(ה) והניח אשתו מעוברת – עיין בתשו׳ נו״ב סי׳ ש״ט אודות האשה אשר שהתה עם בעלה שבע שנים ולא ילדה ויהי כאשר חלה בעלה את חליו אשר מת בו והכביד עליו חליו עד שהפקידו בני החבורה שומרים ביום ובלילה כנהוג ואשתו טבלה אז לנדתה ג׳ ימים לפני מותו ובער״ח סיון מת הבעל והניח אח קטן בן ג׳ שנים וכמו ב׳ שבועות אחר מותו פירסה נדה ובט״ו אדר ילדה בת וחיתה יותר מל׳ יום ועי״ז האלמנה מחזקת עצמה בחזקת היתר לשוק והעם מרננים אחריה משלשה פנים הא׳ מאחר שזה שבע שנים שלא ילדה מדוע יקרה לה מקרה חדש שתתעבר קודם מותו א״ו שאחר מותו זינתה ומאחר נתעברה. הב׳ איך אפשר שנתעברה בחיי הבעל הלא סתם מעוברת בחזקת מסולקת דמים והרי ב׳ שבועות אחר מותו פירסה נדה. הג׳ מאחר שג״י קודם מותו טבלה ואז כבר הוי בעלה בתכלית החלישות ובני אדם נכנסים ויוצאים תמיד ובלילה העמידו לו שומר מסתמ׳ לא היתה ביחוד עם בעלה א״כ אם נתעברה מבעלה נתעברה עכ״פ קודם שפירסה נדה דהיינו בערך י״ד יום קודם הטבילה ויהי׳ הזמן שנתעברה י״ג אייר והלידה היתה ט״ו אדר שהוא כבר חודש האחד עשר ואין זה דרך הנשים. והאשה משיבה שבחליו נתייחדה עמו ונבעלה ר״ח אייר ואז נתעברה. והעם מרננים כיון שכבר הי׳ תש כח וחליש מאד בודאי ליכא למיחש להרגל דבר ובפרט שאוכל להתעבר מביאה זו. וכתב בזה תשובה ארוכה והעלה דכל אלה הרינוני׳ אין בהם ממש והיא מותרת בלא חליצה אפי׳ לכהונה ואין לחוש כלל (וע׳ בס׳ יד המלך פ״א מה׳ יבום הל׳ ה׳ מ״ש בזה). וע״ש בסוף התשובה שכ׳ דיש ספק באשה ששמש בעלה עמה ומת בו ביום ונקלט הזרע אחר מותו וילדה ולד חי אף שבני הוא לכל דבר מ״מ לפטור מהיבום צ״ע אולי קרינן בי׳ ובן אין לו בשעת מיתה ומ״מ לענין מעשה אין לחוש לזה ואין להמציא חומרא חדשה ע״ש:
(ו) עד שיודע בודאי כו׳ – עיין בתשו׳ רבינו עקיבא איגר ז״ל סי׳ פ״ט בענין אשה שנתאלמנה והיא מעוברת וילדה כ״ח כסליו והולד מת תוך ל׳ יום ואחי הבעל ההוא במרחק במדה״י ונשים מעידות שהראתה להם קודם ב׳ שבועות שהדדים שלה יש בהם היכר חלב וגם עד א׳ מעיד שראה אותה בר״ח תמוז וכריסה בין שיני׳ ויש לדון דהוי הוכחה דהיתה אז מעוברת ג׳ חדשים והוי ממילא כאילו ידענו דכלו חדשיו ומותרת לעלמא. וכתב דלכאורה ראיה ברורה מסוגיא דיבמות דף ל״ז דקודם ג״ח ליכא הכרת עובר ועכ״פ רובא הוי אך דמשם לא מוכח אלא דאין העובר ניכר בהכרת עין ואכתי י״ל דהכרה ע״י בדיקה מצוי גם קודם ג״ח. אמנם מסוגיא דדף מ״ב מוכח דאפילו ע״י בדיקת דדין עכ״פ הוי רוב דלא מנכר קודם ג״ח. מעתה בנ״ד היה אפשר להקל ע״פ עדות הנשים מבדיקת הדדין ובפרט ע״פ עדות העד א׳ שראה אותה בר״ח תמוז כריסה בין שיני׳ דמכח הכרת עינו נראה דהיתה אז מעוברת ג״ח. ואף דלענין רוב יולדות בני קיימא לא מתירים בלא חליצה מ״מ מותרת מהך רוב (דלא מינכר קודם ג״ח) והוי אפילו תרי רובא כו׳ (לא ידעתי מה יעשה בדברי הטור שכ׳ במפורש דלא משכחת מהך אלא כשפירש ממנה אחרי טבילתה ולא קרב אליה אח״כ וכן מבואר ברש״י
שבת קל״ו ע״א ד״ה לא נצרכא ובה״ג הלכות חליצה ולכל הפחות הי׳ לו להזכיר דבריהם ולפלפל בהם. שוב ראיתי בתשובת משכנות יעקב ס״ס מ׳ שגם הוא ז״ל כ׳ על נדון דידיה דיש צד להקל באם שיתברר בבירור גמור שהוחזקה והוכר עוברה בהיכר גמור ששה חדשים שלימים קודם שילדה כו׳ וכ׳ דאף שכל הפוסקים כתבו שאין ידיעה שכלו חדשיו רק בבעל ופירש עכ״ז יש לנו לסמוך על המבואר בלשון הרמב״ם ז״ל ומדברי הש״ס אין צריך לזה הסכמת הרבה חכמים גדולים שבדור עכ״ד ע״ש. (וע׳ בזה בת׳ בית אפרים סימן קל״ה ובת׳ גליא מסכת סימן י״ג) ואולם יש לדון בנ״ד על נאמנות הנשים ועד א׳ דמפורש בת׳ הרא״ש מובא בב״י דאין אשה נאמנת לומר דכלו חדשיו ובב״י וד״מ מבואר דג״כ עד א׳ אינו נאמן ובנדון זה אין לנו סיוע משום פוסק לחלוק על הרא״ש דמהרי״ף שפסק בעד א׳ מעיד מת יבמך נאמן ליכא ראי׳ דש״ה דעבידא לגלויי וכן מן הרמב״ם וסייעתו דס״ל דעד א׳ נאמן דניתן בן ליכא ראי׳ דגם בזה הטעם דעביד׳ לגלויי וכמ״ש הדרישה הובא בב״ש ס״ק י״ד וכדבריו מפורש בחידושי רמב״ן ב״ב דף קל״ג ודלא כב״ש שהשיג עליו וא״כ לענין עדות שכלו חדשיו דודאי לא מיקרי עבידא לגלויי י״ל דלכ״ע אינו נאמן. והאריך עוד בזה ומסיק וז״ל עכ״פ בנ״ד אם הי׳ פיהק ומת קשה להקל אבל בחלה ומת יש צד גדול להקל ואף בזה צ״ע לדינא עכ״ל (ומ״ש שם בסוף התשובה קושיא עצומה בתוס׳
יבמות ל״ז ע״א. עי׳ בזה בתשו׳ נו״ב סי׳ ס״ט ובנו ב׳ תניינא סימן קל״ז וקל״ח ובתשו׳ ברית אברהם סי׳ צ״ד אות י״ח) וע״ש עוד בסי׳ צ״ח ויובא לקמן סימן קס״ד ס״ז ס״ק ב׳: ועיין בתשו׳ אא״ז פנים מאירות ח״ג סי׳ מ״ה במעשה באשה שהלך בעלה ממנה ביום צום גדלי׳ ונתברר אח״כ שנהרג בדרך בכפר אחד במוצאי יוה״כ והאשה הנ״ל ילדה ביום י״ג אייר וחי הולד י״ב ימים ומת בשנה הזאת היו שני אדרים נמצא שילדה לשמנה חדשים וי״א יום ועל יציאתו מכאן מעידים שני עדים כשרים ועל יום הלידה שהי׳ י״ג אייר מעידים שתי נשים. והאריך לפלפל בחכמה בענין זה ומצדד להתיר האשה הזאת בלא חלוצה ויסוד ההיתר הוא ע״פ תשובת מהר״א ששון סי׳ כ״ו שכ׳ שהלכה רווחת בישראל דעד א׳ נאמן ביבמה והרב מהרשד״ם עשה מעשה והתיר בעד א׳ ביבמה אפילו בניתן לו בן נגד סברת הראב״ד וכתב שכן נהגו אבותינו ואף שהספרדים בהנהגת איסור והיתר נהגו כהרא״ש מ״מ בנד״ז פסקו כהרי״ף והרמב״ם ששם רוב בנין ורוב מנין כו׳ וא״כ גם נשים כשרים בעדות זה דזה כלל גדול דכל מקום שעד א׳ נאמן ה״ה אשה נאמנת כמ״ש הרמב״ם והמגיד פ״ג מהל׳ יבום והב״ש בסי׳ זה ס״ק י״ד מעתה ה״ה בעדות זה שנולד בי״ג אייר נשים נאמנות (ולעיל כתבתי בשם רבינו עקיבא איגר די״ל דאף הרמב״ם וסייעתו דס״ל דע״א נאמן דניתן בן מודו לענין עדות שכלו חדשיו דאינו נאמן ומיהו י״ל דבנד״ז להעיד על זמן הלידה גם הוא ז״ל מודה דשוה הוא עם עדות דניתן בן וק״ל) וא״כ אשה זו ילדה לח׳ חדשים וי״א יום דל חמשה ימים למלאות חדשי העיבור פש לן ששה ימים בחודש התשיעי וכבר כתב הרמ״א שעכשיו נשתנה הטבע ויולדת לתשעה יולדת למקוטעין א״כ אשה זו אינה צריכה חליצ׳ ועוד איכא צד היתר בנ״ד דאף אי לא נאמין לנשים שילדה בי״ג אייר מ״מ הכל יודעים וזוכרים שבתחילת חודש אייר הי׳ עדיין כריסה בין שיני׳ וא״כ הרי דעת הרמב״ן הובא בב״ש סק״ה דשיפור׳ גרים כו׳ והאריך עוד בזה ומסיק דאם הי׳ כאן קצת מקום עיגון ושעת הדחק ראוי לסמוך על הנך עמודי ארץ שא״צ חליצ׳ אך יען שכ׳ הרב השואל שאין כאן שעת הדחק שהיבם גדול ואינו במדה״י מהראוי לחוש לדברי הראב״ד והרא״ש דס״ל דאין עד אחד נאמן בניתן בן כו׳ וממילא בנ״ד צריכה חליצה ע״ש. ושם בסוף התשובה כתב לו חד צורבא מרבנן דקשה הדבר להצריכה חליצה דיש לחוש שמא יבואו עדים כדברי הנשים שילדה בי״ג אייר ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וכמ״ש בש״ע לקמן סי״ב בהלכה היא ובעלה כו׳ בד״א שהיתה פסולה לכהונה או שאמרה במערה היינו כו׳ והוא ז״ל השיב לו דלא דמי דהתם גבי אשה שהלכה היא ובעלה למדה״י או באשה שהלך בעלה וצרתה למדה״י לא נולד הספק אצל ב״ד ואין העדים במקום ב״ד חיישינן שיבאו עדים לאחר זמן אבל בנ״ד שכל העדים אצל הב״ד כו׳ ומסיים שדבר זה פשוט בעיני אין כאן בית מיחוש כלל ע״ש:
(ז) שכלו לו חדשיו – עבה״ט בשם ב״ש שכ׳ ואם אינו בכאן י״ל דחיישי׳ כו׳ ועיין בתשו׳ אא״ז פמ״א ח״ג סי׳ מ״ה שחולק על הב״ש בזה וכתב דנראה ברור דע״כ לא קאמר בה״ג דחוששין שמא בא בצנעא אלא לענין לשוויא ממזר משום דהעמד האם על חזקת כשרות דלא עבדה איסורא אבל בנ״ד אדרבא הרוב מסייע לומר שלא בא דרוב נשים יולדות ולד מעליא למה נחזיק הולד לנפל בשביל חששא רחוקה שבא בצנעה ואפילו גבי לשוויא ממזר כתב הב״י בסימן ד׳ שנראה מדברי הרא״ש שאין דברי בה״ג נראים לו ופשיטא בנ״ד לית מאן דחש ליה ונשתקע הדבר ולא נאמר עכ״ד. ובסוף התשובה שם מבואר דאפילו שלא במקום הדחק אין לחוש לזה ע״ש. גם בספר בית מאיר מסתבר ליה דלא כהב״ש בזה אלא דהכא כ״ע מודים שאין חוששין לביאה בצנעה ע״ש.
(ח) חדשים גמורים – עב״ש וע׳ בספר צלעות הבית שבסוף ספר בית מאיר סי׳ יו״ד שהאריך בזה. ועמ״ש לעיל סי׳ ד׳ סקי״ז מזה:
(ט) י״א דבזה״ז – עיין בתשו׳ אא״ז פמ״א ח״ג סי׳ מ״ה שנסתפק הרב השואל בעובדא שהבעל והחולץ היו ספרדים והאשה אשכנזית לבתר מאן ניזול לדינא בזה אם כהרמב״ם דבעי תשעה חדשים שלמים או כהרב רמ״א דאפילו לא נכנס בחודש התשיעי רק יום א׳ כו׳ וכ׳ שמצא בתשובת הרדב״ז כ״י יבמה אשכנזית שנפלה לפני יבם ספרדי יחלוץ ולא ייבם (וא״כ גם כאן אית לן למיזל לחומרא) ואא״ז ז״ל השיב לו לא ידעתי מאי מספקא ליה דלא דמי כלל לנידון דהרדב״ז כו׳ ועוד מאן לימא דלא עבדי הספרדים בהא כדברי רמ״א שכתב מלתא בטעמא דהחוש מכחיש כלל זה ע״ש:
(י) וכן הוא בכמה דברים – עיין ביו״ד סימן שט״ז ס״ג בהגה ובא״ח סי׳ קע״ג במ״א סק״א.
(יא) ל׳ יום – עבה״ט מ״ש ואם הוא בודאי בן ח׳ כו׳ ועב״ש דלא ברירה ליה לפסוק כן רק שכ׳ כן בדעת הטור ואח״ז הביא דברי התוס׳ דבן ח׳ אינו פוטר אפילו גמרו שערות וצפורן ושהה ל׳ יום עד שיהא בן כ׳ שנים וכן ריב״ש כו׳ וע׳ עוד בב״ש סימן קס״ד סקי״א מזה ועיין בס׳ קרבן נתנאל פ׳ הערל אות י״ז וי״ט שהאריך בזה וחולק שם על היש״ש סי׳ כ״ט ומסיק ולהלכה בסתם ולדות אפי׳ לא נגמרו סימנים כו׳ ע״ש באורך. ועיין בס׳ בית מאיר האריך ג״כ בדינים אלו וכתב בסוף וז״ל ומעתה כללא דנפיק ספק כלו חדשיו גמרו סימנים ושהה ל׳ תנשא לכתחלה: גמרו ולא שהה אם נתארסה לכהן לא תחלוץ. לא גמרו ולא שהה אפי׳ נתארסה לכהן צריכה חליצה ותצא. לא בדקי אם גמרו ושהה ל׳ מבואר בב״ש בשם ט״ז דתנשא. ואם מת תוך ל׳ ולא בדקו על סימניו ונתארסה לכהן לא תחלוץ. כלו חדשיו ודאי כגון בעל ופירש ומת תוך ל׳ תנשא לכתחלה. ואפילו לא גמרו סימניו. בן ח׳ ודאי גמרו סימנים ושהה ל׳ תנשא לכתחלה. חסר א׳ מהן תצא וצריכה חליצה אפילו נתארסה לכהן. והידיעה של בן ח׳ ודאי רחוק להמצא זולת בידוע שנתעברה מבעילה חדא דאל״ה אף דטבלה ובעל ופירש אכתי אולי בן ט׳ הוא ונתעברה מבעילות קודמות לטבילה זו כו׳. ואם ילדה תאומים והאחד מת תוך ל׳ והב׳ אחר ל׳ פטורה וע׳ יו״ד סימן שע״ד ס״ק עכ״ל ע״ש:
(יב) ה״ז ספק – עיין בתשו׳ ברית אברהם חי״ד ס״ס נ״ז בהגה בענין אם יש ג״כ ספק אם היא אשת המת כלל כגון שנתקדשה ספק קרוב לו כו׳ יע״ש:
(יג) מדברי סופרים – עבה״ט ועיין בתשו׳ אא״ז פמ״א ח״ג סי׳ מ״ה שגם הוא ז״ל תמה מאוד על הרשד״ם והר״א ששון בזה וכתב דאי אפשר להוציא כלל דבר זה מן השפה ולחוץ לומר דלגבי ספיקות דתנן בכל מסכת יבמות יהיה חליצה פסולה ואי לאו שראיתי כתוב בתשו׳ מהר״א ששון לא האמנתי שיעלה על לב אדם להסתפק בזה ע״כ נשתקע הדבר ולא נאמר ע״ש. וע׳ בתשו׳ פני אריה סי׳ נ״ז שמפלפל בזה מסוגיא דב״ב דף פ״א בקונה שתי אילנות כו׳ ובהא דפ׳ החולץ דף מ״א בקונה ולדינא מסיק ג״כ שאינה צריכה חיזור ע״ש. גם בשו״ת צלעות הבית שבסוף ס׳ בית האיר סימן א׳ נשאל על ענין זה אי הלכה כדעת הרשד״ם ור״א ששון או כהח״צ והאריך בזה ומסיק הלכה למעשה דשריא בחליצה חדא ואינה צריכה חיזור. חדא מטעם הח״צ וב״ש מכח ממ״נ כו׳ ועוד נראה דאפילו היה בענין שלא שייך ממ״נ כגון היכא דמה״ת פטורה מיבום וחליצה רק חכמים גזרו עליה חליצה בלא טעם ספק אלא משום גזירה כמו בסימן קע״ו ס״ד אחיו של שני (עב״ש שם סק״ג) מ״מ אינה צריכה חיזור כיון דהזיקה אינו אלא מדרבנן כו׳ וכתב שם דאף לכתחלה אין לנו להחמיר בזה עש״ב. ובגליון ש״ע של רבינו עקיבא איגר ז״ל הביא ג״כ דברי תשו׳ ח״צ סי׳ ק״ח וראנ״ח ח״א סימן נ״ב ומהרח״ש ס״ס ל״ב ונ״ח ושו״ת בית מאיר סי׳ א׳ דכולהו ס״ל דא״צ חיזור. וכתב על זה וז״ל ועל זה סמכתי באחת שילדה בזנות והוא מודה ואמר זה בני ומת דצריכה חליצה דשמא אפקרא כדלקמן ס״ט דצ״ל חיזור כיון דכל דינא דחיזור הוא דרבנן להרבה פוסקים ס״ל דצ״ל חיזור ע׳ בתה״ד סי׳ רכ״א ובתשו׳ ב״י סי׳ ו׳ ובתשו׳ מהר״י אדרבי סימן קס״ג וגם רוב הפוסקים ס״ל דל״ח למדאפקרא עכ״פ בלא דיימא מעלמא א״כ בודאי כדאי לסמוך על התשובות הנ״ל דבספק ל״צ חיזור כנלע״ד בעזה״י עכ״ל: