חייב ליתן לכהן. ואין מברכין על נתינה זו כ״כ הפר״ח בשם תשובת הרשב״א והרמב״ן בהשגות לספר המצות וכ״כ בכה״ג והשיג על אא״ז דמש״א שכתב שמברך להפריש מתנות וע״ש שהביא מדבר אברהם בשם תשובת ראב״י אב״ד וכ״כ בתמים דעים סי׳ קע״ט ובמח״ב הביא מהרוקח סימן שס״ו שדעתו כהדמש״א ומ״מ כתב דיחידאה הוא ועיין בפרי תואר שכתב בשם תשובת הרשב״א סי׳ של״ח שאין הכהן מברך שהחיינו:

הלחיים. הוא לחי התחתון הימיני והשמאלי ודלא כתרגום יונתן בן עוזיאל שהוא הלחי התחתון והעליון וליתא ובשו״ת הל׳ קטנות ח״ב סי׳ ק״ע הניח הדבר בספק וכתב שלא ראה מעשה במקומו (בירושלים) כי הכל פודין במה שנותנין פרוטות לכהן וכתב במח״ב שבזמנו בארץ ישראל מקיימין המצוה שבמתנות עצמם ונותנים הלחי התחתון והלשון:

אע״ג שמותר לאכול. הפר״ח הביא דברי התוס׳ בחולין שכתב דאיסורא איכא ומ״מ מסיק לדינא דמותר וכ״כ בפר״ת שם ע״ש והב״ח כתב בדוחק לפרש דברי התוס׳ דאיסורא איכא אם אינו מפריש מיד ובטורי אבן במגילה דף כ״ח ומח״ב האריכו בזה:

ומצא טריפה פטור. עבה״ט ס״ק ה׳ ועיין פר״ח ופלתי ואפי׳ טריפה מחמת חומרת האחרונים פטור כיון שגם הכהן נוהג חומרא זו א״כ לוקח לכלבו וכתיב ונתן לכהן ולא לכלבו וכדאיתא בחולין ובמשבצות זהב כ׳ דבטרפה דרבנן חייבת ובמח״ב הכריע כהפר״ח ופלתי וגם הביא דברי התורת יקותיאל שנטה לומר דלהרמב״ם וסמ״ג טריפה חייבת וכתב דז״א כיון דבפרק ראשית הגז ובנדה דף נ״א מבואר דפטורה וכן דחולין השוחט הפרה ומצא בה בן ט׳ חי חייב בשחיטה וחייב בזרוע כו׳ משמע דטריפה פטורה ומדברי התוס׳ בפסחים דף ל״ג איכא למידחי כמ״ש איהו גופיה שם אך בפרי תואר כתב דמה שהוא מחומרת אחרונים חייב דרבנן לא גזור לאפקועי זכותא דכהן ע״ש וכבר כתבתי שהפלתי נותן טעם דכיון דהכהן ג״כ צריך לנהוג החומרא א״כ ליתן לכלבו פטור וצ״ע ועיין בפר״ח בשוחט הכשרה ומצא בה בן ט׳ חי אע״פ שהפריס על גבי קרקע שטעון שחיטה מדבריהם מ״מ פטור ממתנות וכ״כ בכרתי ע״ש:

ואם אין שם חבר. וכתבו הרשב״א והר״ן בחידושיו בתירוץ הב׳ דקמ״ל דבזמן שאין שם כהן חבר א״צ לעכבם עד שימצא חבר אם ישכור וישלח למקום אחר ע״ש:

וכן אם החבר כו׳. וכתבו התוס׳ בחולין דף ק״ד ע״ב באפי׳ רוצה לקבל כיון שהוא עשיר ואינו צריך וזה ע״ה עני וצריך שמצוים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו ליתן לו חולין וקמ״ל דיכול ליתן כו׳ ע״ש והביא דבריהם ביש״ש. ועיין שם בפסקי תוספות שכתב או שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל וזה עני הוא ומצוים להחיותו כו׳. ונראה חיסור לשון וצריך להיות כמו שהוא בתוספות דאפילו רוצה לקבל כו׳:

נותנים אותם לכהנת. וכתב ביש״ש דאפילו איכא כהן גמור יכול ליתן לכהנת ואם יש כהן ע״ה והיא אשת חבר טוב ליתן לאשת חבר דאשת חבר כחבר ואם יש כהן חבר שקולים הם וה״ה כהן ע״ה כה״ג ע״ש ועיין מח״ב שהביא דברי הרמב״ם וסמ״ג דחללה אינה אוכלת והכנה״ג הקשה ע״ז דגם כהן חלל אינו אוכל והביא מהפ״ד דרך מצותיך שכתב דמיירי בכהנת שנבעלה בעילת איסור שנקראת חללה לפי שנתחללה מן הכהונה דזה לא שייך בכהן שאינו מתחלל בשביל זה אבל אם נולד מפסולי כהונה שהוא חלל אינו אוכל וכ״כ בקרית ספר להמבי״ט ועיין במל״מ פ״ט מהלכות בכורים דחללה לא מבעיא שאינה נוטלת אלא אפילו שקלינן מינה דכיון שנבעלה לפסול לה פקעוה קדושתה ע״ש והביאו מח״ב:
וכתב הרב פר״ח בקונטרס התשובות שבסוף ספרו מים חיים בסימן ד׳ במזכה לכהן קטן אחד מכ״ד מתנות כהונה יצא ידי נתינה לפי דעת רוב הפוסקים דקטן אית ליה זכיה מן התורה בדעת אחרת מקנה וע״ש שהביא ראיה מיבמות ח״פ נושאין דחרש שוטה וקטן דוקא בגורן אין חולקין להם תרומה אבל בבית חולקין והתוס׳ כתבו דיודע לישא כפיו חולקין ע״ש וצ״ע דאיך תתיישב הראיה להנך פוסקים דאפילו דעת אחרת מקנה אינו אלא מדרבנן ואף להסוברים דכיון דקנה מדרבנן מהני אף מן התורה משום הפקר ב״ד הפקר כמ״ש באה״ע סימן כ״ח לענין קדושין במע״ש ועיין מ״ש בספרי שו״ת ב״א חלק ח״מ באורך מ״מ נראה דזה אתי שפיר לענין דמיקרי לכם אבל מ״מ לענין מצות נתינה י״ל דאין כאן מצות נתינה כיון שזה לא זכה מחמת נתינתו רק כזוכה מן ההפקר וראיתי במח״ב שהביא דברי הפר״ח בזה ותמה דלפ״ז קשה על חרש שוטה דחשיב התם ג״כ דמשגרין לבתיהון והתוס׳ ושאר מפרשים קשיא להו דליחוש שיטמאוהו ותירצו שיש להם אפוטרופוס ולא הרגישו בזה דהא לא מקיים מצות נתינה בזה שנותן לחרש ושוטה דלאו בני זכייה נינהו והוא תימא באמת ועוד הקשה לדעת מהר״מ שהביא המרדכי פ״ק דמציעא דבמתנות כהונה כיון דטובת הנאה אינה ממון לא חשיב דעת אחרת מקנה ולא זכה הקטן א״כ גם בקטן קשה דאיך משגרין לביתו דאין כאן קיום מצות נתינה ע״ש ואין לחלק בין תרומה לשאר מתנות כהונה דהא בחולין דף קל״ד בהא דלוי זרע בכישור כו׳ מסקינן טעמא דתרומה שוכר פרה ומביאה לעיר משום דתרומה נמי נתינה כתיב בה וצ״ע לענ״ד על הרמב״ם פרק י״ב מהל׳ תרומות הלכה י״ז שכתב שהתקינו בה חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה ה״ז חילול השם ע״ש והוא תמוה שזה נגד מסקנת הש״ס בחולין דתרומה נמי נתינה כתיב בה ופרש״י וצריך ליתנם לכהן ומשמע דהוי מדאורייתא והנה בבכורות דף כ״ג גבי חלה נמי אמרינן דיהיב לה לכהן קטן ובחלה נתינה כתיב ביה ואע״ג דהתם בחלה דרבנן אייריה מ״מ אם איתא דבחלה דאורייתא אין ליתן לקטן דלאו בר זכיה גם בדרבנן היה לנו לכתחילה ליתנה לגדול והוא יאכילנה לקטן וסתמא משמע שנותנה מיד לקטן ואפשר כיון דהחלה מדרבנן וקטן אית ליה זכיה מדרבנן סגי בהכי ולא מטרחינן ליתנה לגדול שיתננה לקטן ואמנם פשיטות הענין משמע דאפילו חלה דאורייתא הוי מצי למיהב לקטן אי לאו משום שהיא טמאה ולא חזיה לאכילה ולכן נראה דמתנות כהונה אע״ג דכתב בהו נתינה מ״מ אם הוא נתן ולא עיכב רק שהעיכוב מצד המקבל שאין לו יד לזכות שיהיה שלו לית לן בה דהשתא מיהא עכ״פ דידיה הוא ומצי למיכלה כדבעי ואף שאין לו זכיה גמורה שאם בא אחר וחטף מידו זכה בו מן התורה מ״מ השתא מיהא ברשות הכהן קיימא ונתינה קרינן ביה וכה״ג אשכחן לענין מכירי כהונה דאף דדינא הוא דמצי למיהדר ביה מ״מ כל דלא הדר דידיה היא משעתא דאישתחיט ובכור נוטל פי שנים וה״נ דכוותיה לענין שיהיה קרוי נתינה ולא איכפת לן בזכות המקבל שיהיה לו לגמרי אלא כל שזה נתן וזה קיבל לידו יצא ידי נתינה וראיה לדבר מהא דאמרינן בגיטין דף כ׳ בגט שכתבו על איסורי הנאה כשר וכתבו התוס׳ שם אע״ג דכתיב ונתן מ״מ נתינת הגט קרוי נתינה כמו דקי״ל חטה אחת פוטרת את הכרי אע״ג דאין שוה פרוטה ע״ש שהאריכו בזה ופשיטא דכל שאינו שוה פרוטה אין שייכות זכיה ע״ז ואם היה נוטלה אחר היה שלו ואין ב״ד נזקקין להוציא ממנו ואפ״ה שפיר קרוי נתינה:
והנה במתנות עניים כגון לקט שכחה ופאה פשוט דהקטן יכול ללקט אף דלאו בר זכיה הוא כמבואר בב״מ דף י״ב דקאמר דאי קטן לית ליה זכיה לאביו קא מלקט ואביו עשיר הוא ומשמע דאי לית ליה אב לנפשיה קא מלקט ואע״ג דאינו זוכה בה ולא מיסתבר לומר דאי לית ליה אב לא ילקט כלל כיון שאין לו זכיה ולא מוכח בהא דשלשה איבעיות שבחצות היום קבעו עת ללקט מפני התינוקות הקטנים שישנים בבוקר ומבואר דאף קטנים מלקטים ונראה דהתם היינו טעמא דלא כתיב ביה נתינה רק תעזוב אותם דהיינו שהיה הפקר לכל אבל אין חיוב מוטל עליו ליתן ומה״ט א״צ להצניע בשביל עניים כהא דמבואר לעיל בחולין דף קל״ד משא״כ בתרומה ושאר מתנות כהונה דכתיב בהו ונתן אפשר שצריך ליתן ליד שהוא בר זכיה דאל״כ לא מיקרי נתינה אך כבר כתבתי דמוכח מהא דיכול ליתן אפילו פחות מש״פ דאין קפידא בדין זכיה נתינה זו ועיין במ״ל פ״ו מהל׳ מתנות עניים שהאריך בענין נתינה דסגי בכ״ש:
ואמנם העיקר בזה לענ״ד בעיקר הדין לענין תרומה ומתנות דמותר לתת לקטן ויוצא בו ידי נתינה דבתרומה שנתמרח הכרי וחל עליו חיוב תרומה אית להו לכהנים חולקא בגויה והרי הכהנים כשותפים באותו הכרי כמ״ש התוס׳ בסוכה דף ל״ה באתרוג של טבל שהוא כמו אתרוג השותפים וכן במתנות שמיד ששוחט הפרה זכי ליה רחמנא בגוה דמתנות א״צ להקנאת הבעלים כלל דממילא אית להו לכל הכהנים זכיה בגויה אלא שהבעה״ב יש לו טובת הנאה אבל הקנאה דידיה לא צריך כלל וכיון דכהן דכתיב בקרא גם קטן בכלל כמ״ש הפר״ח ואע״פ שאין ראייתו מסנהדרין דף נ״ד ראיה דהתם שני קרא בדבורי׳ דבשוכב כתיב איש ובנשכב כתיב זכר משא״כ כאן אע״ג דלא כתיב איש י״ל דכהן היינו שראוי לעבודה ולא קטן שאינו ראוי לעבודה אך מכל מקום דינו אמת כיון דלא כתיב איש אין למעט קטן וכמבואר בקידושין נ״ג דלענין שיהיה קטן חולק בקדשים ממעט ליה מדכתיב איש מבואר דאל״ה אפילו קטן במשמע (וקצת יש לומר דהתם איתא בקרא לכל בני אהרן אי לא דכתיב איש כאחיו הוי אמרי׳ אפילו קטנים במשמע ז״א דהא קאי אקרא דלקמי׳ דלכהן המקריב לו תהיה וכתב רש״י יכול לו לבדו ת״ל לכל בני אהרן נותנה לבית אב והוא מהת״כ וע״ש מבואר דמלכהן לחודיה לא הוי ממעטינן קטן דגם קטן כהן מיקרי וכל מ״כ זכו להו רחמנא חולקי׳ בגויה) והכי אמרינן ביומא דף נ׳ גבי פר של אהרן רחמנא אפקריה לגבי אחיו הכהנים והוי כשותפים בו וכן מבואר בב״ק דף י״ב מתנות כהונה קאמרת כהנים משולחן גבוה קא זכו ע״ש גבי בכור וכ״ה בכל מ״כ וכן מבואר בב״ק פרק הגוזל גבי גזל הגר דקנאו השם ונתנו לכהן וכן מבואר בקידושין דף נ״ח גבי גונב טבלו של חבירו דאי טובת הנאה אינה ממון א״צ לשלם לו רק כפי דמי חולין שבו והשאר הוא של הכהנים שחלקם מעורבים בהם ורבי דסבר משלם דמי טבלו משום דסבר טובת הנאה ממון או טעמא אחרינא דאמרינן התם וכיון שכן זכיה זו שזיכה הקב״ה לכהנים הוא שוה ומשוה קטן וגדול וא״צ הקנאת בעלים כלל ולפ״ז י״ל דאין ראיה מתרומ׳ ושאר מתנות כהונה לחמש סלעים של פדיון הבן די״ל דאינו פדוי אם לא שיזכה הכהן בקבלת המעות וקטן לאו בר זכיה הוא ומכל מקום י״ל דכיון דמלוה הכתובה בתורה הוא ונשתעבדו הנכסים מדאורייתא ויש בה להקטן חלק בשיעבוד נכסים אלו א״צ לדון בזה דין זכיה דדידיה קא שקיל מה שזיכתה לו תורה בנכסים אלו ומכ״ש דלא קשה מידי שהוקשה אליבא דמהר״מ שבמרדכי שכ׳ כיון דטוה״נ אינה ממון לא חשיב דעת אחרת מקנה שהרי הממון אינו של בעלים ולכן אין הקטן זוכה דז״א דהיא הנותנת כיון שאין הממון של בעלים משום דרחמנא זכי להו א״כ אין לך דעת אחרת מקנה יותר מזה ונראה דודאי זכו זכיה גמורה וה״ז כאילו לו נפל בירושה מאביו שהגוזל ממנו חייב ובזה יש ליישב מה שהקשו תוס׳ בסנהדרין בר״פ בן סורר דאמרינן לענין גזל הגר קטן אי אתה צריך לחזור דהא לא משכחת בגר קטן דמנא ליה ממונא להאי קטן דהא אין לו זכיה וגם ליתא בירושה ומזה רצו להוכיח דדעת אחר מקנה קונה מה״ת א״נ שירש את אביו קודם שנתגייר א״נ שלקח שכר מלאכה ע״ש ולפמ״ש משכחת לה נמי שנתנו לו מעשר עני וזוכה בו מן התורה דכתיב ונתת לגר וליתום ולאלמנה וגו׳ והגוזל ממנו חייב לשלם מה״ת ושפיר שייך גזל הגר בקטן כה״ג:
והנה הא דאמרינן בעובדא דר״ג וזקנים דעת אחרת מקנה אותם שאני אע״ג דאין לבעלים בהם רק טובת הנאה כ׳ המרדכי בשם מוהר״מ שם שהקנה להם חצירו כמו כן כו׳ ואין החילוק מובן כלל דמ״מ במה שהקנה להם לא היה לר״ג רק טובת הנאה לבד ואכתי קשה איך קנו ע״י החצר שהקנה להם בשכירות כיון שלא היו עומדים בצידו אך נראה דר״פ שם ס״ל דלענין שיזכו בגוף התבואה לא היו צריכים להקנאת ר״ג דרחמנא זכי להו אך דעכ״פ צריך היה שיהיה שם נתינה ע״ז דהיינו שיבא לרשותם והרי לא בא לרשותם כלל כיון שלא היו עומדים בצידם לא חשיב רשות שלהם ורוצה להוכיח מזה דאף שאין עומד בצד שדהו הוי כבא לרשותו וממילא דמציאה בה זוכה משום חצירו וע״ז תירץ ר״פ דהתם שדעת אחרת מקנה שאני ר״ל כיון דר״ג רוצה להוציאו מרשותו ולהכניס אותו לרשותם מהני למיחשב רשות שלהם אף שאינם עומדים בצידו דמחשבת המקנה מחשבי ליה כרשותם והא דנקט דעת אחרת מקנה לאו דוקא הקנאה דבאמת א״צ לזה להקנאת הבעה״ב דממילא קא זכי רק ר״ל דעת אחרת מקנה מהני אפילו במקום שצריך להקנאה קונה בחצר כזה אף שאינו עומד בצידו דמחשבתו משוי ליה מקום המשתמר בשביל הקונה וממילא דכ״ש כאן שא״צ הקנאה רק כניסת רשות מהני ע״י מחשבת של הבעה״ב שמוציאו מרשותו ומכניסו לרשותם ומיקרי רשות שלהם אף שאינם עומדין בצידו אבל לענין ההקנאה עצמה שיהיו זוכין בו אין כאן דעת ר״ג מקנה דממילא קא זכי מדעתיה דרחמנא וכבר כתבתי דמתנות כהונה אינו דומה למתנות עניים לענין זה דבמתנות עניים א״צ נתינה דתעזוב אותם כתיב שהם מופקרים לעניים והמה זוכים בהם בלקיטתם ולכן בקטן ואביו עשיר תליא מלתא שאם נאמר שקטן בר זכיה הוא מה״ת הרי הקטן זוכה לנפשיה והוא יכול ללקוט שהוא עני ואבוה מיניה קא זכי משא״כ אם אינו בר זכיה רק מחמת אביו ואביו עשיר אינו יכול ללקט דידו כיד אביו ואמנם מעשר עני לא דמי בזה לשאר מתנות עניים דמעשר עני נתינה כתי׳ ביה ומ״מ אינו רק טובת הנאה לבעלים אבל גוף הזכות הוא בשעת גמרו למעשרות זכי רחמנא לכהנים ולוים ולעניים חולקא בגויה וע״י הבעלים שהוא הנותן מיתברר מי הוא הזוכה וא״כ בקטן אם קטן אין לו אב שנאמר שידו כיד אביו הוא רשאי ליתן את המעשר עני לקטן דאפילו תימא קטן ל״ל זכיה לנפשיה מ״מ התורה זיכתה לעניים חלק בכרי הזה וגם הקטן בכלל עניים הוא וע״י שנותן לו מתברר שזה חלקו שזיכתה לו תורה אבל אם הקטן יש לו אב ונאמר דל״ל זכיה לנפשיה רק מחמת שידו כיד אביו או אפילו בגדול הסמוך על שלחן אביו שלענין זכיה ידו כיד אביו א״כ מעיקרא לא זיכתה לו תורה ליטול חלקי במעשר הזה כיון שהזכות הוא לעניים וזה שידו כיד אביו ואביו עשיר הוא ולא שייך בזה איהו קא זכי לנפשיה ואבוה מיניה קא זכי דהא הזכיה ויד אביו באים כאחד וכיון דאבוה עשיר הוא לא זכי כלל והוה כהא דאמרינן דאי אין הקטן זוכה לנפשיה אבוה הוא דקא זכי ואבוה עשיר הוא וה״נ אין כאן זכיה מה״ת כלל כיון שהוא יד אביו וע״כ נבא מצד שדעת אחרת מקנה והיינו הבעה״ב והוא דעתו להקנות לקטן עצמו שהוא עני ואבוה מניה קא זכי ז״א דדעת הבעלים לא מהני בזה דלאו דידיה הוא ואין לו רק טובת הנאה ליתן לעני ולא לעשיר ולכן אפילו התנה ע״מ שאין לאביו רשות בו לא מהני כיון דבשעת שזכו בו עניים מחמת מימרא דרחמנא לא היה זה בכלל הזכייה רק לשאר עניים ואין נתינתו של זה מועיל כלל ולכן רבינו שמשון שסובר גבי עירוב שמועיל מה שמקנה רק להבן בלבד דשם בדעתו תליא מלתא משא״כ בזה שבדעת תורה תליא והתורה לא זיכתה כלל לזה ולכן גבי מעשר עני של כספים כיון שזכו בו עניים מיד שהפריש לאו כל כמיניה לקחת חלקם וליתן לזה שאין ע״ז שם עני באותה שעה ולא מהני רצון ודעת בעה״ב כלל:
ומצאתי בשו״ת הרשב״א ס״ס י״ח שכ׳ דמתנות כהונה אין מברכין עליהם דמשלחן גבוה קא זכו וגבי גזל הגר דהוא ממתנות כהונה אמרינן קנאו השם ונתנו לכהן וכדאיתא בב״ק (וכבר הזכרתי ראיה זו לעיל מדעתא דנפשאי דשמעינן מיניה דמאן דיהיב מתנות כהונה לא יהיב ליה מדידיה אלא דרחמנא נינהו כדכתיב ואני נתתי לכם את משמרת תרומתי) וכך השיב ר׳ יוסף בן פלט להראב״ד ז״ל והובאה גם כן בספר תמים דעים עד כאן לשונו. ואם כן קטן שהוא בכלל כהנים זוכים בהם במימרא דרחמנא וכמ״ש: והלום ראיתי בספר קצות החושן סימן רמ״ג שהביא ג״כ דברי הפר״ח בזה והקשה גם כן מתשובת המור״מ שבמרדכי וגם מהא דמשגרין לבתיהם אפילו לשוטים וכמ״ש המח״ב והאריך בענין זה וכתב קצת על דרך שכתבתי. אבל מה שהוסיף לומר דמתנות כהונה הוא כעין שכירות חלף עבודה ואפילו כהנים פסולים לעבודה נמי יש להם זכיה וכבר כתבו התוס׳ דיש לקטן זכיה עבור שכירות וה״נ זוכים חש״ו במתנות כהונה שלהם כו׳ ע״ש. ודבריו תמוהים דהתם שמגיע לו מבעה״ב זה שכר מלאכתו לאו ממונא של בעה״ב הוא ודידיה קא שקיל. משא״כ בזה דל״ל לקטן אצל בעה״ב מידי רק דשקליה מבעה״ב וזכו ליה לכהן ומה איכפת לן אם הוא חלף עבודה של הקב״ה או טעמא אחרינא שרצה הקב״ה לזכות להם. ואדרבה אם הטעם משום חלף עבודה לא היה להם להקטנים ליקח מתנות כהונה. ומ״ש דהא גם הכהנים פסולים לעבודה יש להם זכיה. אדרבה זה ראיה דלאו משום חלף עבודתם הוא וכן הוא באמת דמתנה קריא רחמנא. ומה שנזכר בפסוק חלף עבודתם פשיטא דאין זה דמיון לשכירות דעלמא דודאי לא היה עבודת הכהנים לקבל פרס רק שבחייהו הוא דקא מדכר שבשביל שחביבים עליו שהטיל עליהם עבודתו נתן להם מתנות אלו. ויותר היה מקום לומר לפי שלא נטלו חלק בארץ ונשאר נחלתם לישראל ואשי ה׳ יאכלון הו״ל כחוב גמור לגבייהו. אבל באמת גם זה אינו רק מרצון הקב״ה שזיכה אותם במתנות אלו וכן מבואר גבי זרוע לחיים וקיבה דאמר התם דורשי רשומות אמרו זרוע כנגד ויקח רומח בידו כו׳ ע״ש. וא״כ אינו רק דרך שכר מצוה לבד והפשוט כמה שכתבתי דכיון שקטן בכלל כהנים הוא הוא זוכה ומצד ציוי התורה כאחר שפיר מקוים מצות נתינה גם בקטן. וראיתי לשארי הגאון בס׳ נתיבות משפט שכתב דכיון שהבעה״ב יכול להפקיר טובת הנאה שלו יכול ליתן אף לקטן ע״ש. ואישתמיטתיה במחכ״ת הא דחולין דף קל״ד דלא מהני מה שמפקיר טובת הנאה שלו וצריך לקיים מצות נתינה:
מ״ש תדע דיכול לקדש אשה בטובת הנאה של תרומה הוא תמוה. דודאי אם טובת הנאה הוי ממון שפיר מקדש האשה בטובת הנאה שבתרומה שיכולה לקבל פרוטה מכהן ותתן לו את התרומה. אבל על כל פנים צריך שיתקיים בתרומה מצות נתינה. ואפילו אם הגיע לכהן שהוא בן זכיה או על ידי האשה או על ידי אחר קיים הוא מצות נתינה כדינו. אבל אם נותן לקטן שאינו זוכה בה אפשר דהוי כמניח להפקר ולא קיים מצות נתינה כמש״ל מש״ס דחולין דאמרינן שוכר פרה ומביאה משום דתרומה נתינה כתיב בה וקצרתי: וע״ש בקצה״ח שכ׳ דלפמ״ש הפר״ח עוד שם בתשובה דאם נתן לכהן בע״כ אע״פ שהוא אינו רוצה לקבל שמיה נתינה א״כ גם בנותן לחש״ו נפטר כדאמרינן ביבמות ד״ת שוטה מתגרשת דלא בעי בגט דעת האשה. וגם לפי הטעם שאין לה יד דוקא התם דכתיב ונתן בידה ע״ש. לענ״ד ז״א דגם היכא דכתיב ונתן לחוד ג״כ צריך לבא לרשותו בענין שיהיה זוכה בו במכר ובמתנה. ופשיטא שמי שהוא מחייב עצמו לתת לחבירו מן חפץ פ׳ שאינו יוצא י״ח אם יתן לו בענין שלא יזכה בו. וה״נ ונתן לכהן כתיב צריך ליתן בענין שיהיה הכהן זוכה בו. ובגט נמי אי הוה כתיב ונתן לאשה היה צריך לבא לרשותה והא דכתיב בידה היינו לומר מה יד דסמוכה לה דהיינו עומדת בצד חצירה כיון שהוא חוב לה או לחד מ״ד דומיא דידה שהוא משתמר לדעתה. ועיין בגיטין דף ט״ז שכתב רש״י דמונתן הוי משמע נתינה כל דהו והא דכתיב בידה לאשמועינן דבעי משתמר לדעתה דומיא דידה כו׳ (וצ״ע דלמה נקט רש״י משתמר לדעתה שהוא מלתא דר׳ אושעיא טפי הו״ל למינקט מילתא דעולא דקאמר דומיא דידה דסמוכה לה דהיינו עומדת בצד ביתה דכעולא קי״ל כמ״ש הפוסקים דהכי אסק׳ רק אשי בב״מ ע״ש. ואפשר שבעי לומר דאפי׳ מאן דלא בעי עומדת בצד ביתה צריך דומיא דידה דצריך משתמר לדעתה כמבואר בש״ס שם וצ״ע) וא״כ אע״ג דנימא דמהני נמי בע״כ היינו משום שהוא קיים בעצמו ונתן שנתן בענין שיזכה הכהן ואם זה אין רצונו לקבל זו עכבה שאינה ממנו ובשביל זה לא נתבטל מצות נתינה זו אבל אם נותן שלא בענין שיזכה הכהן או שזה אינו בר זכיה א״כ לא זה דרך נתינה שאמרה תורה כלל והרי זה כמניח במקום הפקר דלא מהני כמש״ל מש״ס דחולין דאמרינן נתינה כתיב ביה ועמ״ש בקצה״ח לענין הך דינא כשנותן ואינו רוצה לקבל ובנה״מ שם ובמקום אחר הארכתי בענין נתינה בע״כ וכאן קצרתי ובמח״ב בשם ס׳ קול יעקב ולקוטים שחולק על הפר״ח דס״ל דבמתנות כהונה נתינה בע״כ לא שמיה נתינה מ״מ כבר כתבתי לעיל דאמרי׳ חטה אחת פוטרת את כל הכרי ומפרשינן ונתן אפילו פחות מש״פ ובפחות מש״פ לא שייך זכיה כלל וא״כ י״ל דה״ה אם לא זכה זה המקבל מ״מ קיים הנותן מצות נתינה ויש לדחות דפחות מש״פ אע״ג דלא חשיב ממון משום דמחיל ליה מ״מ שפיר שייכא ביה זכיה כדאמרינן בב״מ שאם הוזקקו לפרוטה גומרין הדין אפילו בפחות מש״פ וכן בב״נ שמוזהרים אפילו בפחות מש״פ משום דלאו בני מחילה נינהו ומ״ה שפיר קרינן בהו ונתן אע״פ שהוא פחות מש״פ משא״כ בנותן למי שאינו בר זכיה כלל לא מיקרי נתינה כלל דאכתי ברשותיה קאי לכל מילי י״ל דלא מהני לכן נראה כמ״ש כיון דהתורה לא מיעטה קטנים מכלל מתנות שפיר הם זוכים במתנות מן התורה ואינו בדין שאם יבא אחר ויחטוף מידו שיהיה האחר זוכה ואפילו אם תמצא לומר דאחריני לא זכי וצריך להחזיר לבעלים דאדעתא דאחר לא נתן לו ואף אם האחר הוא כהן מכל מקום טוה״נ לבעלים וצריך להחזיר זה לבעלים כמ״ש הר״ן בכהן שנטל המתנות ואין הבעלים רוצים מוציאין מידו ועיין פר״ח והבעלים יחזרו ויתנו לקטן מ״מ אין זה דרכי נועם שיטול חלק ולא יזכה שיהיה שלו ויכול האחר לחטוף מידו ואף בלקט שכחה פאה צ״ע הא דמוכח בב״מ דאי קטן לא זכי לנפשיה אף בלקט שלקט בשדה לא זכה וכל הרוצה חוטף מידו ולקתה מדת הדין של הדין של הקטנים עניים ולמה יעשו שלש איבעיות ביום בחצות מפני התינוקות דמה בצע שלוקטין בעמרים מאחר שאפשר וקרוב שיחטפו מידם ועמלם ויגיעם לריק הוא וצ״ע בזה:

והנותנם לבעלה ישראל. וכתב הפר״ח דאם האשה גילתה דעתה דלא ניחא לה שיתנו לבעלה רק לידה לא קיים מצות נתינה ממה שנתנם לבעלה אך הפרי תואר כ׳ דאפילו צווחת שאינה רוצה שיתנו לבעלה ונתנם קיים מצות נתינה וטעמא דמלתא כיון דזכאי במציאתה בעת שזכתה זכה בהם בעלה והרי הוא לוקחם בעד מה שנתחייב לעשות לה עכ״ל אך נראה שצריך שהבעל יתנם לה ואז שוב הוא חוזר ולוקח אותם ממנה בכח הזכות שיש לו עליה דמה שקנתה אשה קנה בעלה אבל אם לא הגיע לידה כלל אין כאן זכות לאשה כלל ולא קיים מצות נתינה ואם האשה ממכירי כהונה שהוא זוכה מיד כשנשחט והבכור נוטל בהם פי שנים כמבואר בב״ב דף קכ״ג אפשר דלאו כל כמינה לומר אי אפשי דקודם שאמרה אי אפשי זכתה וזכה הבעל ואע״ג שהבעלים יכולים לחזור וליתן לאחר אף במכירי כהונה מ״מ כל כמה דלא אהדרי בהו כמאן דמטי לידייהו דמי ועיין לקמן סעיף י״ד וצ״ע בזה וכתב עוד בפרי תואר דמסתברא אם נתנם לבע״ח של הכהן קיים מצות נתינה ע״ש ואפשר דמיירי במכירי כהונה וצ״ע ועיין בש״ך ח״מ סימן פ״ו ס״ק ג׳ דמפרש אליבא דהרמב״ם מה דקאמר בש״ס דת״ק בעלמא לא ס״ל כר״נ דהיינו בכל מילי דצדקה כדאיתא בתוספתא ע״ש ובחולין דף כ״ד דפיאה ומעשר עני אין משלמין בו את החוב ופסקה הרמב״ם בפרק ו׳ מהלכות מתנות עניים וכ״כ המרדכי בב״ב באחד שלוה ונתנו לו מעות לצדקה דפטור מלשלם מהך תוספתא ע״ש ובחולין דף קל״ד מבואר דמדמה הש״ס מתנות כהונה למתנות עניים לענין ספק ע״ש מיהו למאי דאמר התם בתר הכי דעולא אמר קמה אקמה קא רמי ליה י״ל דיש חילוק בין מתנות כהונה למתנות עניים וכתבתי בזה בתשובה וקצרתי כאן ועיין בפר״ח שהבעל יכול למכור או ליתן לאחרים בלי ידיעת אשתו שאין הנשים מקפידין בכך ע״ש ונראה שאם כבר בא לידה או לידו ברצונה תו לא איכפת ליה בקפידה דידה כלל. וכתב בפר״ח מ״ש בספרי ובפסיקתא ליתן לכהן ולא לשלוחו היינו בסתמא דלמא לא ניחא ליה שיתנו ביד השליח אבל אם מדעתו שלח שליח ליטלם שפיר דמי דשלוחו של אדם כמותו ובמחנה אפרים הל׳ זכיה ס״ס כ״ו כ׳ דמשמע מהפר״ח דאף שלא הגיע ליד הכהן יצא כשנותן לשלוחו והשיג עליו דודאי כל שלא בא לידו לא קיים מצות נתינה כשאינו מכירי כהונה וכן נראה מהפר״ת ועוד כתב די״ל שהקפיד הכתוב שהכהן עצמו ילך בעצמו אצל בעה״ב לקחת מתנותיו לא שישלח שלוחו ע״ש וצ״ע ולפענ״ד יש לומר דהוי דומיא דפיאה שאין השליח זוכה בשבילו כיון שאינו מכירי כהונה הו״ל חב לאחרים ועיין בספרי שו״ת בית אפרים שהבאתי מדברי הירושלמי דגיטין שאין אדם עושה שליח לקבל מתנה שהוא דבר שאינו שלו וכן הבאתי בכ״מ וא״כ אם נאבד ביד השליח ולא הגיע לידו לא יצא ובכרתי כ׳ דבספרי איתא לעצמו משמע ולא לשלוחו והא דבעל לוקח בשביל אשתו יד בעל כיד אשה דמי ועדיף משליח כדמצינו לכמה דברים ודלא כפר״ח עכ״ל ובאמת שהפר״ח לא הביא כלל ראיה מבעל רק מסברא כתב דאם מדעתו שלח שלוחו כמותו ומ״ש זכיה מכהן המזכה לאחר אע״ג דהתם במכירי כהונה מ״מ הוי שפיר כ״ש היכא דהשליח מביא ומוסר לידו וכתב במח״ב שבעל כהנת שרוצה להחמיר על עצמו להפריש מתנות וליתן לכהן אחר רשאי ואין זה בכלל כל הפטור מדבר ועושהו שנקרא הדיוט דבאמת חיובא רמי עליה כיון שהוא ישראל דחייב אלא דהוי כאלו מפריש ונותן לאשתו כמ״ש פר״ח סי׳ ל״ג ובפטר חמור בעל כהנת חייב ליתן כמ״ש לקמן סימן שכ״א בשם תשובת הרשב״א והכא פטור דהוי כנתן לאשתו ולכן אם רצה ליתן לאחר רשאי וע״ש שהאריך בענין כל הפטור מהדבר כו׳ ע״ש:

אם אין שם כהן. יש נוהגין ליתן לכהן דבר מה חילוף המתנות והכהן מתרצה בשביל שיהיו רגילים ליתן לו ולא לאחר וראוי לבטל המנהג ומכ״ש אם אין נותנין כפי שווי המתנות ועיין פר״ח ומחנה אפרים וכן בשו״ת מוהר״י קורקס הביאה בשו״ת הרדב״ז והרדב״ז הביא ראיות שם לקיים ומח״ב גימגם עליו וכ׳ בסוף שבירושלים ובחברון נתבטל המנהג הזה ואדרבה משתדלים לקנות גדיים כדי לקיים מצוה זו ולא זולת וכן ראוי לעשות לחזור לקיים המצוה כהלכתא ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ביראה ואהבה ושמחה רב׳ עכ״ל וע״ש שבתשובת רדב״ז מביא מבה״ג שכ׳ ואי ניחא לכהן למישקל בישרא חילופי מתנות הרשות בידו ומח״ב כ׳ דאפשר ר״ל דאחר שזכה במתנות מחליפם בבשר ובהא דוקא שפיר דמי עכ״ל ולענ״ד אין לשונו משמע כן וגם דמאי קמ״ל דהא רשאי למוכרם גם כן:

אכלן או הפסידן. עיין ספר בית הלל ס״ק ב׳ שכ׳ דגם בתרומות ומעשרות אם אכלן או הפסידן פטור והקשה על הרמב״ם ובפר״ח בק״א השיג עליו ועיין ס׳ בני חיי בסי׳ זה ובספרי שו״ת ב״א חלק ח״מ מ״ש בענין זה ועיין לקמן סי׳ ל״א ובפר״ח שם:

וכן בכוי. עיין כה״ג ופר״ח ושו״ת פנים מאירות ח״א סי׳ נ״ב לתמוה על הב״י בפירוש דברי הרמב״ם וגם במ״ש הרא״ש דכוי חייב בכל המתנות וכתב הא דהדין עם הטבח ע״ש שכתב ליישב זה:

ודין נהגו. ועיין בכו״פ שתמה על אנשי מעשה שאין מהדרין לקיים מצוה זו וחתנו לקח לפדיון הבן בהמה שלו ומכרה לטבח ליתן לכהן שפודה הילד ממנו ושוב נתחרט דאולי הוא בכלל נותן מתנותיו לכהן אחד ונתן המתנות לחמי הגאון מוהר״י שפירא שאכלן בשביל אשתו וכמה אנשי מעשה שנתנו לחכמים שלימים דאזלי לא״י לקנות בשבילם בהמות ולהפריש מתנות כהונה עבורם זרוע לחיים ראשית הגז ושלוחו של אדם כמותו בכל דבר ואני הייתי מסופק כיון דאיהו לא מצי עביד כי ירחק ממנו הדרך איך מצי שוויה שליח וכמ״ש התוס׳ בנזיר גבי הפרשת חלה ע״ש: ועיין פר״ח בק״א שהשיג על הבית הלל שכ׳ שהעידו לפניו שהיום אין נוהגים במתנות אפילו בא״י דליתא והעדים טעו בדמיונם שהם ראו בהמות של עובדי כוכבים ואם נמצא כשירה מוכרה לישראל אבל ישראל הקונה בהמה ושוחט לצרכו מעשים בכל יום שנותנים המתנות וכ״כ המח״ב שנוהגים לקיים המצוה בבהמות עצמן אך בח״ל לא נהגו בזה ועיין בפלתי שכ׳ שחתנו החסיד ז״ל עשה סעודת פדיון הבן ולקח בהמה והפריש מתנות ורצה ליתן לכהן שפודה אצלו ואמר למאי ניחוש אי משום כהני חזקה הרי אני פודה בני אצלו ושוב חזר בו משום נותן מתנותיו לכהן אחד ונתן המתנות לבעל אשה כהנת ע״ש ועיין פר״ח שכ׳ על הרמב״ם בפי׳ המשנה שנתן טעם למה שאמרו הזרוע לאחד כו׳ משום שאין ליתן מתנותיו לכהן אחד וכוונתו למ״ש בעירובין פרק הדר וליתא דהתם בשנותן לאחד לעולם מתנותיו (ע״ש דיליף מדכתיב ועירא היאירי היה כהן לדוד ויהי רעב כו׳) אבל לכהן אחד באקראי בעלמ׳ יכול ליתן לו כל המתנות והרמב״ם בחיבורו חזר בו כו׳ ע״ש וא״כ בחנם הפסיד הרב ז״ל את הכהן הפודה אצלו והנה מ״ש משום כהני חזקה יפה אמר שהרי מחזיקו לכהן בפדיון זה אך בל״ה נראה דמה בכך שהם כהני חזקה כיון דלחומרא הוא דעביד א״כ טפי ליתנו לכהן חזקה מלעכב לעצמו וע״ש בפלתי שתמה למה המתקדשים והמטהרים לא נהגו חומרא זו ונראה שלפי שעל הרוב אין הבהמה רק של הטבח וגם אפשר דאפילו הבהמה שלו כיון שהוא בח״ל וגם הכהנים הם כהני חזקה לא החמירו בזה ובענין כהני חזקה הארכתי בספרי שו״ת ב״א חלק א״ח סימן ו׳ ושם הבאתי דברי היש״ש ב״ק פ׳ הפר׳ ורמז לו הט״ז ביו״ד סי׳ שכ״ג ושם מבואר דכהני זמנינו שאחר הגירושין והטילטולים גריעי טפי וכהני חזקה שבזמן הבית שאני דעסוק בהו הש״ס וכתבתי שם דמה״ט בא״י נושאים כפיהם בכל יום ובארצותינו אין נושאים כפיהם רק ביו״ט ע״ש:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]