Beit Yosef Orach Chayyim 153 – בית יוסף אורח חיים קנג‏ – Tur

טור

פירוש

(א) מותר לעשות מבית הכנסת בית המדרש, אבל לא מבית המדרש בית הכנסת, שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת. (ב) בני העיר שמכרו בית הכנסת יכולים לקנות בדמיה תיבה. מכרו תיבה יכולים ליקח בדמיה מטפחת. מכרו מטפחת לוקחין בדמיה חומשין. מכרו חומשין לוקחין בדמיהן ספר תורה. אבל איפכא, להורידן מקדושתן לא. ואפילו אם קנו בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה, אין יכולים לשנות המותר לקדושה קלה. (ה) וכן אם גבו מעות לבנות בית המדרש או בית הכנסת או לקנות תיבה או מטפחת או ספר תורה ורצו לשנותן מלצורך שגבו אותן, אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה. אבל אם עשו בהן הדבר שגבו אותן בשבילו, משנין המותר לכל מה שירצו. (ז) והא דבית הכנסת נמכרת, הני מילי של כפרים שאין באין שם אנשים ממקומות אחרים, שלא נעשית אלא לבני הכפר לבד. אבל של כרכים שבאין שם אנשים ממקומות אחרים, אפילו בנו אותה משלהם, אינה נמכרת אלא אם כן תלו אותה בדעת היחיד, אז יעשה בה היחיד מה שירצה, ומכל מקום המעות נשארין בקדושתן. (ח) ואם בנו בית סתם והקדישוהו אחר כך לבית הכנסת, דינו כבית הכנסת. ומיהו אינו קדוש עד שישתמשו בו, אפילו אם בנאוהו תחילה לשם בית הכנסת. (ט) וכשמוכרין אנשי כפר בית הכנסת, יכולין למכרה ממכר עולם, והלוקח יעשה בה מה שירצה, חוץ ממרחץ ובורסקי ובית הטבילה ובית הכסא. והא דאמרינן שהמעות נשארין בקדושתן ואין הלוקח יכול לעשות בו אלו הד׳ דברים, הני מילי בשלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל אם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר עושין במעות מה שירצו, וכן הלוקח יעשה בה אפילו אלו הד׳ דברים. (י) וכן כל יחיד בשלו, יכול למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה, אפילו ספר תורה. (יא) בית הכנסת, או לבנים או עצים מבית הכנסת ישן שסתרו יכולין ליתנן במתנה, דמתנה כמכר. וכן יכולים להחליפם באחרים, והן יוצאין לחולין. אבל אסור למשכנן או להשכירן, אפילו על ידי שבעה טובי העיר, שעדיין נשארין בקדושתן שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתן עליו.
לבנים חדשים שנעשו לצורך בית הכנסת אין בהן קדושה. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

(א) מותר לעשות מב״ה בה״מ אבל לא מבית המדרש ב״ה וכו׳ פשוט בפ׳ בני העיר [בדק הבית: וכ׳ הרא״ש בכלל ה׳ שנשאל על בית המדרש שהקהל רצו להשכירו לדירה והשיב כיון שטובי העיר הסכימו לשנותו הרשות בידם אפי׳ לדבר הרשות כדאית׳ בפ׳ בני העיר אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו טובי העיר וכו׳ ואע״ג דבי רבנן חמיר מבי כנישתא היינו לענין שאין לעשות מבית המדרש ב״ה אבל כולי האי לא חמיר שלא יוכלו בני העיר לשנותו ועוד דמילתא דרבא קאי אכל מה שהזכיר דמשמע אפי׳ דברים שהם חמורים מב״ה עכ״ל:] (כו: כז.): (ב) בני העיר שמכרו ב״ה לוקחין בדמיה תיבה וכו׳ עד לקדושה קלה ר״פ בני העיר (מגילה כה:) בני העיר שמכרו רחוב של עיר לוקחים בדמיו ב״ה ב״ה לוקחים תיבה תיבה לוקחים מטפחות מטפחות לוקחים ספרים ספרים לוקחים תורה אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחת מטפחת לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו ב״ה ב״ה לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן כלומר שאם מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה ומפרש רבינו דספרים היינו חומשים כלומר שכתוב כל חומש לבדו ואין קדושתו כקדושת ס״ת שכתובים בו כל החמשה חומשים ביחד וכ״כ הרמב״ם בפי״א מה״ת והר״ן פי׳ דספרים היינו נביאים וכתובים וכתב דמשמע ממתני׳ דנביאים וכתובים כי הדדי נינהו דספרים תנינן סתמא ולא מפלגינן בינייהו כלל וכ׳ מהר״י ן׳ חביב ז״ל פי׳ תיבה הוא ההיכל שעומד שם הספר כל השנה ורבותינו קורים אותו ארון ע״כ בנמקי {יוסף}⁠^א ופירשו תלמידי ה״ר יונה שהלוח שמעמידין בו ס״ת כל השנה נקרא תיבה וכתב הר״ן דאיתא בירושלמי מטפחות לוקחים ספרים אפי׳ מטפחות תורה וחומשים לוקחים בהם נביאים וכתובים ובסיפא דספרים לא יקחו מטפחות גרסינן נמי התם אפילו נביאים וכתובים אין לוקחים בהם מטפחות תורה וחומשים:
(ג) וכתב עוד הר״ן אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים משום דאין מורידין בקדושת דמים הא תורה לוקחים מיהו איבעיא לן בגמרא אי שרי לכתחלה למכור ס״ת ישן ליקח בו חדש או אסור כיון דליכא לעילויי ולא איפשיטא ונקטי בה רבותי לחומרא ומדאיבעיא לן בס״ת דליכא לעילויי בה מכלל דפשיטא לן דבהנך אחרינא דאיכא לעילויי בהו אסור למכרן וליקח כיוצא בהם ע״כ ורבינו הגדול מהרי״א ז״ל כתב שמדברי רבינו שכתב אבל איפכא להורידן מקדושתן לא משמע דלא קפדינן אלא שלא יורידם מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהם שרי ושכן מצא כתוב בשם ה״ר יונה ז״ל: (ד) וכן אם גבו מעות לבנות ב״ה וכו׳ כלומר כשם שאם מכרו א׳ מדברים הללו אינם רשאי לקנות דבר שקדושתו פחותה ממנו כך אם גבו מעות לצורך אחד מאלו הדברים אינם רשאים לשנותם אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה ומיהו יש חילוק בין מכרו לגבו דבמכרו אפילו קנו מהמעות דבר שקדושתו חמורה והותירו אינן רשאים לשנות המותר והיינו דתנן וכן במותריהן אבל אם גבו מעות לצורך אחד מאלו הדברים וקנו מאותם המעות הדבר שגבו אותם בשבילו משנין המותר לכל מה שירצו והכי איתא בגמרא (כז.) אהא דתנן וכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר:
ודע דבגמרא אמרינן דבמכרו נמי לא אמרן דאין מורידין מקדושתן אלא בשלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל אם התנו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר משנין לכל מה שירצו ויתבאר בסמוך בס״ד:
וכתוב בהגהות אשיר״י בשם א״ז שאם התנו כשגבו המעות לעשות חפצם ממותר הדמים אפי׳ קנו ומכרו וחזרו וקנו קדושה במקצת הדמים המותר מותר להורידו אבל אם לא התנו כשגבו אלא כשמכרו התנו אסור להורידם:
כתב הרא״ש בתשובה כלל י״ג סימן י״ד כיון שמוכרים ב״ה ליקח תורה וספרים כ״ש שמוכרים אותה ללמוד תורה כי מה תועלת יש בקניית ספרים ותורה אם לא ללמוד בהם ויתירה מעלת הלומד ממעלת ס״ת כדאיתא בפ׳ בתרא דמכות (שם) ותו דגרסינן בפ״ב דמגילה אין מוכרין ס״ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ומיהו מדברי הרמב״ם שאכתוב בסי׳ זה משמע דלכתחילה אין מוכרין ב״ה אפילו להעלות דמיו בקדושה חמורה: (ה) והא דב״ה נמכרת ה״מ של כפרים וכו׳ שם לא שנו אלא ב״ה של כפרים אבל ב״ה של כרכים כיון דמעלמא אתו לה לא מצו מזבני לה דה״ל דרבים אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע״ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מזביננא לה וכתב הר״ן י״מ דהיינו טעמא משום דכיון דמעלמא קא אתו לה רבים הוציאו בבנינה ושמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב לפי שאין בני העולם כפופין לבני עיר זו ולא לז׳ טובי העיר שבה אא״כ יש שם אדם חשוב כרב אשי שכל הנותן לצרכי ב״ה על דעתו הם נותנים והכי מוכח בירושל׳ דגרסינן התם הדא דתימא בב״ה של יחיד אבל של רבים אסור אני אומר שמא אחד מסוף העולם קנוי בה אבל אחרים פירשו דשל כרכים היינו טעמא דלא מצו מזבני לה מפני שהם בונים אותה על דעת כל העולם והרי הם כמקדישים אותה לכל והתוס׳ גם כן כתבו ב׳ פירושים אלו והגהות אשיר״י בשם א״ז כתבו כדברי הפירוש הראשון שכתבו דכל ב״ה שידוע שבני העיר בנו אותה ולא גבו זוזי מעלמא יש לה מכר ע״פ ז׳ טובי העיר וכן יחיד שבנה ב״ה ונתנו לבני העיר לגמרי שגם הם יש להם רשות לחזק בדק הבית ולהוסיף על הבנין ולא הוא ולא יורשיו יכולים למחות בידם הרי הוא של הקהל ויש לו מכר ע״פ ז׳ טובי העיר אבל אם נתנו כך שאין לו כח למחות מלבוא אל תוכו להתפלל אלא ששייר לעצמו שאין רשות לחזק בדק הבית ולהוסיף על הבנין אלא הוא או יורשיו אין לו מכר כי אם ע״פ הקהל ועל פיו או על פי יורשיו עכ״ל וגם במרדכי ישן מצאתי שראבי״ה פירש דבכפרים אפילו אחרים נתנו להם כיון שאין רגילות לבא שם רוב עם אדעתא דידהו יהבי דמאי דבעי עבדי ביה הכי אמרינן מסתמא אבל גבי כרכים מקום סחורה ורגילות לבא שם רבים מסתמא כ״ע נתנו בבנינו שהרי נתקן לצורך רבים ואם ברור לו שבני הכרך בנאוה משלהם אם נמלכו כולם לשנותו שרי אפילו למישתי ביה שכרא עכ״ל אבל הרא״ש כתב אבל של כרכים כיון דמעלמא קא אתו לה ה״ל דרבים ולא מצו מזבני לה ואפילו הוי ידוע שבני הכרך בנו אותה ולא סייע אדם מחוץ לעיר בהוצאת בנינה אפ״ה כיון דמעלמא קא אתו לה בני העיר הקדישוה לדעת כל העולם אבל בי כנישתא דמתא מחסיא אף על פי שקדושה היא לדעת כל העולם כולם מסכימים לדעת רב אשי וההיא דב״ה של טרסיים ה״פ בי כנישתא זוטא הואי ולא היו נכנסים בה אלא אותם בעלי אומנות והא דאמרינן בירושלמי הדא דתימא בב״ה של יחיד אבל של רבים אסור שאני אומר שמא אחד מסוף העולם קנוי בה פירוש יש לו זכיה בה ואפילו הסכימו כל הרגילים לכנוס לזאת העיר למכור שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת והיה רגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה עכ״ל וכן דעת הרמב״ם בפי״א מה״ת וכך הם דברי רבינו והכי נקטינן:
וכתב הר״ן דהא דאמר רב אשי כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מזביננא ליה כלומר בהדי ציבור׳ ולאפוקי מדכרכים דציבורא לא מצו מזבני ליה:
וכתב עוד ומסתברא דה״ה לכל מה שנשנה במשנתנו כגון תיבה ומטפחות וספרים דכולהו גרירי בתר ב״ה וכל היכא דאיהו אדעתא דכ״ע הנך נמי אדעתא דכ״ע:
כתב מהר״י ן׳ חביב ז״ל אא״כ תלו אותה בדעת היחיד מצאתי כתוב בביאור יש לעיין אם זה התנאי הוא בשעת הבנין למה אמר שתלו אותה בדעת היחיד אפי׳ שהיה לדעת עצמם היו יכולים למכרה ואולי מפני שהוא כרך גדול יש לחוש שמא יחסר אחד מהם בשעת המכירה ולפיכך אין תיקון אלא בדעת היחיד ע״כ ואין זה מספיק כי יש קושיא עליו ומדברי הרא״ש ונמוקי יוסף למדנו אמת דין זה שהרא״ש כתב כולם מסכימים לדעת רב אשי נראה דדוקא יחיד בדור כמו רב אשי שכל ישראל הקרובים והרחוקים מסכימים לדעתו אבל אין ממש כשתלו הדבר ביחיד אחר וכן אפי׳ שתלו הדבר בדעת כולם לא יועיל אפילו אם בשעת המכירה איש לא נעדר מהם ובנמוקי יוסף תיקן באופן אחר וז״ל נראה דעד שבא רב אשי וקבע ישיבתו שם לא היו רגילים לבא שם בני העולם וכיון שמתחילה לא הוקדש לרבים כשל כפרים דמי עכ״ל ואין שום אחד מהשני תירוצים במשמע דברי רבינו ולכן צ״ל לדעתו דלישנא דגמ׳ נקט שתלה הדבר בדעת רב אשי שהיה יחיד והרא״ש שכתב שכולם מסכימים לדעת רב אשי לא משמע לי דהוי משום דיחיד הדור היה ואם לא היה יחיד הדור לא הוי מהני אם היו תולים בדעתו שזה דבר שאין לו טעם אלא ה״ק משום דגדול הדור מסתמא כולם מסכימים לדעתו אבל אם תלו בפי׳ בדעת יחיד אפילו קל שבקלים מהני וה״ה אם תלו בדעת עצמם אלא לפי שעל הרוב אין הרבים מסכימים לדעת אחת נקט תלו בדעת יחיד ואל יקשה עליך למה השמיט שאם הוא יחיד גדול הדור מסתמא תלו דעתם בו משום דהוי נותן דבריו לשיעורים שזה יאמר אני יחיד גדול הדור שכולם מסכימים לדעתי ואולי אינו כמו שהוא סובר ועוד דאיכא למימר רב אשי שאני דמימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד אלא בו אבל שאר יחיד גדול הדור לא אמרינן שכולם מסכימים לדעתו ולכן סתם וכתב אא״כ תלו אותה בדעת היחיד דכיון דבפירוש תלו אותה בדעתו אפי׳ קל שבקלים יעשה מה שירצה:
(ו) ומ״מ המעות נשארין בקדושתן כלומר אע״פ שבני כפרים יש להם רשות למכור בה״כ שלהם מ״מ המעות נשארים בקדושתן ואינם רשאין להורידן מקדושתן כמו שנתבאר וטעמא דמילתא משום דבמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם עסקינן אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאין להוציא המעות לכל מה שירצו וכמו שיתבאר בסמוך: (ז) ואם בנו בית סתם והקדישוהו אח״כ לב״ה דינו כב״ה ומיהו אינו קדוש עד שישתמשו בו אפי׳ אם בנאוהו תחילה לשם ב״ה ירושלמי כתבו הרא״ש בפרק בני העיר בנייה לשם חצר והקדישה מהו נשמעינה מן הדא קונם לבית זה שאיני נכנס ונעשה ב״ה הדא אמרה בנייה לשם חצר קדשה אימתי היא קדושה מיד או בשעת תשמיש נשמעינה מן הדא העושה תיבה לשם תורה מטפחות לשם ספר עד שלא נשתמש בהן הספר מותר להשתמש בהן הדיוט משנשתמש בהן הספר אסור להשתמש בהן הדיוט ומה אלו שנעשו לשם ספר אינן קדושות אלא משעת תשמיש זה שבנייה לשם חצר לא כ״ש ע״כ ואף על פי שלא היתה הבעיא אלא בבנייה לשם חצר והקדישה מ״מ יש ללמוד משם דה״ה לבנאה לשם ב״ה נמי דמכיון דבהנך שעשאן לשם ספר אינן קדושות אלא משעת תשמיש כ״ש בבנאה לשם ב״ה שאינה קדושה אלא משעת תשמיש ומיהו ה״מ כשמביאים עצים ואבנים משלהם ובונים בהם אבל אם גבו מעות לבנין ב״ה חלה קדושה במעות וכשקנו באותם מעות עצים ואבנים חלה קדושת הדמים על אותם עצים ואבנים ואינם רשאים לשנותן אלא לקדושה חמורה מהם דהא אמר רבא גבו והותירו מותר משמע שכל שלא קנו מהם למה שגבו אותה אסור וקשה לי דכי היכי דגבו מעות לבנין ב״ה חלה קדושת ב״ה על המעות אמאי לא אמרינן דכשהתנדבו עצים ואבנים לצורך ב״ה שחלה קדושת ב״ה עליהם ולא יוכלו לשנותם אלא לקדושה חמורה ואפשר דהב״ע כשלא גבו עצים ואבנים הללו אלא כל אחד הביא עץ או אבן לבנות בו ב״ה וכיון שלא בא ליד גבאי אין בהם קדושה ולפי זה הא דאמרי׳ בגמרא דידן פ׳ בני העיר ליבני אוזופינהו אסור ה״מ בעתיקתא אבל בחדתא ל״ל בה הא דשריא בחדתא בשלא באו ליד גבאי היא אבל אם באו ביד גבאי אסור ודוחק לחלק בכך ועוד שהמרדכי פרק בני העיר כתב שהשיב הר״מ על ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליה ב״ה שאינו יכול לחזור ומשמע דאע״ג דלא החזיק בה גבאי נמי קאמר דאינו יכול לחזור בו ושמא יש לחלק בין קרקע למטלטלין ויותר נראה לומר דליבני נמי לא אמרינן בהו דיחזור לזכות בהם מי שנתנם אלא שרשאים להלוותם ומ״מ של הקהל הם דומיא דקרקע שהשיב הר״מ שאינו יכול לחזור בו והמרדכי כתב שם ז״ל אי בנו ב״ה חדש היכא דלא התפללו בה לא קדיש ולא ברכו מיקרי זימון וכן אם בנו לשם בית ושוב הקדישו לב״ה היינו זימון בדיבור בעלמא והזמנה גרידתא בין בדיבור בין במעשה לא הוי הזמנה אא״כ עשה דיבור ומעשה כדרב חסדא (סנהדרין מח.) גבי תפילין צר ביה ואזמניה לצורך תפילין לעולם ולא לפי שעה אז קדיש אי צר ביה חד זימנא וה״נ היכא שהקדישו לשם ב״ה ואז התפללו בה אפי׳ אורחין לפי שעה כיון שמיוחד לתפלה קדשה ואם לפי שעה הקדיש כגון בתי כנסיות שבבבל על תנאי עשויין ושרי ואי אתני הכל לפי תנאו עכ״ל ואע״פ שפי׳ זה שפירש על בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויות אינו מסכים לדברי המפרשים שכתבתי בסי׳ קנ״א נראה שהדין דין אמת דכל שלא הקדיש אלא לפי שעה לא מיקרי הזמנה: (ח) וכשמוכרין אנשי הכפר ב״ה יכולים למכרה ממכר עולם והלוקח יעשה בה מה שירצה חוץ ממרחץ ובורסקי וכו׳ במשנה פרק בני העיר (מגילה כז.) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים וכן פסק הרמב״ם בפי״א מה״ת:
(ט) והא דאמרינן שהמעות נשארין בקדושתן וכו׳ ה״מ שלא מכרוהו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר וכו׳ שם (כו.) על מתניתין דבני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בהכ״נ וכו׳ אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו׳ אמר רבא ל״ש אלא שלא מכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי׳ למישתא ביה שיכרא ש״ד ופירש״י לא שנו דאין מורידין דמים מקדושתן ובה״כ בחשיבותו עומד אף ביד לוקח (דומיא דספרים שלוקח) בהם ס״ת והלה מנהיג ספרים בהוייתן אלא שלא מכרו הטובים ברשות העם אבל מכרו ז׳ טובי העיר ברשות העם פקעה קדושתם מן החפץ ומן הדמים ומותר לעשות מהם כל רצונם וכתב הרא״ש פירש״י אפי׳ למישתא ביה שיכרא בדמים והדין עמו משום דבהכי איירי מתני׳ כדקתני לוקחים בדמיה ומיהו ה״ה בה״כ יכול הלוקח לעשות בה כל צרכו אפי׳ ד׳ דברים שאסרו חכמים דכולה מתני׳ איירי כשלא מכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר וכן דעת הרמב״ם אבל הראב״ד חלק עליו וכתב אין זה מחוור שיוכלו להתנות על ד׳ דברים הללו ואם אמרו שיכולים להתנות עליה למה שרצו והוא היה תל חרב לא אמרו לחלל הבית שהיה לתפלה להיותו בורסקי וכיוצא בו ע״כ כלומר דדוקא כשהבה״כ הוא תל חרב מותר ללוקח לעשות בו מה שירצה וכעובדא דרבינא דה״ל תלא דבי כנישתא בארעיה אבל כשהבה״כ בבנינו אינו רשאי לעשות בו ארבעה דברים הללו. ודברי רבינו כדעת הרמב״ם והרא״ש והכי נקטינן:
(י) ומשמע מדברי רבינו שכשמכרוהו טובי העיר במעמד אנשי העיר עושין בכל המעות מה שירצו דסתמא אמר רבא אפילו למישתי ביה שיכרא ש״ד ולא חילק כלל וכן נראה שהוא דעת הרא״ש שכתב דהא דאמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו ז׳ טובי העיר וכו׳ אכל הני דמתניתין קאי הילכך יחיד שמכר ס״ת שלו יכול להשתמש בדמיו כי לדעתו הוא מוכרו ודינו כמו שמכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר והקשה הרמב״ן היאך יכולים למוכרו כיון שהוא קדוש קדושת הגוף כמ״ש שאסור למשכן או להשכיר ועוד כי מכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר איך התירו לעשות בדמים מה שירצו והלא הדמים נתכסין הן בקדושתן ותירץ דבה״כ עשאוהו כתשמיש מצוה כסוכה ולולב שנזרקין אחר מצותן ובזמן מצותן אסור להסתפק מנויי סוכה כל ז׳ וכן אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה כדאיתא שבת (כב.) לפיכך בבה״כ כל זמן שרוצים בו בני העיר נוהגים בו קדושה ואפילו בחרבנו שהרי לא עבר עדיין זמן מצותו וראוי לבנותו הילכך כשמכרוהו ז׳ טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצותה לגמרי אלא שתחול קדושת בה״כ על הדמים (ואפילו) [אבל] כשנמלכו בני העיר למכרו ואפילו למישתי שיכרא שרי שכבר עבר זמן מצותה ונפקעת ממנו קדושתו כסוכה ולולב אחר מצותן מ״מ כשאין להם אלא בה״כ אחד אסור למוכרו כדאמרינן לא ליסתיר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי וכשיש להם אחרת מותר למוכרה דה״ל כמפריש ז׳ אתרוגים לז׳ ימים דיוצא בו ואוכלו וספרים וכל תשמישי קדושה אע״פ שבכל מקום בקדושתן הן עומדין אפ״ה מכרום לעשות צרכיהם בדמיהם איכא משום אכחושי מצוה הילכך עד שיסכימו במכירתם ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אינם רשאין להוציאן בצרכיהן ולא מפני שתהיה קדושתם נתפסת מעט על הדמים עכ״ל והר״ן כתב דכיון דבה״כ עיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם וכו׳ אבל הרמב״ם כתב אם התנו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר המעו׳ שיהיו חולין הרי הן חולין וכשלוקחין הדמים ובונים מהם ב״ה אחר או שקנו מהם תיבה ומטפחת ותיק או חומשים או ס״ת השאר יהא חולין כמו שהתנו ויעש בהן מה שירצו ונראה מדבריו דלא מהני התנו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא למותר בלבד וכן נוטים דברי רבינו ירוחם והטעם מדמייתי בגמרא ברייתא דקתני בד״א שלא התנו אבל התנו אפילו לדוכסוסיא מותר פירוש דוכסוסיא ששוכרין בני העיר אדם רוכב סוס שיהא להם מזומן לשולחו בשליחות למושל העיר ואוקימנא בגמ׳ במכרו והותירו וה״ק בד״א בשלא התנו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל התנו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדוכסוסיא נמי מותר משמע דלא מהני התנו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא דוקא למותר וההיא דאמר רבא ל״ש אלא שלא מכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למישתי ביה שיכרא ש״ד לא לענין הדמים קאמר אלא לענין שהלוקח רשאי להשתמש בב״ה כל תשמיש שירצה ואפילו את״ל דקאי אדמים איכא למימר דלא קאי אלא אמותר בלבד וכעין אוקימתא דההיא ברייתא והתוס׳ כתבו אאוקימתא דההיא ברייתא קשה כיון שהתנו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר למה לי והותירו ואמאי נקטיה והא אפילו בכל הדמים יכולים הם לעשות מה שירצו כדאמרינן לעיל אפילו למישתי ביה שיכרא ופירש״י אפילו לקנות מן הדמים שכר לשתות וי״ל דנקט והותירו לאשמעינן דאף במותר בעי תנאי דס״ד דאם קנו מן הדמים דבר קדושה והותירו דמותר לעשות מן המותר כל מה שירצו אפילו בלא תנאי קמ״ל דלא ולדברי הרמב״ם דתנאי דז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר לא מהני לכל הדמים אלא למותר בלבד משמע דה״ה ליחיד שמכר ס״ת שלו שהוא צריך לקנות בדמיו ס״ת אחר והמותר יעשה בו מה שירצה ומיהו נראה דהיינו דוקא בעבר ומכרו שלא ללמוד תורה ולישא אשה אבל אם היה צריך לאחד מב׳ דברים הללו שהוא רשאי למוכרו בשבילם נראה שמודה דמותר ליהנות בכל הדמים וכ״נ מדבריו בפ״י מהלכות ס״ת שכתב לעולם אין מוכרין ס״ת אלא לשני דברים שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו והוא שלא יהיה לו ד״א למכור ומדקאמר סתמא שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו משמע דבכל הדמים קאמר. וריב״ש כתב בתשובה דלדברי הרמב״ם יקשה איך התירו המתנה מטעמא דאי לאו דיהיב להו מידי לא יהבי ליה ונצטרך לומר ולפרש דאי לאו דיהיב להו מידי דבר של עילוי כגון תיבה ומטפחת וכמו שפירש הרמב״ן אבל מלשון הרמב״ם אין נראה שפי׳ הוא כן או אפשר דאף בכל דמי ב״ה יכולים להתנות ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא שהרמב״ם אשמועינן רבותא דאע״פ שלא התנו בשעת מכירה על כל הדמים ונשארו הדמים בקדושה והוצרכו לעלות בהן אפילו הכי כשעילו והותירו יכולים להתנות על המותר עכ״ל: (יא) ובמ״ש הרא״ש הילכך יחיד שמכר ס״ת יכול להשתמש בדמיו יש לדקדק במאי מיירי דאי מכרו ללמוד תורה ולישא אשה פשיטא שיכול להשתמש בדמיו דאל״כ מאי נ״מ במאי דתניא דאין מוכרין ס״ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ואי בעבר ומכרו היכי מדמי ליה להני דמתני׳ דשאני הני שנמכרו בהיתר ואפשר שסובר הרא״ש שאין היחיד אסור למכור ס״ת שלו וכמו שכתב המרדכי בפרק בני העיר בשם ראבי״ה דהא דתניא אין מוכרין ס״ת ישן ליקח בו חדש קאי אמתני׳ דאוקימנא בכפרים א״נ בכרכים כדפי׳ לעיל אבל כל הני קדושתן דמתניתין אם הם של יחיד יכול לעשות בהם מה שירצה דאדעתא דידיה עבדינהו כדחזינא דאמר רב אשי כיון דאדעתא דידי קא אתו מזבנינא ליה ובס״ת דיחיד המוכרו ליכא איסורא אבל אינו רואה סימן ברכה כדאמר רשב״ג ע״כ וכ״כ בנ״י בשם ה״ר משולם וז״ל דהא דאמר רב אשי זיל זבנה מז׳ טובי העיר וכו׳ וכן הדין בס״ת שעשה יחיד לצורכו קודם שהקדישו לקרות בו רבים שיכול למוכרו ויפה כחו מב״ה לפי שהס״ת עומד בקדושתו בבית הלוקח משא״כ בב״ה ובגמ׳ דבעי מהו למכור ס״ת ישן ליקח בו חדש בס״ת דבני העיר דמתניתין איירי או בכיוצא בו דיחיד כלומר שהקדישו לקרות ברבים ובכה״ג נמי איירי הא דאמר רשב״ג שאין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה או לישא אשה אבל מדברי הרמב״ם משמע דאפילו עשאו יחיד לקרות בו לעצמו אסור למוכרו אלא ללמוד תורה או לישא אשה עכ״ל ובספר א״ח כתב בשם בעל ההשלמה כדברי רבינו משולם ז״ל וז״ל יחיד שעשה ס״ת לעצמו או קנאו מותר למוכרו ולעשות מדמיו כל מה שירצה ואם עשאו לקרות ברבים דינו כשל רבים ואפי׳ עשאו לעצמו לאוגורי ולמשכוני אסור ולאושולי מותר אפילו משל רבים ליחיד וה״ה לספרים של יחיד שמותר למכרן ולעשות מדמיהן כל מה שירצה עכ״ל וכ״נ מדברי רבינו שכתב וכן כל יחיד בשלו יכול למכרו וכו׳ אפי׳ ס״ת אע״פ שמ״כ דאליבא דהרא״ש אמרה דסבר דהאידנא אין מצוה בקניית ס״ת אמנם פשט לשונו לא משמע הכי אלא דלעיקר דינא מיירי ועוד משמע דלא פטר הרא״ש מכתיבת ס״ת או קנייתו בזמן הזה וכמו שאכתוב בהל׳ ס״ת בס״ד ושם יתבאר בסי׳ רע״ד ובסי׳ רפ״ב אם מותר למכור היחיד ס״ת ותכשיטיו:
כתב ריב״ש בתשובה אשר אמרת שאסור למכור ס״ת לחזק בדק הב״ה בדמיו מבואר הוא ואפילו אית ביה תיוהא ומה שאמרת שאף בז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר לא התיר הרא״ש אלא בשל כפרים אני חוכך להחמיר בס״ת אפילו בשל כפרים אפילו בז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר דמאי דאמרינן אבל מכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי׳ למישתי ביה שיכרא ש״ד נראה דאב״ה קאי וכ״נ ממ״ש הרמב״ם בפי״א מה״ת בענין ב״ה ופ״י מהל׳ ס״ת כתב לעולם אין מוכרין ס״ת אלא לשני דברים וכו׳ והיינו מדאיבעיא לן מהו למכור ס״ת ישן ליקח בו חדש ונקטי ליה רבוותא לחומרא ומשמע אפי׳ ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אין יכולים להתנות שהרי אין כחן גדול בשל ציבור מכח היחיד בשלו וכיון שאין היחיד יכול להתנות להוריד דמי ס״ת לקדושה קלה ממנה שאם היה לו יכולת בזה היה מותר ליחיד למכור ס״ת לדברים אחרים וכיון שהמכירה אסורה כ״ש המתנה ואף אם היינו אומרים דז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולים להתנות אפי׳ בס״ת שלא לעלות בדמיו וימשך מזה להתיר לכתחילה על ידם מכירת ס״ת כיון שא״צ לעלות בדמיו וכן המתנה מותרת כמכירה אפ״ה נראה שאין להתיר במתנה אלא לאיש הרגיל אצלם אבל שיתנו אנשי אותה העיר לעיר האחרת הרחוקה מהם דליכא למימר הכי לא. כ״ש בדרך שאמרת שהם יתנו להם הס״ת במתנה והם יחזרו לתת להם המעות במתנה ומתנה שהוא בהערמה כזו לא הותרה אבל מה שנ״ל להתיר הלכה למעשה למכור ס״ת שנמצא בו איזה טעות או שחסר אות אחת או שיתר אות א׳ דכיון שהוא פסול אין בו קדושת ס״ת והרי הוא כחומשין וז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר ימכרוהו ויתנו שלא לעלות בדמיו או שימכרו אפי׳ ס״ת כשר להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו דהוי דומיא דללמוד תורה ולישא אשה עכ״ל:
וכתב הר״ן דהא דאמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר היינו לומר שמכרו אנשי העיר שלא מדעת פרנסיהם ומש״ה בעי עילויא אבל אם הסכימו ז׳ טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאין להוציא המעות לכל מה שירצו וכתב עוד והיכא שמכרו ז׳ טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר ה״נ הוי דינייהו דמכירתן מכירה אלא דבעי עילויא והכי איתא בירושלמי ג׳ מב״ה כב״ה ז׳ מבני העיר כעיר במה נן קיימין אם כשקבלו עליהם אפי׳ אחד ואי בשלא קבלו עליהם אפי׳ כמה כי אנן קיימין בסתם וה״פ ג׳ מב״ה כגון ב״ה של טרסיים ושל יחידים כדאי׳ בגמ׳ הרי כח ג׳ שהעמידו עליהם ככח אותן יחידים של אותו ב״ה וכן ז׳ מבני העיר שמכרו את הרחוב וכיוצא בו הרי דינן כאנשי העיר שמכרוהו שלא מדעת הז׳ דבכל הני מכירתן מכירה אלא בעינן עילויא ובתר הכי קאמר במה נן קיימין אם בשקבלו עליהם בני העיר כל מה שיעשו הז׳ במכר זה אפי׳ א׳ ואי בשלא קבלו עליהם כלל ממכרן בזה אפי׳ היו כמה שמכרו אין ממכרן ממכר והעמידו בסתם כלומר שהעמידו עליהם סתם ז׳ טובי העיר לפקח על עסקי ציבור הילכך אע״פ שלא קבלו עליהם בפי׳ מכר דברים אלו אפ״ה ממכרן ממכר שלא תאמר דברים של תשמישי קדושה וב״ה לא עלתה על לב דעת בני העיר שימכרו אלא מדעתן ולא תועיל מכירתן אא״כ נטלו רשות מבני העיר בפירוש קמשמע לן עכ״ל:
[בדק הבית: ור״י בנתיב י״ד כתב פי׳ הירושלמי הזה בשם הרשב״א:]
ובמרדכי ישן מצאתי כתוב נראה לראבי״ה במעמד אנשי העיר בסתם שלא מיחו בדבר גם הז׳ לא עשו הדבר בצינעה שלא יתגלה אבל אם אמרו כולם בפירוש אנו מתרצים אפי׳ בשל כרך מהני כדמשמע בירושל׳ דגרסינן הדא דתימא בב״ה של יחיד פי׳ של כפרים אבל של רבים אומר אני אחד מסוף העולם קנוי בה והתניא מעשה בר׳ צדוק שלקח ב״ה של אלכסנדרוס ועשה בה צרכיו ומשני אלכסנדרוס עשו אותו משל עצמם וכל מה שאנו סומכים בכפרים על ז׳ טובי העיר ולא בכרכים ה״מ בסתמא אבל אם בני כרך נמי ביררו ז׳ טוביהן או פחות או יותר ועושין דבריהם על פיהן כענין שבוררין בני כרכים ראשי הקהל בזמן הזה סמכינן עלייהו אי בנאוהו בני כרך משלהם וכגון שמכרו במעמד אנשי העיר דכיון דמשלהם בנאוהו הוה ליה כהתנו על תנאי הקדשו כדאמרינן בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין אבל אי מעלמא אתו לא ודבר זה יש ללמוד מירושלמי בפרק בני העיר דגרסינן התם ג׳ מב״ה כב״ה וכו׳ אי בשקבלו עליהם אפי׳ אחד וכו׳ אלמא דגבי בני העיר אם קבלוהו אפי׳ אחד וה״ה בכרכים עכ״ל ומ״ש אם בנאוהו בני כרך משלהם וכו׳ לטעמיה אזיל שהוא מפרש דטעמא דכרכים משום דשמא אחד מסוף העולם נתן בבנינה וכבר כתבתי שהרמב״ם והרא״ש אינם תופסים פירוש זה עיקר ומ״מ למדנו מדבריו פירוש במעמד אנשי העיר וכ״כ ג״כ בפ״ק דבתרא ופי׳ במעמד אנשי העיר שעושים בפרהסיא ואין מוחה שאם תפרש שצריכין לומר הן א״כ לא עשו טובי עיר אלא כולם ואפי׳ בכרכים נמי ע״כ ומיהו כיון דלא גמר פי׳ במעמד אנשי העיר אלא משום שאם לא תפרש כן אפילו בכרכים שרי כדמשמע בירושלמי דמשני אב״ה דאלכסנדרוס שהם עשו אותו משל עצמם אלמא דכל שעשו אותו משל עצמם אפילו בכרך דינו ככפר ולהרמב״ם והרא״ש אע״פ שעשו אותו משל עצמם כיון דכרך הוא אדעתא דכ״ע עבדי ליה וההיא דב״ה של אלכסנדרוס בכפר היה וא״נ בכרך אבל קים לן שלא עשאוהו אלא לצורך עצמם לבד וכעין ב״ה של טרסיים דגמרא דידן וכיון שכן אין מכאן הכרח לפירוש במעמד אנשי העיר שיהיה כדברי המרדכי: (יב) בית הכנסת או לבנים או עצים מב״ה ישן שסתרו יכולים ליתנן במתנה וכו׳ (שם:) פלוגתא דרב אחא ורבינא וקי״ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וכן פסקו הרי״ף והרמב״ם ודלא כרבינו ירוחם שכתב בנ״ד ליתנה במתנה ספק אם יוצאה לחולין בז׳ טובי העיר הילכך אם נתנוה אסור להשתמש בה ומפרש בגמרא טעמא דמאן דשרי משום דאי לא הוה להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה הדר הוה ליה כזביני וממה שכתב הר״ן בשם הרמב״ן נראה דדוקא כשההנאה שקבלו ממנו הוא דבר של קדושה כגון תיבה או מטפחת או ספרים הא לאו הכי לא ומיהו הר״ן נחלק עליו וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שכתבו דין זה סתם:
(יג) וכן יכולים להחליפם באחרים והן יוצאין לחולין אבל אסור למשכנן או להשכירן וכו׳ פשוט שם והתוספות הקשו היכי אמרינן דאסור למשכוני בי כנישתא והא ר״מ לא אסר אלא ממכר לעולם אבל על תנאי שרי ומ״ש ונ״ל דהא דשרי ר״מ היינו של רבים לרבים והא דאסרינן הכא משכנתא הוה ליחיד משום זלזול ע״כ אבל לא ראיתי לאחד מהפוסקים שחילק בכך:
ואיתא תו בגמרא דלבני עתיקי כלומר שהם מב״ה ישן אסור לאוזפינהו:
(יד) לבנים חדשים שנעשו לצורך ב״ה אין בהם קדושה גם זה פשוט שם דלכ״ע הזמנה כי האי לאו מילתא היא ולא היה צריך רבינו לכתוב זה דהא כיון דקי״ל כמאן דאמר הזמנה לאו מילתא היא אפילו נבנה הבית לשם בית הכנסת אין בו קדושה עד שיתפלל בתוכה וכבר כתב רבינו כן בסמוך ולא כתב הא דלבנים חדשים אלא משום דאיתמר בגמרא גבי הדינים שהזכיר בסמוך ומה שיש לדקדק בזה כתבתי לעיל:
כתב המרדכי בס״פ החובל על ראובן ושמעון שהיה להם ירושה שאין שום אדם רשאי לבנות דבר בב״ה זולתם ועתה בא ראובן למכור חלק ירושתו לאחד מעשירי העיר והשיב ר״מ נראה דלאו כל כמיניה שהרי לא השליטו הקהל על אותה מצוה אלא לאותו האיש ולזרעו אבל לא למכור לאחרים והביא ראיה לדבר וכתב רבינו ירוחם תשובה זו במישרים נכ״ו:
כתב הרמב״ם בפ״ח מהלכות מתנות עניים אנשי העיר שגבו מעות לבנין ב״ה ובא להם דבר מצוה שמוציאין בו המעות קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים אע״פ שהביאו את האבנים וגרדום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין מוכרין הכל לפדיון שבוים בלבד אבל אם בנו יגמרו ולא ימכרו את ב״ה אלא יגבו לפדיון מן הציבור וכתבו רבינו בי״ד סימן רנ״ב ויש לתמוה על זה דהא משמע במתני׳ שמותר למכור ב״ה לקנות תיבה והיכי קאמר הרמב״ם דאין מוכרים אותו לשום מצוה חוץ מלפדיון שבויים ושמא הוא סובר דמכר דמתני׳ בדיעבד היא ובתחילת סימן זה כתבתי תשובת הרא״ש שהתיר למכור ב״ה כדי ללמוד תורה ושם ביארתי אם הוא חולק עם הרמב״ם:
כתב המרדכי בפרק בני העיר על ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליה ב״ה ואחר זמן ברצות הקהל לבנות עליה היו הכומרים מעכבים על ידם ועכשיו אומרין הקהל נבנה עליה בית תלמוד וראובן אומר אדעתא דהכי לא נתתיו והשיב הר״מ דודאי לא מצי ראובן הדר ביה דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו לב״ה ואילו ראובן זה לא היה דר באותה העיר דבר פשוט הוא דבני העיר יכולים לשנותה מבי כנישתא לבי רבנן ואפילו לדבר הרשות נמי כדאמרי׳ בר״פ בני העיר ואם ראובן מבני אותה העיר אינם רשאין לשנות בלא דעתו אם הוא עומד וצווח כיון דאיתיהיב אדעתא דכולהו אא״כ יש חבר עיר כרב אשי בדורו במתא מחסיא דכל מה דאתי אדעתא דידיה אתי ומיהו נהי דאין רשאין לשנותה בלא דעת ראובן ראובן נמי לא מצי לשנות ולמהדר דלא גרע מהאומר אתן לפלוני עשיר אם היה דעתו שיהיה נדר דנעשה נדר כ״ש הכא דאיכא נמי עניים בעיר דנעשה נדר ולא מצי מהדר ביה ואם לא יוכלו עתה לעשותו ב״ה ימתינו לאחר זמן שמא יתנו להם הכומרים רשות או יפייסו את ראובן שיתרצה להם לשנותה:
כתוב בספר א״ח הורה הראב״ד וכל חכמי דורו שאין אדם יכול לאסור חלקו מב״ה ולא מן הספרים ואם אסר אין איסורו איסור וכתב עוד שם כתב ה״ר גרשון ז״ל בתקנותיו איש שהשאיל ביתו לב״ה ויש לו מריבה עם אחד מהקהל שאינו רשאי לאסרה אא״כ יאסור אותו לכל הקהל כאחד:
כתב מהר״י קולון בסימן קי״ג שמי שהיתה ב״ה בביתו ימים רבים אין הציבור רשאין לשנותה בבית אחר:
ובסי׳ קס״א כתב דכלי הקדש של כסף שנהגו בהם להביאם תמיד לב״ה בחגים ומועדות אין יכולים להוציאם לחולין ולמכרם:
וכתב עוד שם שהקהל יכולים לתפוס אותם כלים שישארו בחזקת ההקדש אחר מיתת המקדיש:
וכתב עוד שם שאם נמצא כתב אחר מיתת אדם כתוב בו שהקדיש כלים ואין עליו עדים ולא מסרו לקהל אפ״ה הוי הקדש ולא אמרינן שמא כתב להקדיש ונמלך:
ובסי׳ ע׳ כתב על ס״ת שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן אין הציבור יכולים להחזיק בו דלא שייך חזקה בס״ת העשוי מתחילתו ע״מ כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בב״ה עד יום פקוד אותו הבעלים ואפילו אם העידו מבני הקהל שהיא של ציבור לא מהני כי נוגעים בעדות הם ואין מועיל דליסלקו תרי מינייהו וליסהדו בס״ת אא״כ יש להם ס״ת אחר מדוייק כזה וכשר כמותו ודין זה בחשן משפט סי׳ ל״ז:
דיני הקדש כתב רבינו בטור י״ד בהלכות צדקה ושייכי נמי לדיני בהכ״נ וכליו:
[בדק הבית: כתב ר״י בני״ד חלק ו׳ נהגו להתיר חרמי הקהל בשבת לפי שכולם מקובצים וסמכו דה״ל כנדרי אשתו שאם לא יפר היום יקיים עליה כמו כן בכאן אם לא יתירוהו כשהם מקובצים בשבת לא יוכלו להתירו:]
מצאתי כתוב בתשו׳ מהרי״ל סי׳ ק״ד איתא באגודה פ׳ הקומץ רבה דאין לקנות מעילין שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה ויליף ליה מדדרשינן זבחים (זבחים קטז:) מה מזבח שלא נשתמש בהן הדיוט אף עצים וכו׳ ואע״ג דנהוג עלמא לעשות מפות ופרוכת מבגדים ישנים לאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו וכששואלים אמינא להו לקנות חדשים וכ״כ הר״ש בר צמח בתשובה:
כתב המרדכי בפ׳ חזקת הבתים נשאל רבינו מאיר על אדם שהיה רגיל בשום מצוה כגון בגלילה או בס״ת ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר ואח״כ העשיר ורצה שיחזירו לו את המצוה והשיב אם בשעה שנתנו הקהל ליששכר ס״ת השניה היה סיפק ביד שמעון לתת י׳ דינרים לשנה ואעפ״כ לא חפץ בה ונתרצה עם שאר הקהל לתת אותה ליששכר הרי איבד שמעון את זכותו דאחולי אחיל לגביה ואפי׳ בלא עדים אי איכא סהדי שגם הוא נתרצה ואיכא עידי חזקה שלא ערער שמעון מכר שמעון זכותו כיון שיששכר טוען חזקה שיש עמה טענה ואמר ברשותך נתנו לי הקהל אבל אם בשעה שניתנה ליששכר לא היה סיפק ביד שמעון ועתה שיש בידו רוצה לחזור ולזכות במצותו וליתן עשרה דינרים כבתחילה נ״ל שחוזר למצותו כדאמרינן פ״ק דיומא (יב:) אירע קרי לכהן גדול ומינו אחר תחתיו וכו׳ ומקשה ר״י הלכתא למשיחא ותי׳ נ״מ לפרנס שעבר מחמת האונס ומינו אחר תחתיו דראשון חוזר לעבודתו כשיעבור האונס ועוד דלא גרע מרוצח שגלה לערי מקלט שחוזר לעירו (מכות יג.) במיתת כהן שחוזר לעבודה ולשררה שהוחזקו אבותיו לרבי מאיר ואפילו לרבי יוסי דפליג עליה שאני התם דכתיבי קראי וכו׳ ודוקא התם שעשה עבירה אבל האי דלא עבד עבירה חוזר:
כתב המרדכי בפרק בני העיר לענין יין הבדלה כל מי שיתן יותר לצדקה הרי הוא זוכה ולא שייך ירושה במצות:
וכתב עוד מעיל שתפור תחתיו פשתן צריך להשים צד המעיל על הס״ת ולא צד פשתן (כקדושת הארון) [במרדכי שלפנינו איתא דומיא דמזבח הקטורת] ע״כ ולא נהגו כן: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

^א המלה חסרה בדפוס ראשון.

E/ע

הערותNotes

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון