(א) כתיב בהמתך וכו׳ משנה ס״פ הפרה (בבא קמא נד) ובגמרא יליף בהמתך בהמתך משבת מה להלן חיה ועוף בכלל וכו׳:

(ב) ומ״ש אפילו במיני חיה שבים לוקה שם א״ר ירמיה אמר ר״ל המרביע שני מינים שבים לוקה ולפי דבירושלמי דכלאים ובב״ר אמרו דאי אפשר להרביע דגים מש״ה כתב רבינו אפי׳ במיני חיה וכ״כ הרא״ש בהל׳ כלאים:

(ג) ואסור ישראל שיתן בהמתו לנכרי וכו׳ בפרק הפועלים (בבא מציעא צ׳) בעיא דלא איפשיטא גבי חסימה ולחומרא כמ״ש בח״ה בסימן של״ח וה״ה גבי הרבעה וכ״פ הרמב״ם:

(ד) כל שני המינין וכו׳ עד וכלב כופרי פי׳ כלב שצדין בו דומה לשועל:

(ה) מין שיש בו מדברי וכו׳ ס״פ הפרה מפרש דה״ט דאווז ואווז בר אע״פ שדומין זה לזה ונקראים שניהם בשם אווז מ״מ כיון שזה ביציו מבפנים ואווז הבר ביציו מבחוץ ועוד אווז בר אינו טוען ביצה שנייה עד שתלד את הראשונה ואווז ישוב טוען כמה ביצים בבת אחת א״כ בעל כרחין דשני מינים הם אבל שור ישוב ושור הבר וכן הרמך עם הסוס שוין הן בברייתן אין הפרש ביניהם מין אחד הן:

(ו) הבאים מן הכלאים וכו׳ ה״א בפ׳ או״ב והכי פי׳ מספקא לן אי חוששין לזרע האב הילכך ממ״נ אם אמותיהם שוות ואין חוששין לזרע האב פשיטא דמין אחד הוא ואפילו חוששין לזרע האב נמי חשיב מין אחד כיון דזה וזה אמם חמורה ואבותם סוס א״נ איפכא אמם סוסיא ואבותם חמור אבל כשזה אמו חמורה ואביו סוס וזה אמו סוסיא ואביו חמור אסור דשמא אין חוששין לזרע אב וא״כ זה סוס וזה חמור והוי כלאים אבל אין לוקה דשמא חוששין לזרע אב ובכל אחד משניהם יש צד סוס וצד חמור וחשוב מין אחד וכן פרד שאמו חמורה אסור להרכיבו על חמורה וכו׳ דשמא חוששין לזרע האב וזה יש בו צד סוס וצד חמור ואמו אין בה אלא צד אחד או חמורה או סוסיא אבל אין לוקין עליו דשמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אלא צד אחד חמור או של סוס וק״ל והראב״ד בפ״ט לא כתב כך וכבר השיגו הרא״ש וב״י כאן ובספר כ״מ כתב דאיכא טעות סופר בל׳ הרמב״ם וע״ש:

(ז) כל העושה מלאכה בשני מינים וכו׳ כך הוא הסכמת הרא״ש ודלא כהרמב״ם בפ״ט שכתב דאינו לוקה אא״כ דמין אחד טהור ומין אחד טמא אבל שניהם טהורים או שניהם טמאים אין שם מלקות אלא איסור מד״ס.

(ח) ואפי׳ במין של ים וכו׳ בעיא דלא איפשיטא ס״פ הפרה:

(ט) ואדם מותר לעשות מלאכה או להנהיג עם כולן ס״פ הפרה (סוף דף נ״ד) אהא דקאמרינן יליף בהמתך בהמתך משבת פריך א״ה אפי׳ אדם ליתסר אלמה תנן בפ״ח דכלאים אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך ופירש״י דהא גבי שבת מוזהר האדם כבהמה דכתיב ועבדך ואמתך ובהמתך ומשני אמר קרא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשתי עבד ואמה לבהמה אבל לא לענין איסור אחר וה״א בספרי בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ואדם בחמור ואדם ע״כ ומביאו הרא״ש להך ספרי בהל׳ כלאים:

(י) כתב הרמב״ם משכם כאחד או הנהיגם כאחד אפי׳ בקול לוקה אבל המזווגן פטור עד שימשוך או עד שינהיג בפ״ט כתב וז״ל אחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגם כאחד אפי׳ בקול לוקה וכו׳ משמע דלא מיירי אלא במושך בהם עגלה וכו׳ ומדברי רבינו נראה שהיה גורס בדבריו משכם כאחד דמשמע דבמשכם בידו כאחד או הנהיגם בידו כאחד לוקה אפי׳ אינו מושך בהם עגלה או אבן א״נ רבי׳ ראה שכתב או הנהיגם כאחד אפי׳ בקול לוקה א״כ ודאי ה״ה משכם כאחד בלבד בלא עגלה ואבן נמי לוקה דמאי שנא מהנהגה והכי משמע נמי מסוף דבריו שכתב עד שימשוך או שינהיג דאלמא דדינן שוה וכך מבואר עוד מדבריו שכתב אח״כ באותו פרק דבמשכם כאחד דינו שוה להנהיגם כאחד והא דכתב תחילה או המושך בהם עגלה או אבן כאחד לאו דוקא ולכך כתב רבינו בשמו משכם כאחד ולפי שהבין רבינו מדבריו דבמשכם או הנהיגם כאחד חייב אפילו אינם קשורים יחד לכך כתר ע״ז דא״א הרא״ש כתב שאין איסור אלא בקשורין יחד וכו׳ דכיון דמותר לישב ע״ג דף שמונח עליהן כשאינן קשורין יחד דהו״ל כעושה בהן מלאכה שהרי נושאין את האדם ביחד ואפ״ה מותר כ״ש במשכם או הנהיגם כאחד ואינן קשורין ואינו עושה בהם שום למלאכה דמותר ושכן כתב ראבי״ה על מ״ש רבינו אפרים שהרוכב בסוס וכו׳ דס״ל הר״ר אפרים כהרמב״ם דלוקה בהנהגה בלבד אפי׳ אינן קשורין וראבי״ה חלק עליו דדוקא בקשורין. מיהו מ״ש רבינו בשמו שאין אסור בהנהגה עד שיעשה מלאכה בשניהם יחד וע״י קשירה דמשמע דאינו חייב אלא עד דאיכא תרתי מלאכה וקשירה אבל מלאכה בלא קשירה אי נמי הנהגה ע״י קשירה בלא מלאכה אין שם איסור משמע דכך הוא דעת הרב רבינו אשר קשיא דתינח מלאכה בלא קשירה דשרי מדכתיב יחדיו דאלמא דבעינן קשורים יחד דומיא דכלאי בגדים דכתיב יחדיו דאמרינן פרט לתוכף תכיפה אחת דאינו חבור אא״כ בקשורים בשתי תכיפות ומש״ה התיר הרא״ש לישב ע״ג הדף המונח ע״ג סוס וחמור אע״פ דדומה למלאכה שנושאים את האדם ביחד כיון שאינן קשורים יחד. אבל בקשורים יחד אע״פ שאינה עושה בהן מלאכה אלא מנהיגן יחד ודאי דאסור לד״ה כדתנן להדיא בפ״ח דכלאים המנהיג סופג את הארבעים וכדמוכח נמי מדברי הרא״ש כשדחה הראיה שהביא רבינו אפרים לדבריו ע״ש ואין להקשות בהא דכתב הרא״ש לשם דאינו חייב עד שיעשה מלאכה במאי איירי דאי באינן קשורין הרי אין שם איסור כדכתב בהך דדף המונח על סוס וחמור דמותר לישב עליו ואי בקשורין למה לי מלאכה אפי׳ בהנהגה בלא מלאכה נמי לוקה י״ל דמיירי בעושין מלאכה בלא הנהגה דהני תרתי שוין הנהגה בלא מלאכה ומלאכה בלא הנהגה דכיון דקשורין ביחד לוקה אבל על לשון רבינו קשה דמשמע דוקא בעושה מלאכה וע״י קשירה אבל הנהגה בלא מלאכה אפי׳ ע״י קשירה אין שם צד איסור והא ליתא לד״ה כדפרישית וכן מוכח בספרו והביאו הרא״ש לשם בתשובת הר״ר אפרים דדריש לרבות הדש והמנהיג מדכתיב יחדיו מ״מ דאף אם לפרש בקשורין מ״מ שמעינן דבהנהגה בלבד בלא מלאכה נמי לוקה בקשורין וצ״ל דמ״ש רבינו וע״י קשירה רצונו לומר או ע״י קשירה והכי קאמר שאין אסור בהנהגה בלא קשירה עד שיעשה מלאכה בשניהם ביחד כלומר ביחד ע״י קשירה ואפי׳ אינו מנהיג אותם אלא קושרן ביחד והם עושים מלאכה מעצמן שמושכין אבן או שום דבר אע״פ שאינו מנהיגן הוא בעצמו או ע״י קשירה בלא שום מלאכה ומשיכה כלל אלא מנהיגן בלבד קשורין זה בזה והכי נקטינן ודלא כהרמב״ם ורבינו אפרים ובסוף משנה כתב עוד דבאינן קשורים יחד והנהיגם בקול הרמב״ם נמי פוטר ולא בא לומר אלא שאע״פ שלא משך ולא הנהיג ביד חייב אם הנהיג בקול והוא שיהיו קשורים יחד ועוד דהא מושך ומנהיג ביד אין לחייב אא״כ קשורים יחד דאל״כ לא קרינן בהו יחדיו והיאך אפשר להחמיר במנהיג בקול יותר מבמושך ומנהיג ביד עכ״ל הרי שדחה דברי ה״ר אפרים בשתי ידים דלא אפשר לחייבו בהנהגה בלא קשירה אלא דוקא ע״י קשירה ובין במלאכה בלא הנהגה ובין בהנהגה בלא מלאכה כיון דקשורים יחד לוקה:

(יא) שני מינין הקשורים בקרון ומוליכין אותו היושב עליו כו׳ פלוגתא דר״מ וחכמים בפ״ח דכלאים וטעם מחלוקת ר״י והרי״ף מבואר בדברי הרא״ש ומביאו ב״י דלר״י דפסק כשמואל דרכוב בלבד כשאינו מנהיג ברגליו לא קנה וכ״ש יושב בקרון דלא חשיב כאילו מנהיג ולא קנה לעניו כלאים נמי לא חשיב כאילו מנהיגם ואינו לוקה ורב אלפס פסק דלא כשמואל אלא רכוב בלא מנהיג ברגליו נמי קנה וה״ה יושב דחשיב כאילו מנהיג דקנה וא״כ לענין כלאים נמי חשיב כאילו מנהיגן ולוקה ולפי שהרא״ש הביא דעת הרי״ף באחרונה כתב רבינו שכך הוא מסקנתו ותימה דבח״מ סימן קצ״ז כתב רבי׳ בהיפך דהרא״ש פסק דברכיבה לחוד בלא מנהיג ברגליו לא קנה והכי כתב הרא״ש בפ״ק דמציעא דהלכה כשמואל ומביאו ב״י ויש ליישב דודאי לענין ממון ס״ל להרא״ש דדינא הכי הוא דלא קנה אבל לענין כלאים דאיסורא הוא חשש לחומרא והיתה מסקנתו כהרי״ף דפסק דלוקה. ולא היתה דעתו לומר דלוקה ממש שהרי בזמה״ז ליכא מלקות אפי׳ היכא דלוקה מדינא אלא ר״ל דמ״מ יש ליזהר ולהחמיר טפי כיון דאיכא איסור מלקות לדעת הרי״ף וק״ל:

(יב) קשר שני סוסים בקרון וכו׳ משנה פ״ח דכלאים וע״פ פי׳ הר״ש והרא״ש לשם ודלא כהרמב״ם ומביאו ב״י מה שנוהגים קצת סוחרים שקושרים כלב תחת העגלה כשהולכים בדרך איסור גמור הוא משום מנהיג בכלאים הכלב עם הסוס דאסור אף להרא״ש שהרי הן קשורים בעגלה ועוד שהרי גם הכלב מסייע קצת במשיכת עגלה וכ״כ מהרש״ל בס״פ הפרה שכך קיבל ולפי דעתו לוקה נמי ע״ש גם בספר בדק הבית כתב דכתב באורחות חיים היהודים הצדים בעוף הנקרא אשפרוי״ר אין להם לקשור בחבל טהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף מן הסוס שהם כלאים עכ״ל: