(י) מי שנתחרט מעיקר הנדר א״צ פתח וכו׳ בפרק ד׳ נדרים (נדרים כא:) איפליגו אמוראי אי פותחין בחרטה או אין פותחין ומסקנא דהלכתא שם ובסוף פרק נערה המאורסה (נדרים עז.) דפותחין בחרטה ופירשו התוספות בפרק הדר (עירובין סד:) דפותחין בחרטה היינו ששואלין אותו אם הוא מתחרט על מה שנדר ושרינן ליה בהכי ומ״ד אין פותחין בחרטה סבר שאין פותחין להתיר לו בחרטה לחוד שמתחרט על מה שנדר אלא צריך למצוא פתח לנדרו כגון אילו באו עשרה בני אדם שיפייסוך וכדפתח ר״ג לההוא טייעא ששואלין אותו אדעתא דהכי נדרת וכן פירש הרא״ש והר״ן בס״פ נערה המאורסה ובפ׳ ד׳ נדרים דה״ט דעדיף פתח מחרטה דבפתח שרי לכ״ע ובחרטה פליגי שכל נדר שהוא ניתר בפתח הרי הנודר אומר שאפילו בתחלה כשנדר אילו היה נותן אל לבו אותו פתח לא היה נודר ונמצא נדרו טעות אבל נדר שהוא ניתר בחרטה אינו מוצא עם עצמו שום ענין שאילו היה נותנו אל לבו מעיקרא שלא היה נודר אלא שהוא אומר עכשיו מתוך הכעס או מתוך מהירות נדרתי ועכשיו אני מתחרט על שנדרתי מעולם עכ״ל.

וגרסינן בגמרא פ״ג דנדרים (כא:) ההוא דאתא לקמיה דרב הונא א״ל לבך עלך אמר לו לא ושרייה ההוא דאתא לקמיה דרבה בר רב הונא א״ל אילו היו י׳ בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת א״ל לא והתירו ההוא דאתא לקמיה דרב אסי וא״ל כדי תהית א״ל ולא ושרייה ההוא דאתא לקמיה דר׳ אליעזר א״ל בעית נדור א״ל אילו לא מרגזן לי לא בעינא כלום א״ל תהא כד בעית ופי׳ הר״ן א״ל לבך עלך. כלומר היה לבך מיושב עלך וגם עכשיו אינך תוהא בנדרך עד היום אלא שמיום זה ואילך אתה רוצה לעקרו ואי הוי כה״ג לאו חרטה מיקריא דחרטה מעיקרא בעינן או לא היה לבך מיושב עליך שמתוך הכעס נדרת ועכשיו אתה תוהא על הראשונות א״נ לבך שהיה עליך בשעה שנדרת הוא עליך עדיין שרוצה אתה בנדרך עד עכשיו אלא שמיום זה ואילך אתה מתחרט בו: א״ל לא. כלומר שלא מתוך יישוב הדעת נדרתי בתחלה ולפיכך אני מתחרט כשנדרתי מעולם ומש״ה שרייה ומיהו דוקא בחרטה דמעיקרא כה״ג אבל בחרטה דהשתא לא ואפילו למ״ד פותחין בחרטה דאלת״ה מאי לישנא דפותחין דמשמע דב״ד פותחין לו ורב הונא למה ליה למשאל מידי מההוא דאתא קמיה דודאי כיון שהיה שואל היתר מתחרט היה על נדרו מיהא מכאן ואילך ולמה ליה למשאל מיניה לבך עלך אלא ודאי משום דלא סגי בחרטה דהשתא אלא בחרטה דמעיקרא הוה שאיל מיניה וכדפרישית עכ״ל וכ״כ התוס׳ והרא״ש ז״ל כתב עוד הר״ן אילו היו י׳ בני אדם שיפייסוך וכו׳ קסבר אין פותחין בחרטה ואיכא דגריס קסבר פותחין בחרטה והכל עולה לענין אחד לפי שענין זה דאילו היו י׳ בני אדם גרע מפתח ועדיף מחרטה גרע מפתח לפי שלא היו עכשיו י׳ ב״א שפייסוהו דנימא פתח מעליא הוא שאילו היה יודע כן לא היה נודר ועדיף מחרטה משום דבחרטה גרידא אינו מוצא שום ענין בעצמו שמחמתו לא היה נודר באותה שעה וזה היה יודע בעצמו שאילו היו מפייסין אותו באותה שעה לא היה נודר ונמצא מתברר יותר שמתוך המהירות נדר. כדו תהית כלומר אתה מתחרט חרטה דמעיקרא מל׳ תוהא על הראשונות: א״ל ולא בתמיה: ושרייה קסבר פותחין בחרטה: בעית נודר. רוצה אתה עד עכשיו בנדרך אלא שמכאן ואילך אתה מתחרט ואם כן אין לך היתר: א״ל ואי לא מרגזן לי וכו׳. כלומר אם לא הרגיזוני מתחילה כלום הייתי נודר לא בודאי אלא על ידי כעס נדרתי ולפיכך אני מתחרט על שנדרתי מעולם: א״ל תהא כד בעית. כלומר שיהא הנדר מותר כרצונך. וגרסינן תו התם (כב:) רב סחורא הוה ליה נידרא למישרי אתי לקמיה דר״נ א״ל נדרת אדעתא דהכי א״ל אין אדעתא דהכי אין כמה זימנין איקפד ר״נ נפק רב סחורא ופתח פיתחא לנפשיה אמר השתא דאיקפד רב נחמן אדעתא דהכי לא נדרי. ר״ש ברבי הוה ליה נידרא למישרא אתא לקמייהו דרבנן א״ל נדרת אדעתא דהכי אמר אין אדעתא דהכי אמר אין והוו מצטערי רבנן משמשא לטולא ומטולא לשמשא א״ל בטנית בריה דאבא שאול בן בטנית מי נדרת אדעתא דמצערי רבנן משמשא לטולא ומטולא לשמשא א״ל לא ושריוה רבי ישמעאל ב״ר יוסי הו״ל נדרא למישרא אתא לקמייהו דרבנן א״ל נדרת אדעתא דהכי א״ל אין נדרת אדעתא דהכי א״ל אין כמה זימנין כיון דחזא ההוא קצרא דמצטערי רבנן מחייה באוכלי דקצריה אמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרנא ופריך התם האי נולד הוא דלא מסיק אדעתא דמחי ליה קצרא ואסיקנא דלאו נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן וכתב הר״ן על עובדא דרב סחורא עם רב נחמן האי דלא פתח ליה בחרטה לפי שר״נ היה מכיר ברב סחורא שהיה מחמיר על עצמו שלא להיות ניתר בחרטה וי״מ שאותו נדר היה כעין דבר מצוה כגון שנדר להתענות זמן ידוע והתענה מקצת אותו זמן ואילו היה מתחרט על עיקר הנדר יאבד שכר תעניותיו שהתענה אם היה תוהא על הראשונות לפיכך לא היה מתחרט: אדעתא דאיקפד רב נחמן לא נדרי. וכה״ג לא מיקרי נולד דשכיח דלירתח גברא רבה על נדר חזק כ״כ אדעתא דכל הני מילי:

תניא בתוספתא דנדרים פ״ה רבי ישמעאל בר׳ יוסי אומר אומרים לו אילו היה אחד שפייסוך היית נודר אם אמר לאו ה״ז מותר ר״י בן בתירא אומר אומרים לו אילו היה לך לב זה היית נודר אם אמר לאו ה״ז מותר וגרסי׳ בירושלמי פרק פותחין ר׳ מנא נדר מן חמרא דאבוהי אתא אבוהי סליק לגביה אמר אילו היית יודע דאנא מצטער נודר היית א״ל לא ושרי ליה והשתא מ״ש רבינו מי שנתחרט בעיקר הנדר אין צריך פתח וכו׳ היינו כדאסיקנא פותחין בחרטה:

(יא) ומה שכתב ומיהו צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם וכו׳ כבר נתבאר שכך כתבו הרא״ש והר״ן והכריחו כן מהגמרא:

(יב) ומה שכתב בשם הרא״ש ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא אם כן הוא ברור לו שהיה רוצה שלא כדר מעולם שאם לא כן שאין ההתרה התרה וכו׳ בפרק ד׳ נדרים כתב וכ״כ הכלבו בשם הר״ף וכתב עוד בשמו ע״כ נכון שלא להתיר נדר ע״י חרטה שאין הכל בקיאין בחרטה זו וגם פעמים שהנודר אומר שמתחרט מעיקרו ואינו מתחרט אלא מכאן ולהבא אך אם יש לו פתח נכון להתיר שפותחין לו ואומר אדעתא דהכי מי נדרת והרשב״א כתב בתשובה על קהל קשטיליא שנידו איש א׳ וקבלו עליהם לנהוג בו נידוי עד זמן פלוני ונשבע כל א׳ מהקהל ע״ז ואח״כ רצו רוב הקהל להתירו נראה שלא הסכימו לנדותו אלא מפני שהיה רגיל להזיק לציבור ועכשיו חזר בו וא״כ אותם אנשים מבני הקהל שנסכמין להתירו יתנו להם כל הקהל רשות ביום הקהל להתיר עצמם וישאלו על נדרם בפני ג׳ מבני הקהל שיודעים לפתוח הנדר ויתירו להם בפתחים ואם אלה הניתרים יודעים בעצמם שמתחרטים יסכימו על זה דהא קיי״ל כמאן דאמר פותחין בחרטה ובלבד שיתחרטו חרטה גמורה חרטה דמעיקרא ר״ל שיגמרו בדעתם שלא היו רוצים מעיקרא בנידויו אבל אם יאמרו טוב בעינינו שנידוהו אבל כיון שחזר בו אנו מתחרטים אין זו חרטה שמתירים עליה שזה נולד הוא ואין פותחין בנולד ואם דעתם לומר שאם היו מפייסים אותם בשעת הנידוי אנשים נכבדים כאלה שמפייסים אותם עכשיו לא היה מנדין אותם ג״ז פתח ובלבד שיהא לבם כפיהם לדבר זה ע״כ. ובתשובה להרמב״ן סימן רנ״ג על מי שהיה חולק ונדר שלא יאכל לעולם גבינה מפני שהיה רע לחליו ועכשיו מתחרט איני יודע לו היתר בחרטה לפי שאין פותחין בחרטה אלא אם היא חרטה דמעיקרא וזה ודאי בשעה שנדר צריך היה לאסור הגבינה על עצמו מפני שהיא רעה לו אלא שעכשיו מתאוה לה ורוצה להתירה ולפיכך אין לו היתר אלא בפתחים אחרים עכ״ל:

ובסימן רנ״ה כתב על מי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועכשיו בא ואמר שהוא מתחרט מעיקרא אלא שאינו מתחרט אלא מחמת שעבר העבירה ונאסר עליו ואילו לא עבר היה רוצה בקיומו נ״ל שכל כיוצא בזה פותחין לו מן הנדר עצמו ומתירין לו כלומר אם היית יודע שיהיה היצר תוקפך כלום היית נודר וכמעשה דביתהו דאביי דפתח ליה רב יוסף מן הנדר עצמו וא״ל אילו ידעת דעברת על דעתך מי נדרת וכן ר׳ יוסי לאותו שהדיר אשתו מלעלות לרגל ואע״פ שיש קצת לחלק דהתם תולה בדעת אחרים וזה תולה בדעת עצמו אפ״ה פותתין לו ממנו שאף זה כתולה עצמו בדעת אחרים שהיצר עשוי לתקוף וכ״ש למי שמורגל בדבר ומן הטעם הזה יראה ג״כ שאין זה כנולד דדבר מצוי הוא כמורגלין ונולד מצוי הוא שהרי בדביתהו דאביי לא הקשה והא נולד הוא דשכיחי נשים לעבור על דעת בעליהם וחרטה נמי נולד הוא ופותחין בה מפני שהוא מצוייה אצל ב״א וכדגרסינן בירושלמי דתהית לאו נולד הוא אמר רבי לא התהית מצויה ועוד שקרוב אני לומר שבזה וכיוצא בו שפותחין אפילו בחרטה דהשתא דלא בעינן חרטה דמעיקרא אלא בדבר שעיקרו מחמת עצמו כנודר מן היין שרוצה לגדור ממנו וכיוצא בזה א״נ שרוצה לאסור דבר מחמת נזקו כנודר מן הבצל מפני שהוא רע ללב וכיוצא בזה וא״נ מחמת שרוצה להתרחק מדבר מפני היראה כנודר מן האשה שלא ישאנה מפני שאביה רע וכן בכל שאר הנדרים שנודר מחמת הדבר עצמו שנדר ממנו שכל נדרים אלו חזקים הם ולולא שמתחרט מנדרו מעיקרו אין זו חרטה גמורה לבטל הנדר אבל כל דבר שאסר ע״ע שלא מחמת עצמו של דבר הנדור אלא קנס בעלמא קיל משאר נדרים לפי שאין תכלית כוונת הנודר מחמת עצמו ואפילו בחרטה דהשתא סגי להו לומר שמעכשיו מתחרט על מה שאסר על עצמו עכ״ל והוא בתשובת הרשב״א סי׳ תנ״א:

וכתב הר״ש בר צמח על מי שתפסה אשתו כל נכסיו והבריחתם ולא רצתה להחזירם לו עד שיגרש אשתו שנייה ויאסור אותה עליו וכן עשה ובא לישאל לחכם שיתיר לו יש לעיין שאינו יכול להתחרט מעיקרא כי היה חפץ בנדרו עד שתחזיר לו נכסיו וכיון שחל אפילו שעה אחת אינה חרטה אלא מאותה שעה ואילך כבר האריך הרשב״א בתשובה וכתב דלא בעינן חרטה מעיקרא אלא בנדר שעיקרו מחמת עצמו כנודר מן היין שרוצה לגדור עצמו וכו׳ אם כן בנדון זה בחרטה דהשתא עד כאן לשונו:

(יג) ומה שכתב ואם אינו מתחרט צריך לבקש לו פתח לומר לו אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר ונמצא הנדר נעקר מעיקרו כבר נתבאר יפה בדברי הר״ן שכתבתי בראש סימן זה וכך הם דברי התוספות והרא״ש ז״ל:

(יד) ומה שכתב וכיצד הוא הפתח כגון שנדר על דבר א׳ ומפצירין בו הרבה שישאל עליו וכו׳ נראה דהיינו עובדא דההוא דאתא לקמיה דרבה בר רב הונא א״ל אילו היו י׳ ב״א שיפייסוך וכו׳ ובספרים דגרסי׳ קסבר אין פותחין בחרטה וכן פי׳ הרא״ש דקסבר רבה בר רב הונא דאין פותחין בחרטה ולכך הוצרך לבקש לו פתח זה ולפ״ז צ״ל שהיו אותם י׳ ב״א מפייסין אותו עכשיו ופתח לו פתח שאם היו מפייסין אותו בשעת הנדר לא היה נודר כן נראה מדברי הרא״ש ז״ל בפירושיו שם וכך הם דברי רבינו וכתב הרא״ש דפתח זה לא הוי נולד כי מצוי הוא שיקפידו קרוביו ואוהביו של אדם על מה שנדר:

(טו) ומה שכתב ואפילו פתח שמגוף הנדר הוי פתח כגון שהדיר פלוני מעכשיו אם יעשה דבר פלוני וכו׳ פשוט בגמרא פרק ארבעה נדרים (נדרים כג.) ואשמעינן רבותא דסד״א דכיון דהאי אדעתא דהכי נדר שאם יעבור הלה על תנאי יאסר בנכסיו קמ״ל דאפי׳ הכי פתחינן ליה אילו היית יודע שהיית עובר על תנאיך כלום היית נודר ואם אמר לאו הוי פתח מעליא:

תניא בתוספתא דנדרים פ״ה הנודר מן הבית ומן העלייה וקודם לנדרו נודע שנפלו לו בירושה או שניתנו לו במתנה אמר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ה״ז מותר ולישנא דקודם לנדרו נודר אינו מכוון דאם כן היאך יאמר אילו הייתי יודע שכן וצריך לפרש נודע שקודם נדרו נפלו לו בירושה וכו׳ ודע שרש״י פי׳ בפ׳ הדר פותחין בחרטה צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהיה לו פתחון פה לומר לדעת כך לא נדרתי ואילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר ונמצא נדר נעקר מאליו ומ״ד אין פותחין סבר דאין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקרו אף ע״פ שאינו מוצא לו טעם עקירה וכיוצא בזה פי׳ בפרק נערה המאורסה והוא ז״ל גורס ר״ג סבר פותחין בחרטה ור״נ סבר אין פותחין ובפרק ד׳ נדרים כתב קסבר אין פותחין בחרטה שאין חכם רשאי לפתוח ולומר לו נדרת אדעתא דהכי אלא הנודר הוא יתחרט תחילה יפתח ויאמר לו לא לדעת כן נדרתי והוא פותח תחילה בחרטה: א״ל לבך עלך. כלומר ועומד אתה על דעת ראשונה שרצונך עדיין באותו נדר א״ל לא כלומר מתחרט אני אלמא דקסבר פותחין בחרטה:

אם היו י׳ ב״א כו׳ שאם פתחו לך בחרטה כשרצית לנדור כלום נדרת א״ל לאו קסבר אין פותחין בחרטה. ולכך א״ל כה״ג דכיון דאמר אילו היו י׳ ב״א וכו׳ דמיעקר עקר לנדריה ולא הוי נדר כלל ולכך פותח בחרטה הוא אבל בעלמא אין פותחין והתוס׳ בפ׳ הדר חלקו על גירסתו ועל פירושו וכתבו דגרסינן ר״ג סבר אין פותחין בחרטה ור״נ סבר פותחין ופירושו כמ״ש לעיל והמרדכי כתב בסוף פ׳ שבועות שתים בתרא בשם ר״מ מסקינן בפ׳ ד׳ נדרים פותחין תחילה בחרטה ומוכחא כולה שמעתא התם דהוא בחרטה בעלמא כלומר כדו תהית או לבך עלך וא״צ למצוא לו פתח שיתחרט וכן מוכח בסוף פ״ב דנדרים (כ.) ולא כמו שפירש״י בפרק הדר ור״י בכור שור פי׳ ג׳ חרטות הן אחד שנולד דבר שלא היה בעולם ואף לא מסיק אדעתיה דאינש שיבא וכיון דאינו מצוי אנן סהדי דאפי׳ הזכירו לו בשעת הנדר היה עושהו ולפיכך אין פותחין בנולד כזה דאפי׳ אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר אין בכך כלום ויש חרטה שהדבר בא לעולם בשעת הנדר אבל לא היה יודע שהיה בעולם וכשידע אמר אילו הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר מתירין לו שלא היה אדם בשעת הנדר ואדעתא דהכי לא נדר אבל הוא ישמור עצמו שיאמר אמת שאם היה יודע שכן לא היה נודר שאם ישקר ומתיר לו אין ההתרה היתר ועובר על בל יחל ולכך היו אומרים לו חכמים כדו תהית כלומר ברור הוא שאתה תוהא על הנדר והשלישי דבר שאינו בעולם אבל רגיל לבא ובהא פליגי אמוראי איכא מ״ד אין פותחין [בזו דחשיב ליה נולד] כיון דלא היה בעולם ואיכא מ״ד פותחין בזו דכיון דהוי ליה לאסוקי אדעתיה כמאן דאיתיה בעולם דמי ולא הוי נולד. ראיתי גדולים שאומרים שא״צ לומר אלא מתחרט את והוא אומר כן ומתירין לו משום דאמרי׳ דא״ל לבך עלך ושרייה קסבר פותחין בחרטה ואומר שלא א״ל יותר ול״נ שאחר שמצא פתח החרטה א״ל לבך עלך כלומר הזהר שלא תשקר וא״ל לא ושרייה ודייק התלמודא מן הלשון דמשמע נהפך לבך לאחר שעת הנדר שאירע הדבר אחר הנדר אלמא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה ומש״ה דייק קסבר פותחין בחרטה והאריך שם המרדכי בראיות שהביא ר״י בכור שור לדבריו ואחר כך כתב בשם ר״מ כלשון הזה אף ע״פ ששיטת התוס׳ וסוגיא דעלמא להתיר נדרים בלא פתח אלא בחרטה בעלמא כדו תהית ותו לא גם ראיתי רבותי נוהגים כן ונהגתי אחריהם כן עד עתה חוזרני כדברי רבינו יוסף שלא להתיר שום נדר בלא פתח וחרטה והרבה גימגומים מתיישבין לפי דבריו והמחמיר תע״ב עכ״ל:

והרמב״ם ז״ל כתב בפ״ו מה״ש כיצד מתירים יבא הנשבע לחכם או לג׳ הדיוטות ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו שיהא עתה לא הייתי נשבע והחכם או גדול הג׳ אומר לו וכבר נחמת והוא אומר לו הן חוזר ואומר לו שרוי לך וכו׳ ואחר כך כתב מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו ובא לב״ד לקיים שבועתו אם ראו ב״ד שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו ושקיום שבועה זו גורם לעבירה ולקטטה פותחין לו פתח ונושאין ונותנין עמו בדבר ומודיעין לו דברים שגורמת שבועתו עד שיתנחם אם ניחם בדבריהם מתירין לו ואם לא ניחם ועמד במריו ה״ז יקיים שבועתו כיצד נשבע שיגרש את אשתו וכו׳ אם אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נשבע מתירין לו ואם אמר אף על פי כן לא נחמתי ורוצה אני בכל זה אין מתירין לו עכ״ל ומתוך דבריו אלה משמע לי שהוא ז״ל מפרש כדפירש״י בפ׳ ד׳ נדרים דמ״ד אין פותחין בחרטה היינו לומר שאין חכם רשאי לפתוח ולומר נדרת אדעתא דהכי אלא הנודר הוא יתחרט תחילה ויאמר לו לא לדעת כן נדרתי והוא פותח תחילה בחרטה וזה שכתב יבא הנשבע ואומר אני נשבעתי וכו׳ ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה וכו׳ שנראה בהדיא שהנשבע או הנודר בעצמו יפתח פתח לעצמו אבל החכם אינו פותח לו פתח בתחילה דקי״ל כמ״ד אין פותחין בחרטה ומשום דאשכחן מתני׳ טובא דתני דפותחין בחרטה דתנן (נדרים סו:) פותחין לאדם בכבוד עצמו ובניו וכו׳ פותחין בימים טובים ושבתות פותחין לו מן הכתוב שבתורה לפיכך פי׳ דהנך שאני שיש בהם דבר מצוה ומש״ה אף על פי שהיה רוצה לקיים שבועתו ב״ד פותחין לו כדי שיתחרט ויתירו כצ״ל לדעת הרמב״ם כתב הר״ש בר צמח קבל עליו חרם ונידוי לעשות דבר פלוני בלי שום פתח היתר וחרטה מתירין לו שאין החרם צריך לא פתח ולא חרטה וכ״כ הרמב״ן במשפטי החרם והרשב״א בתשובה וראיה מדאמרינן בפ״ק דנדרים (ז:) שמעה לההיא איתתא דאפקא הזכרת ה׳ לבטלה שמתה ושריא לאלתר והרי לא היה שם לא פתח ולא חרטה ומה שצירף לזה היתר שאמר בלי שום פתח היתר וחרטה אינם ג׳ דברים אלא פתח היתר חד וחרטה חד ואת״ל שלשה הם ישאל תחילה על שקיבל עליו שלא יתיר חרמו ואח״כ יתירו לו החרם עכ״ל וראיה זו שהביא מההיא איתתא איני מכיר דמה ענין המנדה לאחר על שעבר עבירה למי שמקבל עליו נידוי לעשות דבר פלוני:

(טז) ופותחין לאדם בכבוד עצמו כגון שנדר לגרש את אשתו וכו׳ עד ונמצא שאין הנדר נעקר מעיקרו הכל משנה בפרק ר״א אומר פותחין (נדרים סו.) וגרסינן בירושלמי פרק הנזכר ר׳ מנא נדר וסליק לגבי רבי שרי אמר אילו היית יודע שהבריות רחקין מינך דאת נדרא נדר היית א״ל לא ושרא ליה וטעמא דאין פותחין לו בכבוד המקום ופותחין לו באילו ידעת שהיית עובר על לא תקום וכו׳ כתבו הרא״ש והר״ן דהיינו משום דמצוה אחת כי הנך לא חמור להו לאינשי כולי האי ואי אפי׳ אדעתא דהכי היה נודר לא ישקר לומר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר אבל היכא שמזכירין לו כבוד המקום אין לך שיעיז פניו לומר שאפי׳ היה יודע שהוא מיקל בכבוד המקום היה נודר ולפיכך מ״ש רבינו אין פותחין בכבוד המקום לומר אילו ידעת שאתה עושה עבירה בנדרך לא היית נודר אינו מכוון דאם כן אמאי פותחין באילו ידעת שהיית עובר על לא תקום וכו׳ והא הנך עבירה נינהו אלא כך נ״ל דאין פותחין בכבוד המקום לומר אילו היית יודע שהיית מיקל בכבוד המקום כדאמרינן בספרים שהוא כנודר בחיי המלך כלום היה נודר או שאומרים אילו היית רע בעיני המקום כלום היית נודר שהנודר נקרא רע לפני המקום מהטעם הנזכר. ודע דבטעמא דמתניתין איפליגו אמוראי בגמרא אביי אמר דטעמא משום דאם כן אין נדרים ניתרים יפה ורבא אמר דטעמא משום דאם כן אין נדרים נשאלים לחכם כלומר דפתיחה דכבוד המקום שייכא בכל הנדרים ואם יפתחו לו בכבוד המקום כשידור פעם אחרת לא יבא לחכם להתיר לו אלא יפתח זה הפתח לעצמו והתורה אמרה לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ויש לתמוה על רבינו שכתב טעמו של אביי והשמיט טעמו של רבא דהא קי״ל הלכה כרבא לגבי אביי וי״ל דכללא דהלכה כרבא לא איתמר אלא כי פליגי לענין דינא אבל היכא דלא פליגי אלא בטעמא דמילתא כי הכא לאו משום דטעמא דאביי מסתבר טפי ומתניתין נמי מתיישבה לדידיה שפיר טפי מלרבא כדמוכח בגמ׳ מש״ה נקטיה:

(יז) ומה שכתב ומטעם זה נמי אין פותחין בההיא דאילו ידעת שהיו ממשמשין בפנקסך וכו׳ עד ולא בההיא דכל המקיימו כאילו הקריב עליו בפ״ד ולישנא דגמ׳ (כב.) הכי איתיה אילו ידעת דפותחין פכקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת ופי׳ הרא״ש מן השמים פותחין פנקס מעשיו ומדקדקים בהם בשביל שהוא מרשיע לידור א״נ שהוא מחזיק עצמו צדיק ובוטח שיוכל לקיים נדרו ולא יכשל בו: כל הבוטה. מלשון לבטא בשפתים: כאילו הקריב עליו קרבן. על הבמה. והטעם משום דהנך עבירות חמירי טובא ולא חצוף לומר שאפי׳ ע״ד כן היה נודר אבל לא תקום וכו׳ לא חמירי כולי האי ומפני כך לא נמנע מלומר האמת אפי׳ אם היה נודר ע״ד כן ואיתא תו בגמ׳ לא פתחינא בהא דאמר שמואל כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע ולא חשש רבינו לכתבה משום דמהנך דכתב משתמע:

(יח) ומה שכתב ואין פותחין בכבוד אביו ואמו מה״ט נמי שאינו חצוף וכו׳ משנה בפרק רבי אליעזר דנדרים (נדרים סד.):

(יט) ומה שכתב ומה״ט אין פותחין לו בכבוד רבו ירושלמי כתבוהו שם הרא״ש והר״ן ז״ל.

(כ) ומה שכתב אבל פותחין בדברים שבין אביו ואמו משנה שם ומפורש בגמרא (שם) טעמא אליבא דאביי משום דכיון שהחציף פניו להדיר אביו ואמו גם בשעת חרטה אם אין לו חרטה גמורה יחציף פניו ויאמר שלא היה מניח בשביל כבודם:

(כא) ואין פותחין אלא בדבר ההווה וכו׳ אבל אין פותחין בדבר הנולד וכו׳ שם במשנה ועוד אר״א פותחין בנולד וחכמים אוסרים כיצד אמר קונם שאיני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר וכו׳ קונם לבית זה שאני נכנס ונעשה ב״ה אמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה ב״ה לא הייתי נודר ר״א מתיר וחכמים אוסרים ופי׳ הרא״ש וחכמים אוסרים דטעמא דחרטה משום שע״י חרטה נעקר הנדר מעיקרו ובדבר שאינו מצוי אינו נעשה נדר טעות מעיקרו כי בשביל זה לא היה מניח מלידור כי היה סבור שלא יבא לעולם שיעשה סופר ת״ח שהכל צריכים לו ובגמרא מ״ט דר״א דאמר קרא כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך פי׳ שמשה נדר לשבת במדין ושלא לשוב למצרים ופתח לו הקב״ה פתח שאם היה יודע שימותו שונאיו לא היה נודר והא מיתה נולד הוא מכאן שפותחין בנולד ורבנן סברי הנהו מי מייתי והא אמר רבי יוחנן וכו׳ אלא אמר ר״ל שירדו מנכסיהם ופי׳ הרא״ש ועניות לאו נולד הוא דשכיח וכן אמרו בירושלמי משמע דהא דאמרו רבנן אין פותחין בנולד היינו דוקא דלא שכיח אבל בנולד דשכיח פותחים וכ״כ הראב״ד בהשגות וכן כתבתי לעיל בשם המרדכי וכ״כ סמ״ג דעת התוספות שכתבו בפ׳ אף על פי (כתובות סג:) אהא דאמר ר״ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת וא״ת והלא אסור לפתוח בנולד דאמרינן בפ׳ רבי אליעזר דנדרים כיצד אמר קונם שאיני נהנה לפלוני ונעשה סופר כו׳ וי״ל דהכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול עכ״ל ומיהו בעינן שיהא שכיח טובא כדי שיפתחו בו דהא מיתה אף על פי שהיא מצויה קא אמרי רבנן דאין פותחין בה משום דמשמע להו דלא שכיחא טובא ולא אמרו דפותחין אלא בעליות משום דשכיח טובא טפי ממיתה וטעמא דמילתא דכיון דאותו נולד שכיח טובא אמדי׳ דעתיה שאילו היה מעלה בלבו נולד זה היה נמנע מלידור וכיון שלא נדר אלא מפני שלא העלה דבר זה באותה שעה הו״ל כנדר טעות אבל כשאין הנולד שכיח טובא אפי׳ אם היה מעלה על לבו אותו נולד לא היה נמנע מלידור בשביל כך דכיון דלא שכיח טובא היה אומר בלבו שמא לא יבא לעולם ותמיהא לי מילתא דהא חזינן דמיתה מצויה בכל יום ואין לך מילתא דשכיח טפי מינה והיכי חשוב לה תלמודא מילתא דלא שכיח טובא וי״ל דנהי דשכיחא מ״מ למות שונאיו בחייו לא שכיח טובא דהא אשכחן דוד המלך צווח ואומר (תהלים ל״ח:כ׳) ואויבי חיים עצמו א״נ כ״כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא דאף על פי שזה בחור וזה זקן הא כמה גמלי סבי טעיני ממשכי דהוגני (סנהדרין נב.) וכיון דשקולים הם לא חשבינן מיתה דאידך בחיי זה שכיחא וכתוב בתשובות להרמב״ן דהא דקי״ל דמיתה הוי נולד אפי׳ היה חולה ביותר חשיב נולד משום דרוב חולים לחיים. וא״ת כיון דטעמא דפותחין בנולד דשכיח היינו משום דהוי כנדר טעות אם כן לא הוי מצרכי לישאל לחכם עליו דהא חד מד׳ נדרים שהתירו חכמים הוא נדרי שגגות י״ל דכנדר טעות הוי אבל לא נדר טעות ממש דנדרי שגגות דתנן היינו שיש בעיקר הנדר שגגה גמורה כאומר שאין אשתי נהנית לי שהכתה את בני או שגנבה כיסי ונמצא שלא הכתה ושלא גנבה א״נ שיש אונס גמור כגון שהפסיקו נהר או חלה בנו דזה מן הסתם כמתנה בנדרו אבל כל שאין בעיקרו שום שגגה ושום אונס אלא שנדר משופי הלב אם יש לו פתח של אונס ושל שגגה הרי נדר זה חל שאין כאן שגגה גמורה ולא אונס גמור ומ״מ יש לו היתר בשאלה לחכם הואיל ויש לו עכשיו טעות אונס שהוא מתחרט מחמת אונס קצת שהיה לו ועכשיו עבר והיינו דפותחין לו בחרטה דלבך עלך או בפתח שגגה דאילו היית יודע כך כתוב בתשובה להרמב״ן סימן רע״ג ועפ״ז יתבארו דברי רבינו שמ״ש ואין פותחין אלא בדבר ההווה כלומר בדבר ההווה ורגיל דהיינו דשכיח טובא דכל כה״ג אין שם נולד עליו אבל אין פותחין בדבר הנולד ומתחדש אח״כ כלומר אין פותחין במילתא דלא שכיח טובא אלא שנולד ונתחדש אח״כ כלומר שהוא דבר חידוש שאינו דבר רגיל והווה כגון אומר שאיני נהנה לפלוני וכו׳ לפי שעל ידי פתח נעקר הנדר מעיקרו כדפרישית ופתח כזה אינו עוקרו שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור כיון שאינו מצוי כלומר דכיון דלא שכיח טובא לא ימנע מלידור אף על פי שיעלה על לבו משום דמימר אמר שמא לא יבא מה שאין לומר כן היכא דהוא שכיח טובא וכמו שכתבתי הלכך הו״ל נדר טעות ושרי ודקדק רבינו לכתוב לפי שע״י פתח נעקר הנדר מעיקרו וכו׳ לומר בנדר שהוא ניתר ע״י פתח עסקינן כלומר שאינו מתחרט מנדרו אלא ע״י פתח ואילולי הפתח לא היה מתחרט ובהא הוא דאמרינן אין פותחים בנולד שאינו מצוי הרבה לפי שע״י פתח זה אתה בא לעקור הנדר מעיקרו ופתח כזה אינו עוקרו שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור כיון שאינו מצוי אבל כשהוא מתחרט מעצמו אין מדקדקין בדבר שהרי הוא עוקרו מעיקרו שאומר כעס היה בלבי באותה שעה ועכשיו עבר ממני ואני מתחרט וכמו שכתב הוא ז״ל בסימן זה וכתבתי שכן דעת המפרשים וכ״כ הראב״ד גבי הא דפותחין בנולד בפ״ו מה״ש והרמב״ם ז״ל כתב פ״ו מה״ש כלשון הזה אין פותחין בנולד כיצד נשבע שלא יהנה מפלוני ונעשה סופר העיר הואיל ולא ניחם על שבועתו אין פותחין לו בדבר זה אפי׳ אמר הוא מעצמו אילו הייתי יודע לא הייתי נשבע אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה זה סופר אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירים לו וכן כל כיוצא בזה עכ״ל ונראה שכתב כך מפני שהוקשה לו מההיא דפרק אף על פי דא״ל ר״ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת והא התם נולד הוה ואין פותחין לו לכך תירץ דשאני התם שניחם הנודר ונהפכה דעתו דהא ודאי ניחא ליה לבן כלבא שבוע שנעשה ר״ע גברא רבה וליתהני מיניה ומש״ה אהני ליה פתחא דנולד וכי תנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכא שעדיין לא ניחם אלא רצינו שלא יהנה ושלא יעשה זה סופר ונראה שהוא ז״ל אינו מחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי דאם כן לא הוה שתיק מיניה וצ״ל שהוא ז״ל מפרש דכי אמרינן בגמרא ורבנן סברי הנהו מי מייתי וכו׳ אלא שירדו מנכסיהם לאו למימרא דפתחא דנולד דעניות פתח ליה אלא היינו לומר דנדרא מעיקרא ליתיה כי בשעה שנדר כבר מתו אותם האנשים כלומר שירדו מנכסיהם וכן פי׳ הקונטרס ומיהו תמיהה לי על שיטה זו דמפליג בין היכא דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה אם כן מאי מייתי ר״א ממשה הא איהו היה ניחא ליה דלימותו הנך גברי וליהדר איהו למצרים ודמי לההיא דר״ע עם בן כלבא שבוע ושמא י״ל דר״א לא מייתי אלא לומר דכיון דאשכחן שם נולד בעלמא דפותחין בו מיניה ילפינן לכל נולד דמ״ל לפלוגי בינייהו ורבנן אהדרי ליה דאין משם ראיה דהתם לא הוה נולד אלא נדר בטעות וכדפרישית. וסמ״ג כתב אחר דברי הרמב״ם וז״ל ודוקא בנולד שאינו מצוי ותדיר אבל בנולד המצוי ותדיר מסיק בפרק ד׳ נדרים דפותחין וכמו שכתבתי פסק רבינו משה וגם רא״ם פסק דההיא דאין פותחין בנולד זהו כשאינו מתחרט אלא מנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אפי׳ בנולד דלא אסיק אדעתיה בטל הנדר וראיה מההיא דכדו תהית ולבך עלך שלא חקר אם חוזר בו מחמת נולד שאינו מצוי ומטעם זה אינו מקשה בפרק ד׳ נדרים בכמה מקומות והא אין פותחין בנולד עכ״ל ונראה שסמ״ג מפרש כשאינו מתחרט אלא מנולד ואילך דקאמר רא״ם לאו למימרא שאינו מתחרט מעיקרו כלל דאם כן מאי איריא נולד אפי׳ אינו נולד נמי כל שאינו. מתחרט מעיקרו אין מתירין לו וכמו שנתבאר לעיל אלא היינו לומר דאף ע״ג דהשתא שנולד דבר זה הוא מתחרט מעיקרו אילו היה יודע שיולד דבר זה לא היה נודר מ״מ כיון שרצונו היה שלא יולד הדבר ושיתקיים נדרו אינו מתחרט אלא מנולד ואילך מיקרי ואין פותחין בו וכדברי הרמב״ם ז״ל. ולפיכך כתב וגם רא״ם פסק וכו׳. כתוב בתשובה להרמב״ן סימן רע״ג אפשר לומר דאף על פי שאין פותחין בנולד פתחים הוא דאין פותחין אבל פותחין בחרטה מחמת נולד וסברוני שגם מורי ה״ר יונה היה אומר כן עכ״ל.

וממה שכתבתי לעיל בשם ר״י בכור שור והר״מ יתבאר לך שהן חולקין על כל הני רבוותא וסוברים דאין פותחין כלל בחרטה דמחמת נולד:

(כב) ואע״פ שאין פותחין בנולד פותחין בתנאי נולד ומפרש במסכת נזיר כגון נזיר שנדר קודם שחרב הבית וכו׳ מימרא דרבא בפרק ב״ש דנזיר (נזיר לב:) ופסקו סמ״ג ואיני יודע למה השמיט הרמב״ם דין זה דהא משמע דליכא מאן דפליג עליה דרבא בהא:

(כג) צריך הנודר לפרט הנדר קודם שיתירנו לו החכם פלוגתא דאמוראי בפרק השולח (גיטין לה:) ופסקו התוספות והרשב״א והר״ן והמרדכי כמ״ד צריך לפרט הנדר וכתבו דכן משמע בירושלמי דנדרים פרק השותפין דגרסינן התם ההוא דאתא לקמיה דרבי יודן א״ל התר לי נדר א״ל מאי נדרת א״ל נדרית דלא מרווחנא א״ל וכי עבדין כדין א״ל לצחק בקוביא קאמינא א״ל ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט הנדר דאי לאו דפרטת לנדר התרתיהו לך ע״כ ומשמע דלא מסתייה שיפרט הנדר שנדר אלא שיפרט גם כן על מה נדר וכ״כ רש״י בפרק השולח צריך לפרט הנדר הנשאל לחכם על נדרו צריך לפרט היאך נדר נדר הזה וכי מפרשה קמיה דליתומים נדרה וכן נדרה אם נהניתי מכתובתי כלום לא שרי לה וגם מה דיהיב בגמ׳ טעמא דצריך לפרט הנדר משום מילתא דאיסורא כתב שמא על דבר איסור נדר כגון על גיבוי כתובה וכגון יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אעבור עבירה פלונית ובא להתיר את נדרו סתם ורוצה לעבור העבירה וכ״כ הרשב״א בתשובה שצריך לפרוט הסיבה שנדר בשבילה והוא העיקר בדבר שאין עיקר הפרט אלא כדי שלא יתירו לו מה שנדר להתרחק מן האיסור או מן הגזל כההיא דפרק השולח וכההיא דירושלמי דנדר דלא מרווחנא וכתב עוד מסתברא שאפי׳ פרט לאחד משלשה המתירים די לו שצורך הפרט אינו ד״ת עד שנא׳ גזירת הכתוב הוא שיפרוט בפני ג׳ המתירין אלא חששא דרבנן הוא ליזהר ברמאין וכל שמקצת המתירין יודעין באמתו של ענין די בכך וכ״ש אם אותו היחיד חוזר ופורט בשמו להם כמו שפרט הוא לפניו דלא גרע ממתורגמן שמתירין על ידו כמו שאמרו בירושלמי ע״כ:

כתב הריב״ש בתשובה סימן תנ״ב דלדבר איסור אפי׳ דרבנן אין מתירין לו וראיה מהירושלמי הנזכר שהרי שחוק הקוביא נראה בפרק זה בורר (סנהדרין כד:) דאפי׳ איסור דרבנן אין בו אלא לפי שאינו עוסק בישובו של עולם ואפ״ה לא התיר לו כתב הרא״ש שם בפסקיו אהא דקאמר קסבר צריך לפרט הנדר שאם לא פרט הנדר אין התרתו התרה וכ״כ הרשב״א גם כן שם דכל שלא פרט הנדר אפי׳ בדיעבד אינו מותר. וכך הם דברי ריב״ש בסימן ש״ע:

וכתב בתשובת הר״ר דוד כהן דאפשר שאם לא הודיע למתירין שנשבעו ע״ד חבירו והתירו לו מותר:

[בדק הבית: ואין כן דעת הריב״ש וכמו שאכתוב בסי׳ זה:]

(כד) כתב הרמב״ם שצריך הנודר לבא לפני החכם כשיתיר לו ואינו עושה שליח לישאל על נדרו בפ״ז מהלכות שבועות וטעמו מדגרסינן בפ״ק דנדרים (ח:) רבינא הו״ל נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי א״ל בעל מהו שיעשה שליח להתרת אשתו א״ל אי מיכנפין אין אי לא מיכנפין לא וסובר הרב ז״ל דבבעל דוקא היא דאיבעיא לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן דאינו נעשה שליח והכי מוכח בירושלמי בפרק נערה המאורסה דגרסינן התם מהו להתיר ע״י תורגמן ומסיק דמתירין ע״י תורגמן ומדבעינן אי מתירין ע״י תורגמן מכלל דפשיטא לן דע״י שליח אין מתירין ואפי׳ למאי דמסקינן דע״י תורגמן שרי דוקא תורגמן משום דבעל דבר נמי תמן קאי אבל ע״י שליח לא:

וכתב הריב״ש בתשובה סימן ש״ע שכן הכריע הרא״ה וכ״כ הגהות מיימון בפ״ו מה׳ שבועות וכ״כ בהגהות מרדכי דקידושין שהשיב מהר״ם לא אוכל להתיר לך אם לא תבא בעצמך כי ע״י שליח אין להתיר כדאמרינן פ״ק דנדרים והרא״ש כתב בשם רא״ם דאפי׳ שליח א״צ רק שידע החכם שהנודר מתחרט יכול להתיר לו אפי׳ בלא דעת הנודר דהתרת חכם הויא כהפרת בעל ותניא בסוף קידושין (פח:) אישה הפרם וה׳ יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ולא מצינו חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם אלא בלשון והאי עובדא דרבינא הכי הוה שאשתו אמרה לו שיתיר נדרה והוא הלך לפני רב אשי ושאל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו להביא הדברים לפניו שלא מדעתה וכן הורה רבינו שמשון דאם שלח חרטת נדרו לחכם דמתיר שלא בפניו והביא ראיה מההיא דהפרת בעל דסוף קידושין עכ״ד הרא״ש ז״ל והר״ן כתב דעת הרמב״ם ודעת רבינו שמשון ולא הכריע והרשב״א כתב בתשובה סימן תקנ״ד מסתברא לן שמתירין ע״י שליח כי מה שהתירו בפ״ק דנדרים בבעל לרבותא נקטוה לומר לך שאפי׳ ע״י הבעל שיש לחוש שמא יוסיף מדעתו מפני שהיא אשתו ולפיכך אסור בדכנפינהו איהו ואפ״ה אי מיכנפי שרי וכ״ש באיניש דעלמא ולא עוד אלא כנפינהו איהו שרי דודאי לא יוסיף דבר מדעתו עכ״ל וז״ל הריב״ש בח״א סימן י״א במה שכתב רבינו שמשון ששולח אדם חרטתו בכתב ידו לב״ד והם מתירים לו וכן הסכים הרשב״א נוכל לומר דאף אם נאמר דע״י שליח לא בכתב ידו שרי משום דכיון דכתב ידו הוא עדיף מע״י שליח ועוד ראיתי בשם רבינו שמשון דכל שהחכם יודע שהנודר מתחרט וחפץ בהיתר החכם מתירו שלא מדעת הנודר ומותר אבל מדברי הרמב״ם נראה שלעולם אין מתירין שלא בפני הנודר וצ״ל שראוי לחוש לדבריו ועובדא דבת יפתח יוכיח עכ״ל:

(כה) אין מתירין את נדרו עד שיחול וכו׳ בסוף נדרים פלוגתא דתנאי לענין הפרת הבעל (פט.) ופלוגתא דאמוראי לענין התרת חכם (צ.) ופסקו הרא״ש והר״ן כרב פפא דאמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר כלום אא״כ חל הנדר וכן כתב הרשב״א בתשובה שהנשבע שלא ידבר עם אחותו אם תנשא לפלוני שאין החכם יכול להתיר עד שתנשא לאותו פלוני ויחול הנדר וכתבתי תשובה זו לקמן גבי נדר ע״ד רבים ויש מצוה בהתרתו וכ״פ הרמב״ם ז״ל בפ״ו מה״ש וז״ל מי שנשבע על דבר ונשבע שלא יתיר שבועה זו וניחם ה״ז כשאל על השבועה האחרונה תחלה שנשבע שלא יתירו לו ואח״כ ישאל על הראשונה נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אח״כ שאם ישאל על שבועה זו ויתירה יהיה אסור לשתות יין לעולם וניחם ה״ז נשאל על השבועה הראשונה ומתירה ואח״כ ישאל על השנייה שאין מתירין נדר או שבועה שעדיין לא חלו לפיכך אם היה עומד בניסן ונשבע שלא יאכל בשר ל׳ יום מר״ח אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר נשבע שלא יהנה לפלוני ושלא יהנה לחכם שישאל לו שבועה זו ישאל על הראשונה ואח״כ ישאל על השנייה נשבע שלא יהנה לפלוני והרי הוא נזיר אם ישאל על שבועה זו ישאל על שבועתו תחילה ואח״כ על נזירותו וכן כל כיוצא בזה עכ״ל.

וכתב רבינו כל זה בס״ס רכ״ט:

ומה שכתב נשבע שלא יהנה לפלוני שלא יהנה לחכם שישאל לו וכו׳ וכן מ״ש נשבע שלא יהנה לפלוני והרי הוא נזיר אם ישאל על שבועה זו ברייתא בסוף נדרים (צ.) וכתב הרשב״א בתשובה סימן תר״ח דבהפרת הבעל וכן בהתרת חרמי ציבור אינו צריך שיחול הנדר שלא אמר אלא בהיתר זקן כמו שמפורש בשילהי נדרים וכ״כ הריב״ש סימן קפ״ה וקפ״ו בשמו ורבינו ירוחם כתב בשם ה״ר יונה דדוקא בתולה בזמן משום דממילא חייל והר״ן חילק בע״א וכתבתי בס״ס רל״ד אצל אמרה קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך:

ובמנדה עצמו על תנאי כתב הרשב״א סימן תר״ח שאין מתירין לו עד שיחול הנידוי:

[בדק הבית: והרא״ש כתב בתשובה נידוי שנידה על תנאי יכול להתירו אף על פי שלא חל:]

כתב הריב״ש בסימן רפ״ב על מי שקבל עליו בחרם לעשות דבר פלוני תוך שנה ה״ז כמי שנשבע שמכאן ועד זמן פלוני יעשה דבר פלוני שמעתה חלה השבועה ומחוייב לעשות הדבר ההוא שנשבע עליו אלא שאינו עובר על השבועה עד שיעבור הזמן ובכגון זה מתירין קודם הגעת הזמן ואין ממתינין עד שיגיע הזמן ויעבור על השבועה כתוב בתשובה להרמב״ן סימן רע״א על אחד שנדר שאם לא יפרענו חמיו קודם פסח שלא יהיה חג העצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אין מתירין לו נדרו עד העצרת דלא חשיב חל הנדר עד שיגיע זמן איסורו וכתב דמעיקרא היה סבור דכיון שהגיע הפסח ולא פרעו חל הנדר מיקרי ומתירין לו אף על פי שלא הגיע זמן איסורו אלא שאחר כך חשש שמא לא מיקרי חל הנדר עד שיגיע העצרת שהוא זמן איסורו והאריך בפי׳ הסוגיא דבפרק אלו נדרים שדין זה תלוי בה ותמיהא לי דכיון דמשום חששא הוא דאמר הכי הא איכא למיחש דילמא משהגיע פסח מיקרי חל הנדר וטפי עדיף למישרי ליה בההוא עידנא מלהמתין עד עצרת שכבר עבר על נדרו ומשום ספיקא הו״ל למימר דלישרו ליה תרי זימני חד בתר פסח וחד בתר עצרת ושמא י״ל דכיון דקי״ל דחכם עוקר הנדר אפי׳ לא שרי ליה עד שהגיע זמן איסורו לא הוי עובר על נדרו. אחר שכתבתי זה מצאתי כן בתשובת הרשב״א וז״ל לכן איני רואה בענינו רק שיכנס בים קודם שבועות אחר שמפרש שדעתו היה לילך בא׳ מהאיים או בחג השבועות ואז יתירו לו את נדרו ואפשר שמותר להשיאו עצה שיתאחר עד שבועות ואז יחול הנדר ויתירוהו נדרו ומשיאין לו עצה זו מפני שלום הבית וכשיתירו נדרו לא ישא עליו עונש הנדר לפי שהחכם עוקר נדר מעיקרו ודמי לההוא גברא דאמר תאסר הניית דעלמא עלי אי נסיבנא אתתא אי לא תנינא וכו׳ אתא רב אחא שבשיה ואנסביה איתתא וכו׳ בסוף נדרים (פט:) וכתב הר״ן בתשובה סימן נ׳ שאין לחכם להתיר נדר שלא חל מפני חשש מכשול הנודר דכיון דלא נתנה תורה לחכם רשות להתיר אלא אם כן חל הנדר מאן אמר לן שבשביל מכשול הנודר יהא רשאי להתירו ושאם התירו יהא מותר כתב הר״ן בתשובה סימן נ׳ על אחד שנשבע ביום ו׳ בבקר שלא יהא בשבת הבאה תוך עיר פרפניא״ן ובעוד יום ו׳ סמוך לשקיעת החמה נתחרט על שבועתו ובא לישאל עליה יראה לי דבכה״ג חל הנדר מיקרי ורשאי חכם להתירו לפי שדעתי נוטה לדעת האומר דכי אמרינן דאין חכם מתיר אא״כ חל הנדר ה״מ בתולה נדרו באם כפלוגתייהו דרבי נתן ורבנן בסוף נדרים בקונם שאני נהנית לך אם עושה אני ע״פ אבא וע״פ אביך וכן נמי קונם שאיני נהנית לפלוני למי שאשאל עליו כיון דאפשר שלא יחול אסור נדרו לעולם אבל תולה נדרו בימים אף על פי שעדיין לא הגיע זמן נדרו אפ״ה חל הנדר מיקרי דנדרא השתא מיהא חייל אלא דמחוסר זמן ואף על פי שהרמב״ם בה״ש כתב דאפי׳ תולה נדרו בימים כל שלא הגיע זמן לא מיקרי חל הנדר אין דבריו נראין דאם איתא א״א דלא לישתמיט תנא למינקט דאין חכם מתיר כה״ג דהוי רבותא טפי מיהו אפילו לדברי הרמב״ם אפשר לומר דבנדון זה חל הנדר מיקרי לפי שכיון שנשבע שלא יהא שבת הבאה בעיר פרפניא״ן שיש בכלל שבועתו שיצא משם קודם השבת וזה תלוי במחלוקת של ראשונים בהא דאמרינן בריש פסחים (ד:) דכ״ע חמץ מו׳ שעות ולמעלה אסור מנ״ל אמר אביי תרי קראי כתיבי וכו׳ ופי׳ רש״י תרי קראי כתיבי דקשו אהדדי וכו׳ ולפי דבריו זה שנשבע שלא יהא שבת תוך עיר פרפניא״ן מכלל שבועתו הוא מחוייב שיצא מעיר פרפניא״ן קודם השבת ולפיכך ע״ש עם חשיכה חל הנדר מיקרי אבל המפרשים פירשו בע״א ואמרו דמיתורא פריך ולא תיקשי תרי קראי אהדדי וכו׳ ולפי דבריהם בנדון זה לא מיקרי חל הנדר דכיון שהם אומרים דמקרא דז׳ ימים משמע שיבערנו ביום א׳ של ז׳ ה״נ אין בכלל שבועתו של זה שיצא מן העיר קודם השבת אלא בתחלת השבת ולפי זה לא מיקרי חל הנדר ולפיכך כיון שהדבר שקול ותלוי במחלוקתן של ראשונים אף על פי שהדבר ברור שמן הספק יש לו לצאת מן העיר קודם השבת כדקי״ל בשל תורה הלך אחר המחמיר אפ״ה איכא למימר דלא מצי חכם להתיר דנהי דאנן מחמרינן עליה דילמא קושטא דמילתא הוא דלא מחייב ואין חכם מתיר אא״כ חל הנדר ומסתברא דהא מילתא תליא במאי דאמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא אי הוי דאורייתא אי דרבנן שהרמב״ם כתב דמדרבנן בעלמא הוא אלא שכבר הקשו על דברי הרמב״ם מדאיבעיא לן בפ״ק דחולין (יא:) וכיון שכן בנדון זה שהוא מחוייב לצאת מן העיר קודם השבת לפי מחלוקת של ראשונים בסוגיא דפ״ק דפסחים הו״ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכיון שמן התורה הוא מחוייב לצאת מן העיר מחמת חיוב נדרו ודאי דחל הנדר מיקרי ואף על פי שאפשר עדיין לפקפק קצת בזה אפ״ה כיון שאפי׳ אינו מחוייב לצאת מן העיר קודם שבת הדברים מטים דחל הנדר מיקרי ושלא כדברי הרמב״ם כמו שכתבתי למעלה וכן נמי אפי׳ לדברי הרמב״ם איכא למימר דהכא חל הנדר מיקרי לפי שהוא מחוייב לצאת מן העיר קודם השבת כמו שמוכחת סוגיא דפ״ק דפסחים לפי דברי רש״י ועוד שאפי׳ הדבר ספק הדברים מטין ונראין דכיון דמדאורייתא הוא דמחוייב חל הנדר מיקרי לפי דעתי בנדון זה שיכול חכם להתיר נדר זה ע״ש עם חשיכה עכ״ל ור״י כתב בשם הראב״ד כדברי הרמב״ם ושהר״מ בר יצחק חולק ואומר דכיון שאינו תולה נדרו בדבר אחר אלא בזמן מתירין אותו מיד שהרי חל מעתה כשיבא הזמן ורבנן קשישי הכי הוו עבדי וכן עמא דבר עכ״ל ומחלוקת זה דהראב״ד והר״מ בר יצחק הובא גם כן בסוף ספר הכלבו וסמ״ק כתב בשם הר״מ דכל נדר דאתי ממילא יכולין להתיר קודם שיגיע יום הנדר וכתב הר״ש בר צמח שדעת הרשב״א בתשובה כדעת הרמב״ם והראב״ד ז״ל ומדברי רבינו ירוחם גבי הפרת אב ובעל ראה שכן דעת ה״ר יונה והכי נקיטינן:

(כו) נדר על דעת חבירו אין לו התרה אלא מדעת אותו שנדר על דעתו בר״פ רבי אליעזר דנדרים (נדרים סה.) תניא המודר הנאה לחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מנה״מ אר״נ דכתיב ויאמר ה׳ אל משה במדין לך שוב מצרימה א״ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה מאלא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה וגם במלך נבוכד נאצר מרד אשר השביעו באלהים מאי מרדותיה אשכחיה צדקיהו לנ״נ דהוה קא אכיל ארנבא חייא א״ל אשתבע לי דלא מגלית אשתבע ליה לסוף הוה מצטער צדקיהו ואתשיל אשבועתיה ואמר. שמע נ״נ דהוו מבזין יתיה שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו אמר חזיתון מאי עביד צדקיהו א״ל איתשלי אשבועתא אמר להו בפניו או שלא בפניו אמרו ליה בפניו אמר להו ואתון מ״ט לא אמרתון לצדקיהו וכתב הרא״ש בפירושו המודר הנאה מחבירו פירש רבי אליעזר ממי״ץ שנדר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו פירוש מדעתו כמו אין חבין לאדם שלא בפניו מיהו אם התירו שלא בפניו מותר כדחזינן בצדקיהו שהיה צדיק גמור שהתיר נדרו שלא בפני נ״נ ואסור לחכם להתירו והם הוצרכו לעשות מפני אימת המלך ולישנא דהמודר הנאה לא משמע כפירושו אלא משמע שנדר ממנו הנאה בפניו וצריך שיתירו לו לכתחלה בפניו ומפרש טעמא בירושלמי מפני החשד ומפני הבושה כלומר כדי שלא יחשדנו שמזלזל בנדרו וגם צריך שיתייבש בפניו בהתרה וכשהוא בפניו מתירו בע״כ ואין צריך דעתו עכ״ל וכיוצא בזה כתבו התוס׳ שם אבל בפסקיו שם כתב פירוש רא״מ וכתב עליו ומקשים מהא דפריך בפרק השולח (גיטין לה:) גבי אלמנה וליחוש דילמא אזלא קמי חכם ושרי לה והא אין מתירין אלא בפניו והיא נדרה ליתומים ומתרצינא דבדיעבד הויא התרה ועוד היה אומר ר״ת דא״צ בפניו היכא שהנודר עשה מדעתו ולא מחמת טובה שעשה לו אלא דוקא דומיא דמשה דמחמת הנדר נתן לו יתרו בתו וכן צדקיהו היה מסור ביד נ״נ להרגו כדי שלא יתגלה קלונו וע״י השבועה הניחו ודוקא כה״ג בעי בפניו וכן מוכיח בפ׳ אלו נאמרים (סוטה לו:) דא״ל פרעה ליוסף זיל אתשיל אשבועתך ולישנא דהמודר הנאה מחבירו לא משמע כפירוש זה מיהו צריך לפרש כן מדמייתי עלה ההיא דצדקיהו ובירושלמי פ׳ השותפין איכא המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו מפני החשד או מפני הבושה וההיא משמע כפשטיה שנדר ממנו הנאה בפניו:

וכתוב בתשובות הריב״ש בח״א בסי׳ קפ״ו על טעמי הירושלמי איכא בינייהו דללישנא דמפני הבושה כל שאין הנדר לתועלת חבירו אלא שנדר בפניו מתירין לו שלא בפניו ולאידך לישנא דכל שלא בפניו איכא חשדא וכן נמי לטעמא דמפני הבושה אין מתירין לו שלא בפניו אף אם יודיעו ההיתר לחבירו ולטעמא דמפני החשד די בכך ולכ״ע כל שאין הנדר להנאת חבירו אלא בפניו לבד מתירין לו שלא בפניו ויודיעוהו ההיתר וכן נמי בפניו מתירין לו אפי׳ בע״כ ובתשובה להרמב״ן סימן רמ״ח כתוב מסתברא לי דבכ״מ שאמרו בפניו לא בפניו ממש ובמעמדו אמרו אלא בידיעתו וכטעמא דירושלמי שאמרו משום חשד ובסימן ר״נ כתוב מה שאמרו שנשאלין שלא בפניו כל שמת כדין אמר ולא עוד אלא אפי׳ ניים כל שהודיעוהו הרי הוא בפניו שאין הטעם אלא מפני החשד כמו שאמרו בירושלמי וזה שמת לא יחשדוהו שאינו ובסימן רמ״ט כתוב על ראובן שנשבע ע״ד שמעון שלא יתעסק בסחורה שלא ברשותו ונפטר שמעון אם הממון שמתעסק בו ראובן הוא של שמעון או שיש לו שותפין או זכו האחר ואינו פטור כשנפטר שמעון עד שישאל על שבועתו מדעת באי כח שמעון דלתועלת שמעון וממונו היתה ואף על פי שנפטר שמעון לא עלה על דעתו שיהא זה אסור לעולם אבל אם אין זכות לשמעון באותו ממון ולא היתה השבועה לתועלתו נשאל ואפי׳ שלא בפניו ובלבד שיודיענו כדי שלא יחשדוהו והוא בתשובת הרשב״א ז״ל וכתב ריב״ש בתשובה דלטעמא דמפני הבושה הוא דאין מתירין אלא בפניו דוקא בנדר שהוא לתועלת חבירו ולהנאתו דאז שייך האי טעמא אבל נדון דידן שאין השבועה לתועלת הקהל לא ומדברי הרשב״א בפרק השולח נראה שהיה גורס הנודר לחבירו אין מתירין לו אלא בפניו והקשה ממנה על הא דפריך גבי אלמנה ליחוש דילמא שרי חכם וכתב שיש מתרצים דבדיעבד מותר ותדע מדסמך צדקיהו על מה שהתירו לו סנהדרין וכטעמא דפירשו בירושלמי מפני חשד או מפני הבושה ואם כן לכתחילה צריך אבל בדיעבד לא זו היא דעת ר״ת והראב״ד השיב עליו מדאמרינן בנדרים גבי צדקיהו אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר ואם בדיעבד מותר הרי לא בזה ולא הפר וי״ל דכיון שיש חילול ה׳ הוא והם פשעו ויש מי שתירץ דלא אמרו אלא במודר הנאה מחבירו או שנשבע להנאתו כגון שבועתו של צדקיהו ושל משה אבל כאן מה הנאה יש ליתומים דהא מכיון שנשבעת נשבעת ואפי׳ באה להחזיר להם הממון איסורא במקומה עומד לפיכך מתירין לה שלא בפניהם וכתב הרמב״ן נראה דיש מי שגורס המודר הנאה מחבירו בפניו והכי איתא בתוספתא ובירושלמי ולפי גירסא זו ל״ק הכא דפעמים שהיתומים קטנים או שאינם שם אבל בתוספות הקשו כיון דאין מתירין אלא בפניו היכי דייק רבי יהודה לקמן דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה מדכתיב ולא הכום כי נשבעו להם נשיאי העדה דדילמא התם משום דאין מתירין אלא בפניו הוא כלומר בפניו וברצונו ותירץ ר״ת דלא אמרו אין מתירין אלא בנדר שנדר מחמת טובה שעשה לו דומיא דמשה וצדקיהו ודייק לה מדא״ל פרעה ליוסף איתשיל אשבועתך אלמא יכול היה להתירו שלא בפני יעקב עכ״ל הרשב״א ז״ל והר״ן כתב רוב דברים אלו בפרק השולח ובנדרים פרק ר״א ובתשובה הסכים לגירסת המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו כלומר אבל אם הדירו שלא בפניו מתירין לו אפי׳ שלא בפניו ואכתוב התשובה בס״ס זה והמרדכי בפרק השולח אהא דאמרו דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה דמשמע אבל על דעת יחיד יש לו הפרה כתב ואף ע״ג דאין מתירין לו אלא בפניו כדאשכחן גבי משה וצדקיהו הני מילי כשנודר בשבילו כשהוא מכריחו כמו יתרו למשה שלא רצה לתת לו בתו עד שנדר וכן נ״נ דחק לצדקיהו והשתא א״ש דקאמר לקמן מ״ט דר׳ יהודה דכתיב כי לא הכום בני ישראל כי נשבעו להם וכו׳ ותימא דילמא טעמא דלא נשאלו על שבועתם משום דאדעתם של גבעונים נדרו ולא מצו להתירם כ״א מדעתם אלא כדפרישית הא דלא מצי להתיר אלא בפניו ה״מ כשאותו הכריחו ונדר לדעתו בין מחמת אהבה בין מחמת יראה אבל הגבעונים לא הכריחו ישראל לידור אלא מרצונם נדרו עכ״ל ודברי רבינו כפירוש רא״ם ואף על פי שכתב הרא״ש דלישנא דהמודר הנאה מחבירו לא משמע כפי׳ זה כבר כתב דמדמייתי עלה ההיא דצדקיהו צריך לפרש כן ואף על פי שכתב דבירושלמי משמע שנדר ממנו הנאה בפניו מ״מ כיון שכתב דבתלמודא דידן משמע כפירוש רא״ם מדמייתי עלה ההיא דצדקיהו משמע דס״ל דהכי נקטינן ולמאי דמשמע דגריס הרשב״א הנודר לחבירו לישנא נמי אתי שפיר לפי׳ זה וכתב הר״ן סימן ס״ה בתשובה שמי שנשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלוני ועבר ויצא מתירין לו אפי׳ שלא מדעתו כיון שאין הנאה שוב למשביע בדבר והביא ראיה מדברי התוספות בפרק השולח אהא דקאמר וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה וכתבתי בסמוך בדברי הרשב״א וכ״כ הרשב״א בתשובה שאכתוב בסימן זה:

(כז) ומה שכתב רבינו ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו וכו׳ הם דברי ר״ת שכתבו המרדכי והרא״ש והרשב״א והר״ן ז״ל וכן פסק סמ״ג ומשמע דהכי ס״ל להרא״ש ז״ל מדהביא דבריו בפסקיו ולא חלק עליהם:

(כח) ומה שכתב ואפי׳ נדר על דעתו בשביל טובה שעשה לו אם בדיעבד התירו לו בלא דעתו הויא התרה כבר נתבאר שזה דעת ר״ת ואף על פי שהראב״ד חלק עליו מפני שהכתוב צוח עליו ומענישו בדבר וצא וראה מה עלתה בו ובהם וכמ״ש הר״ן בשמו מ״מ הרא״ש לא הביא אלא דברי ר״ת אלמא דהכי ס״ל וכ״פ סמ״ג מיהו היינו לענין דינא אבל היכא דאיפשר למיתי לידי חילול השם יש לאסור מפני חילול השם שאין דבר חמור ממנו וכדאשכחן בצדקיהו שנענש הוא והסנהדרין שהתירו לו אף על פי שהיתה מצוה באותה התרה וכמ״ש התוס׳ והר״ן בפרק רבי אליעזר דנדרים שהטעם שהתירו לו הסנהדרין היה לפי שצדקיהו היה מצטער ביותר על שלא היה מגלה הדבר והיה מתבטל ממלאכת שמים ועוד דמצוה על החכמים לעשות רצון המלך ולדבר מצוה עכ״ל ועל כ״ז נענש הוא והם מפני שהיה חילול השם בדבר והרשב״א כתב בתשובה אם נדר או שבועה הוא לתועלת מי שנשבע או נדר לו אין מתירין לו אלא מרצונו ואפי׳ התירו שלא מדעתו ורצונו אינו מותר שהרי צדקיהו שהתירו לו הנביא מקנטרו וגם ר״ת מודה בכך כל שכן מקובל טובה מחמת נדרו כמשה וצדקיהו עכ״ל ואין נראה כן מדברי המפרשים אלא דאפי׳ אם קיבל טובה מחמת נדרו סובר ר״ת שאם התירו לו מותר ומהרי״ק בסימן נ״ב הביא כמה רברבי דס״ל כהראב״ד והרשב״א דאף בדיעבד אינו מותר וז״ל הריב״ש בח״א סימן ש״ע כל שנשבע לתועלת חבירו אין מתירין לו לכתחילה בשום צד שלא מדעתו וכל ב״ד שנזקק לכך ראוי ליסרו ולהוכיחו אבל מ״מ אם התירוהו מותר כדברי ר״ת והוא שפרט הנדר וידע החכם שלתועלת חבירו נעשה אבל אם העלים מן החכם אין התירו היתר דהא קי״ל צריך לפרוט הנדר ובהא אפי׳ בדיעבד לא מהני ומה שכתבתי בשם ר״ת דדוקא בנודר מחמת טובה שעשה לו וכו׳ אין חילוק של הרב מבואר כל הצורך ולא הסכימו בו כל האחרונים וכתב עוד ואם מפני שהטיב לו מצד אחר הנה לפי דעת ר״ת לא נקרא בשביל זה מקבל טובה כיון שלא היתה בעבור השבועה דאל״כ מאי מייתי ראיה מיוסף ליעקב שנשבע לו הרי אין מקובל טובה כמו הבן מן האב אלא שלפי דעתו צריך שיקבל טובה מן המשביע בעת השבועה ובעבור הטובה ההיא יעשנה ואז אין מתירין לו אלא בפניו עכ״ל וכתוב עוד שם אף לדברי ר״ת הנה אתה מקובל טובה מהם ואף על פי שהטובה ההיא אינה נערך מה שאתה מטיב להם וגם שאתה מפסיד מצד אחר שיתנו לך יותר מהמה אין להשגיח בזה והביא ראיה לדבר ובסימן תנ״ג כתב על אשה שנשבעה שלא תנשא כי אם ברצון אחיה ואמה בהסכמה אחת ועתה אחיה מסכים שתנשא לשמעון ואמה אינה מודה בדבר בפרסום מפני יראת קרובה אבל בהחבא אומרת כי כשר הדבר בעיניה כיון שנדרה לתועלת אמה אין מתירין לה אלא בפניה ומרצונה אלא שיש להקל בנדון זה מפני שכתב הרשב״א בפרק השולח בשם ר״ת דדוקא בנדר לתועלת חבירו מפני טובה שעשה לו וכו׳ והביא ראיה מדא״ל פרעה ליוסף אתשיל אשבועתך ואף על פי שאין זו ראיה גמורה ויש לי לדון עליה וגם שלא הסכימו בדין זה כל האחרונים מ״מ כדאי הם ר״ת והרשב״א לסמוך עליהם בנדון זה שהאם עצמה חפצה בדבר אלא שיראה לומר כן בפרסום גם שיש כאן צד מצוה וכמ״ש התוס׳ דלדבר מצוה מתירים ואף על פי שזו קולא יתירא מ״מ בהתאסף יחד שלשת הטעמים מתירים לה וקרוב אני לומר שאף היתר אינה צריכה שהרי בנדר שנדרה לא הזכירה שתסכים אמה בנישואים בפרסום רק שתסכים בהם מרצונה אלא שטוב לעשות בזה היתר ע״י ג׳ עכ״ל ובסימן תס״א כתב ואם יאמר האומר הרי א״א שלא יהיה בקהל איזה יחיד שדרך ההודאות תועלת לו משאר דרכים ואם כן הרי אלו כמי שנשבע לתועלת חבירו שאין מתירין לו אלא מדעתו ואם כן היה לנו לומר שלא יתירום אלא מרצון כל הקהל כאחד הא ליתא שלא נאמר זה אלא במי שנשבע שבועתו ונתכוון לתועלת חבירו כמשה וצדקיהו אבל אלו הנבררים לא נתכוונו לתועלת יחיד אחד בפרט אלא לתועלת כל הקהל וכיון שעתה נתגלה שאין בזה תועלת לקהל הרי אין צריכים דעת אחד בהיתרא ועוד שבנדון זה לא השביעום הקהל ולא שום יחיד מהם אלא הם נשבעו מאליהם ובכגון זה אפי׳ יהיה תועלת לאחרים בשבועתם אין צריך דעת אותם אחרים בהיתרא דלא דמי לשבועת משה וצדקיהו שאותם המקבלים תועלת בשבועתם השביעום ונוסף על זה כתב הרשב״א בשם ר״ת דדוקא בנודר מחמת טובה שעשה חבירו וכו׳ והביא קצת ראיות בזה ואף על פי שאינן מכרעות מ״מ בנדון זה לא סוף דבר שלא קבלו טובה בעד השבועה אלא גם שלא השביעם כלל אלא הם נשבעו מעצמם עכ״ל:

כתב הר״ש בר צמח בתשובה שאכתוב לקמן בסימן זה בנדון זה לא עשתה עמו טובה בהחזרת ממונו כיון דבגזילה בא לידה כתב הר״ש פועל יכול לחזור בו בתוך זמנו ואף על פי שקבל חרם ונידוי לעשות מלאכה כל הזמן יכול לישאל על קבלתו שלא מרצון בעלי המלאכה דהא דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו פר״ת דהיינו דוקא שנשבע מחמת טובה שעשה עמו וכן הסכים הרמב״ן והרשב״א והרא״ש עכ״ל:

[בדק הבית: הלכך כיון שלא עשה בעל המלאכה שום טובה לפועל שמחמתה קיבל עליו בחרם מתירים לו אפי׳ שלא מרצונו ואע״פ שיש להם הנאה בקבלת החרם מתירים לו וכ״כ הרשב״א בתשובה אלא שצריך להודיעו שהתירוה לו ואע״פ שאמר בלי שום פתח היתר וחרטה מתירין לו שאין החרם צריך לא פתח ולא חרטה וכ״כ הרמב״ן במשפט החרם והרשב״א בתשובה וראיה מדאמרינן בפ״ק דנדרים (ו:) שמעה לההיא אתתא דאפקה הזכרת ה׳ לבטלה שמתה ושריא לאלתר והרי לא היה כאן לא פתח ולא חרטה ומה שצירף לזה היתר שאמר בלי שום פתח היתר וחרטה אינם שלשה דברים אלא פתח היתר חד וחרטה חד ואת״ל ששלשה הם ישאל תחילה על שקבל עליו שלא יתיר חרמו ואח״כ יתירו לו החרם עכ״ל:]

ואין דבריו נכונים דאפי׳ לר״ת סתם פועל עושה לו טובה בעל הבית שנותן לו מלאכה שירויח בה פרנסתו:

כתב מהרי״ק בסימן נ״ב אשר כתבת שהאשה שהשבועה נוגעת אליה לא בפניה נשבע נראה לע״ד דמאחר דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה פשיטא דבפני שלוחו חשוב כבפני עצמו של משלח. וגם מ״ש שלא עשה לו אותו יהודי שום טובה וכו׳ אין נלע״ד דכיון דע״י שבועה זו קבלו קידושין עבור האשה פשיטא שלפי שעה היה נחשב לו טובה.

וכתב עוד דכי היכי דהנשבע לחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ה״ה בנשבע לפני שלוחו שאין מתירין לו אלא מדעת (שלוחו) [משלחו] או מדעת השליח עצמו וכתב עוד בסוף אותה תשובה הנודר או הנשבע שיעשה לחבירו דבר פלוני פשיטא דבזה שוו כל הפוסקים לפי הנראה לע״ד דאפי׳ נדר או נשבע שלא בפני חבירו שהנדר או השבועה תלוים בדעת חבירו ואין מתירין לו אלא מדעת חבירו כמ״ש רבינו יעקב עכ״ל:

כתב הרשב״א בתשובה על ששאלוהו ראובן שהשביע את חנוך בנו שלא ילוה מממונו יותר על סך פלוני כ״א ברשות לוי אם בא חנוך לישאל שלא בפני לוי אם יתירו לו והשיב כל בפניו ושלא בפניו שמצינו בכ״מ אינו אלא בפני המשביע כמשה ליתרו וצדקיהו לנבוכד נאצר וי״א שאינו אלא דוקא כשעשה המדיר טובה לנודר ושבועה זו להנאת מדיר כיתרו למשה שעשה לו טובה ושבועה זו להנאתו שלא ירחיק בתו ממנו וכן נ״נ לצדקיהו הא בעלמא לא ואי נמי המדיר את חבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ונחלקו בירושלמי בטעמא דמילתא חד אמר משום בושה וח״א משום חשד וטוב הדבר להודיע ללוי כדי שלא יחשדוהו כעובר על שבועתו עכ״ל:

[בדק הבית: וכתב בא״ח בשם הרשב״א בתשובה שיש מי שאומר שכל שיש הנאה למשביע אע״פ שלא קבל הנשבע הנאה אין לו היתר וליתא אלא אפי׳ בשיש הנאה למשביע כיון שלא קבל הנשבע הנאת בשעת שבועתו יש לו היתר אפי׳ שלא ברצונו והביא ראיה לדבר:]

וכתב עוד מהרי״ק בסימן הנזכר שיש ג׳ חילוקים בענין הנשבע או הנודר לחבירו בפניו האחד שאין לחבירו שום הנאה במה שנדר זה כגון שהדירו בהנאתו או איפכא שאין הלה הסכים באותו נדר כלום ואין לו עסק בו ובזה אפי׳ לכתחלה נשאל עליו שלא מדעת חבירו רק שצריך שיודיעו שנשאל על שבועתו מפני החשד וכו׳ לדברי הרשב״א והשני הוא היכא שחבירו נהנה בנדרו ומסכים בו ואף גם משביעו כגון נדר או נשבע ליתן לו מתנה או לפורעו לזמן פלוני ומ״מ זה הנשבע או הנודר לא קבל שום טובה מזה שבגללה נשבע וזהו שאמרו עליו דבדיעבד אין לכתחלה לא וכן השיב הרשב״א על ראובן שנשבע ע״ד שמעון שלא יתעסק בסחורה שלא ברשותו נפטר שמעון וכו׳ ועוד יש חילוק שלישי והוא היכא שחבירו נהנה באותו נדר או שבועה ומסכים בה וגם עשה טובה עם הנודר או נשבע על כך ובזה הוא שהסכימו הראב״ד והרשב״א דאפי׳ בדיעבד לא הותר עכ״ל וכ׳ לבאר הירושלמי ומה בינו לתלמודא דידן לדעת הרשב״א והרא״ש ז״ל:

(כט) והרמב״ם לא חילק שכתב ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן וכו׳ בפ״ו מה״ש איכא למידק בדברי הרמב״ם דמרישא דלישניה משמע דהא דתני המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מיירי בנודר לחבירו ומסיפא דלישניה משמע דמיירי במודר הנאה מחבירו ונ״ל שהרב ז״ל משמע ליה דפשטא דברייתא איירי בנודר לחבירו מדמייתי עלה דמשה וצדקיהו ולישנא דהמודר הנאה מחבירו משמע שהוא מודר הנאה מחבירו ומפני כך פי׳ דשניהם שוים ובין בזו ובין בזו אין מתירין לו אלא בפניו ומש״ה נקט תנא דברייתא כה״ג כי היכי דלישתמעי ביה תרווייהו ונראה שהוא ז״ל מפרש דנודר לחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו דוקא כשחבירו משביעו אבל אם אין חבירו משביעו אלא שזה נשבע בפני חבירו מתירין לו אפי׳ שלא בפניו ועובדא דמשה וצדקיהו נמי הכי הוה שהשביעום ומש״ה לא היה להם היתר אלא בפני המשביעים אותם אבל אם היו נשבעים מעצמם אין ה״נ שהיו יכולין להתיר שלא בפני יתרו ונבוכד נצר אף על פי שהיו במעמד בשעת השבועה. ותפס הרב ז״ל ברישא דין מי שהשביעו חבירו דהוי כגוונא דמשה וצדקיהו משום דמיניה ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו ונראה שמה שכתב בסיפא דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו כשנדר הנאה בפניו מיירי דומיא דרישא שהוא דבר התלוי בחבירו דינו כאילו השביעו חבירו אבל אם הדיר שלא בפניו מתירין לו אפי׳ שלא בפניו נמצא כללן של דברים שמי שהשביע את חבירו בין שיהיה בדבר הנוגע למשביע בין שיהיה בדבר שאינו נוגע לו וכן הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר הנוגע לחבירו שהוא נשבע בפניו אין מתירים לו אלא בפניו אבל הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר שאינו נוגע לו מתירין לו שלא בפניו כנ״ל לדעת הרמב״ם ז״ל:

(ל) ומה שכתב ואפי׳ היה שמעון קטן או נכרי פשוט הוא דהא יתרו ונ״נ נכרים הוו ואפ״ה אמרינן שלא היו יכולין להתיר שלא בפניהם וקטן לא גרע מנכרי:

(לא) ומה שכתב כדי שידע הנידר וכו׳ פשוט הוא דהיינו כמ״ד בירושלמי דטעמא מפני החשד. ומדקדוק ל׳ הרמב״ם דגבי מודר הנאה מחבירו נתן טעם זה וגבי נודר חבירו לא נתן טעם זה נראה דדוקא גבי מודר הנאה איתמר בירושלמי טעם זה למימרא דכשהיה בפניו מתירין לו אפי׳ בעל כרחו וכן כל שהודיעו מתירין לו א״צ להתירו בפניו אבל בנודר לחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו היינו לומר דאין מתירין לו אלא מדעתו וכמו שפי׳ רא״מ דכיון שזה השביעו אין לו התרה אלא מדעתו ואף על פי שכתבתי דמההוא דמשה וצדקיהו דהוו נודר לחבירו ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו איכא למימר דשם בפניו בעלמא הוא דילפינן מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאף ע״ג דנודר לחבירו אין מתירין לו אלא מדעתו במודר הנאה מחבירו אין טעם לומר דנצטרך שיהיה מדעתו מאחר שלא נדר על דעתו ומ״מ בידיעתו צריך מפני החשד והכי ילפינן כיון דבנודר לחבירו צריך דעתו במודר הנאה מחבירו צריך ידיעתו וכיון דבפניו מתפרש מדעתו ומתפרש בידיעתו נקט בתרוייהו לישנא דבפניו הא כדאיתיה והא כדאיתיה:

ודע שלשון הרמב״ם שהעתיק רבינו אינו מכוון וכך הוא הגירסא הנכונה ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן או קבל השבועה וניחם שמעון וכו׳ וכן אם נשבע ראובן או נדר שלא יהנה משמעון או שלא יהנה בו שמעון וניחם וכו׳ כדי שידע הנודר שהתיר זה נדרו או שבועתו ולפיכך יהנה ממנו או יהנה לו:

כתב מהר״י וויל״א בתשובה סימן קפ״ו אשה שתקעה כף להנשא לפלוני ואח״כ לבשה חרטה מחמת ששנאה אותו מתירין לה תקיעת כפה אם היתה נותנת טעם ואמתלא לדבריה שניכר שיש ממש בדבריה דאפי׳ אשה היושבת תחת בעלה וטוענת מאיס עלי כ׳ המיימוני דכופין להוציא:

כתוב בס״ה דינים שבסוף ספר חזה התנופה מי שנשא אשה שיודע שאינה בת בנים ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה אין יכול להתיר שבועתו שלא מדעתה כדי לקיים מצות פריה ורביה מאחר שכבר ידע שפסקה מלדת ונשאה וכ״ש אם מחמת רוב ממון נשאה שלא חש בעת ההיא למצות פריה ורביה דאיתא בנדרים (סה.) עכ״ל.

וז״ל הריב״ש בח״א סימן שצ״ה לא נסתפק לי אם יש חלות לשבועה זו אפילו היא זקנה בשעת השבועה ונתחייב לישא אשה כיון שאין לו אלא בן אחד אף על פי כן השבועה חלה עליו שהרי כלל בשבועתו זו דברים אחרים שנתחייב שלא יגרשנה ול׳ השבועה הוא שנשבע לקיים כל הכתוב לעיל וכתב עוד שבשבועת הנשים לבד כלל בהם נשים שאינו מצווה עליהם משום פריה ורביה כגון זקנה וקטנה ואילונית ואף על פי שהר״ש בר צמח חלק בזה כמו שאכתוב בסימן רל״ב נראין דברי הריב״ש בטעמא ואח״כ מצאתי תשובה אחרת להר״ש בר צמח וכתוב בה כדברי הריב״ש ובח״ג סימן צ״ט על מי שלא קיים פריה ורביה וקבל חרם ונידוי שלא לישא אשה על אשתו כי אם ברצונה ועבר ונשא אשה אחרת כתב לפי התנאי שהתנה שלא ישא כי אם ברצונה כבר נראה שהיתה כוונתו לרצותה שתתן לו רשות לישא אשה שכבר נראין מענין אשה זו שהיתה קלה בעיניו להתרצות בזה שכבר נשאת לו מתחילה בהיותו נשוי אחרת שהיו לו אז בנים ממנה ע״ד לשמשם ולא ע״ד לפרות ולרבות כי לא היתה ראויה לכך וא״כ כל שפייס אותה בדברים שאשה שכמותה היתה מתרצית בכך ולא נתרצית לו י״ל שהוא אנוס דומיא דמאי דאמרינן בפרק כל הגט (גיטין ל.) גבי ההוא דאמר אי לא מפייסנא ליהוי גיטא וכו׳ אבל אם לא פייס אותה כראוי לפי מראה עיני הב״ד ועבר ונשא שלא ברצונה חל עליו נידוי וחייב לנהוג בו ואין מתירין לו אלא ברצון רבקה כיון שהקבלה היתה לתועלתה כדא״ל קב״ה למשה במדין נדרת וכו׳ ומיהו אם הוא רוצה לגרש את רבקה ולפרוע לה כתובתה אז אחר שגירשה נראה שמתירין לו אפי׳ שלא מרצונה:

כתב ה״ר דוד כהן בתשובה על אשה שהשביעה בעלה סמוך למיתתו שלא תנשא לאיש לאחר מותו ואח״כ נתחרטה ונשאלה למתירים והתירו לה בלי שתודיע להם שבעלה השביעה דמותרת והאריך מאד בכמה חילוקים בדיני התרת נדר ושבועה ולא העתקתים להיותם ארוכה וגם לפי שהיא מצויה ביד כל אדם שכבר הודפסו תשובת הרב הנזכר ז״ל וגם כי יש בה קצת דברים שלא ישרו בעיני:

(לב) ונדר שעד״ר אין לו התרה בלא דעתם אא״כ יש מצוה בהתרתו בפרק השולח (גיטין לו.) אמר אמימר הילכתא אפילו למ״ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה עד״ר אין לו הפרה וה״מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא דהוה פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אישתכח דדייק כוותיה ופירש״י דאדריה שלא ילמד עוד תינוקות: דהוה פשע בינוקי. חובטן יותר מדאי וכתבו התוספות והרא״ש בשם ר״ת דטעמא דלדבר מצוה אית ליה הפרה היינו משום דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה וכ״כ סמ״ג אבל הרשב״א כתב שר״ת ור״ח גורסים כי הא דההוא מקרי דרדקי ודקדק ממנה רבינו תם דדוקא לדבר מצוה שיהא כעין אביהם של תינוקות דשייכי בנדר ומצות דחרטתן שוה דאנן סהדי דכל האבות שלדעתן הודר כולם נתחרטו משום לימוד בניהם דשבשתא כיון דעאל עאל (ב״ב כא.) אבל בנדר שאין אותם הרבים שייכי ביה ולא בחרטתו אין לו התרה ואפי׳ לדבר מצוה לפי שאין חרטת הרבים החורטים שוה להתחרט בענין אחד ופתחו של זה אינו כפתחו של זה וחכם מה דשמע מיפר וחרטה בעי שיתחרט מתחלתו שאם היה יודע פתחו היה מניח מלישבע והילכך רבים שאינם בכלל השבועה איך ישאלו על דבר שאינם מושבעין עליו אלא שלדעתם נדר הנודר ועוד דלמיסר שוינהו ולא למישרי ועוד היאך יתחרטו הם לומר אילו נתגלה פתח זה בשעת הנדר לא היינו מניחין אותו לידור ומאין להן שהיה מניח מלידור בשביל חרטתם וראיה לדבר דלאו כל דבר מצוה אמרו מעשה דגבעונין שהרי אין לך מצוה גדולה כזו (יהושע ט) לא תחיה כל נשמה ואפ״ה לא התירוהו לדעת רבי יהודה (בגיטין מו.) מפני שהודר ברבים כ״ש על דעת רבים ומיהו במסכתא מכות (טז.) בשמעתא דקיימו ולא קיימו משמע לכאורה דאפי׳ בכל מצוה דעלמא אמרו כן וצ״ע עכ״ל ולע״ד נראה שיש לתמוה על אותה קושיא שדקדק ר״ת כן מחמתה דמשמע מתוך דבריו שהרבים שנשבע על דעתם הם צריכים להשאל על חרטתה ועפ״ז הקשה מה שהקשה וזה ודאי לא עלה על הדעת אלא כי אמרינן דיש לה הפרה לדבר מצוה היינו לומר שאף על פי שזה נדר ע״ד רבים לדבר מצוה אית ליה התרה שהנודר בא ונשאל ומתירין לו והכי הוה עובדא דמקרי דדרדקי שהדירוהו בני העיר עד״ר מלהקרות בניהם ואף על פי כן הורה להם רבינא שישאלו על נדרם ולכאורה משמע שהרבים שנדרו על דעתם הסכימו שישאלו על נדרם ואפ״ה אי לאו דלדבר מצוה הוא לא היו הנודרים רשאים לישאל על נדרם משום דנדר על דעת רבים אלים טובא ולית ליה הפרה אף על פי שהרבים שנדרו על דעתם מיתרצים שהנודרים ישאלו עליו אבל לדבר מצוה מהני ריצוי דידהו אבל כל שלא ידענו דעת הרבים שע״ד כן נדרו ואפי׳ לדבר מצוה לית ליה הפרה אלא שמדברי התוספות והרא״ש שכתבתי נראה שאף על פי שלא שאלנו פי אותם הרבים שנדר על דעתם מתירין לו ולא אמרינן שמא אותם הרבים שנדר על דעתם לא יתרצו בהתרה זו אף על פי שהיא לדבר מצוה וכיון שהוא תלה בדעתם נמצא שאין כאן התרה דאנן סהדי דכל לדבר מצוה ניחא להו לרבים משום מצוה ומייתינן לה מההוא מקרי דדרדקי דאדריה רב אחא דהיינו שעשה לבני העיר (פי׳ שכפה לבני העיר מלשון עשו דדי בתוליה) (יחזקאל כ״ג) שהיה להם בנים שידירוהו מלהקרות בניהם וכל אחד מבני העיר הדירו על דעת כל בני העיר בין אותם שהיה להם בנים בין אותם שלא היה להם וכי אהדריה רבינא באו לפניו כל אותם שנדרו ונתחרטו והתיר להם ולא הצריכם שישאלו את כל שאר בני העיר שנדרו על דעתם אי ניחא להו משום דכיון דלדבר מצוה הוא מסתמא ניחא להו והר״ן ז״ל כתב דברים אלו שכתב הרשב״א בשם ר״ת בסגנון אחד ודחה ראייתו וז״ל ר״ת גורס כי ההוא מקרי (דדרדקי) ואומר דלא אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה אלא כעין ההוא עובדא דהו״ל כעין נדרי טעות שהיו סבורים שהתינוקות יצליחו יותר בלימודם במקרי דרדקי אחר ונמצא בהיפך אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמתה אין לו הפרה והביא ראיה מדמוכח רבי יהודה דכל נדר שידעו בו רבים לא יחזור מדכתיב גבי גבעונים ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם וכו׳ אלמא לא היתה הפרה לשבועתייהו ואף על פי שהיה מצוה בהריגתן וברבים לר׳ יהודה כעל דעת רבים לרבנן ולאו ראיה הוא דכיון שחזרו בתשובה לא הוה מצוה בהריגתן כדתניא בפרק אלו נאמרין (סוטה לה:) ולפיכך נראה דכל לדבר מצוה אפי׳ ע״ד רבים יש לו הפרה עכ״ל.

וכ״נ מתשובת ר״י שכתבו הגה״מ בפ״ח מהל׳ תפלה וכתוב בסמ״ג על אחד שהדיר את חבירו מליכנס בביתו על דעת רבים וב״ה בביתו דבר מצוה הוא ויכולין להתיר ואפי׳ לא היה מנין לפרקים מצוה הוא שישתפנו לתפלה ובית אלהים יהלכו ברגש כיון שכבר קבעו מקום לתפלתן וכתב מהרי״ק בסימן נ״ב וכתב הר״ש בר צמח שכן נראה דעת הרא״ש ובנו שלא הביאו סברא זו שאמרו בשם ר״ת וגם הריב״ש כתב בתשובה סימן קפ״ח ותקי״א שהאחרונים דחו דברי ר״ת בזה מההיא דאונס שגירש דאמרינן התם דכיון דדבר מצוה הוא יש לו הפרה אף על פי שנדר על דעת רבים והתם לא שייכי אותם הרבים בנדרו ואין להם ענין בו כלל אלא בכל נדר שיהיה מצוה בהפרתו מתירין אותו אף על פי שהוא עד״ר וכ״נ מדברי הרמב״ם בפ״ו מה׳ שבועות דלכל דבר מצוה יש התרה לנדר שהודר עד״ר וכ״נ מדברי הראב״ד שם וכ״נ מתשובת הגהות מיימן שבסוף ספר הפלאה שכתבו בשם מהר״ם דבלא דעת הרבים שנשבע על דעתם היה אפשר להתיר לו לדבר מצוה לעשות שלום בין איש לאשתו וחמיו כי חקרתי שבע״א א״א להיות שלום ביניהם:

[בדק הבית: וכ״כ הריטב״א פרק השולח והלכתא דע״ד רבים יש לו הפרה ואפי׳ במצוה של דבריהם עכ״ל:]

וכתב הריב״ש בתשובה סימן תס״א ותקי״א דצרכי רבים דבר מצוה הוא והביא כמה ראיות וכתב עוד ואין לך מצוה גדולה מהסיר מכשול שבועות ונזקין מדרך הרבים וכתב הר״ש בר צמח על מי שנשבע על דעת רבים שלא למכור יין ונתחרט שמתירין לו דלדבר מצוה הוא כיון שהוא צורך פרנסתו כדאמרינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן יד.) למזונות כ״ע לא פליגי דשרי כתב מהרי״ק בשורש נ״ב אשר כתבת דחשיב דבר מצוה להשקיט הקטטה אין נלע״ד כלל להחשיב דבר מצוה אלא היכא שא״א למצוה לעשות אותה אם לא בהפרת שבועה אבל בנדון זה שאפשר להתפייס ולקיים השבועה בלא ביטול מצוה מי יימר דרבים יסכימו בחרטה זו עכ״ל וכתב עוד בנודר עד״ר שתלה נדרו בדעתן אין אנו יכולין להתיר אם לא במצוה גדולה ומפורסמת שנדע בודאי שדעת הרבים מסכמת להתיר עכ״ל וכתב עוד די״ל דע״כ לא קאמר ר״ת אלא משום דדלמא לא היה דעתו להתחרט משום מצוה זו וכמ״ש הרמב״ן משמו אבל אם יבא אליהו ויאמר שכך היתה דעתו משעה ראשונה להתחרט משום זו הו״ל הפרה בכל דבר מצוה אפי׳ נשבע עד״ר עכ״ל.

ומדלא הזכירו הפוסקים אם צריך שהרבים שנדר על דעתם יסכימו שישאל הנודר על נדרו נראה דס״ל דא״צ לשאול את פיהם וטעמם כדכתבו התו׳ והרא״ש בשם ר״ת דטעמא משום דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה ואיכא למיבעי היכא דקיימי הנך רבים וצוחי דלא ניחא להו בהתרה זו אף על פי שהוא לדבר מצוה והיה נ״ל דאפ״ה נשאל ומתירין לו דהא ודאי חזקה על כל איש ישראל דניחא ליה בעשיית מצוה והני דאמרי דלא ניחא להו יצרם תוקפם וכמ״ש הרמב״ם (בספ״ב מהל׳ גירושין) הטעם שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני בגיטין לאותם שכופין ואל״כ לא הוו שרי להתיר בלי ידיעת דעת הרבים דהוה לן למיחש שמא לא יסכימו שישאל על נדרו ונמצאת ההתרה בטלה והנדר קיים. אלא שהריב״ש כתב בח״א סימן תקי״א בתשובה על אחד שנשבע ע״ד הקהל גדולים וקטנים והיה בהתרתו דבר מצוה שאם יש מוחים בהתרתו אין מתירין לו שהרי הוא אמר שע״ד כל הקהל הוא נשבע ואין לומר דאף על פי כן אם יסכימו רוב הקהל אין משגיחין על המיעוט שהרי הנודר פירש ואמר גדולים וקטנים שנראה שלא ע״ד רוב הקהל הוא סומך ומש״ה אם הנודר אומר עתה שכוונתו היתה משעה ראשונה לכך יעשו כרצונו אם הוא ת״ח ואף על פי שמפרש דבריו בדבר זו שאין נראה מפשט לשונו נאמן הוא בזה כמו שביארנו במתני׳ דנדר בחרם וכו׳ עכ״ל כתב הרשב״א ח״ג סימן שי״ב שאלת ראובן נשא אשה וילדה לו בנים ומתה והבנים קטנים ואם ישא אשה אחרת נכריה לא תגדל הבנים יפה ולפיכך רצה לישא את לאה אחות שמעון ושמעון זה נשבע עד״ר שלא ידבר לעולם אל לאה אחותו אם תנשא לראובן ובזה נפלה מחלוקת בינו לבין קרובי הבנים הודיעני אם יכול להתיר נדרו לדבר מצוה גדולה כזו לתקנת הילדים ולבטל המחלוקת כ״ש שלא פרט הרבים וכדעת ר״ת. תשובה כדר זה אין להתיר לפי שאין נדר זה חל עד שתנשא אחותו לראובן וקי״ל דאין חכם מתיר עד שיחול הנדר ולפיכך א״א לחכם להתיר נדר זה אלא לאחר שתנשא ואח״כ אפשר שיש לו היתר לדבר מצוה כזו לתקנת הקטנים ולבטל המחלוקת דגדול השלום ולסמוך בשעת הדחק כזה ע״ד הגדולים שהתירו לדבר מצוה ויש להם על מה שיסמוכו במכות (טז.) בשמועת קיימו ולא קיימו ובלבד שלא ילמדו מזה למקום אחר שאין מצוה כ״כ עכ״ל.

ובתשובה אחרת כתב על מי שנדר עד״ר שלא יהנה מאביו ועכשיו מתחרט מסתברא כי בזה נשאל ומתירין לו ואפי׳ לדברי ר״ת דזו מצוה הידועה לכל הוא שהכעס גרם להחציף עצמו לכעוס ולנדור מאביו ובמקום כזה ראוי להתיר שיש לסמוך בשעת הדחק על הגדולים המתירין. ובתשובה להרמב״ן סימן רס״ז על אחד שנשבע עד״ר שלא להיות מהדרים בעיר ליריאה ומושל העיר עיכב את אשתו ובניו ולא נתנן לצאת ואסר לו הרב ז״ל לבא אל ליריאה אפי׳ דרך עראי כל זמן שאשתו ובניו שם ובסוף התשובה כתב כלשון הזה ואל התר נדרך אל תתן לבך כי נדר שהודר ברבים עד״ר אין לו הפרה וכ״ש שבועה עכ״ל.

ויש לתמוה אמאי לא חשיב דבר מצוה שלא יהיה נפרד מאשתו ויהיה לו התרה ואפשר שטעמו משום דחשש לדברי ר״ת דאמר דלא לכל דבר מצוה התירו אלא כגון ההוא עובדא:

ובתשובה הנזכר סימן קק״ע כתוב על אחד שאמר אני מקבל בנדר ע״ד המקום ועד״ר בלא שום היתר ופתח וחרטה ובלא שום הפרה בעולם שלא אבא עם אשתי בבית אחד עד אחר סוכות הבא ואחר כך נתחרט ובא לישאל על נדרו מסתברא שנשאל ומתירין ואף על פי שנשבע על דעת רבים הוא שאין זה עיקר נדר שהרי הוציאו בלשון שבועה שהרי אמר שלא אכנס עמה בבית אחד וכל אעשה ולא אעשה הרי הוא כדבר שאין בו ממש כמו אישן ולא אישן אלא שאסור משום בל יחל מדרבנן כדאיתא בפ״ב דנדרים (דף טו.) וכיון שאין זה נדר אלא מדרבנן משום מצות פריה ורביה פותחין לו פתח ומתירין לו ואפי׳ לדברי ר״ת דאמר שלא בכל דבר מצוה מתירין אלא בכי ההוא עובדא דלא אישתכח דדייק כותיה בכאן מותר דטעמא התם היינו משום דאנן סהדי דדעת הרבים גם כן מסכמת בפתחים וכולי וכאן אנן סהדי דמסכימין לפתחו של זה שלא עשה אלא מחמת כעסו וכיוצא בזה ועוד שהדבר קרוב להיות כתשמישי עליך אף על פי שיש לחלק קצת עכ״ל ובסימן רע״ג כתוב על אחד שמחמת האונס הוכרח לישבע שלא לישא את משודכתו שהיתה אחותו חולה ובקשה ממנו לישבע כן ומסר מודעה בשעת שבועה שמפני שלא תטרף דעת אחותו הוא נשבע כן דין דבר מצוה איני רואה כאן שאין כאן פתחים שכל הפתחים שיש לו כולם בטלים דאדעתא דהכי והכי נדר באותו שעה כדי שלא תטרף דעתה ואפי׳ ת״ל שימצא פתח לנדרו מחמת שמתה שיאמר אילו הייתי יודע שמתה לבסוף בין הכי ובין הכי לא הייתי נודר. לא היא חדא דאנן סהדי דאפי׳ לחיי שעה היה חושש והדין עמו ועוד דהא קו״ל דמיתה נולד הוא ואף על פי שהיתה חולה ביותר:

[בדק הבית: אלא שאפשר לומר דאף ע״ג דאין פותחין בנולד פתוחי הוא דלא פתחינן אבל פותחין בחרטה מחמת נולד וסבורני שגם מורי ה״ר יונה היה אומר כן:]

ואף על פי שאין פותחין לעולם לא בפתחים ולא בחרטה בנדר שהודר עד״ר ואפי׳ לדבר מצוה אלא ממש בכענין ההוא מקרי דרדקי וכדעת ר״ת מ״מ במקום הזה ראוי לעשותו סניף וכדי שלא ילמדו הרבים לטעון כן בכל נדריהם וכאילו שאמרו חכמים פותחין להם פתח ממקום אחר וכולי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואפי׳ נשאל על שבועתו הראשונה לא אזלא מצוה דמצוה היא לשארית ישראל שלא יעשו עולה ולא ידברו כזב וגם שלא לבייש בנות ישראל בתכלית ההכלמות שהוא יותר מש״ד ואין לך מצוה גדולה מזו ושלא לשים דמי מלחמה בשלום ושלא יהיו משפחות מתגרים זו בזו ע״כ וכבר כתבתי בסמוך שהרמב״ם והראב״ד והר״ן סוברים דלכל דבר מצוה יש התרה:

ותשלים תשובה זו אכתוב לקמן בסימן זה. כתב הר״ש בר צמח בשם הרשב״א נדרים שלא חלו אין דעת הרבים מעלה ולא מוריד להחמיר עליהם ונתבאר כן בתשובת הרשב״א שכתבתי לקמן בסימן זה וכתב הרשב״א דה״ה לעל דעת המקום וכל זה פשוט. כתב הר״ן בפרק השולח שהראב״ד כתב דכי אמרינן עד״ר אין לו הפרה לא אמרו אלא בנשבע לדבר מצוה אבל לדבר הרשות יש לו הפרה וחזר בו מסוגיא דפרק אלו הן הלוקין (מכות טז.) והא דנדר שהודר עד״ר לית ליה התרה לדברי הרשות נראה בהדיא מדברי רבינו דהיינו דוקא בלא דעתם אבל אם הם מסכימין שישאל על נדרו ה״ז נשאל ומתירין לו אף על פי שאין מצוה בדבר וכ״נ מדברי המרדכי שכתב על האי מימרא דאמימר וז״ל כיון דהיא תליא דעתה בדעת הרבים לא מצי מיפר לה חכם אם לא שהרבים נמי נתחרטו וכתב עוד דעד״ר אין לו הפרה משום דצריך דעת רבים להפר הואיל ונדר על דעתם וסתמא אין דעתם להפר עכ״ל משמע הא אם אמרו בפי׳ שדעתם להפר אית ליה הפרה.

וכתב עוד בפי׳ והיינו כשאומר לרבים על דעתכם אני נודר וכו׳ ואם היה לפנינו והיתה דעתם שוה להפר יפר אלא לא משמע כן מדברי הרשב״א ז״ל שכתב שם דטעמא דעד״ר אין לו הפרה היינו משום דהיתר שע״י חכם אינו ניתר אלא ע״י פתחים ועד״ר אין לו פתחים משום דפתחו של זה אינו כפתחו של זה עכ״ל וגם סמ״ק כתב בשם ר״י מה טעם נדר עד״ר אין לו הפרה מפני שאין חכם מתיר אלא על ידי חרטה או פתח של נדר טעות ועד״ר אין לומר כן מפני שאין חרטתם שוה אבל לדבר מצוה כולם מסכימין ונתחרטו בדעת אחד עכ״ל משמע מדבריהם שאף על פי שהרבים מסכימים שישאל על נדרו אינו נשאל כל שאינו לדבר מצוה מפני שאין חרטתם שוה דזה מתחרט מטעם זה וזה אינו מתחרט מאותו הטעם אלא מטעם אחר. וכן כתב בתשובה להרמב״ן סימן רפ״ח ובתשובת הגה״מ דסוף ספר הפלאה כתב שיש להסתפק בדבר וז״ל הריב״ש בח״א סימן שצ״ה מה שכתבת בעל ד״ר שצריך שיפרוט הרבים ההם כמ״ש בשם ר״ת יש חולקים ואומרים דדוקא כשאינו מזכירם אז אין מתירין לדבר הרשות כי אם לדבר מצוה דמסתמא מסכימין הם בהיתר אבל כשמזכירם אז מתירין אפי׳ לדבר הרשות כל שהם מסכימין בהיתר ובודאי שאין דברים אלו נכונים כמ״ש הרמב״ן במשפט החרם אבל היה אפשר לומר דבכל ענין אין מתירין ורש״י לא בא אלא לומר דאף כשמזכירם וידענו מי הם והם נסכמים בהיתר אין מתירים וכ״ש סתם וכ״נ ממה שנהגו הציבור להזכיר בחרמיהם על ד״ר סתם ומ״מ אף לדברי ר״ת בנדון זה כיון דעל דעת רבים ראמור בגמרא ר״ל כשמזכירם אף ע״ד רבים המוזכר בשטר זה ר״ל שהזכירם בשעת שבועתו עכ״ל:

[בדק הבית: ובתשובה אחרת ח״ג סימן שי״ט כתב הרשב״א חכם שנדר לתלמיד ללמדו הלכה ג״פ ואם יעבור יאסור בבשר ויין ומצא התלמיד קשה לשמוע ונפרד ממנו ונהג איסור בבשר ויין לפי שהנדר היה על דעת רבים והשיב שר״ת אמר שלא לכל דבר מצוה אמרו להתיר נדר על דעת רבים אלא על מצוה שהכל מסכימים שלא על דעת כך נדר והיינו דקאמר כי הא דההוא מקרי דרדקי אבל אחרים אומרים דה״ה לכל דבר מצוה ומ״מ ה״נ מצוה שהכל מסכימים בה הוא שאין המסגף עצמו יכול לעמוד על התורה ועל הסברא והכא לפי טבעי בני אדם יש אוכל פת במלח ומתעדן כדניאל וחביריו שאמרה תנה לנו מן הזרעונים ונהיה טובים ויש מתמוגגים כשאינם יושבים על סיר הבשר וכל אחד יעשה לפי מה שימצא בטבעו ומה שאמר שהתנאי היה שלא יוכל לפטור זה את זה כדין אמרת שאין הנדר תלוי בכתיבת השטר אלא במה שגמרו בלבם והוציאו בפיהם אלא שאין באותו לשון אלא שלא יוכלו להתיר זה את זה אבל ע״פ חכם יכול להתיר ובלבר שיתרצה חבירו בפניו או בידיעתו:]

ואין דבריו אלו מוכרחים לומר שלשון השטר יתפרש כלשון הגמרא:

כתב הר״ן בפ׳ השולח דהא דנדר שהודר על ד״ר אין לו התרה היינו לומר שאין חכם מתירו כל שאינו לדבר מצוה אבל בעל מיפר נדר שהדירו אשתו על דעת רבים ואפי׳ לדבר הרשות וטעמא משום דכיון דאינו תלוי בדעתה שהרי הבעל מיפר אפי׳ בלא חרטה דידה כשם שאין דעתה מעכבתו להפר כך דעת הרבים אינה מעכבתו וכ״כ התוס׳ והרא״ש והרשב״א והמרדכי שם וכ״כ סמ״ג וכתבו רבינו בסימן רל״ד וכתב עוד הרא״ש דאפשר שאפי׳ אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לידור ע״ד אחרים אינו כיון דסתם אשה ע״ד בעלה היא נודרת ותלה הכתוב הפרתה בבעל יכול הבעל לחזור ממה שנתן לה רשות:

(לג) ואין נקראים רבים בפחות מג׳ בפרק השולח (גיטין מו.) אהא דאמר רב יהודה כל נדר שידעו בו רבים יחזיר בעיא בגמרא וכמה רבים רב נחמן אמר ג׳ רבי יצחק אמר עשרה ונראה מדברי התוס׳ והרא״ש והר״ן דהלכה כרב נחמן לענין נדר שהודר ע״ד רבים דהוי בג׳ וכ״כ הרא״ש בפי׳ בפ׳ שבועות שתים בתרא ואכתוב לשונו בסמוך בס״ד ושם אכתוב דיש סוברים דע״ד שנים מיקרי עד״ר ודעת הרשב״א בתשובה כדעת הרא״ש דעד״ר הוי ג׳:

(לד) ומה שכתב וכגון שיפרוט אותם ע״ד פלוני ופלוני ופלוני וכו׳ כ״כ התוס׳ והרא״ש והרשב״א בפרק השולח בשם ר״ת וכתבו דכל שמפרט אותם אפי׳ שלא בפניהם נמי הוי עד״ר אבל הר״ן כתב רבים היינו ג׳ ובין שנשבע לפניהם ואמר להם על דעתכם או שאמר ע״ד פלוני ופלוני או שאמר סתם עד״ר כולהו הני גווני עד״ר מיקרי ואין לו הפרה וכ״ד הרמב״ם בפ״ו מה״ש אבל רש״י כתב דע״ד רבים כך יאמרו הרי אנו מדירים אותך על דעתינו וכ״כ רבינו האי בתשובה ובתוס׳ כתבו בשם ר״ת דעד״ר היינו ע״ד פלוני ופלוני אפי׳ שלא בפניהם אבל עד״ר סתם לאו כלום הוא וכל זה אינו במשמע אלא אפי׳ עד״ר סתם אין לו הפרה וטעמא משום דכל שנשבע ע״ד רבים אלימא מילתא וא״א לה שתהא ניתרת עד כאן לשונו. וכן כתב הרשב״א בתשובה וז״ל אע״פ שכתבנו בשם ר״ת שאין דעת רבים אלא בפורטם אין אנו עושים מעשה על זה כדבריו והרא״ש כתב בתשובה כלל י׳ דברי ר״ת הלכה למעשה דלא מיקרי עד״ר אלא כשמפרט אותם אבל אם אמר עד״ר ולא פרט אותם יש לו התרה:

וכתב מהרי״ק בסימן קפ״ב חוששני לזה משום נשבע עד״ר שהרי כל אחד מארבעתן ע״ד חביריו שהיו ג׳ נשבע כי כשהסכימו כולם לישבע איש אל אחיו וכל אחד נעשה כעושה טובה לחבירו כדפרישית אלא שמעט אני חוכך בדבר ממ״ש הרמב״ן בחרמי צבור שלו וכולי:

(לה) וכתב בספר המצות בשם ר״ת שאם נדר בפני ג׳ אפילו לא פרט אותם וכולי כ״כ בכלבו שכתב הר״פ בשם ר״ת וכו׳ וכ״כ מהרי״ק בסימן נ״ב שמצא גם בתוספות שיטה פרק השולח בשם ר״ת וכתב דמשמע שאינו מחלק בין נשבע מעצמו להיכא שהשביעוהו ג׳ דבכל ענין כשאמר בפני ג׳ עד״ר סתם אמרינן דע״ד אותם רבים שהם בפניו קאמר ומיהו כתב שרבינו האי והמרדכי חולקים בדבר ומצריכין שיאמר על דעתכם אני נודר ומיהו כתב מ״מ מודה אני בזה דשמא יש לומר דע״כ לא פליגי רבינו האי והמרדכי על ר״ת אלא בנדר דלא שייכי הני רבים בגויה ולא קבלו שבועתו או נדרו אבל היכא שמשביעים אותו ג׳ כי הכא והאחד נעשה שלישי לאשר הדברים נוהגים אליו והשנים קבלו השבועה ונעשו עדים איכא למימר דבהא מודו כ״ע דהמזכיר רבים אע״פ שלא פירש שמותר מסתמא הנך דשייכי בגויה קאמר ומ״מ אף כי אין אנו מדמים שמא אין לעשות מעשה להתיר שבועה שנייה מצורף הני טעמי דלעיל עד כאן לשונו וכתב עוד בתשובה הנזכר מ״כ בשם ה״ר אביגדור דהא דע״ד רבים אין לו הפרה היינו לכתחלה אבל אם התירוהו מותר ואף כי זה שלא כשיטת רוב הפוסקים מכל מקום ראוי לעשותו סניף לדעת הנזכר לעיל לחזק שבועה שנייה ולבטל ראשונה מאחר שהתירו לו עד כאן לשונו וכ״כ הרשב״א בתשובה דנדר שהודר עד״ר אם התירוהו מותר בדיעבד ואף על פי שיש מגדולי המורים חולקים עליו כדאי ר״ת לסמוך עליו בשעת הדחק. כתב ריב״ש בתשובה סימן תקי״א על מי שהזכיר בשבועתו ע״ד כל הקהל גדולים וקטנים היינו עד״ר דאפילו הסכימו בהיתירו כל אותם הרבים אין לו הפרה ואף לר״ת שאין עד״ר מעלה ומוריד אלא דוקא כשהזכיר הרבים שנשבע על דעתם אין הכוונה שיהיה צריך להזכיר שמותם בפרט אלא לומר שצריך שיבאר מי הם רבים שנדר ע״ד לא שיאמר סתם אני נודר ע״ד רבים אבל כל שביארמהם אף אם לא הזכיר שמותם מהניוהכא כשאמר ע״ד כל הקהל גדולים וקטנים כבר ביאר ע״ד מי נשבע ומה לי אם ביאר אותם בשמם או בענין אחר אף שיש חולקים על ר״ת בזה ואומרים דאדרבה הוא דכשאין מזכיר הרבים אין לו הפרה לדבר הרשות שהרי לא ידענו ע״ד מי נדר ושמא אין אותם הרבים נסכמים בהתרה אא״כ הוא לדבר מצוה דמסתמא מסכימים בהיתר לדבר מצוה אבל כשמזכירים וידענו מי הם יש לו היתר כל שהם מסכימים בהיתר ולדבר מצוה אפילו לא ידענו הסכמתם ואף על פי שהרמב״ן במשפט החרם דחה זה שאפילו נתרצו הם לא מהני מכל מקום ממה שפשט המנהג שהקהלות מזכירים בחרמי תקנותיהם עד״ר נראה שבכל ענין בין באומר כן סתם בין כשכרט אותם כל שתלה נדרו בדעת הרבים חמור ואין לו הפרה אלא לדבר מצוה ועוד שאמר ע״ד ג׳ רבני טוליטולה הוי ודאי עד״ר אף על פי שלא הזכיר בשם העצם הרי הזכירם בשם התואר ובשם מקומם כל שידענו שאין שם אלא ג׳ ואם יש שם יותר מג׳ לר״ת שצריך להזכירם הרי כיון שיש יותר מג׳ הרי לא הזכירם שלא נתבאר על מי ועל מי היתה כוונתו עכ״ל ובסימן ע״ג כתב אף לדעת האומר שצריך שיפרט אותם הנה זה האיש כבר פרט בשבועתו שלשה והוא מה שהזכיר ע״ד המקום יתברך וע״ד המשביע אותו וע״ד דר׳ יהודה ן׳ דהיר:

[בדק הבית: כתב הריטב״א בפ׳ הלוקין על דעת רבים אין לו הפרה פי׳ הרמ״ה כגון שנדר לרבים ואמר על דעתכם אני נודר וכ״כ רש״י בגיטין (גיטין לו.) כגון שמדיר ע״ד רבים ואמרו על דעתינו אנו מדירים אותך וכתב הרמב״ן ומשמע מדבריו שאין נדר ע״ד רבים אלא על דעת שיהא ע״ד רבים ודרבים שם אבל אם אינם שם אינו כלום וכ״כ רבינו האי בתשובה וכן דעת רבינו אלפסי והרמב״ן אבל יש מרבותי שהחמירו שכל שנדר עד״ר אפי׳ שלא בפניהם אין לו התרה לדבר הרשות ומורי הרא״ה היה חושש לפי׳ זה להחמיר אבל רוב רבותינו כפי׳ הראשון והוא הנראה עיקר עכ״ל:]

כתב הר״ן סימן ל״ח שנשאל על ראובן שנשבע לשמעון ולוי ע״ד המקום וע״ד רבים ללכת לגיפר״י ולקבוע דירה בא״י או בסביבותיה ועתה רואה אשתו מסרבת ללכת והשיב מיראי הוראה אני וכ״ש בהיתר שבועה חמורה כזו שראוי לכל בעל נפש לברוח מזה כבורח מן הנחש אבל מה אעשה לפני ב׳ דברים שכל אחד חמור מאד חומר השבועה וחומר עגון האשה ולפיכך אני מוכרח לכתוב דעתי והוא שקרוב אני לומר ששבועה זו אינה צריכה היתר חכם דהו״ל נשבע לעבור על המצוה לפי שאין האיש רשאי להניח אשתו ולילך לו וגם לא להוציאה ממקומה וכ״ת הכל מעלין לארץ ישראל שאני הכא שעל מנת כן נשבע שיכול לדור בדמשק או באלכסנדרי וכיון שאינו רשאי לצאת משם אלא ע״מ לעלות לא״י לא חיילא שבועה וכ״ת יגרשנה יש חרם שלא לגרש וכיון שכן יכולים אנו לסמוך בהיתר שבועה זו על דברי המתירים ולא נחוש לחומר מיעוט האוסרים שזה דבר מצוה הוא שלא להפריד בין איש לאשתו ועוד שאיפשר שאין שבועה זו על דעת רבים שרבינו האי כתב דלא מיקרי ע״ד רבים עד שתהא על דעת רבים וברבים וכן דעת רש״י ורבים ג׳ וזה לא נשבע אלא בפני שנים ועוד שדברי רש״י מוכיחין בפ׳ בתרא דמכות (מכות טז.) דאין נדר על דעת רבים כלום אלא כשנדר לקיים מצוה אבל לדבר הרשות לא ואע״פ שיש מי שחלק עליו מ״מ מודים הם שאין דעת הרבים חל בדבר איסור וזה דבר איסור הוא מהטעמים שכתבתי ואע״פ שנשבע ע״ד המקום אין דעתו של מקום מצורף בדבר שיש בו נדנוד עבירה ולפיכך דעתי מסכמת להתיר שבועה זו ואם קבל טובה משמעון ולוי בשביל שבועה זו צריך שיעשה יכלתו בכל מאמצי כחו שיתרצו הם בהיתר שבועה זו עד כאן לשונו:

[בדק הבית: כתב הריב״ש בתשובה שלפנינו בסימן קצ״ח נראה שזה הנשבע להזמין בתו לנישואין ולא קבע זמן שמיד חל עליו חיוב שבועתו ומעתה הוא חייב להשתדל לקיים שבועתו ושלא יתרשל בה כדי שלא יבוא זמן שלא יוכל לקיימה ואז יעבור או ימות ולא יוכל לקיימו דומיא דמאי דאמרינן בריש נדרים (לג:) האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר:]

(לו) ונדר שנדר מעצמו ע״ד שנים יש לו היתר אפילו בלא דעתם התוספות כתבו בפרק השולח (גיטין מו.) נראה אפילו שנים דבפ׳ שבועות שתים בתרא (שבועות כט.) כשאמר להם משה לישראל הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא ע״ד המקום ועל דעתי כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו ופי׳ שם בקונדריס דהיינו ע״ד רבים ומיהו לפי זה לא היה היתר לחרמות בזמן הזה ונראה דלא אמר משה כן אלא שלא יערימו כדמפרש התם משום קניא דרבא וכן עתה אינם עושים אלא בשביל כך ואם תאמר על דעת יחיד נמי לא יהא לו הפרה כיון דתלה בו נדרו וי״ל דמבטל דעתו משום רבים ולא משום יחיד עכ״ל.

ובפרק שבועת שתים בתרא כתבו כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו הא דאמרינן נדר שהודר עד״ר אין לו הפרה אין ללמוד מכאן דהיינו ב׳ לחוד דדילמא דעת הקב״ה שאני וכ״כ שם הרא״ש כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו יש רוצים לדקדק מכאן דנדר על דעת רבים היינו ע״ד ב׳ כי הכא על דעת הקב״ה ומשה וליתא דרבים בכל מקום הם ג׳ כדאמרינן ימים שנים רבים ג׳ ומהתם גמרינן לנדר שהודר ברבים בפרק שני נזירים (נזיר נז.) אינהו תרי והאי דקאי גבייהו הו״ל ג׳ והו״ל דעת רבים אלמא לא הוי רבים בלא תלתא אלא ע״ד המקום שאני דמצות המקום להשביע על דעתו כדי שלא תהיה להם התרה הילכך חרמות שאנו מחרימים אע״פ שאנו אומרים על דעת המקום יש להם התרה ואין אנו אומרים ע״ד המקום אלא כדי שינהגו בהם חומר יותר עכ״ל.

וגם בפרק השולח כתב וז״ל ע״ד יחיד או ע״ד שנים יש לו התרה בלא דעתם דהא אשה ע״ד בעלה היא נודרת ויכול החכם להתיר את נדרה בלא דעת בעל והר״ן בפרק שבועת שתים בתרא כתב דברי הרא״ש ממש וכתב עוד וי״א דכי אמרינן ע״ד המקום אין לו הפרה בתורה ובמצות לפי שאין הקב״ה לסכם להתירם לעולם אבל בדבר הרשות אפילו ע״ד המקום יש לו הפרה:

כתב בתשובה להרמב״ן סימן רמ״ח שהנשבע ע״ד חבירו שלא בפניו מתירין לו שלא בפניו וטוב להודיעו כדי שלא יחשדהו על שבועתו:

[בדק הבית: כתב רבינו ירוחם בשם המפרשים דמתנה על מנת להחזיר שמת מתנה אפי׳ בשבועות לפיכך אם נשבע ליתן שום מתנה יכול ליתנה כך:]

כתב הר״ש בר צמח על מי שתפסה אשתו הראשונה כל נכסיו והבריחתם ולא רצתה לו להחזירם לו עד שיגרש אשתו שנייה שנשא לפרות ולרבות וישבע על דעת המקום וע״ד רבים שלא להחזירה עולמית אף לדעת ר״ת דאין הפרה לנדר עד״ר לדבר מצוה אלא כגון ההוא מקרי דרדקי אבל למצוה אחרת לא הרי הוא מיקל מצד אחר שכל שלא פרט אותם אפי׳ שלא לדבר מצוה יש לו הפרה והראב״ד ורוב אחרונים לא חלקו בזה ואפי׳ פרט אותם דלרבינו תם אין הפרה אפי׳ לדבר מצוה אלא בכגון ההוא מקרי דרדקי דאנן סהדי שדעת רבים מסכמת בפתח זה שלא נדרו האבות אלא ע״ד שימצאו דדייק כוותיה כאן נמי אנן סהדי שרבים מסכימים בפתחו של זה שלא אסרו אלא מפני האונס ושאחר שתחזיר לו ממונו ישאל על נדרו וכיוצא בזה השיב הרשב״א דמי שנדר ע״ד המקום וע״ד רבים שלא ליכנס עם אשתו בבית אחד דנשאל ומתירין לו מטעם זה וע״ד המקום כבר פירש״י שהטעם שאין לו הפרה הוא משום דהוי כנדר ע״ד רבים והרי אמרנו דע״ד רבים בנדון זה יש לו הפרה וי״א שלא הוזכר ע״ד המקום אלא בקבלת התורה אבל לדבר הרשות כשהם מתחרטים אף הוא מסכים עמהם ולא אמרו ע״ד המקום אלא כדי שלא תהא הערמה בשבועה ובנדון זה נוכל לומר שע״ד המקום הוא בהיפך שלא ע״ד אשתו האונסה אותו הוא נשבע אלא על דעת המקום שיודע דעתו כלומר שהוא אנוס ואף על פי שאסרה בפני הראשונה א״צ להתירו בפניה רק שיודיעוהו מפני החשד וא״צ שתסכים היא בהיתר שהרי כתב ר״ת שאין מתירין שלא מדעת המשביע אלא בשעשה לו טובה ובנדון זה לא עשתה עמו טובה בהחזרת ממונו כיון דבגזילה באה לידה ולא דמי לטובת נבוכד נאצר עם צדקיהו שהיה יכול להרגו בדין אם היה חושש שיגלה סודו עכ״ל:

(לז) נדר שהודר ברבים יש לו התרה כ״כ התוס׳ והרא״ש והר״ן והמרדכי בפרק השולח על האי מימרא דאמימר וכ״פ סמ״ג בשם הגאונים וכ״נ שהוא דעת הרמב״ם שכתב דין נדר שהודר ע״ד רבים ולא כתב דין נדר שהודר ברבים וכתב הרשב״א בתשובה דנדר שהודר ברבים א״צ להתירו בפניהם ודקדק כן מכמה מקומות בפרק השולח וכתב שכך אמרו בתוס׳ ומשמע מדבריו שם דאפי׳ שלא בידיעת אותם רבים התירו לו דדוקא בנודר ע״ד חבירו הוא שאמרו כן אבל במי שלא נדר ע״ד אחר לא: