Beit Yosef Orach Chayyim 308 – בית יוסף אורח חיים שח‏ – Tur

טור

פירוש

(א) כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מכלים שאדם חס עליהם כגון סכין של שחיטה ומילה ושל ספרים דהו״ל כאילו הקצם שמקפיד עליהם שלא יטלטלם כדי שלא יפגמו וכן כל כיוצא בזה. (ב) וכל דבר שהוא כלי אפילו הוא גדול וכבד הרבה לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כובדו. (ג) כלי שמלאכתו לאיסור יכול לטלטלו בין לצורך גופו בין לצורך מקומו לצורך גופו כגון קורנס של נפחים או של זהבים לפצוע בו אגוזים או קורדם לחתוך בו דבלה וכיוצא בזה בין לצורך מקומו כגון שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם אבל אם אינו צריך לגופו ולא למקומו אלא שרוצה להוציאו משם מפני שירא שישבר שם או שיגנב משם או אפילו אם צריך לו והוא דבר שמקפיד עליו שלא לעשות בו אלא מלאכתו כגון קורנס של בשמים שחושש עליו שלא יתלכלך אסור. (ד) וכלי שמלאכתו להיתר אפילו לצורך הכלי מותר לטלטלו שלא יגנב או שלא ישבר. (ו) כל הכלים שנשברו אפילו בשבת שבריהם מותר לטלטלם ובלבד שיהו ראוים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות בה החבית ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך אבל אם אינן ראויים לשום מלאכה לא. (ז) חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי מותר לטלטלה אפילו במקום שאין כלים מצויין שם לכסות בה זרקה לאשפה מבע״י אסור לטלטלה כיון שבטלה מהיות עוד כלי. (ח) כל הכלים הניטלין בשבת דלתותיהן שנתפרקו מהן ניטלין ל״ש נתפרקו בחול ל״ש נתפרקו בשבת. (ט) דלת של שידה תיבה ומגדל יכולים ליטלה מהם ואסור להחזירה ושל לול של תרנגולים אסורים בין ליטול בין להחזיר. (י) כיסוי בור ודות אין נוטלים אותם אא״כ יש להם בית אחיזה דאז מוכח שהוא כלי ושל כלים אפילו הן מחוברין כגון תנור שחברו בטיט יכולין ליטלו אפילו אין לו בית אחיזה. (יא) מחט שלימה יכולין לטלטלה ליטול בה הקוץ ניטל חודה או חור שלה לא וחדשה שלא ניקבה עדיין שריא. (יב) שירי מחצלאות מותרים. (יג) שירי מטלניות שבלו אם יש בהם ג׳ אצבעות על ג׳ אצבעות מותר לטלטלם ואם לאו אסורין. (יד) מנעל חדש מותר לשומטו מעל הדפוס. אף על פי שמלאכתו לאיסור כיון דשם כלי עליו מותר לטלטלו לצורך מקומו. (טו) סנדל שנפסקה רצועה הפנימית עדיין תורת כלי עליו ומותר לטלטלו נפסקה החיצונה בטל מתורת כלי ואסור לטלטלו ואם הוא בכרמלית מותר לכרוך עליו גמי לח שהוא מאכל בהמה לתקנו שלא יפול מרגלו ובחצר שהוא נשמר שם אסור. (טז) חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה לתלות בו ליבשו יכול לשמטו מעל הקנה ואסור ליקח הקנה מתוכו שאינו כלי ואם תחבו בו כלי יכול ליטלו מתוכו אפילו הוא מלאכתו לאיסור.
כירה שנשמטה אפילו אחת מירכותיה אסור לטלטלה וכ״ש אם נשמטו שתים. (יז) לבנים שנשארו מן הבנין מותר לטלטלן סדרן זה על זה והקצם לבנין אסור לטלטלן כל דבר שאינו כלי כגון צרורות שבחצר וכיוצא בהם אסור לטלטלן. (יח) קוץ המונח בר״ה מותר לטלטלו פחות פחות מד׳ אמות ובכרמלית אפילו טובא נמי שרי. (יט) סולם אפילו של עלייה והוא גדול מותר לטלטלו בשבת בחצר והרמב״ם ז״ל אסרו אבל של שובך מותר לנטותו ממקום למקום אבל לא יוליכנו משובך לשובך. (כ) חריות של דקל שקצצן לשרפה מוקצין הן ואסור לטלטלן ישב עליהן מעט מבעוד יום מותר לישב עליהם בשבת וכ״ש אם חשב עליהם מבע״י לישב עליהם אפילו בחול או שקשרן לישב עליהם. (כד) וכן פשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנין על המכה אם חישב עליהם לצאת בהן או שיצא בהן בחול או שצבען בשמן דגלי דעתיה דלמכה קיימי או שכרכן במשיחה מותר ליתנם על המכה בשבת שאין בהם משום מוקצה ומשום רפואה נמי ליכא שאינו אלא כמו מלבוש שלא יסרטו בגדיו במכה. (כה) עורות בין של אומן בין של בעל הבית מותר לטלטלן. (כו) נסרים של בעל הבית מותר לטלטלן ושל אומן אסור אא״כ חישב עליהם מבע״י ליתן עליהם פת לאורחים או תשמיש אחר. (כז) עצמות שראויין לכלבים או קליפין שראוין למאכל בהמה ופירורין שאין בהן כזית מותר להעבירם מעל השלחן אבל כל דבר שאינו מאכל בהמה אין מטלטלין אותו אלא מנער את הטבלא והן נופלין. (כח) חבילי עצים וקש שהתקינן למאכל בהמה אפילו הן גדולים הרבה מותר לטלטלן. (כט) אין מטלטלין הלוף אף על פי שהוא ראוי לעורבים ולא את החצב אא״כ יש לו צביים ולא שברי זכוכית אא״כ יש לו נעמיות ולא חבילי זמורות אא״כ יש לו פילין ולא חרדל אא״כ יש לו יונים. (ל) גרעיני תמרה מותר לטלטלן ומ״מ אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלן אלא דרך שינוי.
חבילי קש וחבילי עצים וזרדין הראויין למאכל בהמה אפילו אם הן גדולים הרבה מותר לטלטלן. (לא) בשר חי אפילו תפל שאינו מלוח כלל ותפוח מותר לטלטלו שראוי לכלבים. (לב) דג מלוח מותר לטלטלו ושאינו מלוח אסור לטלטלו שאינו ראוי אפילו לכלבים.
כתב הרמב״ם ז״ל חבית שנתגלית ואבטיח שנשברה אף על פי שאינם ראויין לאכילה נוטלן ומניחן במקום המוצנע כיוצא בו. (לג) קמיעא שאינו מומחה אף על פי שאין יוצאין בו מטלטלין אותו. (לד) צואה של תרנגולין המונחת בחצר מותר להוציאה שהוא כגרף של רעי שמותר להוציאו אפילו בלא כלי ואם הוא בחצר אחרת שאינו דר שם אסור להוציאו ואם ירא מפני התינוק שלא יתלכלך בה מותר לכפות עליה כלי. (לה) אף על פי שמותר להוציא גרף של רעי אסור להחזירו אא״כ נתן לתוכו מים. (לו) אסור להביא לפניו דבר שימאס כדי להוציאו כשימאס בעיניו. (לז) אבל מותר לקבוע ישיבתו אצלו כדי להוציאו לאחר שימאס. (לח) מכניס אדם מלא קופתו עפר ומייחד לו מקום בע״ש ועושה בו כל צרכיו כיון שהכינו לכך אבל אם נתנו באמצע הבית בטל אגב עפר הבית ואסור לטלטלו. (לט) כופין הסל לפני אפרוחין כדי שיעלו וירדו בו. (מ) תרנגולת שברחה דוחין אותה מאחוריה כדי שתכנס אבל אין מדדין ליקח אותה באגפים אף על פי שרגליה בארץ ומדדין עגלים וסייחים חיה ושאר עופות ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ ודוקא בחצר אבל בכרמלית לא וכ״ש ברה״ר. (מא) והאשה מדדה את בנה אפילו בר״ה ובלבד שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו האחת ויניח השנייה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

(א) בסימן זה והבאים אחריו עד סוף סי׳ שי״ב נתבארו דיני המוקצה ובטעם איסור טלטול דברים המוקצים כתב הרמב״ם בס״פ כ״ד וז״ל אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור זה אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר ק״ו שלא יהא טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהא כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפנה לפנה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהם שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטלה טעם שנאמר בתורה למען ינוח ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהם מעט ויבא לידי מלאכה ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלים כל ימיהם כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתין ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת לפיכך שביתה בדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר עד כאן לשונו והראב״ד כתב שם טעם אחר טלטול דברים המוקצים נאסר מפני גדר ההוצאה כמה שכתוב בפרק כל הכלים (שבת קכ״ד:) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא והנה כלל הדברים המוקצים שאסורים לטלטל מתחלקים לו׳ חלקים. הא׳ כלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגם כגון סכין של שחיטה ומילה ושל ספרים. הב׳ כלי שמלאכתו לאיסור. הג׳ כל דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים ומעות וקנים ועצים וקורות ועפר וחול ומת ובעלי חיים וגרוגרות וצמוקים שהם מונחים במקום שמיבשים אותם וכל כיוצא בדברים אלו דלא חזו וזהו מוקצה מחמת גופו. הד׳ כלי שמלאכתו להיתר ומונח עליו אחד מהדברים המוקצים מחמת גופם כגון חבית שיש עליה אבן וכר שיש עליו מעות ואפילו הוסרו אח״כ כיון שהיו עליהם בין השמשות מגו דאתקצו לבין השמשות אתקצו לכולי יומא. הה׳ דבר שהיה בין השמשות מחובר או מחוסר צידה. הו׳ מוקצה מחמת מצותו כגון עצי סוכה ונוייה:
ודע שבספר הנקרא מקדש כתוב שאסור לטלטל תפילין בשבת והביא ראייה מדאמרינן בפרק הניזקין (גיטין ס.) דסיפרא דאפטרתא אי לאו דשרי למיקרי ביה הוה אסור לטלטלו והאריך בזה ואח״כ כתב ומיהו ק״ל מדאמרי׳ בסוף פרק קמא דיום טוב (ביצה ט״ו.) דשרי לשדורי תפילין בי״ט וי״ל שלא התירו אלא מטעם שהוא נהנה בשילוחן ומעתה בשבת דלית ביה דין משלחין אסור לטלטלן והאריך עוד בזה ובסוף דבריו כתב ומיהו יראה לי דלצורך גופו ולצורך מקומו מותר דבודאי לא דיינינן להו טפי מכלי שמלאכתו לאיסור והרב הרלב״ח ז״ל העתיק לשון הספר הנזכר כתב עליו דמרגלא בפומייהו דאינשי שתפילין אסור לטלטלם וקצתם אומרים שהם מוקצה מחמת מצוה ובעיני נראה שהוא שיבוש גמור שהמחבר עצמו לא הזכיר כן אדרבה הזכיר המצות לסבת היתר הטלטול גם הרא״ש בתשובה הזכיר כל דיני המוקצה והאריך בהם ולא הזכיר דבר מזה ובודאי נראה מלשונו שאין בתפילין דין מוקצה כלל דאם כן לא הוה שתיק מיניה והתוס׳ כתבו בסוף פרק קמא דיום טוב שאם ירצה אדם להניח תפילין בשבת אין איסור בדבר כלל כי מה שאמרו (מנחות לו.) יצאו שבתות וימים טובים שהם עצמם אות היינו שאין צורך להניח בהם תפילין אבל אם הניחם אין איסור בדבר וכך הם דברי רש״י והר״ן ז״ל ומשם יתבאר כי הראייה שהביא מפ׳ הניזקין היא בנויה על הקדמה שהתפילין אסור להניחם בשבת ואינו כן וכ״כ בת״ה דהיתר גמור הוא לטלטל תפילין אם יש שום צורך בדבר:
ודברי רבי׳ פה אינו אלא בארבעה חלקים הראשונים אבל בחלק הה׳ דיבר בהל׳ יו״ט ובחלק הו׳ בהלכות סוכה:
ומתוך דבריו פה יתבאר לך שמוקצה מחמת חסרון כיס אין לו צד היתר לטלטלו אך שלשת חלקים הנשארים יש צדדי היתר בטלטולם על דרכים שונים:
כי כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לצורך גופו ולצורך מקומו ולא נאסר אלא מחמה לצל:
ודבר שאסור לטלטלו מחמת גופו יש בו דרכי היתר י״ג:
הא׳ יש דברים שמותר לטלטלם ע״י מחשבה כמו חריות של דקל ונסרים של אומן וחבילי קש ועצים שהתקינן למאכל בהמה ולבנים שנשארו מהבנין:
הב׳ יש דברים שצריכים הכנסה וייחוד מקום כמו שאמרו מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה צרכיו והוא שייחד לו קרן זוית:
הג׳ יש דברים שצריכין שפשוף או למוד כמו שאמרו בגמרא על נדבך של אבנים ואעפ״י שלא הזכיר רבינו זה אני אזכירנו בע״ה:
הד׳ כיסוי בור ודות ניטלים אם יש להם בית אחיזה:
הה׳ התירו לטלטל אבנים מקורזלות לצורך בית הכסא.
הו׳ התירו לטלטל גרף של רעי כלומר כלי המיוחד לרעי ואין בו רעי מותר לטלטל ע״י מים שנותן בו:
הז׳ התירו לטלטל מת מפני הדליקה:
הח׳ התירו לטלטל המת מפני החמה ע״י ככר או תינוק:
הט׳ התירו לטלטל קוץ המונח במקום שרבים דורסים בו כדי שלא יזוקו:
הי׳ התירו לטלטל גרף של רעי כלומר הרעי עצמו מותר לטלטלו בין ע״י כלי בין שלא ע״י כלי:
הי״א התירו לטלטל קליפי אגוזים ע״י שמסלק הטבלא ונוער׳ וענין סילוק זה יתבאר לקמן:
הי״ב התירו לטלטל שברי כלים אע״פ דדמו לצרורות ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה:
הי״ג התירו לטלטל האיסור בגופו שלא בנענוע ידיו כדתנן קש שעל המטה מנענעו בגופו אבל אם ע״י נענוע ידיו מטלטל האיסור ואפי׳ אם אינו נוגע בו זה נקרא טלטול מן הצד ואסור.
כל שהוא צריך לדבר האסור וכלי שמלאכתו להיתר שמונח עליו אחד מהדברים המוקצים מחמת גופם כגון חבית שיש עליה אבן וכר שיש עליו מעות יש בו ג״כ דרכי היתר ומספרם ה׳:
הא׳ אם לא הונחו שם מדעת אלא ששכחם שם מותר להטות החבית כדי שתפול האבן ולנער הכר והמעות נופלות דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר שרי ומטעם זה צנון שטמנו בקרקע אם מקצת עליו מגולות נוטלו אע״פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו וכן פגה שטמנה בתבן מותר לתחוב בה מחט וליטלה.
הב׳ אם היתה חבית זו בין החביות שאינו יכול להטותה או שהיה צריך למקום החבית והכר מגביהן כמו שהן עם האבן והמעות עליהם ומניחם במקום אחד כיון שלא הונחו שם מדעת.
הג׳ אם יש ביד בנו שיש לו גיעגועין עליו אבן מותר ליטלו והאבן בידו ודוקא אבן אבל דינר לא.
הד׳ אבן שבקרויה שממלאין בה מים אם הוא מהודקת מותר לטלטלה עם האבן מפני שהיא כדופן וכן כלכלה נקובה ונסתם הנקב באבן מותר לטלטלה עם האבן מזה הטעם.
הה׳ כלי שמלאכתו להיתר שיש בו דבר איסור ודבר היתר וא״א לנערם כגון כלכלה שיש בה אבן ופירות רטובים שאם ינערם יפסדו מותר לטלטלם וכן כנונא אגב קיטמא אע״ג דאיכא עליה שברי עצים משום דא״א למינקט קיטמא לחודיה אפי׳ אי שדי ליה מכנונא והוא שדבר המותר חשוב מדבר האיסור והוא שצריך לגוף דבר המותר או למקום הכלכלה והכנונא:
ואחר שהצעתי לפניך כל זה אבוא לבאר דברי רבינו ואז תבין יראת ה׳ ודעת קדושים תמצא:
(ב) כל הכלים ניטלים בשבת חוץ מכלים שאדם חס עליהם וכו׳ בפרק כל הכלים (שבת קכג.) תנן ר׳ יוסי אומר כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד המחרישה ופירש״י משום דקפיד עלייהו ומייחד להם מקום דלא חזו למלאכה אחריתי ובפרק מי שהחשיך (שבת קנז:) אמרינן שזה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס ואפילו ר״ש מודה בי׳ ובגמ׳ (קכג:) אמר אביי חרבא דאושכפי וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמי ופרש״י חרבא דאושכפי. סכין של רצענין: וסכינא דאשכבת׳. סכין של בית המקולין שהקצבים מקצבים בו בשר: חצינא. דוליידור״ה כל הני קפדי עלייהו משום דמיפגמי ומקצה להו בידים והתוס׳ כתבו שי״מ סכינא דאשכבתא סכין ששוחטין בו שמקפיד שלא תפגם וכתב הרא״ש וכן נמי סכין של מילה ואזמל של ספרים וסכין של סופרים שמתקנין בהם הקולמסים כיון שמקפידים לעשות בהם תשמיש אחר אסור לטלטלם בשבת כתב הרמב״ם בפ׳ כ״ה וז״ל כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יפסדו אסור לטלטלן בשבת וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס כגון המסר הגדול וכו׳:
וה״ה כתב בפ׳ כ״ו גבי אוצר של תבואה שאם יש לו כלים המוכנים לסחורה והצריך להם מותר לטלטלם וכ״ש הוא מפירות המוכנים לסחורה שהותרו אפילו באכילה עכ״ל וכן משמע מכרכי דזוזי דאיתא בספ״ק (שבת יט:) ובס״פ מי שהחשיך (שבת קנו.) וגם לפמ״ש התוס׳ שם בפ״ק מ״מ פשיטא להו דלר״ש אפי׳ בכלים המיוחדים לעסקא לית ליה מוקצה וצ״ל דהא דכתב הרמב״ם דכלים המוקצים לסחורה אסור לטלטלן היינו דוקא שמקפיד עליהם שמא יפסדו ומש״ה אע״פ שאינם יקרים ביותר כיון שהם מוקצים לסחורה אסור לטלטלם דשמקפיד עליהם שמא יפסדו דקתני קאי גם לכלים המוקצים לסחורה הא אם אינו מקפיד עליהם אע״פ שהם מוקצים לסחורה מותר לטלטלם וכדברי ה״ה וכתבו התוס׳ דכלי המוקצה מחמת חסרון כיס יש ליזהר שלא לטלטלו אפילו לצורך גופו וכ״כ הרא״ש בתשובות וכיון דלצורך גופו אסור כ״ש לצורך מקומו כדמשמע בגמרא דלצורך גופו עדיף מלצורך מקומו וכן נראה מדברי רבינו שכתב בסמוך או אפילו אם צריך לו והוא דבר שמקפיד עליו שלא לעשות בו אלא מלאכתו וכו׳ אסור הרי שאע״פ שצריך לו לגופו אסור מפני שמקפיד עליו דהיינו מוקצה מחמת חסרון כיס וכ״נ שהוא דעת הרמב״ם בפרק כ״ה שלא הזכיר היתר טלטול לצורך גופו ולצורך מקומו במוקצה מחמת חסרון כיס כמו שהזכיר בכלי שמלאכתה לאיסור: (ג) וכל דבר שהוא כלי אפילו הוא גדול וכבד וכו׳ בעירובין (קב.) ההיא שריתא (פי׳ קורה) דהוה בי ר׳ פדת דהוה מדלו לה בי י׳ ושדו לה אדשא ולא אמר להו ולא מידי אמר תורת כלי עלה ההיא אסיתא (פי׳ מכתש) דהוה ביה מר שמואל דהוה מחזקת ארדיב׳ שרא מר שמואל למשדייהו אדשא אמר תורת כלי עליה פי׳ ארדיבא לתך וכתבו הרי״ף והרא״ש בפרק כל הכלים וכתב הרב המגיד בפכ״ה שהקשו המפרשים מדאמרינן בשבת (שבת לה.) שנחלקו רבה ורב יוסף אם מותר לטלטל כוורת בת ג׳ כורין ובבת ארבע שווין לאיסור ותירצו בתוס׳ (שם) דכוורת אין דרכה לטלטלה וכל שגדולה כ״כ אסור לטלטלה בשבת אבל קורה זו דרכה היתה לטלטלה בכל שעה לסגור הדלת אף בשבת מטלטלין אותה הואיל ויש תורת כלי עליה ומדברי ההלכות ורבינו שלא הזכירו כלל הא דשבת (לה.) נ״ל שהם סוברים שמימרות אלו אין להם עיקר ורבה ורב יוסף הוא שמחמירין בטלטול ואין הלכה כמותן וכן עיקר עכ״ל: (ד) ומה שכתב כלי שמלאכתו לאיסור יכול לטלטלו בין לצורך גופו בין לצורך מקומו בפ׳ כל הכלים (שבת קכד.) תנן כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך רבי נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך וידוע דהלכה כת״ק ואפליגו אביי ורבא בפירוש דמתני׳ ואסקה רבא לצורך דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ושלא לצורך ואפי׳ מחמה לצל ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא כתב המרדכי בפ׳ כירה דנר שהדליקו בו באותו שבת מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו כדין כלי שמלאכתו לאיסור וכבר כתבתי בסי׳ רע״ט שאין כן דעת הרמב״ם והרא״ש ור״י והכי נקטינן כתב הרמב״ם בפ׳ כ״ה וכל שאינו כלי כגון אבנים ומעות וקנים וקורות וכיוצא בהם אסור לטלטלן ואפי׳ לצורך גופן וכ״כ המרדכי בפרק קמא דיום טוב בשם ר״מ וכ״נ מד׳ רבינו שכתב בסמוך כל דבר שאינו כלי כגון צרורות שבחצר וכיוצא בהם אסור לטלטלן ולא חילק וכן משמע בפ׳ כל הכלים (שם) דלא שרי לצורך גופו ומקומו אלא במידי דכלי הוא דקאמר התם והא דתנן אין סומכין את הקדרה בבקעת וכו׳ שבת גופיה תשתרי דהא דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו שרי ה״מ היכא דאיכא תורת כלי עליו אבל היכא דליכא תורת כלי עליו לא וכתב הרב המגיד בפ׳ כ״ה בשם המפרשים שכשהוא מטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו אין אומרין כיון שסלקו מאותו מקום שצריך לו שומטו מיד ומניחו במקומו אלא כיון שמטלטלו לצורך מקומו מניחו באי זה מקום שירצה ויש ראיות לזה ועיקר עכ״ל וכ״כ התוספות והר״ן בריש ביצה (ביצה ג:):
כתב הרא״ש בתשו׳ דכלי שמלאכתו לאיסור יש לו היתר אפי׳ מחמה לצל ע״י ככר או תינוק וזהו ששנינו שבת (קכג:) במדוכה אם יש עליה שום מטלטלין אותה ואע״ג דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת התם במוקצה מחמת גופו כאבנים וכיוצא בהם דהוו דומיא דמת א״נ בארנקי מליאה מעות דבטל לגבי מעות דהוו כמו אבנים אבל מדוכה כיון שיש עליה תורת כלי שרי לטלטלה אגב אוכלין שעליה כ״נ לראב״ן ויש מי שמתרץ מדוכה היינו טעמא דשרי לטלטלה אגב שום שעליה מפני שהמדוכה לשום כקדרה לתבשיל שהוא תשמיש לשום מבע״י הילכך שרי לטלטלה אפילו מחמה לצל והכלבו כתב שדעת בעל ההשלמה לאסור:
(ה) ומה שכתב רבינו או אפילו אם צריך לו והוא דבר שמקפיד עליו וכו׳ בפרק כל הכלים (שבת קכב:) תנן דנוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים בגמרא (קכג:) רבי חייא בר אבא א״ר יוחנן קורנס של זהבים שנינו רב שמן בר אבא אמר קורנס של בשמים שנינו מ״ד דבשמים כ״ש דזהבים מ״ד של זהבים אבל דבשמים קפיד עלייהו ופרש״י קפיד עלייהו. שלא ימאס ופסקו הרי״ף והרא״ש כרבי חייא בר אבא א״ר יוחנן ונראה דהא דאסרינן בשל בשמים משום חסרון כיס היא וכ״נ מדברי הרמב״ם בפכ״ה אלא שבמקום זהבים ובשמים כתב קורנס של נפחים וזה תימה דהא ליכא מאן דאסר בשל נפחים אלא רב יהודה ולא משום חסרון כיס אלא משום דקסבר דבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור ולא קיימא לן כוותיה וצ״ע: (ו) ומה שכתב וכלי שמלאכתו להיתר אפילו לצורך הכלי מותר לטלטלו כבר נתבאר וכתב הרב המגיד בפכ״ה שמדברי הרמב״ם נראה שאין לטלטל שום כלי שלא לצורך כלל אפילו אם מלאכתו להיתר ושכן דעת הרשב״א והכריע כן מהגמרא ויש מתירין לטלטל כלי שמלאכתו להיתר אפילו שלא לצורך כלל ואין להם על מה שיסמוכו ע״כ ודעת הר״ן בפרק כל הכלים נוטה לדעת האוסרין ומ״מ כתב דכתבי הקודש ואוכלים אפילו שלא לצורך נמי מותר לטלטלם: (ז) כל הכלים שנשברו אפילו בשבת וכו׳ (קכד:) שנינו כל הכלים הניטלים בשבת שבריהם ניטלים עמהם ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה שברי עריבה לכסות בהם את החבית שברי זכוכית לכסות בהם את הפך ר׳ יהודה אומר ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתם שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה שברי זכוכית לצוק לתוכן שמן ובגמרא שם א״ר יהודה אמר שמואל מחלוקת שנשברו בשבת דמר סבר מוכן הוא ומר סבר נולד הוא אבל מע״ש דברי הכל מותרין הואיל והוכנו למלאכה אחרת מבע״י ופסקו הרי״ף והרא״ש כת״ק וכן פסק הרמב״ם בפכ״ה: (ח) חתיכת חרס שנשברה בחול וכו׳ גם זה שם אמר רב נחמן אמר שמואל חרס קטנה מותר לטלטלה בחצר אבל בכרמלית לא ורב נחמן דידיה אמר אפילו בכרמלית אבל בר״ה לא ורבא אמר אפילו בר״ה ופירש״י בחצר דשכיחי ביה כלים שהחרס הזה ראויה להם לכיסוי ותורת כלי עליו אבל לא בכרמלית אפילו בתוך ד״א דלא שכיחי ביה מאני ולא חזו לכסויי ורבא אמר אף בר״ה כיון דבחצר כלי הוא בעלמא לא פקע שם כלי מיניה ופסקו הפוסקים כרבא:
(ט) ומה שכתב רבינו שנשברה בחול נראה שהוא ממ״ש התוס׳ שם ורבא אמר אפי׳ בר״ה ובהנך דנשברו מע״ש קאמר דאי בשנשברו בשבת הא אמרינן בפרק נוטל (שבת קמג.) דרבא אית ליה מוקצה וכ״ש נולד עכ״ל אך תימא דכיון דחזי לכסות כלי אפילו נשבר בשבת נמי לאו נולד הוא לת״ק דר״י כמו שנתבאר בסמוך וכיון דרבינו כתב בסמוך דאפילו נשברו בשבת שרי לטלטלן כיון שראויים לכסות כלים וכדברי ת״ק היאך כתב כאן דבנשברה בחול שרי לטלטולי דמשמע הא אם נשברה בשבת אסור ושמא י״ל דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשברה ממנו חתיכה וכדדייק לישנא דרבינו דכיון שהכלי עדיין משמש תשמישו הראשון וחתיכה זו שנשברה ממנו לא היתה ראויה לשמש בפני עצמה קודם שנשברה ועכשיו שנשברה היא ראויה לשמש בפני עצמה הוי נולד:
(י) ומה שכתב זרקה לאשפה מבע״י אסור לטלטלה ברייתא שם ומפורש בגמרא דדוקא זרקה מבע״י משום דבטלה מתורת כלי כשקדש היום אבל אם לא זרקה עד שחשיכה מאחר דשקדש היום מוכן לא פקע מינה תו שם כלי:
כתוב בא״ח שברי כלים י״א אע״פ שאינם ראויים למלאכה כלל ניטלים אם הם במקום הנזק כגון על השולחן או באמצע הבית מותר לפנותן מידי דהוה אקוץ בכרמלית: (יא) כל הכלים הניטלין בשבת דלתותיהן שנתפרקו מהם ניטלין וכו׳ משנה וגמר׳ שם (קכב:): (יב) דלת של שידה תיבה ומגדל וכו׳ שם ת״ר דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין אבל לא מחזירין ושל לול של תרנגולין לא נוטלין ולא מחזירין בשלמא של לול של תרנגולין קסבר כיון דמחברי בארעא יש בנין בקרקע יש סתירה בקרקע אלא של שידה תיבה ומגדל מאי קסבר אי קסבר יש בנין בכלים יש סתירה בכלים ואי אין סתירה בכלים אין בנין בכלים ואסיק רבא דקסבר אין בנין בכלי׳ ואין סתירה בכלים וגזירה שמא יתקע ופירש״י לעולם קסבר אין סתירה ואין בנין הילכך נוטלין ומיהו אין מחזירין מדרבנן גזירה שמא יתקע בחזקה בסכין ויתדות והו״ל גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש ואע״פ שהרי״ף סתם וכתב גזירה שמא יתקע כבר כתב הר״ן דלא קאי אלא אדלת שידה תיבה ומגדל דאין מחזירין אבל דלת של לול של תרנגולין ה״ט משום דמחובר לקרקע אית ביה בנין וסתירה אבל ה״ה סובר דקאי אף אלול של תרנגולים שעל מ״ש הרמב״ם בפכ״ב התוקע חייב משום בונה לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלים אותן ולא מחזירין גזירה שמא יתקע אבל דלת שידה תיבה ומגדל ושאר דלתות הכלים נוטלין ולא מחזירין כתב הוא ז״ל דהכי איתא בהל׳ ת״ר דלת של שידה תיבה ומגדל וכו׳ לול של תרנגולין פירוש דמחברי בארעא לא נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע ותמה אני למה הוצרכו לגזירה שמא יתקע במה שמחובר לקרקע שהרי בלא תקיעה חייב משום בונה כמבואר פ״י עכ״ל ועוד יש לדקדק שלא נתן טעם למה אין מחזירין דלתות הכלים מיהו בזה אפ״ל שכשכתב אח״כ ואם נשמט ציר התחתון וכו׳ גזירה שמא יתקע האי טעמא קאי גם אדלתות הכלים אין מחזירין ולענין מה שתמה ה״ה י״ל דכיון דכלים הם אע״ג דמחוברים לקרקע הם לא פסיקא לן מלתא למימר דמשום דמחברי בארעא אית בהו בנין וסתירה ומ״מ אפשר למימר הכי והיינו דאמרינן קסבר כיון דמחברי בארעא וכו׳ כלומר אפשר למימר דסבר הכי וכי אסיקנא גזירה שמא יתקע תו לא צריכין לטעמא דכיון דמחבר בארעא: (יג) כיסוי בור ודות אין נוטלין אותם אא״כ יש להם בית אחיזה וכו׳ משנה שם (קכו:) כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת א״ר יוסי בד״א בכיסוי קרקעות אבל בכיסוי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת ובגמרא שם והוא שיש תורת כלי עליהם דכ״ע כיסוי קרקעות אם יש להם בית אחיזה אין אי לא לא כיסוי הכלים ואף על גב דאין להם בית אחיזה שרי כו׳ כי פליגי בכלי דחברינהו בארעא מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן ופסק הרי״ף כת״ק וכתב הרא״ש על זה ונ״ל שגגת סופר דאיהו גופיה הביא ראיה לעיל (קכה.) הא דאמר רבינא כמאן מטלטלים האידנא כיסוי תנורא דמתא מחסיא דלית ביה אחיזה כראב״י ור׳ יוסי אמרה משום ראב״י ואזיל לטעמא דהכא ורי״ף כתב ולית הלכתא כת״ק וטעה הסופר עכ״ל הרא״ש וזהו שכתב רבינו ושל כלים אפי׳ הן מחוברין כגון תנור שחברו בטיט יכולין ליטלו אפילו אין לו בית אחיזה אבל הר״ן כתב שאפשר לתרץ דשפיר פסק הלכה כת״ק שהיה הוא ז״ל מפרש כי פליגי בכלים דחברינהו בארעא כגון חביות הקבורים בקרקע לגמרי דת״ק אסר מפני שאינם נראים והרי הם ככיסוי קרקעות אבל בכיסוי הכלים המגולים אע״פ שמחוברין לקרקע לא פליג ת״ק ומש״ה פסק דשרי לטלטולי כיסוי דתנורי וזהו דעת הרמב״ם בפרק כ״ה שלכיסוי חבית הטמונה בארץ הצריך בית אחיזה ולכיסוי התנור לא הצריך וכתב שם ה״ה שכן העלה הרשב״ם מד׳ הרמב״ם והא דאמרינן והוא שיש תורת כלים עליהם כתבו הרמב״ם שם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ואהא דאמרינן והוא שיש תורת כלים עליהם פירש״י שיהיה ראוי לתשמיש אחר והקשה עליו התוס׳ (שם) דא״כ פשיטא אלא נראה לר״ת דה״פ דאיכא תורת כלי עליהם שתקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך אפילו אינו ראוי לדבר אחר וכ״נ שהוא דעת הרב המגיד בפכ״ה וכ״כ הרא״ש בתשובה וכתב הר״ן ומסתברא לי דכי בעינן בכיסוי כלים אף על גב דלא חברינהו בארעא שיהא תורת כלי עליהם ה״מ שלא נשתמש בהם מבע״י אבל כל שכבר נשתמש בהם היינו תורת כלי עליהם כדאמרי׳ שבת (נ.) בחריות של דקל שייחדן לישיבה: (יד) מחט שלימה יכולין לטלטלה ליטול בה את הקוץ משנה בפ׳ כל הכלים (שבת קכב:) נוטל אדם וכו׳ מחט של יד ליטול בה את הקוץ ובגמרא (קכג.) פשט ר״י דאפילו ניטל עוקצה או חררה כלומר חור שלה שרי ורבא אמר אסור לטלטלה ואותבוה מדתניא מחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד ותרגמא אביי אליביה בגולמי עסקינן זימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא אבל היכא דניטל חררה או עוקצה אדם זורקה לבין גרוטאות: ופירש״י בגולמי. גולמי מחטין העומדות לינקב דנקובה נגמרת מלאכתה ושאינה נקובה אינה נגמרת הלכך לענין טומאה הוא דלא הוי כלי אבל בטלטול שרי דחזייא לקוץ: ומימלך. ולא נקיב לה ומשוי לה מנא כמו שהוא ולנטילת קוץ: גרוטאות שברי מתכות אדם זורקה לבין גרוטאות ובטל שם כלי מינה ופסקו הרי״ף והרא״ש כרבא: (טו) שירי מחצלאות מותרין שם (קכה.) אמר שמואל קרומית של מחצלת מותר לטלטלם בשבת ומפרש טעמא משום דחזיין לכסויי בהו טינופא וכתב הרב המגיד בפכ״ו בשם הרמב״ן שאם היו קרומיות מבע״י וזרקן אסורין דהו״ל כצרורות שבחצר ודמיא לשברי חבית שזרקן לאשפה מבע״י דאסירי: (טז) שירי מטלניות שבלו אם יש בהם ג׳ אצבעות וכו׳ גם זה שם (דף קכה) א״ר זירא א״ר שירי פרוזמיות אסור לטלטלן בשבת אמר אביי במטלניות שאין בהם ג׳ על ג׳ דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים וכתב הר״ן בשם הראב״ד דוקא בטליתות של מצוה מפני שאדם בודל מהם ואינו רוצה להשתמש בהן תשמיש המגונה אבל שירי שאר בגדים מותר לטלטלם דחזו לקינוח דלא גרעו מחרס קטנה וכ״כ הרב המגיד בפכ״ו בשם הראב״ד ג״כ וכתב עוד שקצת מפרשים סוברים כן ושאין כן דעת הרמב״ם: (יז) מנעל חדש מותר לשומטו מעל הדפוס וכו׳ פלוגתא דר״א ורבנן בס״פ תולין (שבת קמא:) והלכה כרבנן דשרו ואמרינן בגמרא דאע״ג דדפוס מלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך מקומו דהיינו מנעל שהדפוס נתון לתוכו: (יח) סנדל שנפסקה רצועה הפנימית וכו׳ בר״פ אלו קשרים (שבת קיב.) אמר רב יוסף לאביי מדמתרץ ר״י אליבא דרבי יהודה ש״מ הלכה כר׳ יהודה דתניא סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו טמא רבי יהודה אומר נפסקה פנימית טמא חיצונה טהור ואמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה א״ר יוחנן כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין שבת וכן לענין חליצה ושקיל וטרי לאוכוחי דאליבא דר׳ יהודא איצטריך ר׳ יוחנן לאשמועינן הכי ומדמפרש למלתיה דרבי יהודא אלמא כוותיה ס״ל ואע״ג דאמרינן תו התם דכי אתא רבין א״ר הלכה כר׳ יהודה ור״י אמר אין הלכה כר׳ יהודא ואסיקנא דאמוראי נינהו ואליבא דר״י דרבה בר בר חנה דא״ר יוחנן מפרש דברי ר׳ יהודה סבר לר׳ יוחנן הלכה כר׳ יהודה רבין אמר דר״י סבר אין הלכה כר׳ יהודה פסק רבינו כרבה בר בר חנה משום דרב יוסף ס״ל כוותיה ואביי נמי קיבלה מיניה ופי׳ רש״י תרסיות. מקום קביעות הרצועות והם שתים אחד מבחוץ ואחד מבפנים לבין הרגלים כעין שיש למנעלים שלנו וכשנפסק הפנימי ראוי הוא לתקנו אע״פ שתיקונו ניכר וגנאי הוא מיהו לצד פנים לא מתחזי וכשנפסק החיצונה אינו הגון שוב לתקנו והך דאביי חיצונה איפסיק מש״ה אסריה רב יוסף אפי׳ לטלטלו וא״ל אביי והא אכתי מנא הוא דמפיכנא ליה לרגל האחרת ונמצאת החיצונה פנימית: א״ל מדקא מתרץ ר״י למילתיה דר׳ יהודה ומפרש לה ש״מ הלכה כר׳ יהודה דאמר משנפסקה החיצונה לאו מנא הוא:
(יט) ומה שכתב ואם הוא בכרמלית מותר לכרוך עליו גמי לח וכו׳ שם עובדא דר׳ ירמי׳ ואורי ליה ר׳ אבהו הכי:
(כ) ומה שכתב ובחצר שהוא נשמר וכו׳ גם זה שם אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף איפסיק ליה רצועה א״ל מאי אעביד לי׳ א״ל שבקיה א״ל מ״ש מדר׳ ירמיה התם לא מינטר הכא מינטר וכתבוהו הרי״ף והרא״ש אבל הרמב״ם בפ״י כתב דינא דעובדא דר׳ ירמיה ולא כתב דינא דהאי עובד׳ וכתב ה״ה ואולי דעתו כדעת קצת מפרשים שסוברים דהא דרב יוסף אתיא דלא כהלכתא שסובר שכלי שנשבר אינו ראוי לטלטלו אא״כ עושה מעין מלאכתו הראשונה ואין הלכה כן עכ״ל ונראה שטעמו מדא״ל אביי לרב יוסף והא מנא הוא דאי בעינא הפיכנא ליה מימין לשמאל כלומר שהסנדל יש לו שני מקום קביעות רצועות אחד מבחוץ ואחד מבפנים בין שני רגלים וכשנפסק הפנימי ראוי לתקנו ואע״פ שתיקונו ניכר וגנאי הוא מיהו לצד פנים לא מתחזי וכשנפסק החיצונה אינו הגון שוב לתקנו והך דאביי חיצונה איפסיק ומש״ה אסריה רב יוסף אפילו לטלטלו וא״ל אביי והא אכתי מנא הוא דמפיכנא ליה לרגל האחרת ונמצאת החיצונה פנימית א״ל מדקא מתרץ ר״י אליבא דר׳ יהודה ש״מ הלכה כר׳ יהודה דאמר נפסקה פנימית טמאה החיצונה טהורה ומשמע ליה דכיון דאכתי כלי הוא אלא שאינו משמש מעין מלאכתו הראשונה חזי לטלטול כדתנן בפ׳ כל הכלים דכיון שעושין מעין מלאכה מותר לטלטלם ואע״פ שאינם עושים מעין מלאכתם הראשונה ונ״ל שיש לדחות דסנדל שאני דלא חזי לכסות בו כלי כדחזו שאר שברי כלים משום דממאיס ומש״ה כל היכא שאינו ראוי לנעול לאו כלי הוא כלל ואפילו לת״ק דר׳ יהודה ומ״מ כיון שהרי״ף והרא״ש מסכימין לדעת א׳ הכי נקטינן: (כא) חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה וכו׳ מימרא דרב חסדא בפ׳ תולין (שבת קמ.):
(כב) ומה שכתב ואם תחבו בו כלי וכו׳ גם זה שם:
(כג) כירה שנשמטה אפילו א׳ מירכותיה וכו׳ פלוגתא דאמוראי בר״פ תולין (שבת קלח:) ופסקו הפוסקים כרב דאמר אפי׳ אחת אסור שמא יתקע ופירש״י ירכותיה. פטפוטים שלה כעין רגלים: (כד) לבנים שנשארו מן הבנין וכו׳ מימרא בפ׳ כל הכלים (שבת קכד:) ופ׳ המביא כדי יין (ביצה לב.) הני ליבני דאייתור מבניינא שרי לטלטולינהו בשבתא הואיל וחזו למיזגא עלייהו שרגינהו ודאי אקצינהו ופירש״י שרי לטלטולינהו. דמעתה לאו לבנין קיימי אלא למזגי עלייהו ותורת כלי עליהם. שרגינהו. סדרן זו על גב זו גלי דעתיה שמקצן לבנין ואסור לטלטולינהו:
(כה) כל דבר שאינו כלי וכו׳ בפרק כירה (שבת מו.) מ״ט שרי לטלטולי שרגא דנפטא משום דחזי לכסויי ביה מנא אלא מעתה כל צרורות שבחצר מטלטלין הואיל וחזו לכסויי בהו מנא א״ל הא איכא תורת כלי עליה הני ליכא תורת כלי עליהן וזה פשוט ולא הוצרך לכתבו אלא משום דלעיל כתב דחרס קטנה מותר לטלטלה והשתא קאמר דדוקא חרס דאתיא משברי כלים אבל צרורות או אבנים אע״ג דחזו לכסות בהם את הכלים כמו חרס קטנה אסור לטלטלם: (כו) קוץ המונח בר״ה וכו׳ מימרא דרבינא בפרק כירה (שבת מב.) וטעמא דשרי משום דחיישינן שמא יזוקו בו רבים ובמקום היזקא דרבים לא גזרו רבנן שבות ודין גחלת שבר״ה אם מותר לכבותה משום היזקא דרבים כתבו רבינו ס״ס של״ד: (כז) סולם אפי׳ של עלייה וכו׳ בריש ביצה (ט.) תנן בש״א אין מוליכין את הסולם משובך לשובך אבל מטהו מחלון לחלון וב״ה מתירים ובגמרא א״ר יהודה בד״א בסולם של שובך אבל בסולם של עלייה דברי הכל אסור והקשו התוספות (שם:) והרא״ש דמשמע בפרק חלון שמותר לטלטל סולם אפי׳ גדול כל שהוא וא״כ היכי אסרינן הכא בשל עלייה ותירצו דהכא בי״ט שמותר להוציא הסולם לר״ה והרואה אומר להטיח גגו הוא צריך וכיון דאסור בר״ה אפי׳ בחדרי חדרים אסור אבל בשבת דאין דרך להוציא לר״ה הלכך בבית מותר ואע״פ שהרא״ש כתב שר״ת תירץ דהתם בסולמות של בית שדרך לטלטלם מזוית לזוית ולא דמי לסולמות של עלייה שהיו גדולים להטיח בהם גגו סובר רבינו שדעת הרא״ש כתירוצא דמחלק בין שבת ליו״ט וכ״כ ברמזים אבל קשה דבסי׳ תקי״ח נראה שתופס תירוץ דר״ת עיקר ושם אבאר בס״ד והרמב״ם אסרו שכתב בפכ״ו סולם של עלייה אסור לטלטלו שאין עליו תורת כלי:
(כח) אבל של שובך מותר לנטותו ממקום למקום וכו׳ אמתני׳ דבסמוך אמרי׳ בגמ׳ (שם:) מתני׳ דלא כי האי תנא וכו׳ ר׳ דוסא אומר מטהו מחלון לחלון וכתבו התוספות דמשמע דהלכה כרבי דוסא וס״ל דלא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה כנ״ל לפרש דברי רבינו שכתב כאן אלא שק״ל שבסימן תקי״ח כתב דבי״ט מותר לטלטל סולם של שובך משובך לשובך ואם כן ס״ל דפליגי ב״ש וב״ה בהולכת סולם של שובך משובך לשובך ופסק כב״ה דשרו וכ״פ הרי״ף והרא״ש וא״כ מנא ליה לחלק בין שבת לי״ט לכך נ״ל דאה״נ דלענין י״ט קי״ל דהלכה כב״ה דשרו להוליך סולם של שובך משובך לשובך והיינו משום שמחת י״ט כדמשמע בגמרא אבל בשבת דליכא האי טעמא אסור משובך לשובך דאילו ממקום למקום אפי׳ בשל עלייה שרי כמו שקדם ועי״ל שמה שאסר להוליכו משובך לשובך הוא כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לצוד וכ״כ הרמב״ם בפכ״ו ומשם למדה רבינו. (כט) חריות של דקל שקצצן לשריפה וכו׳ ישב עליהם מעט מבע״י וכו׳ בפ׳ במה טומנין (שבת נ.) תני רבה בב״ח חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה צריך לקשר רשבג״א א״צ לקשר הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כרשב״ג איתמר רב אמר קושר ושמואל אמר חושב ורב אסי אמר ישב אע״פ שלא קשר ולא חשב ופירש״י צריך לקשר. לקשרן יחד מבע״י להוכיח שלישיבה עומדין ואם לא קשר יחד אסור לטלטלו למחר דלא הוי ייחוד במחשבה ורב אסי אמר ישב עליהם מבע״י ואע״פ שלא חישב עליהם לישב למחר גלי דעתיה דלישיבה קיימי וכתבו התוספות שר״ת פסק כרב ורבינו שמשון הזקן פסק כרב אסי וכתבו הג״א ר״ת פסק כרב מיהו לצורך מצות בית המשתה או ב״ה סגי במחשבה לכ״ע והכי משמע בגמרא והרי״ף והרא״ש פסקו כרב אסי וכן דעת הרמב״ם בפכ״ה וכתב הר״ן מדקאמר רב אסי אע״פ שלא חשב ומשמע דמוסיף הוא על דברי שמואל דטפי עדיף חשב מישב הילכך קיימא לן דבין חשב בין ישב מותר וכ״פ רבינו האי וכן דעת ה״ר יונה אבל הרמב״ן כתב דלרב אסי דוקא ישב אבל חשב לא מהני ולא נראה לי דבריו עכ״ל ודעת הרא״ש כהר״ן דחשב נמי מהני וכן דעת הרמב״ם בפכ״ה.
וכתב הרא״ש שם גבי יוצאין בפקורין ובציפה דלפי דברי ר״י משמע דבעי מחשבה לצורך השבת ולא משמע הכי לעיל דנמלך עליהן דקתני גבי חריות של דקל משמע דאפילו בחול מהני הך מחשבה:
(ל) כתב הרמב״ם בפכ״ה נדבך של אבנים שחשב עליו מבע״י אם למדום מותר לישב עליהן למחר ואם לאו אסור והוא ממאי דגרסינן בפרק כל הכלים (שבת קכה:) בשם ר׳ חנינא פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים ואמר לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהם למחר ולא הצריכן למעשה ור״י אמר הצריכן למעשה מאי מעשה ר׳ אמי אמר צאו ולמדום כלומר סדרום ורב אסי אמר צאו ושפשפום ופסק כרבי אמי אליבא דר״י וכתב בם ה״ה שבהלכות השמיטו הא דנדבך משום דמההיא דחריות שכתבתי בסמוך אשמעינן שא״צ מעשה ובמחשבה לחוד סגי ותמה על הרמב״ם שכתב ההיא דנדבך וכתב שנ״ל שדעת הרמב״ם דשאני חריות דאיכא דקיימי לישיבה ואיכא דקיימי לעצים וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבתו שגדרן לעצים ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבה לעצים אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה ולפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה עכ״ל ול״נ שאע״פ שהשמיט הרי״ף דין נדבך אין ספק. שהוא מחלק בין חריות לאבנים דהא רב אסי גופיה דאמר גבי חריות ישב אע״פ שלא חשב גבי נדבך צאו ושפשפום וא״כ ע״כ יש לחלק בין חריות לאבנים וטעמא דנדבך כדפירש רש״י צאו ולמדום סדרום והושיבום כדי שלא נצטרך ליגע בהן למחר לפי שאין הזמנה אפי׳ במעשה חשוב תועיל לאבן לעשותה כלי ור׳ אמי לטעמיה דאמר לעיל אין אבן נעשית כלי בהנחה ושפשפום מן הטיט שיהא נאות לישב ולמחר תלמדום דבמעשה כל דהו נעשה כלי דהשתא לכ״ע באבנים לא סגי בחשב ולא השמיט הרי״ף להא דנדבך אלא לפי שסמך לו על מ״ש בפרק נוטל אמתניתין דאבן שע״פ חבית מטה על צדה והיא נופלת וא״ר הונא ל״ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והלכתא כוותיה דקאי ר׳ אמי בשם ר׳ יוחנן כוותיה בפרק כל הכלים כלומר דמייתינן התם מתני׳ דאבן שע״פ חבית וא״ר אמי א״ר יוחנן ל״ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ומזה נלמוד דלא סגי לאבן בחשב דסתם אסור במניח ומשמע דאפילו מניח על דעת ליטלה בשבת אסור וכדמשמע מדברי רש״י ודלא כסברת בעל התרומה שכתב רבינו בסי׳ ש״ט וגם הרא״ש כתב כדברי הרי״ף בפרק נוטל ולפיכך השמיט גם הוא להא דנדבך של אבנים אלא שעדיין היו צריכין לכתבה ללמדנו אם הלכה כמ״ד למדום או כמ״ד שפשפום ואפשר דס״ל כמ״ד שפשפום ולכך סתמו דבריהם לומר דלא סגי במחשבה לחוד וממילא משמע דבמעשה כל דהו סגי וכ״כ רבינו ירוחם בחי״ג שהפוסקים כרבי יוחנן א״צ מעשה גדול אלא כל דהו כגון לשפשף האבנים לא לסדרם או אפשר דס״ל כמ״ד למדום וכיון דפסקו כרבי אמי דאמר במניח נעשה בסיס לדבר האסור ממילא קי״ל כוותיה במאי דאמר למדום דלטעמיה אזיל כדאמר בגמרא.
(לא) והרא״ש בתשובה כתב שיש מי שפסק כר׳ אמי ויש מי שפסק כר׳ אסי ולא הכריע ביניהם ומ״מ כיון שהרמב״ם פסק בהדיא כמ״ד למדום הכי נקטינן והא דאין הזמנה מועיל לאבן לעשותה כלי היינו בשאינו מייחדה לכך אבל כל שייחדה לכסות בה כלי וכיוצא מותר לטלטלה דלא גרע ממכניס מלא קופתו עפר שעושה בה כל צרכיו כדלקמן והוא שייחדה לכך לעולם אבל ייחדה לשבת זו בלבד לא מהני דהיינו ההיא דמניח אבן ע״פ חבית דנעשה בסיס לדבר האסור לפי שלא ייחדה לכך לעולם כך השיב הרשב״א והביא דבריו הר״ן בפרק במה טומנין ותשובת הרשב״א היתה במייחד אבן לפצוע בה אגוזים וכתב עליו הר״ן שם דדוקא ע״פ חבית לא מהני ייחוד שבת אחד לפי שאין דרכה לייחדה לכיסוי אבל בכל מידי דאורחיה בהכי כגון לפצוע בה אגוזים בייחוד לשבת אחד מהני וכן פירש״י גבי חריות ושמעתין נמי מוכחא הכי וכתב עוד הרשב״א בתשובה דאפשר דבעינן שישתמש בה פעם אחד מבע״י כפקורין וציפה דבסמוך והזכירו הר״ן שם ומיהו להרא״ש דסבר בפקורין וציפה נמי סגי בחשב אפשר דה״ה לאבן ומ״מ משמע דצריך לעשות בה שום מעשה כדי לטלטלה למחר כדאמר גבי נדבך של אבנים צאו ושפשפום וכדפירש״י שם וכ״כ המרדכי בס״פ כל הכלים שהרוצה להשתמש באבן או בבקעת בשבת לסגור בהם הדלת או להכות בהם הברזא צריך שיעשה שום מעשה של תיקון מבע״י ואם לאו אסור וכ״כ רבינו ירוחם דאבן שע״פ חבית נעשה בסיס לדבר האסור ולא דמי לחריות של דקל דמותר לישב עליהם וא״צ לקשור דאבן שאני דצריך מעשה הניכר מע״ש עכ״ל ונראה דאפי׳ אם הלכה כרבי אמי דאמר צאו ולמדום אמר להם לפי שאין הזמנה אפי׳ במעשה חשוב מועיל לאבן לעשותה כלי איכא למימר דמודה רבי אמי בייחד אבן לפצוע בה אגוזים דמהני בה מעשה וכמו שכתבו הפוסקים האלו דשאני התם שאין האבן עשויה לישב עליה ומש״ה לא מהני בהם שום מעשה אבל לפצוע בה אגוזים דאורחא בהכי מהני ואפילו בלי שום מעשה אפשר דשרי אם ייחדה לכך כיון דאורחא בהכי וכמ״ש בסמוך בשם הר״ן ויש להביא קצת ראיה מדתנן בפרק במה אשה (שבת סה.) פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת ופריך בגמרא והאמרת רישא פורפת אמר אביי סיפא אתאן למטבע ופירש״י סיפא דקתני לא תפרוף אתאן למטבע דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהקצה לכך ראוי לטלטול הרי דבהקצה לכך סגי אפי׳ לא עשה בה שום מעשה:
אחר זמן רב שכתבתי זה בא לידי ספר שבלי הלקט וכתב שה״ר ישעיה דקדק מראייה זו להתיר לטלטל בשבת אבנים שסדרו בהן הקדרה מע״ש וה״ה באבנים שסוגרין בהן הדלת כיון שהן מיוחדים ומוקצים לכך מותר לטלטלם וכתב עוד כל דבר שנעלו בו הדלתות בחול יכול לטלטלו בשבת ואפילו באבנים וכ״ש אם ייחדם והזמינם לכך שנעשו כלים מיוחדים לכך במחשבתו ואע״פ שאין קשורין לא בדלת ולא בחלון עכ״ל.
(לב) וכתוב עו״ש מותר לחתוך ענף מן הדקל מבע״י ומותר להניף בו על השלחן בשבת להבריח הזבובים כיון דלצורך חתכו עשאו כלי גמור עכ״ל:
כתב בנו של הרשב״ץ על מקום שנוהגין שפעם ראשונה שמכניס אדם בנו לבהכ״נ מביא נר שעוה בידו א׳ שבת וא׳ י״ט שאין בו איסור טלטול כיון שמע״ש חשבו להביא השעוה ההיא ומחשבה מתרת לטלטל דבר המוקצה מההיא דחריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה ע״כ ולי אין הנדון דומה לראיה דשאני התם שאין ראויין להשתמש בהן בשבת מה שאין כן בנר של שעוה: (לג) וכן פשתן סרוק וצמר מנופץ שנתון על המכה וכו׳ בפ׳ במה טומנין (שבת נ.) אמרי׳ דרב אסי דאמר גבי חריות ישב אע״פ שלא קשר דאמר כי האי תנא דתניא יוצאים בפקורין ובציפה [אימתי] בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה אין יוצאין בהן ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום אע״פ שלא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהן. ופירש רש״י פקורין. פשתן סרוק שנותנין על המכה: בציפה. צמר מנופץ הניתן על המכה: בזמן שצבען בשמן. גלי דעתיה דלמכה קיימי להניחו עליה בשבת דלאו לרפואה נינהו אלא שלא ישרטו מלבושיו את מכתו והו״ל כמלבוש דעלמא אבל לא צבען בשמן לאו מלבוש נינהו והו״ל משאוי ואם יצא בהן שעה אחת וכו׳ היינו כרב אסי דאמר ישב אע״פ שלא קשר ולא חשב וכתבו התוס׳ (שם) אבל לא צבען בשמן אין יוצאין בהן לאו דוקא אין יוצאין דאפי׳ לטלטלן אסור לפי שאינם מוכנים אלא נקט אין יוצאין אגב רישא ובסמוך נמי דקאמר אבל יצא בהן שעה א׳ מבעוד יום ל״ד יצא דה״ה ישב בהן בביתו וכך מבואר בדברי רבינו שכתב מותר ליתנם ע״ג המכה בשבת שאין בהם שום מוקצה אך במ״ש או שיצא בהן היה לו לפרש דאפי׳ לא יצא נמי אלא ישב בהן בביתו סגי והקשה הר״ן היכי אמרינן דבחריות מהני חשב הא תנן יוצאין בפקורין ובציפה בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה ואילו מחשבה לא מהניא ותירץ ה״ר יונה דהתם משום דלא מוכחא מלתא דמייחדן למכתו ומחזי כמוציא בשבת אבל יצא בהן מבעוד יום מוכחא מלתא אבל הרא״ש כתב וז״ל וי״ל הא דקאמר וצבען לא כדי לצאת בהם בשבת אלא כדי לצאת בהם מבע״י ואח״כ נמלך ולא יצא בהם אפ״ה יכול לצאת בהן בשבת ולפי דברי ר״י משמע דבעיא מחשבה לצורך השבת והך צביעה דצבען כדי לצאת בהן מבעוד יום גריעה ממחשבה לצורך שבת וקמ״ל דאפ״ה מהניא ולא משמע הכי לעיל דנמלך עליהן דקתני גבי חריות של דקל משמע דאפילו בחול מהניא הך מחשבה לרשב״ג והא דתניא צבען ולא תנא חשב איכא למימר תיקון מעליא נקט וממילא ידענא דה״ה חשב מדנקט סיפא ואם יצא בהן דשמעינן מינה דכ״ש חשב עכ״ל והרמב״ם כתב הא דיוצאין בפקורין ובציפה בפי״ט בדיני הוצאה נראה שהוא מפרשה לענין הוצאה כפשטא דלישנא דקתני אין יוצאין בהם ואם יצא בהן וכו׳ וכבר ביארתי דבריו בס״ס ש״א: (לד) עורות בין של אומן בין של בע״ה מותר לטלטלן בפרק במה טומנין (שבת מט.) תנן טומנין בשלחין ומטלטלין אותן ואיפליגו בגמרא אי דוקא בשל בע״ה תנן אבל לא בשל אומן משום דקפיד עלייהו או דלמא אפילו בשל אומן נמי שרי ופסקו הפוסקים כר״י דשרי אף בשל אומן וכתבו התוס׳ דהא דמשמע בפ״ק דביצה ובפרק כל כתבי דאסור לטלטל עור בלא בשר פירש״י דהכא מיירי בעור בהמה גסה והתם בעור בהמה דקה דלא חזי למזגא כולי האי והא דתנן פורסין עור של גדי ע״ג תיבה וכו׳ נ״ל לפרשו דמיירי כשייחדו לישיבה ור״ת מפרש דהכא ביבשין דחזי למזגא עלייהו והתם בלחין והר״ן כתב כדברי ר״ת: (לה) נסרים של בע״ה מותר לטלטלן ושל אומן אסור ברייתא שם: (לו) עצמות שראויים לכלבים וכו׳ בס״פ נוטל (שבת קמג.) תנן בש״א מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין ובה״א מסלק את הטבלא כולה ונוערה ופירש״י מעבירין. בידים מעל השלחן עצמות קשים שאינן ראויין לכלב וקליפין של אגוזים דלית להו מוקצה: מסלק את הטבלא. שיש תורת כלי עליה אבל לא יטלטל הקליפים בידים כרבי יהודה ובגמרא אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב״ש כר״י וב״ה כר״ש ופירש״י אין אנו סומכין על משנתינו כמו שהיא שנויה אלא מוחלפת השטה ב״ש כר״י וב״ה כר״ש וכתבו התוס׳ עצמות וקליפין לא כפי׳ הקונטרס שפי׳ אפילו קשין ואין ראויין לאכילת כלבים דהאי תנא אמרינן בגמרא דכר״ש ס״ל ור״ש בעי לכל הפחות ראויין למאכל בהמה וכ״כ הרי״ף והרא״ש והר״ן וכ״כ הרמב״ם בפכ״ו וכתב עוד שם הר״ן וכי קא שרי ר״ש לטלטולי עצמות הראויין לכלבים וקליפין דחזיין למאכל בהמה אע״פ שנתפרקו העצמות מהבשר והקליפים מהפירות בשבת אבל אם נתפרקו מע״ש אפילו ר״ש מודה עכ״ל ואיני יודע מה בין זה לנבלה שנתנבלה מע״ש דאפילו רבי יהודה שרי בפרק מי שהחשיך ועוד מדכתב אע״פ שנתפרקו העצמות וכו׳ בשבת משמע דכ״ש אם נתפרקו מע״ש דשרי וכלפי לייא הוא ואפשר דיש להגיה ר׳ יהודה במקום ר״ש כלומר דאפילו רבי יהודה שרי בנבלה שנתנבלה מע״ש וה״ה לעצמות שנתפרקו מע״ש כיון שהיו מוכנים לבהמה מע״ש וצ״ע:
(לז) ומה שכתב ופרורין שאין בהן כזית גז״ש במשנה ופירש״י וכל שכן אם יש בהן כזית ופשוט הוא וכתב הרא״ש בתשובה שהטעם שמגביהין שולחן ומפה עם עצמות וקליפים אפי׳ קליפי אגוזים שאינן ראויין למאכל בהמה מפני שהם בטלים אגב הפת ומשמע מדבריו שמותר להגביה השלחן ולטלטלם עם קליפי אגוזים שעליה אבל לא נראה כן מדברי סמ״ג שכתב אבל דברים שאינן ראויים למאכל בהמה אסורין להגביהן אלא לנער השלחן או המפה כמו מעות שעל הכר והן נופלות משמע דלהגביה ולטלטלה כמות שהיא אסור ולא שרי אלא לנער לבד דומיא דמעות שעל הכר ומיהו אם הוא צריך למקום השלחן לכ״ע מותר להגביה כמות שהיא דבמעות שעל הכר נמי שרי כה״ג כמו שיתבאר בסי׳ ש״ט בס״ד ואפשר דלא פליגי אלא סמ״ג מיירי בשאין בשלחן אלא קליפי אגוזים ועצמות שאין ראויין למאכל בהמה ומש״ה אסור להגביה ולטלטלה כמות שהיא והרא״ש מיירי כשיש בשלחן פת ומש״ה שרי לטלטל קליפי אגוזים ועצמות שאינם ראויין לכלבים אגב הפת: (לח) חבילי עצים וקש וכו׳ משנה בפרק מפנין (שבת קכו:):
(לט) ומה שכתב ואפילו הן גדולים הרבה פלוגתא בברייתא שם (קכח.) ופסק כת״ק וכ׳ הרב המגיד בפרק כ״ז דטעמא דבעינן התקינן משום דסתמא להסקה קיימי ואף על גב דחזו למאכל בהמה בסתמא לא קיימי להכי: (מ) אין מטלטלין הלוף אע״פ שהוא ראוי לעורבים וכו׳ ריש פ׳ מפנין (שבת קכו:) אבל לא את הטבל וכו׳ ולא את הלוף ולא את החרדל רשב״ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים ואוקימנא בגמרא לרבן שב״ג בשטה ואיתא תו בגמרא (קכח.) ת״ר מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים רשבג״א אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות א״ל רבי נתן אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין ומשמע דת״ק דברייתא בשיטת רשב״ג אמרה ומש״ה שרי חצב וחרדל דת״ק דמתניתין הא אסר בחרדל אלא ודאי כרשב״ג ס״ל ורשב״ג אתי לאוספי עליה שברי זכוכית כ״נ שהיא דעת רבינו ומש״ה פסק דאין מטלטלין חצב ולא חרדל דכיון דאוקימנא לר׳ שמעון בן גמליאל בשטה לא קי״ל כותיה וכ״כ ה״ה שהרשב״א פסק כת״ק דמתניתין אבל הרמב״ם כתב בפכ״ו דמותר לטלטל חצב וחרדל ואף על פי שאין לו צביים ולא יונים וכתב עליו ה״ה בגמרא ת״ר מטלטלין את החצב וכו׳ וכתובה בהלכות ואני תמה האיך כתבו היתר בחרדל שהרי במשנה שנינו ולא את הלוף ולא את החרדל והיא סתם משנה בלא מחלוקת עכ״ל.
ואני אומר דאי משום הא לא איריא דרשב״ג דמתיר בלוף ה״ה דמתיר בחרדל כדמשמע בברייתא וכמ״ש התו׳ וכ״מ ששנה רשב״ג במשנתינו הלכה כמותו אלא הכי הו״ל לאקשויי דכיון דאוקימנא לרשב״ג בשטה לא קי״ל כותיה והרי״ף כפי נסחאות שלנו נראה שפוסק כת״ק דמתניתין דכתב דלית הלכתא כרשב״ג וכתב עוד ואין מטלטלין את החרדל דקי״ל בהא כסתם משנה אבל ה״ה כתב שדעתו כדעת הרמב״ם וכ״כ הר״ן ויישב הר״ן דעתם דמשמע דס״ל דתנא דמתניתין ותנא דברייתא ל״פ אהדדי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דברייתא היו רגילין לגדל יונים ובאתריה דתנא דמתני׳ לא היו רגילין בהם אבל לכ״ע אין מטלטלין אלא מה שהוא ראוי לבהמה חיה ועוף המצויים אצל ב״א עכ״ל וכך מבואר מדברי הרמב״ם שכתב שכל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים מטלטלין אותו בשבת כיצד מטלטלין את התורמוס היבש וכו׳ אין מטלטלין שברי זכוכית אע״פ שהן מאכל לנעמיות וכו׳ מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויין אצל רוב ב״א ע״כ וא״כ לדידן דשכיחי יונים וכן צביים שהיו מצויין בזמנו וארצו של הרמב״ם כתב להתיר לטלטל מאכל הראוי להם דכה״ג לכ״ע שרי ופשוט בגמרא דהיכא דאית ליה אותו חיה ועוף שאינן מצויים שהוא מותר לטלטל דבר הראוי למאכל אותו המין ואע״פ שלשון רבינו אינו מבואר בעורבים כמו שהוא מבואר בשאר מינים כך צריך לפרשו דבאין לו עורבים מיירי אבל אם יש לו עורבים מטלטל את הלוף: (מא) גרעיני תמרה מותר לטלטלן ומ״מ אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו וכו׳ בס״פ נוטל (שבת קמג.) גרעיני דתמרי ארמייתא שרי לטלטולינהו הואיל וחזיין אגב אימייהו ודפרסייתא אסור שמואל מטלטל להו אגב ריפתא רבה מטלטל להו אגב לקנא דמיא וכתב הרי״ף פי׳ ארמייתא הם רכים ונאכלים עם התמרה עצמה ופרסייתא הם קשים ואינם נאכלים עם התמרים פ״א תמרי ארמייתא קשין הם ובהמה אוכלתן עם הגרעינין ולפיכך מטלטלין אותן ותמרי פרסייתא רכין הן ואין הבהמה אוכלת אותם ולפיכך אין מטלטלין אותן ומסתברא דה״מ במקום שמאכילין את התמרים לבהמות אבל במקום שאין מאכילין התמרים לבהמות אלו ואלו אסור לטלטלן.
וכתב הרא״ש והך סוגיא כרבי יהודה ואנן קי״ל כר״ש דלית ליה מוקצה ושרי לטלטלינהו ומה שכתבה הרי״ף אף על גב דקי״ל כר״ש לאשמועינן דאדם חשוב מיבעי ליה לאחמורי אנפשיה כאביי ורבא דלעיל וכן שמואל ס״ל כר״ש בפ׳ בתרא ואפ״ה הוה מחמיר אנפשיה עכ״ל וכ״כ בתשובה בשם ר״ת דמחמיר על עצמו היה דע״כ הוו חזו לבהמה דאי לא חזו כאבן חשיבי וכי מטלטלין אבן אגב פת ואף על פי שלא אמרו (שבת ל: קמב:) ככר או תינוק אלא למת בלבד התם במוקצה מחמת גופו כאבנים וכיוצא בהם דהוו דומיא דמת אבל הני גרעינין כיון דחזו למאכל בהמה בטלין אגב הפת ואף על גב דחזו למאכל בהמה באחריה דשמואל לא היה הבהמות אוכלין אותם שאם היו אוכלים אותם לא היה צריך לכך דהא שמואל כר״ש ס״ל דלית ליה מוקצה וכ״כ התוס׳ (שם קמג.) דשמואל היה מחמיר על עצמו וכ״כ הר״ן בשם הרר״י והרא״ה אבל בשם הרמב״ן כתב דהני גרעינין להסקה הם עומדים וכי אמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כט.) דאליבא דר״ש דלית ליה נולד שרי לטלטלינהו ה״מ בי״ט דחזי להסקה דכיון שראויים ועומדים הם לכך למשדינהו לחיותא נמי שרי אבל בשבת דלא חזו להסקה מוקצין הם דהא לא מייחדי אלא להסקה ואע״ג דחזו קצת למאכל בהמה כיון דהשתא מיהא סתמן להסקה ובשבת להסקה לא חזו אסור לטלטלן וכ״נ דעת הרי״ף שכתבן בהלכות עכ״ל ורבינו סתם דבריו כדעת הרא״ש ז״ל. והרמב״ם כתב בפכ״ו כל הקליפין והגרעינין הראויים למאכל בהמה מטלטלין אותן ושאין ראויים אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן ומ״ש זורקן לאחוריו הוא מדאמרינן בגמרא שם (קמג.) רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף של רעי ופירש״י צוברן לפניו כשאוכל התמרים עד שנמאסות בעיניו ונוטלין אותן כגרף של רעי ונותנן לבהמה א״ל רב אשי לאמימר וכי עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת רב ששת זריק להו בלישניה רב פפא זריק להו אחורי המטה גרסינן בפ״ב דביצה (כא:) א״ל אביי לרב יוסף לרבי יוסי דאמר לכם ולא לכלבים הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו בי״ט א״ל הואיל וחזו להסקה תינח בי״ט בשבת מא״ל מטלטלין להו אגב ריפתא פירוש סופלי גרעיני תמרה וכתבו התוס׳ (שם) תימה דאמרינן בשבת לא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד וי״ל דבדבר שיכול לעשותו מבע״י הוא דאמרינן הכי אבל הני סופלי לא היה יכול לעשותו מעי״ט אבל הרא״ש (שם) כתב מטלטלין להו אגב ריפתא פירש ריב״א כשאוכל הפרי זורק הגרעינין בפיו לתוך הסל שהלחם בו אבל להניח לחם עלייהו כדי לטלטל אסור דלא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד עכ״ל וכתב עוד דהני סופלי לא חזו לחיותא אלא ע״י שום תיקון אלא שלפעמים אוכלים אותם ע״י הדחק שאם היו ראויים להביא למאכל בהמה היה מותר לטלטלם בלא ריפתא:
(מב) חבילי קש ועצים וכו׳ כבר כתבו רבינו בסמוך ואיני יודע למה שנאו שא״א לומר דלעיל מיירי בחבילי עצים וקש הקשים שאינם ראויים למאכל בהמה אלא ע״י הדחק ומש״ה אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותם ואם לאו אין מטלטלין אותם והכא מיירי בחבילי קש ועצים הרכים שהם ראויים למאכל בהמה להדיא דיקא נמי דקתני הכא בהדייהו זרדים שהם רכים ואשמועינן דכיון דרכים נינהו אפילו לא התקינן למאכל בהמה נמי שרי לטלטלן דהא אחבילי זרדין נמי תנן אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותם ואם לאו אין מטלטלין אותם: (מג) בשר חי אפילו תפל וכו׳ ותפוח מותר לטלטלו וכו׳ דג מלוח מותר לטלטלו ושאינו מלוח אסור לטלטלו וכו׳ ברייתות בפרק מפנין (קכח) וטעמא דבשר תפל מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא אבל דג תפל כ׳ רש״י דאינו ראוי לכלום ומש״ה אסור לטלטלו ולכלבים לאו דעתיה למשדייה: (מד) כתב הרמב״ם חבית שנתגלית וכו׳ עד מטלטלין אותו בפכ״ו וכ׳ ה״ה שהוא תוספתא בפט״ו: (מה) צואה של תרנגולי׳ המונחת בחצר וכו׳ בפ׳ כל כתבי (קכא) תנן כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז האור בקורה ועל צואה של קטן ושקלי וטרי עלה בגמרא וכתבו הרי״ף והרא״ש אוקימנא בצואה של תרנגולין בשביל קטן שלא יוזק בה ובחצר אחרת אבל צואה של תרנגולין ושל בני אדם ובאותה חצר מותר לכבדה ולהוציאה לבה״כ דגרף של רעי מטלטלין ליה ומפקינן ליה ופי׳ הר״ן אוקימנא בצואה של תרנגולין כלומר דכיון שדרכה להיות בחצר אחרת שאדם מקצה להם מקום לא שרי לטלטלה משום גרף של רעי אלא מיהו בשביל שלא יתלכלך בה הקטן שהולך שם לפעמים כופה עליה את הכלי אבל צואה של בני אדם שדרכה להיות בחצר שדרין בה כגון צואה של קטנים אין צריך לכפות עליה את הכלי אלא מותר לכבדה ולהוליכה לבית הכסא עכ״ל וכך הם דברי הרמב״ם בפרק כ״ו וז״ל כל דבר מטונף כגון רעי וקיאה וצואה וכיוצא בהם אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן לאשפה או לב״ה וזה הנקרא גרף של רעי ואם היו בחצר אחרת כופין עליהם כלי כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהם וכתב ה״ה שכן מבואר בס״פ כל כתבי ולפי גירסת ההלכות שם ועיקר עכ״ל ולפי דבריהם אין חלוק בין צואת קטן לצואת תרנגולים אבל לפי גירסא שלנו בגמרא צואה של קטן אפילו היא בחצר אחרת מותר לטלטלה ולפנותה מפני שראוי להאכילה לכלבים וכ״כ רבינו ירוחם בחי״ג וכתב דה״ה לצואת גדול ורבינו העתיק לשון הרי״ף והרא״ש וצריך לפרשו כעין שפירש הר״ן וה״פ צואה של תרנגולים המונחת בחצר כלומר בחצר שבני אדם דרים בה מותר להוציאה מפני שהוא כגרף של רעי דשרי וה״ה לצואה של קטן. ואם הוא בחצר אחרת שאינו דר שם כלומר ואפילו אם הוא בחצר שדר בה אלא שהוא בחלק המוקצה מהחצר לאשפה או לתרנגולים ודרך כלל שהוא במקום שאין דירתו אצלה לא שריא להוציאה מדין גרף של רעי ואם ירא מפני התינוק שלא ילך שם ויתלכלך מותר לכפות עליה כלי:
(מו) מ״ש דגרף של רעי מותר להוציאו אף בלא כלי פשוט שם ובר״פ משילין (ביצה לו:) נמי אמרינן אמר שמואל גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה וכשהוא מחזירו נותן בו מים ומחזירו סבור מינה גרף של רעי אגב. מנא אין בפני עצמו לא ת״ש דההוא עכברא דאשתכח בי אספרמקי דרב אשי פירוש בבית בשמיו אמר להו רב אשי נקטוה בצוציתיה פירוש בזנבו ואפקוה פרש״י גרף ועביט כלי חרס הן אלא של רעי קרוי גרף ושל מי רגלי׳ קרוי עביט. נותן מים ומחזירן דמוקצין מחמת מיאוס הם ואי לאו אגב מיא לא מצי לטלטולינהו ולהוציאן הוא דשרו ליה מפני כבודו: סבור מיניה. מדשמואל היו סבורים התלמידים דדוקא גרף נקט דאגב מנא שרי לטלטל את הרעי אבל בפני עצמו ליטול את הרעי או דבר מיאוס ממש בידו ויוציאנו לא שרי ליה: (מז) אע״פ שמותר להוציא גרף של רעי אסור להחזירו אא״כ נתן לתוכו מים כבר נתבאר בסמוך וכתב רבינו ירוחם בנ״ד ח״א וכשהוא מחזירו פירוש כשמחזירו לצורך להוציא בו צואה או מי רגלים דאל״כ אסור לטלטלו שלא לצורך אפילו יש בתוכו מים דלא אמרו ככר אלא גבי מת וכ״כ הגאון מהרי״א ז״ל בסימן תקי״ח בשם הרשב״א וכתב שהרא״ש שם לא חילק בזה ונראה שיש להשיב כי כשאמרו ככר או תנוק הוא לטלטל דבר שלא התירו לו הוצאה או הכנסה כגון גבי מת שהרי היה אסור לטלטלו אלא ע״י ככר או תנוק אבל בכאן כבר התירו משום גרף של רעי שהיא כאן בעיניו להוציא לאשפה ואם לא יתירו לו החזרה ע״י נתינת המים לא יוציאנו כדי שלא יפסיד את כליו כשיוציאם לאשפה ויניחם שם ע״כ וכתב עוד שהקשה הרשב״א מה מועיל בנתינת מים לתוכו והלא כשנותן אותן המים כגרף להם ואינם ראוים לכלום והיאך יטלטל הכלי המאוס מחמתן והמים חזרו להיות כעביט והשיב דחזו לבהמות: (מח) אסור להביא לפניו דבר שימאס כדי להוציאו כשימאס בעיניו אבל מותר לקבוע ישיבתו אצלו וכו׳ בפ״ב די״ט (ביצה כא:) אמרי׳ דאין מזמנין עכו״ם בשבת משום שיורי כוסות שאסור לטלטלן ופריך וליהוי כגרף של רעי ומשני וכי עושין גרף של רעי לכתחלה ובר״פ משילין (ביצה לו:) גרסינן בי ריחייא דאביי דלוף אתא לקמיה דרבה א״ל זיל עייליה לפוריך להתם דליהוי כגרף של רעי ואפקיה. ופירש״י הדלף היה נופל על הריחיים שלו והיו עשוים בטיט ונימוחים מפני הגשמים ולא היה מספיק לכלים הצריכים לתת תחת הדלף: זיל עייליה לפוריך להתם. לבית שהוא שם דליהוי כגרף של רעי שיהו מאוסים הריחיים לך להיות לפני מטתך ואתה מותר לטלטלם ולהוציאם לחוץ: א״ל וכי עושין גרף של רעי לכתחלה אדהכי נפל בי ריחייא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר וכתבוהו הרי״ף והרא״ש. ופירש״י וכי עושין גרף של רעי לכתחלה. וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס לו כדי שיוציאנו: ומשמע דהלכתא כרבה מדאמר אביי תיתי לי דעברי אדמר אלמא חזר והודה לו ואף ע״ג דבפ״ב (כא:) אמרינן דאין עושין גרף של רעי לכתחלה כתבו התוספות דשאני הכא דאיכא פסידא ומש״ה שרי וכ״כ הרב המגיד בפכ״ה בשם המפרשים והרא״ש בתשובה גבי חילוקי המוקצה חילק ביניהם בענין אחר דהא ודאי אסור לעשות גרף של רעי לכתחלה מיהו ה״מ כשעושה הגרף בידים כי ההיא דפ״ב אבל כשהגרף נעשה מאליו כי עובדא דריחייא שרי לעיולא לפוריא להתם וכ״כ התוס׳ בחד תירוצא ונתבאר יפה בדברי הג״א וכך הם דברי רבינו:
(מט) ומה שכתב כדי להוציאו לאחר שימאס נ״ל דלאו למימרא דדוקא קודם שימאס הוא דשרי לקבוע ישיבתו אצלו כדי להוציאו לכשימאס אבל אם כבר נמאס אסור לקבוע ישיבתו אצלו דא״כ אתי דלא כתוספות ודלא כהרא״ש דאינהו שרו בכל גוונא כל שאינו עושה הגרף בידים אלא היינו לומר שמותר לקבוע ישיבתו אצלו וכשישהה שם מעט תתאונן דעתו עליו מחמת המיאוס ויוציאנו וכדברי התוספות והרא״ש ז״ל: (נ) ומה שכתב רבינו מותר לקבוע ישיבתו אצלו אע״ג דרבה לא א״ל לאביי אלא עייל פוריך להתם משמע ליה דפוריך לאו דוקא וכ״כ הרא״ש בתשובה גבי חילוקי המוקצה מותר להכניס מטתו או כלי תשמישו לגרום להיות גרף להוציאו ומיהו משמע דקביעות ישיבה מיהא בעינן כגון מטה לשכב או שלחן לאכול אבל ישיבה גרידא לא חשיבא להוציא הגרף ע״י כך דאמרינן ליה קום פוק כיון דמעיקרא לא היה יושב שם ועכשיו נכנס דרך עראי ושמעתי שהורה אחד מחכמי הדור לאדם אחד שרתחה חבית של צבע שלו והיה יוצא כל הצבע ונשפך לארץ שיקבע שם מטתו או שולחנו ואז יהא הצבע נמאס בעיניו ויוציאנו משם בכלים והיינו מהאי עובדא דריחייא ויפה הורה אם היה בבית אבל אם היה בחצר נראה מדברי ה״ה שאסור שכתב בפכ״ה וז״ל המפרשים למדו ממעשה זה דבמקום הפסד אם יש שם דירה יכול לשום מטתו שם כדי שיהיה כגרף של רעי דמשמע דאם אינו בית דירה לא משום דמינכר הערמתו והרא״ש כתב בתשובה בחילוקי המוקצה התירו לטלטל גרף של רעי וכו׳ וה״מ בבית אבל בחצר או במקום שאין אדם מקפיד עליו לא ואסור לעשות גרף של רעי לכתחלה אבל אם הוא במקום שאדם מקפיד מותר להכניס מטתו או כלי תשמישו לגרום להיות גרף להוציאו עכ״ל ומשמע דמקום שאדם מקפיד דקאמר היינו שהוא בית דירה וכיוצא שדרך ב״א להקפיד שלא יהא שם גרף לפי שדרכו לדור שם אע״פ שעתה אין קביעתו שם מכניס מטתו או כלי תשמישו וימאס בעיניו ויוציאנו אבל אם הוא מקום שאין אדם מקפיד כלומר שהוא במקום שאינו בית דירה כגון חצר וכיוצא בו שאין דרך בני אדם להקפיד על גרף כשהוא שם לא שרינן ליה להוציאו ע״י שיכניס שם מטתו דכיון שאינו בית דירה מינכרא הערמתו וכדמשמע מדברי ה״ה אלא שמצאתי בנוסחא אחרת כתוב אבל אם הוא במקום שאין אדם מקפיד מותר להכניס מטתו ומוכיחים הדברים שזו היא הנוסחא האמיתית דבמקום שאין אדם מקפיד הוא דצריך להכניס מטתו דאילו במקום שאדם מקפיד בלא הכנסת מטה נמי שרי להוציאו ואפשר שגם בדברי ה״ה צריך להגיה ואין במקום ואם כלומר דבמקום הפסד ואין שם דירה יכול לשום מטתו שם שאילו היה שם דירה אפילו לא היה שם הפסד שרי ותו מה צורך לשום מטתו שם הא בלא״ה הוא מקום שמקפידין עליו ושרי וכך הם דברי הראב״ד בהשגות וכתב ה״ה שהם דברים ברורים והרמב״ם לא כתב בפכ״ה דין עובדא דריחייא ותמה עליו ה״ה ואפשר דמשום דכי אותביה אביי וכי עושין גרף של רעי לכתחילה שתיק ליה אלמא קיבלה מיניה והא דאמר אביי תיתי לי דעברי אדמר דברי אנינות בעלמא היו ולא משום דדינא הכי וכתב הרמב״ם בפכ״ה ובפכ״ו שאף על פי שאין עושין גרף של רעי לכתחלה אם עבר ועשאו מותר להוציאו וכתב ה״ה דדייק הכי מדאמרינן אין עושין גרף של רעי לכתחלה ואם לא היה מותר להוציאו מה הפסד יש בעשייתו: (נא) מכניס אדם מלא קופתו עפר וכו׳ מימרא דרב יהודה בפרק במה טומנין (שבת נ.) ופירש״י מכניס אדם מלא קופתו עפר לכסות בו צואה ורוק ומערה העפר בביתו לארץ ונוטלו תמיד לכל צרכיו:
(נב) ומה שכתב ומייחד לו מקום ג״ז שם והוא שייחד לו קרן זוית ופירש״י דהוי כמוכן ועומד לכך אבל נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית ומוקצה ואסורה: (נג) כופין הסל לפני אפרוחין וכו׳ משנה בפרק מפנין (שבת קכח.) ופירש״י דאשמועינן דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל.
וכתב הרב המגיד בפכ״ה פירוש דאפרוחים ושום בהמה חיה ועוף אינם מותרים בטלטול לפי שאינם ראויים והיינו דתניא (שם) אין עוקרין בהמה חיה ועוף ויתבאר בסמוך ובהדיא אמרינן בפרק כירה (שבת מג.) דבעוד האפרוחים עליו אסור לטלטלו ואם היו עליו כל בין השמשות אסור לטלטלו אפילו אחר שירדו מעליו ויתבאר זה בסימן ש״י בס״ד: (נד) תרנגולת שברחה דוחין אותה מאחוריה וכו׳ משנה שם (קכח:) תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס ומדדין עגלים וסייחים פירש״י דוחין בידים: מדדין. אוחזו בצוארו ובצדדין וגוררו ומסייעו ומנענע לו רגליו. ובגמרא (שם) דוחין אין מדדין לא תנינא להא דתנו רבנן מדדין חיה ועוף בחצר אבל לא את התרנגולת תרנגולת מ״ט לא אמר אביי משום דמקפא נפשה. ופירש״י מדדין לא. שלא יהא אוחזה בגפיה ורגליה נוגעים לארץ ומוליכה: דמקפא נפשה. מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל אבל אווזין כשאוחזין בגפיהם הן מהלכים ברגליהם. והרמב״ם כתב בפכ״ה שאין מדדין תרנגולת מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין וכ״כ סמ״ג:
(נה) ומה שכתב ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ ברייתא שם אין עוקרין בהמה חיה ועוף בחצר ופירש״י אין עוקרין רגליה לגמרי מן הארץ דמוקצה הוא לטלטלה וכתב הר״ן ומיהו קשיא לי היאך מדדין בהמה חיה ועוף כלל ואפילו בחצר הא כל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין כולו כך אין מטלטלין מקצתו לפיכך נ״ל דהכא משום צער בע״ח נגעו ודוקא כשצריכין לכך אבל כשאין צריכין לא עכ״ל:
(נו) ומה שכתב ודוקא בחצר הוא מדתניא שם מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא לר״ה ומדקתני בחצר משמע דלא שרי אלא אלא בחצר דוקא אבל לא בכרמלית ובכלל אבל לא לר״ה היא כרמלית דכרמלית לגבי חצר ר״ה קרי ליה דאל״כ קשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ופירש״י טעמא דבר״ה לא משום שמא יגביהם מן הארץ ונמצא נושאן ותמיהא לי דכיון דבר״ה לא מיתסר אלא משום גזירה אמאי אסרינן בכרמלית הא קי״ל כרבא דאמר בפרק בתרא דעירובין (עירובין צט.) דלא גזרינן כרמלית אטו ר״ה במידי דלא מיתסר בר״ה אלא משום גזירה וכ״כ רבינו בסימן ש״ן והא דאסרינן לדדות בר״ה לא חילק רבינו בין בהמה לבהמה וגם הרמב״ם בפכ״ה לא חילק בכך אבל הר״ן כתב ואע״ג דתנן במתניתין מדדין עגלים וסייחים וקתני להו דומיא דהאשה מדדה את בנה ומפרש בגמרא דהאשה מדדה את בנה אפילו בר״ה ומינה דעגלים וסייחים נמי אפילו בר״ה והכא אמרינן דדוקא בחצר ל״ק דכי גזרינן בר״ה דוקא בקטנים שבהם דמתוך שהן קשין להנהיגם ברגליהם אתי לטלטלינהו אבל בגדולים לא גזרינן ומתניתין בגדולים: (נז) והאשה מדדה את בנה משנה שם (קכח:):
(נח) ומה שכתב ואפי׳ בר״ה מפורש שם בברייתא:
(נט) ומה שכתב ובלבד שלא תגררהו וכו׳ שם במשנה א״ר יהודה אימתי בזמן שהוא נוטל אחת מניח אחת אבל אם גורר אסור וקי״ל הכי דכ״מ שאר״י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ופירש״י והאשה מדדה את בנה אפילו בר״ה דאי נמי מגבהת ליה חי נושא את עצמו דבאדם מודו רבנן וכתב הר״ן אבל אם היה גורר אסור וכן הלכתא דכיון שהוא קטן כל כך שאינו אלא גורר לא מודו רבנן וכ״כ ר״י בנ״א ח״א וז״ל ודוקא שנוטל אחד ומניח אחד כלומר שהתינוק מניע רגלו כשמגביה האחד מניח האחר אבל גורר שני רגליו אסור מפני שנושאתו ואותם שאומרים שמותר לישא תינוק כשגורר שתי רגליו דהחי נושא את עצמו טעות הוא בידם דלא אמרו חי נושא וכו׳ אלא לפוטרו מחטאת אבל אסור כל זמן שיגרור אותו אלא כשמגביה אחד ומניח אחד כמו שכתבתי עכ״ל:
כתב הר״ן בס״פ כל כתבי אמתניתין דעשה נכרי כבש לירד בו ירד אחריו ישראל כתב הרמב״ן דדוקא ירד בו שאינו לטלטלו ואינו אלא כיושב על האבן אבל לטלטלו אסור אא״כ היו העצים תלושים מע״ש דבכה״ג ליכא משום מוקצה לפי שאין הנכרי מקצה כלום ודעתו על הכל כמו שאמרו בירושלמי דאין הכן לנכרי אבל בתלש עצים מן המחובר בשבת אסור לטלטלן עכ״ל ובכלבו כתוב שי״מ הירושלמי אין הכן לנכרי אין צריך שיכין לישראל אף על פי שלא העלה בדעתו שיאכל הישראל מפירותיו מוכנים הם לישראל ומיהו פירות דכ״ע מקצי דעתייהו מינייהו כגון גרוגרות וצמוקים צריכים הכנה ואפילו הם ביד נכרי עכ״ל.
ולענין הלכה כדברי הר״ן נקטינן שהוא רב מובהק וכל שכן שהוא להקל בדרבנן: (ס) כתב המרדכי בריש י״ט בשם ר״מ שאם חפץ או שום דבר מונח על המעות או על שאר מוקצה בשבת והוא צריך לאותו חפץ מותר ליטלו משם כי דבר מוקצה אינו אסור רק לטלטלו ממקום למקום אבל ליגע בו מותר וכ״כ ג״כ בפרק כל הכלים וע״פ זה התיר ליגע בשבת במעמד שלפני ארון הקודש והנרות דולקים עליו עומדות ובלבד שלא יהא מנענעו וכ״כ רבינו ירוחם בחי״ג וכ״כ הרב המגיד בפרק כ״ה גבי אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה אבל כופה הוא הכלי עליה וכ״כ בת״ה סימן ס״ז והביא ראיה לדבר וכ״כ הכלבו בסוף דיני שבת בשם רבי מאיר וכתב שג״כ התיר ליגע בתנור של בית החורף שהוחם בשבת ועוד אכתוב בזה בסימן ש״י גבי כל דבר שאסור לטלטלו אסור ליתן תחתיו כלי וכו׳ אבל מותר לכסותו ובלבד שלא יגע בו וגם בסימן תקי״ג אכתוב בזה כתב הר״ן בס״פ מפנין דכל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין כולו כך אין מטלטלין מקצתו כדמוכח בפרק שואל (שבת קנא.) דתנן גבי מת דבלבד שלא יזיז אחד מאיבריו: (סא) כתב בתשובת מהרי״ל לטלטל מוקצה ע״י נפיחה אע״ג דכתבתי לעיל דכחו כגופו דמי מ״מ אין נראה לאסור זה דהא תלינן באורחיה לטלטל כה״ג וטלטול מן הצד וע״י שינוי כלאחר יד שרי ואין לך כלאחר יד גדול מזה עכ״ל. (סב) כתב הרמב״ם בפ׳ כ״ו כלי שנתרועעה לא יתלוש ממנה חרס לכסות בו או לסמוך בו וכתב ה״ה דהיינו מדתניא בפרק כל הכלים (שבת קכד:) גבי מגופת חבית שנפחתה לא יספות ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה ופירש בה לא יספות לא יחתוך: (סג) כתב באגור בשם שבלי הלקט שאסור לשחוק בשבת וי״ט בכדורים שאינם ראויים לצור ע״פ צלוחית דממאסי שמטנפי ע״י טיט ועפר וכן כדור של עץ אסור לטלטלו ולצחוק בו אבל התוספות בפ״ק דביצה (יב.) אהא דתנן בש״א אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את ס״ת לר״ה וב״ה מתירין כתבו פירוש דלאו דוקא קטן למולו דה״ה שלא למולו דשרי גם טיול דהא אשכחן דמשחקין בכדור שקורין פילוט״א בי״ט בר״ה אלמא דליכא אלא טיול ע״כ משמע שמותר לטלטל הכדור בי״ט וה״ה בשבת דבדברים אלו י״ט ושבת שוים הם. ומיהו בירושלמי פ״ב דתעניות מצאתי טור שמעון למה חרב י״א מפני הזנות וי״א שהיו משחקין בכדור:
(סד) כתב בתשובות הרשב״א וששאלת אם מותר לקנח בעפר בשבת למי שאין לו מים לתפלה ודאי מותר לקנח בעפר תיחוח מדאמרינן דאסור לכבד הבית משום שמא ישוה גומות ולא נקט טעמא משום טלטול ע״כ ומיהו התוספות והרא״ש ז״ל כתבו בהמצניע (צה.) דכיבוד אסור מפני שמזיז עפר ממקומו וא״כ אסור לטלטל עפר אא״כ ייחד לו קרן זוית וכמו שאמרו ביצה (ח.) מכניס אדם מצא קופתו עפר וכו׳. (סה) כתב בתשובות הרשב״א שאסור לשאת תחת אציליו הדבר שמתהוה ממנו המשי משום דאסור לטלטלו ועוד שבודאי מוליד הוא בחומו ומלאכת מחשבת הוא ואסור: (סו) כתב ר״י בחי״ג בשם רבי מאיר דמלבוש של כלאים אסור לטלטלו בשבת וי״ט וראיה מספ״ק דביצה (יד:) וכ״כ שם המרדכי בשם א״ז אבל כתב רבותיי חלקו עליו והשיב רבינו שמחה דשעטנז אינו אסור לטלטל דתורת כלי עליו מידי דהוה אסנדל המסומר דאסור לנועלו ומותר לטלטלו. (סז) כתוב בכלבו מותר לטלטלו מניפה בשבת כדי להבריח הזבובים דכלי הוא ובלבד שיהא זהיר שלא להרוג הזבובים ופשוט הוא:
דין טלטול מנורה וטלטול נר שהדליקו בו באותו שבת וכן מותר שמן שבנר וקערה שהדליקו בה באותה שבת נתבאר בסימן רע״ט:
דין מצא ארנקי בשבת כתבתי בס״ס רס״ו:
דין טלטול אבנים שכסה בהם הכירה בע״ש בסי׳ רנ״ט: (סח) כתב הרמב״ם בפכ״ו דמכבדות של תמרה וכיוצא בהם שמכבדין בהן הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר מאחר שמותר לכבד בהם קרקע המרוצף ולדברי האוסרים לכבד אפילו קרקע המרוצף כמ״ש רבינו בסי׳ של״ז פשיטא דהוי מלאכתו לאיסור: (סט) כתב הרשב״א בתשובה שמותר לטלטל האצטרול״ב בשבת ולהפכו ולהביט בו וכ״כ האגור בשמו ומיהו לדעת הרמב״ם שכתבתי בסימן ש״ז שאסור לקרות בשבת בשום ספר זולת ספרי הנביאות ופירושיהן אפשר דלטלטלן נמי אסור וה״ה לאצטרול״ב: (ע) כתוב בתשובות מהרי״ל טלטול השעות שמעתי כבר שנשאו ונתנו בדבר לפני מה״ר ווייפ״ש ז״ל ולא מצאו איסור ברור ואפ״ה היתר ברור לא אמר בה לפי שנתפשט האיסור וי״ל דהוי כלי שמלאכתו לאיסור דלמדידה נעשה ואע״ג דלמצוה שרי מדידה מאן לימא לן דהא חשיב מדידה של מצוה דאי משום שלומד על ידו א״כ יתלה לימודו משום איסור ויהא שרי וחלילה ואף על גב דלא מדידה גמורה היא מדידת הזמן מ״מ יש לדמותו ואחרי אשר גדול הדור גמגם בו מי יבא אחרי המלך אשר כבר עשהו ומה ששמעתי על של חול ואדוני כ׳ חוליות איני יודע אם ר״ל שמראות בצל ע״י החוליות ומ״מ מנ״ל לחלק ואפשר דגרע טפי דמודד הצל ממש עכ״ל:
(עא) דין ביצה שנולדה בשבת ופירות הנושרין מן האילן בשבת כתב רבינו בסי׳ שכ״ב:
דין טלטול אוכלי בהמה ואם מותר לקוטמם ג״כ שם:
דין נטילת קיסם לחצוץ בו שיניו שם:
דין טלטול עצי בשמים והיתר קטימתם שם:
אם מותר לטלטל מעות ודברים המוקצי׳ מפני השלטון או מפני הדליקה או מפני הלסטים בסימן של״ד: (עב) גרסי׳ בס״פ כירה (שבת מז.) א״ר יוחנן לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה וכו׳ אמר אביי קרטין בי ר׳ מי חשיבי וכ״ת חזו לעניים. והתנן בגדי עניים לעניים וכו׳ וכתב הר״ן ומהא שמעינן המוקצה לעשירים מוקצה ואפי׳ עניים אין מטלטלין אותו שכבר הוקצה מדעתו של בעה״ב העשיר ולא בעינן שיהא מוקצ׳ לכל:
כתב הר״ן בפרק המביא כדי יין דתנאי מהני לכל מוקצה מחמת איסור לאחר שיעבור זמן איסורו וכ״כ בפרק כירה בשם הרמב״ן והביא ראיה מהירושלמי וכ״כ הרב המגיד בפכ״ה בשם הרמב״ן והרשב״א ז״ל ור״י כתב שיש חולקים בדבר ושכך נ״ל עיקר וכבר כתבתי כל זה בסימן רע״ט:
גרסי׳ בספ״ק דביצה ירושלמי תני מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק ואת הפינקס את הקרקע את המראה לכסות בהם את הכלים ובס״פ ב״מ (שבת לו:) אמרינן דלרבי יהודה דאית ליה מוקצה מטלטלין את השופר אבל לא את החצוצרות ומשמע התם דטעמא משום דשופר חזי לגמע בו מים לתינוק משא״כ בחצוצרות וכל זה ע״פ מה שקדם דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו שרי: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון