינו והרמב״ם טפח לבד משום דבפ״ק דעירובין (יד.) אמתני׳ דקתני הקורה שאמרו רחבה לקבל אריח והאריח חצי לבינה של ג״ט דיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לרחבו ופריך טפח טפח ומחצה בעי ומשני כיון דרחבה לקבל טפח אידך חצי טפח מלבין ליה בטינא משהו מהאי גיסא ומשהו מהאי גיסא: (כח) היתה אחת גבוה ואחת נמוכה וכו׳. גז״ש בדף הנזכר ברייתא דר׳ יוסי בר״י:
(כט) ומה שכתב ולא יהיו ביניהם ג׳ טפחים אינו בברייתא אלא מדברי הרמב״ם בפי״ז ופשוט הוא והרא״ש כתב בשם ר״ת דלית הלכתא כרבי יוסי בר ר׳ יהודה דסבר כאבוה דאית ליה רואין דלית הלכתא כוותיה ומה שהביאה הרי״ף משום סיום הברייתא הביאה ולא להלכתא עכ״ל וזהו שכתב רבינו שהר״ם והרא״ש כתבו בזה שהוא פסול כלומר משום דלית להו רואים ובנוסחת הרי״ף דידן כתוב בהדיא דלית הלכתא כר״י ב״ר יהודה אבל הרמב״ם פסקה בפ׳ י״ז וכתב ה״ה מתוך דברי רבינו נראה שכל שהן תוך כ׳ אמר ולמעלה מי׳ אפילו יש ביניהן במרחק גובה יותר מג׳ מצטרפות וקשה לי בזה שהרי רבינו פסק פ״ה מה׳ סוכה כרבא דאמר פרק הישן (סוכה כב:) דכל דבר שאין בגגו טפח אין רואין אותו כאילו ירד ושם הקשו עליו מברייתא זו ואמר תריץ ואימא הכי ובלבד שלא תהא תחתונה למטה מי׳ אלא למעלה מי׳ ועליונה סמוכה לה פחות מג׳ א״נ ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מכ׳ אלא בתוך כ׳ והתחתונה סמוכה לה פחות מג׳ אבל ג׳ כיון דלית ליה טפח לא אמרינן חבוט רמי והיאך הביא ברייתא כפשטה ולא כ׳ אוקימתא זו והרשב״א פסק בספרו כדברי אוקימתא זו ועיקר ע״כ לומר שהוא ז״ל מפרש מה שכתב הרמב״ם ולא יהיה ביניהם ג׳ טפחים במרחק משך דוקא קאמר כדמשמע סיפא דלישניה וע״כ הקשה עליו מדאותבינן מהאי ברייתא לרבא דאמר כי לית ביה טפח לא אמרינן חבוט רמי ושני תריץ ואימא הכי ובלבד שלא תהא תחתונה למטה מי׳ וכו׳ ואפשר לדחות שבכלל מ״ש ולא יהיה ביניהם ג׳ טפחים הוא שגם במרחק הגובה לא יהא יותר מג׳ ואם זאת היתה כוונתו יפה עשה שפסקה כיון דלא קאמר ר״י ב״ר יהודה רואין אלא בפחות מג׳ ליכא מאן דפליג בהא ואע״ג דאביי אמר בפ״ק דעירובין (יד.) דר״י ב״ר יהודה סבר לה בהא כאבוה דאית ליה רואין נקטינן כרבא דפ׳ הישן דאוקימנא בפחות מג׳ ואם נפשך לומר שלא נתכוון אלא למרחק המשך ולא למרחק הגובה אכתי איכא למימר דשפיר פסק כר״י ב״ר יהודה דאע״ג דאמר אביי דסבר לה כאבוה דאית ליה רואין ולא קי״ל כאבוה שאני התם שהקורה פיסולה מתחת עצמה שהיא של קש או של קנים הלכך לא אמרינן רואין אותה כאילו היא של מתכת אבל בדר״י ב״ר יהודה שאין פיסולה מחמת עצמה אלא מחמת מקומה אפשר דאמרינן בה רואין וכדאמרינן בעלמא גוד אסיק גוד אחית והא דאוקימנא לה בפרק ב׳ דסוכה בפחות מג׳ לרווחא דמילתא הוא דתריץ הכי אבל היה אפשר ליה לתרוצי דכי אמר רבא דלא אמרינן חבוט רמי אלא ביש בגגה טפח ה״מ דשהוא צריך לאהל כגון גבי סוכה או גבי טומאה אבל כשאינו צריך אלא להיכר בעלמא כגון גבי קורה אפילו אין בו טפח אמרינן ביה חבוט רמי: (ל) פירש עליה מחצלת וכו׳ גם זה שם בפ״ק דעירובין (יד.) מימרא דרב ששת:
(לא) ומה שכתב אבל אם עשה קורה רחבה וכו׳ שם (קטו) כתב הרא״ש וז״ל כ׳ הרשב״א דקורה שהיא משוכה למטה מי׳ טפחים פסולה דכיון שיש שיעור מחיצה נפקא מתורת קורה ומחיצה אין כאן דהויא מחיצה שהגדיים בוקעין בה וליתא דהכא דוקא אמרינן קורה אין כאן משום דמכסיא ואינה נראית וסוברין דבמחצלת המבוי ניתר אבל כשהקור׳ נראית בשביל גדלה לא נפקא מתורת קורה עכ״ל ונראה דבשהקורה מונחת למעלה מי׳ איירי דאי במונחת למטה מי׳ אפילו אינה רחבה יותר מהראוי פסולה כמו שכתבתי בשם ה״ר יהונתן וכן משמע מדא״ר זירא היא בתוך המבוי ועקמימותה חוץ למבוי היא בתוך כ׳ ועקמומיתה למעלה מכ׳ היא למעל׳ מי׳ ועקמומיתה בתוך י׳ רואין כל שאילו ינטל עקמומיתה ואין בין זה לזה ג׳ א״צ להביא קורה אחרת וכו׳ משמע דכי היכי דחוץ למבוי ולמעלה מכ׳ פסלי בקורה ה״נ פסול למטה מי׳: (לב) נעץ שתי יתדות עקומות וכו׳ גם זה שם (ט:) היתה קורתו משוכה ותלויה פחות מג׳ א״צ להביא קורה אחרת ג׳ צריך להביא קורה אחרת ואוקמה רב אשי דה״ק משוכה והיא תלויה וה״ד כגון שנעץ ב׳ יתדות עקומות על שני כותלי מבוי שאין בגבהן ג׳ ואין בעקמומיתן ג׳ ופירש״י והיכי דמי כגון שנעץ ב׳ יתדות עקומות על כותלי מבוי ועקמימותיהם נוטות זו כלפי זו להיותן סניף להאריך הקורה משני צידיה כשתנתן עליהם והם עצמם אינם ראויות להכשר קורה שאין בהן רוחב טפח כשיעור הכשר קורה ואין בעקמומיתן ג׳ ואיכא למימר לבוד מראשי הקורה ולכתלים ואין בגובהן של יתדות ממעל לכותלים ג׳ טפחים דאי הוה בגובהן שלשה הוה מיפסלא דקורה על גבי כתלים בעי׳ אבל השתא בפחות מג׳ אמרינן חבוט השפל כאילו מונחת על הכותל: (לג) והא דמבוי ניתר בלחי וקורה דוקא כשאין בגובהו וכו׳ משנה בריש עירובין (ב.) מבוי שהוא גבוה מכ׳ אמה ימעט והרוחב מי׳ אמות ימעט:
(לד) ומה שכתב ולא יהא נמוך פחות מי׳ כן משמע שם בגמרא דאמרינן היה פחות מי׳ וחקק בו להשלימו לי׳ כמה חוקק בו וכו׳:
(לה) ומה שכתב ושיהא ארכו ד״א שם בדף הנזכר היה פחות מי׳ וחקק בו להשלימו לי׳ כמה חוקק בו וכו׳ אלא משכו בכמה רב יוסף אמר בד׳ טפחים אביי אמר בד׳ אמות ומשמע שם בגמרא דבתחלת מבוי נמי פליגי דלאביי הוי ד״א ולרב יוסף ארבעה טפחים ופסק הרי״ף כאביי וכן דעת הרמב״ם בפי״ז וכתב הרא״ש שכן דעת ר״מ אע״פ שראבי״ה פוסק כרב יוסף:
(לו) ומה שכתב בגבוה מכ׳ ורוחב מי׳ מצומצמות ובנמוך מי׳ ואורך ד׳ מרווחות מפורש בריש עירובין (ג:) רבא משמיה דר״נ אמר כל אמה באמה בת ו׳ אלא הללו שוחקות והללו עצבות כלומר דלעולם נקטינן לחומרא הילכך בגבוה מכ׳ או רוחב מי׳ ימעט אע״פ שהם מצומצמות ומשם למד לנמוך ואורך דהוי מרווחות ולחומרא וכתב ה״ה בס״פ בשם הרשב״א ששיעור יתרון השוחק על העצב חצי אצבע לאמה:
ומה שכתב אבל אם היה גבוה יותר מכ׳ וכו׳ אין לו תקנה בלחי וקורה זה הלשון אינו כתוב בדקדוק דהא דמבוי שהוא גבוה מכ׳ ימעט היינו דוקא אם בא להכשירו בקורה משום דקורה משום היכר וכל שהוא גבוה מכ׳ לא שלטא ביה עינא אבל אם בא להכשירו בלחי כיון דקי״ל לחי משום מחיצה אע״פ שהמבוי גבוה לית לן בה אלא אגב שיטפא דאחריני נקט בגבוה מכ׳ לחי וכ״כ הרמב״ם בפי״ז וכתב עליו ה״ה בלשון הזה דע שהמבוי שהכשרו בלחי אין גובה יותר על כ׳ אמה פוסלו שהרי הלחי סמוך לקרקע הוא ואין גובהו אלא י׳ אמה ומה לנו אם המבוי גדול כמה וזה פשוט ורבינו שכתב ויהיה די להכשירו בלחי או קורה לא הזכיר לחי אלא מפני פיסול גבוה פחות מי׳ ורוחב יותר מי׳:
ומה שכתב דבצורת פתח מהני לכל הני ברחב מי׳ משנה שלימה היא בריש עירובין ובברייתא בגמרא (יא.) מבוי שהוא גבוה מכ׳ אמה ימעט ואם יש לו צורת פתח אינו צריך נמעט וק״ל מאי איריא צורת פתח אפי׳ לחי משהו מכשר מבוי גבוה מכ׳ אמה כמו שנתבאר בסמוך וי״ל דמיירי במבוי שאינו ניתר בלחי כגון שהוא מפולש או ביותר מעשר וכן העמידו בתוס׳ ברייתא זו:
(לז) ומה שכתב ובנמוך מי׳ כ״כ הרמב״ם בפי״ז וכתב ה״ה דיליף לה מגבוה מכ׳ ושכן דעת הרשב״א:
(לח) ומה שכתב דלשאינו ארוך ארבע אמות מהני צורת פתח.
ומה שכתב ומיהו עד כ׳ סגי בלחי וקורה אפילו חלל המבוי עשרים וכו׳ הכי אמר רבא בריש עירובין (ג.) ואע״ג דפליג עליה רבה בר רב עולא כבר פסקו כל הפוסקים כרבא דבתרא הוא:
(לט) היה למעלה בפתחו כמין קנים בולטין וכו׳ בריש עירובין (ג.) תניא אמלתרא מהני לגבוה מכ׳ ובגמרא מאי אמלתרא רב חמא אמר קיני רב דימי אמר פיסקי דארזא מ״ד פיסקי דארזא כ״ש קיני ומ״ד קיני אבל פיסקי דארזא לא ופירש״י קיני. כמין קיני עופות בולטים מתחת האולם למעלה מן הפתח: פיסקי דארזא. כלונסות של ארזא ארוכין תחובין בכותל ואיידי דנפיש משכא דידהו חזי להו אינשי ואיכא היכרא: כ״ש קיני. דאיידי דחשיבי ומילתא דתמיהא היא מסתכלי בהו אינשי וחזו לקורה. וה״ר יונתן פי׳ אמלתרא קורה של ארז ארוכה ותחובה בכותל ומצויירת בציורין והרמב״ם בפי״ז פסק כמ״ד קיני וה״ה כתב שהרשב״א פסק כמ״ד פיסקי דארזא וזה דעת רבינו שכתב שהקנים בולטים מועילים וכ״ש הוא לקיני והרי״ף השמיט דין אמלתרא ולא ידעתי למה. [בדק הבית: אלא שהרשב״א מצריך חתיכות לוח משונים ורבינו כתב דהוא הדין לקנים:]
(מ) ומה שכתב שאינם מועילים לרחב מי׳ שם (בדף י׳ וי״א) איבעיא לן ובעי למיפשט מברייתא אחת דמהני ודחינן לה ואע״ג דמידי דרבנן הוא נקיט לה לחומרא משום דמסתבר טעמא לאיסורא וכ״כ הרא״ש ואמלתרא מהניא בגובה ולא ברחבה דאמלתרא מהניא בגובה משום דדבר חידוש הוא ומסתכל כלפי מעלה לראותה ואגב זה רואה הקורה והאי טעמא לא שייך ברחבה וכן נראה שהוא דעת הרמב״ם שלא הזכיר בפ׳ י״ז אמלתרא לענין רחבה:
(מא) היה גבוה מכ׳ ובנה בנין תחת הקורה וכו׳ גם זה שם (ד.) היה גבוה מכ׳ אמה ובא למעטו רחבה בכמה רב יוסף אמר טפח אביי אמר ד׳ ופירש״י ובא למעטו. לעשות בנין אצטבא או עפר תחת הקורה בארץ למעט גובה החלל: רחבו. של מיעוט להרחיבו לתוך אורך המבוי בכמה וגם כי הרא״ש והרשב״א סוברים דהרי״ף והרמב״ם מפרשים בע״א כבר השיב עליהם הרב המגיד בפי״ז והכריח שדעתם כרש״י ופסק הרי״ף כרב יוסף וכן הרמב״ם בפי״ז וכ״כ הרא״ש בשם הר״ז ושכן דעת ראבי״ה דאין הלכה כתלמיד במקום הרב אבל כתב דמשמע בירושלמי כאביי ושכן דעת מהר״ם דהלכה כאביי לגבי רב יוסף וכתב רבינו יהונתן שמ״ש הרי״ף ממעטו בקורה טפח היינו לומר דלא הוי מיעוט אא״כ ממעט בקורה או באבן וכיוצא דאין דרכן ליפחת לאפוקי אם מיעטו בעפר דלא הוי מיעוט ואע״ג דבגמ׳ לא משמע הכי אלא דאפילו מיעט בעפר הוי מיעוט הרי״ף נקט להחמיר ואין דבריו נראין דאמאי לינקט הרי״ף לחומרא במאי דמשמע בגמ׳ דשרי וכ״ש במידי דרבנן הלכך נ״ל דקורה דנקט הרי״ף מילתא חדא נקט וה״ה לכל מילי ואפי׳ עפר:
(מב) ומה שכתב אבל אם אינו גבוה י׳ וחוקק בו להשלימו לי׳ וכו׳ ג״ז בפ״ק דעירובין היה פחות מי׳ וחקק בו להשלימו לי׳ משכו בכמה רב יוסף אמר בד׳ טפחים אביי אמר בד״א ופירש״י משכו. של חקק לתוך אורך המבוי בדבר הבולט כגון מיעוט שייך למימר רוחב ובדבר משוקע ומקיפות אותה מחיצות כגון חקק שייך לומר לשון משך ופסק הרי״ף כאביי וכן פסק הרמב״ם בפי״ז וכ׳ הרא״ש שראבי״ה פסק כרב יוסף ור״מ פסק כאביי והכא נקטינן וא״ת מ״ש דלמעט מגובהו סגי בטפח לרב יוסף ולאביי בד׳ טפחים והכי בעי לרב יוסף ד״ט ולאביי ד״א כבר תירץ רש״י דהתם דאיתא לדופן כלומר שכבר נקרא דופן אלא שצריך למעטו קצת בהיכר בעלמא סגי לרב יוסף בהיכר טפח ולאביי בהיכר ד״ט אבל הכא דהשתא הוא דמשוי ליה דופן דכל פחות מעשרה לא מיקרי דופן בעינן דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר אורך מבוי שלם הלכך לרב יוסף דס״ל שיעור משך מבוי בד״ט חוקק בו ד״ט במשך המבוי וכשיעור רחבו ולאביי דס״ל שיעור משך מבוי בד״א חוקק בו ד״א במשך המבוי וברחבו: (מג) כתב הרמב״ם בפי״ז מבוי שאין ברחבו ג׳ טפחים א״צ לא לחי ולא קורה וטעמא משום דכלבוד דמי ובפ״ק דעירובין אמרינן וכמה א״ר אחלאי עד ד״ט כלומר ובפחות מכן אינו צריך כלום ולא פסק הרמב״ם כוותיה משום דלחד לישנא אוקמיה בגמ׳ כתנאי ושמואל לית ליה דרב אחלאי וכן דעת הרי״ף שהשמיטו אבל הרא״ש והמרדכי כתבו בשם ר״מ דכיון דללישנא קמא סבר שמואל כוותיה ומפליג בין מבוי לחצר דבחצר אפילו אין בו ד׳ צריך תיקון אבל מבוי כל שאין בו ד׳ אינו צריך תיקון נקטינן כההיא לישנא דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכן דעת הראב״ד והסכים הרא״ש לדבריהם וכ״כ הרב המגיד בפ׳ י״ז בשם הרשב״א וז״ל ויש מגדולי המורים שהורו שכל שאינו רחב ד׳ או שאין בפתחו ד׳ א״צ כלום ולזה הדעת נוטה עכ״ל ומשמע מדבריו שאם אין בפתחו ד׳ אע״פ שבתוכו רחב ד׳ אינו צריך כלום וטעמא דמסתבר הוא דכיון שאין בפתח שיעור מקום שהם ד״ט חשוב כסתום אפילו רחב כמה בפנים לית לן בה ומזה נלמוד דלהרמב״ם נמי אע״פ שבתוכו רחב כמה אם אין בפתחו שלשה א״צ כלום דחשוב כסתום ולענין הלכה כיון שהרי״ף והרמב״ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן: (מד) ואינו ניתר בלחי וקורה עד שיהו שתי חצירות פתוחים לתוכו בפ״ק אמר ר״נ נקטי׳ איזהו מבוי שניתר בלחי או קורה כל שארכו יתר על רחבו ובתים וחצורות פתוחים לתוכו ואע״פ ששם פירש״י ב׳ חצירות פתוחים לתוכו ובית לכל חצר כתבו התוס׳ והרא״ש דאין נראה אלא כמו שפירש״י בפ׳ הדר ב׳ חצירות למבוי וב׳ בתים לכל חצר וחצר וכ״כ סמ״ג וסמ״ק והכי איתא בירושלמי וכתב המרדכי והיכא דלא פתוח ליה בתים וחצירות דינו כחצר ובעי פס ד׳ או שני פסין שני משהויין או צורת פתח וכן בדין שלא אמרו אלא שאינו ניתר בלחי לבד או בקורה לבד אבל בשאר הכשרים ניתר הוא וה״ה למבוי שאין ארכו יותר על רחבו שיתבאר בסמוך.
וכתב הרשב״א שנשאל מבוי שחסר אחד מדרכי מבוי שאמרו שאינו ניתר בלחי וקורה כגון שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו או שאין ארכו יותר על רחבו מהו שיהא ניתר בצ״פ מכאן ולחי מכאן והשיב צ״פ מחיצה גמורה היא והרי יש כאן ג׳ מחיצות מבוי שאינו פתוח אלא לרוח אחד הצד השני מותר בלחי או קורה והרמב״ם כתב בפ׳ י״ז ומבוי שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכו וכגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחד וכן מבוי שאין בארכו ד״א אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ד׳ ומשהו ונדחק הרב המגיד בפי׳ דבריו והעלה דה״ק שלא היה בו אלא בית אחד אע״פ שיש בו כמה חצירות או שלא היה בו אלא חצר אחד אע״פ שיש בו כמה בתים ויהיה דעת רבינו שהבתים פתוחים למבוי אבל רש״י פי׳ בתים וחצירות שני בתים לכל חצר ושני חצירות לכל מבוי ולזה הסכים הרשב״א ז״ל. עוד כתב שכל פתח מאלו צריך שיהיה ברחבו ד״ט או יותר וכן מוכיח בפ״ק מסוגיא במשך מבוי גבי פלוגתא דאביי ורב יוסף עוד כתב שצריך שיהיו דיורים אוכלים בכל בית ובית מהם שמקום הפת גורם עכ״ל:
ולענין הלכה כיון דהרא״ש וכמה גדולים וגם הירושלמי מסכימים לפירש״י הכי נקטינן כתב ה״ר יהונתן ובתים וחצירות פתוחים לתוכו כלומר שתי חצירות ובכל חצר שני בעלי בתים כדי שיצטרכו לעירוב חצירות וצריך שתי חצירות כדי שיצטרכו לשיתוף מבוי דהא קי״ל אין סומכין לשיתוף במקום עירוב ולעירוב במקום שיתוף ולכל חצר וחצר צריך היכר שאין לסמוך זה על זה ע״כ לא סגי בבעה״ב אחד בחצר אחד מצד אחד ובשני בעלי בתים בחצר אחד מצד השני או ברוח אחד שאם היה כאן אותו בעה״ב שהיה יחיד אינו נודע לו אם צריך עירוב אם לא שהרי הוא משתתף עמהם ולא עירב ואם היו בחצר אחד ד׳ בעלי בתים לא סגי בהכי להתיר המבוי שהרי אינם צריכין אלא עירוב ואינם צריכים שיתוף ובסימן שפ״ז יתבאר שזהו לדעת רש״י אבל הרמב״ם סובר שסומכין על שיתוף במקום עירוב ולפי דבריו צ״ל דטעמא דבעינן בתים וחצירות פתוחות לתוכו משום דכל שיש בו פחות מכאן אינו דומה אלא לחצר וכ״כ הרשב״א בתשובה שהטעם שאמר ואין מבוי ניתר בלחי או קורה אא״כ בתים וחצירות פתוחים לתוכו מפני שכל שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישיו הצנע צריך יותר מחיצות גמורות ולפיכך החצירות גמורות שדרכן של בעלי בתים להשתמש בהם יותר בתשמישי הצנע ולאכול בהם צריכות המחיצות יותר גמורות וכן הדין במבואות שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכן דיוריהם מועטים והרי משתמשים בהם יותר שאינן בושים כ״כ לאכול ולהשתמש בהם ולפיכך הרי הם כחצר כי לפי ריבוי הדיורין מתמעט תשמיש המבוי ובמחיצה כל דהו סגי ע״כ:
(מה) ומה שכתב רבינו ואפילו כל החצירות פתוחות זו לזו ש״ד בפרק הדר דף ע״ג תנן חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצירות וכו׳ ואם נשתתפו במבוי וכו׳ ובגמרא רב לא תני פתוחות זו לזו משום דכיון דפתוחות זו לזו נעשו כחצר אחד ואין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחות לתוכו וכתב הרא״ש והמרדכי בשם ר״מ דלא קי״ל כרב בהא אלא כסתם מתני׳ דתני פתוחות ואפ״ה לא חשיבי כחצר אחד אבל הרי״ף כתב הא דרב משמע דס״ל דהלכתא כוותיה וכ״נ לדקדק מדברי הרמב״ם בפ״ה מהלכות עירוב והכי נקטינן:
(מו) ומה שכתב ואפילו אין דרין בו אלא האב ובניו וכו׳ גם זה שם בדף הנזכר בעי׳ דאיפשיטא ומשמע בגמרא דבבן המקבל פרס מאביו ותלמיד מרבו והם אוכלין לעצמן מבתיהן הוא דכיון שאין אוכלין על שולחן אחד חשיבי שנים ואע״ג דלענין לאסור זה על זה חשבינן להו כאחד כמבואר בסימן ש״ע ומשום דעירובין דרבנן אזלינן להו הכא והכא לקולא:
(מז) ומה שכתב וכן אם צדו אחד עכו״ם ואחד ישראל וכו׳ גם זה שם (עד:) א״ר יהודה א״ר מבוי שצדו אחד עכו״ם וצדו אחד ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי אמר ליה אביי לרב יוסף אמר רב אפילו בחצר א״ל אין דאי לא אמר מאי הוה אמינא טעמא דרב משום דקסבר אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו ותרתי למה לי צריכא דאי מההיא ה״א דירת עכו״ם שמה דירה קמ״ל דירת עכו״ם לא שמה דירה השתא דא״ר אפי׳ חצר טעמא דרב דקסבר אסור לעשות יחיד במקום עכו״ם והכריע שם הרא״ש דלמאי דמסקינן דטעמיה דרב משום דאסור לעשות יחיד במקום עכו״ם לא נאמר דדירת עכו״ם לא שמה דירה כדהוה בעי למימר מעיקרא אלא אמרי׳ דחשיבא דירת עכו״ם דירה לקולא למשרייה למבוי בלחי ע״י חצירו של עכו״ם וכ״כ הגהות בפ״ב מהלכות עירובין:
(מח) וצריך שיהא ארכו יותר על רחבו וכו׳ בפ״ק דעירובין גמרא הכשר מבוי א״ר נקטינן אי זהו מבוי שניתר בלחי או קורה כל שארכו יותר על רחבו ואי זו היא חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה כל שמרובעת מרובעת אין ועגולה לא ה״ק אי ארכה יתר על רחבה ה״ל מבוי ומבוי בלחי וקורה סגי ואי לא ה״ל חצר וכמה אפילו משהו ופירש״י ואי לא ה״ל חצר ובעיא פס והאי מרובעת לא למעוטי עגולה אתי אלא למעוטי ארכה יותר על רחבה וכמה יהא ארכה יותר ונפקא ליה מדין חצר ומשתריא בלחי משהו ובריש פירקא איתא נמי להא דר״נ ופירש״י ארכו יתר על רחבו אבל מרובע דין חצר עליו ואמרינן לקמן חצר צריכה פס ד׳ או פס משהו מכאן ומשהו מכאן וכתב הרב המגיד בפרק י״ז בשם הרשב״א אי זהו ארכו של מבוי זה כניסתו ומה שאינו דרך כניסתו קרוי רחבו וכתב עוד אי זהו שנדון משום חצר כל שאין אורך כניסתו יתר על רחב תוכו ויש מגדולי המורים שאינה נדונת משום חצר אלא כל שהיא מרובעת ואין ארכה יתר על רחבה ואין רחבה יתר על ארכה וכתב ה״ה וכראשון נראה מדשרי רבינו וכן עיקר שכל שרחבו יתר על ארכו יש לה דין חצר עד כאן לשונו וכתב המרדכי בפ״ק דעירובין מבוי שארכו כרחבו או יותר על רחבו אינו ניתר בקורה טפח או בלחי משהו אלא בפס ד׳ טפחים ונראה לר״מ דניתר בב׳ פסין משהו לכאן ומשהו לכאן כמו חצר וזה דבר פשוט הזכירו רש״י כמו שכתבתי בסמוך וכתבוהו גם הרמב״ם וסמ״ג וכבר כתבתי בסמוך דברי הרשב״א בתיקון מבוי שאין ארכו יותר על רחבו והוא מפולש: (מט) ומה שכתב וחצר שארכו יתר על רחבו וכו׳ כן כתב הרמב״ם בפרק י״ז ופשוט הוא מתוך הגמרא שכתבתי שכל שארכו יתר על רחבו נקרא מבוי ולכאורה נראה דאין לו דין מבוי להתירו בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחים לתוכו וכן כתב ה״ר יונתן אבל מצאתי שכתבו התוספות בפ״ק (דף יב) ובתים וחצירות פתוחים לתוכו וא״ת חצר שאינה מרובעת היכי משתרי בלחי וקורה הא אין בתים וחצירות פתוחים לתוכו ונראה לפרש משום דמבוי קרוב לרה״ר יותר מחצר בעינן בתים וחצירות וכן כתב הגהות בפי״ז בשם סמ״ק וכתב עוד וכ״נ במבואות שלנו אם אין בתים וחצירות פתוחים לו צריך ב׳ לחיים מפני שהם קרובות לר״ה אע״פ שאין לנו ר״ה לא פלוג עכ״ל:
ובתשובת מהרי״ל מצאתי המבוי שכתבת הוי מפולש וצריך צורת פתח מצד אחד ולחי או קורה מצד שני ואע״ג דלאו בתים וחצירות פתוחים לתוכו וכתב סמ״ק דהשתא מבואות שלנו רחוקים מר״ה כ״כ באגודה לא בעי׳ בתים וחצירות לע״ד היה צריך גם בצד השני שני לחיים כמו שכתב מהר״מ לסלק דריסת הרגל אמנם מהר״ר זלמן התיר בלחי חד וסמך על הא דסמ״ק דלעיל ואמינא כבר הורה זקן ומ״מ ה״נ ס״ל אם הוא סוף מבוי אבל לחלק מבוי לחצאין היה קצת נראה להצריך שנים וגם יש לי ליישב לפי הירוש׳ וכל זה אי לא הוי יותר מי׳ רוחב אבל יותר מי׳ אין לו תקנה אלא בצורת פתח עכ״ל: (נ) מבוי סתום שאח׳ מצדדיו ים וכו׳ בפ״ק דעירובין (ח׳) מעשה במבוי שצדו א׳ עולה לים וצדו אחד כלה לאשפה ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא איסור ולא היתר איסור לא אמר דהא קיימא מחיצה היתר לא אמר חיישינן שמא תנטל אשפה ויעלה הים שרטון ומוקי לה באשפה של יחיד שעשוי לינטל אבל באשפה דרבים לא חיישינן שמא תינטל. ופירש״י צדו אחד ים וצדו אחד אשפה וראשו אחד סתום כשאר מבוי וראשו אחד לר״ה מתוקן בלחי וקורה אשפה גבוה י׳ טפחים וים שפתו גבוה י׳: ויעלה הים שרטון. של חול ואבנים על אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע ברוחב פרסה או יותר וכתב הרב המגיד בפי״ז דחיישינן שמא יבואו לטלטל מן המבוי לשרטון ונמצאו מטלטלין מרה״י לכרמלית. ובתר הכי אמרינן וחכמים אוסרין אמר ר״נ הלכה כחכמים מרימר פסק לסורא באוזלי אמר חיישינן שמא יעלה הים שרטון זו גירסא שלנו וכן היא גירס׳ הרא״ש וכ׳ הרב המגיד בפי״ז שזו גירסת רש״י והרשב״א והאחרונים אבל הרמב״ם כתב שם שאין חוששין שמא יעלה הים שרטון ועל כרחך לומר שהיה גורס בהא דאמימר לא חיישינן שמא יעלה הים שרטון וכמו שכתב ה״ה ולי נראה שהיא גירסת הרי״ף מדהשמיט כל זה משום דממילא משמע היתירא דמהי תיתי לן למיחש שמא יעלה הים שרטון וכו׳ וזה לשון הריב״ש בתשובה ההיא דמבוי שצדו אחד ים וצדו אחד אשפה לא היה המבוי ההוא מפולש בשני ראשין כי המבוי של ג׳ מחיצות היה אלא שבשני צדדיו היה פרוץ קצת בצד אחד לים ובצד אחד לאשפה ושפת הים היתה עקומה י׳ וכן האשפה גבוה י׳ ולכן היו שתיהם מחיצות גמורות למבוי אלא שהיו חוששין באשפה של יחיד כיון שעשויה לפנות שמא תינטל וכן הים אע״פ שהיה עמוק מן המבוי י׳ שמא יעלה הים שרטון ולא תהיה שפתו עמוקה מן המבוי י׳ וישאר המבוי נפרץ כי היו פרצות יתירות עלי׳ עכ״ל ולענין הלכה כיון דרי״ף והרמב״ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן: (נא) מבוי שצדו אחד ארוך וכולי גז״ש בדף הנזכר א״ר כהנא בר תחליפא משמיה דרב כהנא מבוי שצדו אחד ארוך ואחד קצר פחות מד״א מניח הקורה באלכסון ד״א אינו מניח אלא כנגד הקצר רבא אמר אחד זה ואחד זה אינו מניח אלא כנגד הקצר וטעמא׳ דידי משום דקורה משום היכר ובאלכסון לא הוי היכר וטעמא דרב כהנא קורה משום מחיצה ובאלכסון נמי הוי מחיצה א״ר כהנא הא דאמר מניח קורה באלכסון לא אמרן אלא שאין באלכסונו יותר מי׳ אבל אם יש באלכסונו יותר מי׳ ד״ה אינו מניח אלא כנגד הקצר ופירש״י צדו אחד ארוך. ונמשך כותלו לר״ה יותר מכותל השני ובאלכסון לא הוי היכרא שהרואה בני מבוי נמשכין ומשתמשין בר״ה חוץ מכנגד כותל הקצר אומר מותר להשתמש ברה״ר לפי שאין אותו עודף דומה שיהא מן המבוי וכתב הרא״ש (קיד) ר״מ פסק כרבא וכן הרמב״ם בפי״ז ומתוך שכתב הרי״ף ואם יש באלכסונו יותר מי׳ ד״ה אינו מניח אלא כנגד הקצר משמע שפוסק כרב כהנא דלרבא לעולם אינו מניח אלא כנגד הקצר ותימה למה לא יהא הלכה כרבא דבתרא הוא ואני אומר דאת״ל דסבר הרי״ף דהלכה כרב כהנא טעמיה משום דמשם כמה אמוראי אמרה למילתיה אבל לפי האמת נראה שגם הוא סובר הלכה כרבא ומש״ה לא פסק הלכה משום דממילא משמע דהלכה כוותיה משום דבתרא הוא:
ומה שכתב אם יש באלכסון יותר מי׳ אמות ד״ה אינו מניח אלא כנגד הקצר לא משום דתיהוי הלכה כרב כהנא כתב כן אלא לרבא איצטריך דלא תיסק אדעתין למימר דע״כ לא אמר רבא אינו מניח אלא כנגד הקצר אלא בשיש באלכסון יותר מי׳ אמות אבל בפחות מכאן מודה דמניח כנגד הקצר להכי כתב דאיפכא הוי דביש באלכסון יותר מי׳ מודה רב כהנא ולא פליגי אלא כשאין באלכסון יותר מי׳ ואפ״ה אמר רבא דאינו מניח אלא כנגד הקצר:
(נב) ומה שכתב אבל אם ירצה יעשה שם צ״פ באלכסון כן כתב שם הרא״ש בשם הראב״ד והרב המגיד בפ׳ ט״ז בשם הרשב״א דצורת פתח מודה רבא דעביד באלכסון דלכ״ע הפתח משום מחיצה ונראה לכאורה דה״ה ללחיים דהא קי״ל לחי משום מחיצה ונהי דבחד לחי לא שרי אלא נכחו וביושר אבל כששני לחיים מונחים זה כנגד זה באלכסון מותר להשתמש עד כנגד הלחיים באלכסון והוא שלא יהיה ביניהם יותר מי׳ אלא שקשה לי דא״כ ה״ל לאשמועינן דבשני לחיים סגי ומינה נילף בכ״ש לצורת פתח שהרי צ״פ ב׳ לחיים הם וקנה על גביהן ואפשר דאע״ג דלחיים משום מחיצה הם לא מהני כמו צורת פתח כדאשכחן דברחב יותר מי׳ לא מהני ב׳ לחיים ומהני צ״פ:
(נג) ומה שכתב ותוך המבוי יכול להניח הקורה באלכסון וכו׳ כ״כ שם הרא״ש וז״ל וכתב ר״מ ז״ל דבתוך המבוי יכול להניח את הקורה באלכסון ומשתמש בקצר כנגד הקצר ובארוך כנגד הארוך וכ״כ המרדכי: (נד) ואם העמיד לחי באמצע המבוי וכו׳ בפרק כיצד מעברין אהא דתנא דעיר של יחיד ונעשית של רבים שאין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי מפני עצמו ופריך מ״ש לחצאין דלא דאסרי אהדדי מבוי בפני עצמו נמי אסרי אהדדי כתבו התוס׳ והרא״ש דמשמע מפירש״י דאפילו לחי מפסיק בינו ובין ר״ה כיון שהורגלו לערב יחיד הוי כמו מבוי אחד ואין מפסיק לחי לחצי מבוי וקשה מדאמרינן בפ״ק עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי וצ״ל דהתם מיירי שאין חצר פתוח למבוי מן הלחי ולחוץ ומסיים בה הרא״ש אבל אם היה חצר פתוח ועשו לחי לפנים מן החצר אסורים להשתמש במבוי כי היכי דאסורים להשתמש הכא במבוי מבוי בפני עצמו אע״פ שעשו לחי אבל בירושלמי לא משמע הכי דגרסינן א״ר אסי הדא אמרת בני מבוי שנתנו קורתם באמצע מבוי אלו אסורין ואלו מותרין נתנו אלו ואלו אלו ואלו אסורים והשתא ניחא הכל דהא דאמרינן יש לו חצי מבוי מיירי שלא נתנו החיצונים קורה כיון שאין החיצונים יכולים לטלטל במבוי לא אסרו על הפנימים אבל כשנתנו גם החיצונים אסורין גם הפנימים אם ערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן ולא עירבו יחד דכיון שהורגלו לערב יחד כל המבוי א״א ליחלק להשתמש אלו בחצי המבוי ואלו בחצי המבוי עכ״ל וכ״כ שם המרדכי וכ״כ הגהות מיימון בפ״ה מהל׳ עירובין בשם סמ״ק והריב״ש בתשובה כתב שהטעם הוא מפני שכשנתנו גם החיצונים קורה כיון שכולם יכולים לערב כאחד ולא עירבו אוסרים אבל כשלא נתנו החיצונים קורה כיון שלא היו החיצונים יכולים לערב עם הפנימים כיון שלא הוכשר המבוי מצדם ואין על המבוי אוסרים אלא של רשות אחר שיכולים לערב עמו:
(נה) ומה שכתב אם עשו באמצע צורת פתח וכו׳ או אם עשו שני פסים וכו׳ כ״כ שם הרא״ש בדף הנזכר בשם ר״מ וכ״כ ג״כ המרדכי בפ׳ הנזכר והגה״מ בפ״ה מהל׳ עירובין וה״ה דכשאין הפירצה יתירה מי׳ שאם עושה פס ד׳ מהני כמבואר בספרים שכתבתי ולא חש רבינו לכתבו כאן לפי שסמך לו על מ״ש וצריך פס ד׳ טפחים בצד אחד או משני צדדין שני משהויין שהרי מבואר שפס ד׳ מהני כמו שני פסין והריב״ש כתב בתשובה נראה דאפילו צורת פתח אינו מונע על הרבים מלאסור שהרי חצירות הפתוחות למבוי בפתח גמור אוסרות המבוי כשלא עירבו עמו אלא דקורה דוקא בעינן וכ״ש דלת עכ״ל ולענין הלכה פשיטא דלא דחינן כל הנך רבוותא מקמיה והראיה שהביא מה׳ חצרות הפתוחות למבוי אינה ענין לכאן דאם כן אם היו לחצירות ההם דלתות לא היו אוסרות על המבוי והא ליתא דודאי אוסרות הן משום דהתם טעמא אחרינא הוא דהיינו מפני שיש להן דריסת רגל על המבוי אבל חיצונים אין להם דריסת רגל על הפנימיים שהרי יכולין הם להשתמש מצדם דצורת פתח או בשני פסים סגי והרמב״ם בפי״ז מה״ש כתב העמיד לחי בחצי המבוי הפנימי שהוא לפנים מן הלחי מותר לטלטל בו והחצי החיצון שהוא חוץ מן הלחי אסור וכתב ה״ה בשם הרשב״א שהוא הדין אם העמיד קורה בחצי מבוי והכי איתא בתוספת׳ ומיהו דוקא כשיש באותו חצי מבוי המוכשר תורת מבוי שלא יהיה ארכו פחות מד״א ושיהא ארכו יתר על רחבו ושיהיו בתים וחצירות פתוחות לתוכו הא לאו הכי צריך לחי מכאן ולחי מכאן א״נ פס ד׳ כחצר עכ״ל: (נו) מבוי שרחב כ׳ אמות עושה פס וכו׳ מימרא דשמואל משמיה דלוי בפ״ק דעירובין:
(נז) וכתב א״א ז״ל וצריך ליזהר (שם קיד) וכ״כ הרב המגיד בפי״ז בשם הרשב״א וכתב עוד וכן צריך שיהא בכל מבוי ומבוי משני אלו שהפס מפסיק ביניהם בתים וחצירות פתוחים לתוכו וכל תנאי מבוי:
(נח) ומה שכתב אם יש מן הפס עד הכותל האמצעי יותר מי׳ אמות וכו׳ ג״ז מדברי הרא״ש שם ולא ידעתי למה כ״כ דהא אפילו אין ביניהם יותר מעשרה יש לו דין מבוי עקום שדינו כמפולש לרב דקי״ל כוותיה כדמשמע בשמעתא דמבוי עקום בפ״ק דעירובין ומצאתי שהתוס׳ שם (י.) כתבו וז״ל אי איכא מראש הפס של צד פנים עד הכותל אמצעי של מבוי יותר מי׳ צריך למבוי זה צורת פתח דהוי כמבוי עקום ואע״ג דאליבא דשמואל קיימינן כדפריך לעיל גבי מבוי עקום אי ביותר מי׳ בהא לימא שמואל תורתו כסתום עכ״ל.
הרי בהדיא שלא אמרו כן אלא לדעת שמואל שהוא בעל מימרא זו וסובר דכל שאינו יותר מי׳ תורתו כסתום אבל לדידן דקי״ל כרב דאמר תורתו כמפולש אפי׳ אין בין הפס לכותל י׳ דינו כמבוי עקום ותמהני על הרא״ש איך סתם דבריו ועל רבינו ורבינו ירוחם שלא הרגישו בדבר זה וכתבו עוד התוס׳ שהריצב״א חולק ואומר דהכא אפי׳ ביתר מי׳ לא מיקרי מפולש כיון דשני הפתחים ר״ה אחד ועומד בכתח זה לא יסבב לבא סביב הפס לפתח אח׳ והרשב״א כתב פס זה המשוך ד׳ מתור אע״פ שיש בין חודו הפנימי לכותל האמצעי יתר מי׳ אמות ואין זה כמבוי עקום שכבר ביארנו למעלה שכל עקום כמין חי״ת הרי הוא כסתום עכ״ל ולטעמיה אזיל בדין מבוי עקום כמין חי״ת שיתבאר בסי׳ שאחר זה ושם יתבאר שאין דעת הפוסקים כן אלא דינו כמפולש בשני עקמימותיו: (נט) ומה שכתב או אם ירצה ירחיק ב׳ אמות מהכותל וכו׳. או אם ירצה ירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וכו׳ מפורש שם בגמ׳ בדף הנזכר ומבואר שם דבעי׳ שהפם יהא יתר על האויר שבינו לכותל דאל״כ אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה ועל פי זה כתב הרב המגיד בפ׳ י״ז בשם הרשב״א שה״ה שיכול להכשירו ע״י שירחיק ב׳ אמות וב׳ טפחים ויעשה פס ב׳ אמות וד״ט מצד זה וכן יעשה בצד השני שכל שהפס רבה על האויר שבינו ובין הכותל נדון משום עומד ומכאן אתה דן לכל כיוצא בזה ודבר פשוט הוא עכ״ל:
ופריך בגמ׳ וליחוש דילמא שביק פתחא רבא ועייל בפתחא זוטא ופיר״י דילמא שביק פתחא רבא ובטיל תורת פתח מיניה ובטיל לחי המתוקן בו ונמצא מבוי זה בלא תיקון א״ר יהודה חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס ויוצא בפתח קטן וכתב בהגהת אשיר״י ואי שבקא פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא בטל כל תיקון המבוי ואי עבדי צורת פתח לזוטא לא בטיל וכתבו הגהות בפי״ז מה״ש ופס דקא עביד מג׳ אמות א״צ שיהא פס אחד שלם אלא קנה קנה פחות מג׳ דפחות מג׳ כשלם דמי עכ״ל הר״מ וכ״כ המרדכי בריש עירובין וכ״נ מדברי סמ״ג וסמ״ק: (ס) מבוי ששוה מתוכו ומדרון לר״ה וכו׳ בפ׳ הזורק (שבת ק.) אר״י אמר רב תל המתלקט י׳ מתוך ד׳ וזרק ונח על גביו חייב תנ״ה מבוי שוה מתוכו ונעשה מדרון לר״ה או שוה לר״ה ונעשה מדרון לתוכו אותו מבוי א״צ לא לחי ולא קורה ר׳ חנינא בן גמליאל אומר תל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גביו חייב ופי׳ רש״י תל המתלקט. שהוא מדרון והולך ומתלקט מעט מעט עד שמגביה י׳ מתוך ד״א הרי הוא כאילו זקוף כולו והוי רה״י במקום גובהו ודוקא נקט מתוך ד״א דאי מתוך ה׳ הרי הוא כשאר ר״ה דניחא תשמישתיה להילוך: ונעשה מדרון לר״ה. שהיה קרקע המבוי גבוה מקרקע ר״ה והוצרך לשפע אצל כתחו לצד ר״ה או שהיה שוה לר״ה ונעשה מדרון לתוכה שהיה ר״ה גבוה מקרקע המבוי וכניסת המבוי מן הפתח ולפנים גבוה קרקע ר״ה ברחב אמה או חצי אמה אח״כ הוא נעשה מדרון לצד דופן האמצעי אותו מבוי א״צ לחי לפי שאותו גובה שבצד הפתח ה״ל מחיצה אע״פ שהוא משפע והולך:
וכתב הרב המגיד בפי״ז בשם הרשב״א דהא דמבוי ששוה לתוכו ומדרון לר״ה או איפכא דוקא במתלקט עשרה טפחים מתוך ד״א הוא דאמרינן א״צ לחי וקורה ואע״פ שמפשט ל׳ רבינו נראה דהא דאמרינן דמבוי השוה מתוכו ומדרון לר״ה או איפכא א״צ שום תיקון דוקא כשיש שם תל המתלקט י׳ מתוך ד׳ שכתב מבוי ששוה מתוכו וכו׳ המתלקט וכו׳ או ששוה לר״ה וכו׳ שהתל עולה במקום לחי צ״ל דהכי קאמר מבוי ששוה מתוכו וכו׳ או תל המתלקט וכו׳ או ששוה לר״ה וכו׳ וכתב וא״ו במקום או דהא תרי מילי נינהו כדמפרש בברייתא ומ״ש שהתל עולה במקום לחי למבוי שהוא שוה מצד אחד ומדרון מצד אחד קרי נמי תל שהרי כמין תל עשוי ואע״ג שלא הוזכר בברייתא תל אלא לענין שאם זרק ונח על גביו חייב ולא לענין שא״צ לחי וקורה משמע לרבינו דלא שנא אבל הרמב״ם בפי״ד הזכיר תל המתלקט י׳ מתוך ד׳ לענין שאם זרק ונח על גביו חייב ולא הזכירו בפי״ז לענין שא״צ לחי ורבינו לא דק במ״ש עולה במקום לחי דה״ל למכתב עולה במקום מחיצה כדפירש״י אלא דמשום דבמבוי סגי ליה בלחי נקט עולה במקום לחי אבל תל ודאי שאם לא היה עולה אלא במקום לחי לא הוי מהני מידי כיון שאין בו מחיצות אלא טעמא משום דעלה במקום מחיצה דאמרינן גוד אסיק מחיצתא מד׳ רוחות. בריש עירובין (ג:) איפליגו אמוראי בשיעור אמת סוכה ואמת מבוי ופסק הרא״ש כרבא דאמר אחד זה ואחד זה באמה בת ששה אלא שהללו שוחקות והללו עצבות ולחומרא היכא דשוחקות חומרא משחינן בריוח והיכא דעצבות חומרא מצמצמים להו: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון