(א) המלוה על המשכון והגיע זמן הפירעון האם יכול לומר הלוה תפוס משכוני עד שאפדנו או שחייב הלוה לפרוע. ראב״ן בסי׳ קיא, כתב דאין הלוה יכול לומר כן, אמנם ראב״ן שם כתב נמי דשביעית משמטתו, אמנם מסתימת הטוש״ע והב״י בסי׳ סז,יב, מבואר דאין משמטתו.
המלוה על המשכון האם הוי שומר חנם או שומר שכר. הב״י בסעיף ב אות ד, הביא דזה תלי במחלוקת האם שומר אבידה הוי שומר שכר או שומר חנם, והביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דבמחלוקת הזו גבי שומר אבידה, עי׳ במה שכתב בזה הב״י בסי׳ רסז,טז, ובמה שאכתוב שם, וראב״ן בסי׳ תנה דין כה, כתב דמלוה על המשכון שומר שכר, וכן בסי׳ תנח דין נז, כתב דבין משכנו בשעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה הוי שומר שכר, וכתב דהוא שומר שכר אף על מה שהמשכון יתר על ההלואה, וכתב ראב״ן דאף הנוטל משכון בשעת הלואה כדי להשתמש בו והוא פוחת מההלואה כפי השימוש הוי שומר שכר.
האם הלכה כשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי. הטור והב״י בסעיף ב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה צד, הביא להלכה בשם ר״ת ור״י דהלכה כשמואל, ומאידך הריטב״א
בב״מ פב. בסוף ד״ה דכולי עלמא, הביא דמורו (הרא״ה) פסק בשם רבו (הרמב״ן) כדברי הרמב״ם והגאונים דלית הלכתא כשמואל, ע״כ, ומבואר דאף הרא״ה והרמב״ן סברי כהגאונים, ובדעת הריטב״א יש סתירה, דבב״מ שם כתב דנראין דברי הגאונים, ומאידך
בשבועות מד. ד״ה ולענין פסק, כתב דהרמב״ן פסק כהגאונים אע״פ שהיה נראה כהתוס׳ דפליגי על הגאונים, וראב״ן בסי׳ תנה דין כה, כתב דאבד המשכון לא הפסיד אלא כנגד מעותיו, וכן בסי׳ תצט ד״ה והא שמואל, כתב דאין הלכה כשמואל. הב״י הקשה על הטור דכיון דלפי תוס׳ רבי יצחק שאמר שבעל חוב קונה משכון איירי רק שנטל משכון שלא בשעת ההלוואה א״כ מנא ליה לטור להשוות שעת ההלוואה לשלא בשעת ההלוואה, ויש להעיר דסמ״ג בעשה צד, ס״ל כתוס׳ והשוה שעת ההלוואה לשלא בשעת ההלוואה והקשה על זה דהא רבי יצחק איירי רק בשלא בשעת ההלוואה ותירץ שם דרבה סובר כרבי עקיבא דאמר שהוא שומר שכר דס״ל שנטלו לגבות בו, וראב״ן בסי׳ קיא, ובסי׳ תצט ד״ה והשבתי, ס״ל דבעל חוב קונה משכון דוקא בנטלו שלא בשעת הלואה.
מלוה שהלוה מעות ונטל משכון שלא בשעת ההלוואה האם הוי על המשכון שומר שכר או חייב אף באונסין. הב״י בסעיף ב אות ד, הביא בזה מחלוקת והכריע בשו״ע דהוא שומר שכר, והש״ך בס״ק ט, האריך להעמיד להלכה את שיטת רש״י דהוא חייב באונסין, וכתב דכן דעת הרבה גדולים, והש״ך כתב דכן כתב ראב״ן להדיא בהאומנים, ויש להעיר דראב״ן שם בסי׳ תנח דין נז, חילק בזה וכתב דאם נטל משכון שלא בשעת הלואתו שלא בבי״ד הוי שומר שכר ואם נטל בבי״ד קונה משכון לגמרי, ע״כ, והיינו אף באונסים, ויש להעמיד את החולקים למנין, הרמב״ם בהל׳ שכירות י,א, כתב דאינו חייב באונסין, וכתב המ״מ דכן עיקר, ובהגהות מיימוניות הביא דהכי סברי נמי בה״ג ור״י ורבינו האי וכן פירש ר״ת, ע״כ, וכן הנמוק״י
בב״מ קלח ד״ה שקונה, כתב דהוי ש״ש ופטור באונס, וכתב דכן דעת ר״ח וכל האחרונים, ע״כ, וכ״כ תוס׳
בקידושין ח: ד״ה מנין, וכן סבר הרמב״ן
בב״מ פב. ד״ה והכא בדשוה, וכ״כ שם בשיטת הרי״ף, וכ״כ הרא״ש
בקידושין א,י, וכ״כ הריטב״א
בב״מ פב. ד״ה וקמיפלגי, וכ״כ סמ״ג בעשה פט, ורבינו ישעיה בספר המכריע סי׳ צא, כתב דבמשכון שנטל בשעת ההלוואה, לרב האי ולרב עמרם הוי שומר חנם, ומאידך רב צמח גאון ורב מתתיה גאון ושאר גאונים ור״ח ס״ל דהוי שומר שכר בין נטל בשעת הלואה ובין נטל אחר שעת ההלוואה, ורבינו ישעיה ס״ל דבנטל בשעת הלואה הוי שומר שכר, ובנטל לאחר ההלוואה חייב באונסים, ע״כ, ובדעת הרי״ף נקטו הרמב״ן הנ״ל וכן נראה מהראב״ד בהשגות על הרמב״ם שם, ומהטור ומהרשב״א
בב״מ פא: ד״ה ורבינו האי, דס״ל לרי״ף דאינו חייב באונסין, והש״ך פקפק בזה דאפשר דהני מילי בשעת הלואתו אבל שלא בשעת הלואתו אפשר דס״ל דקני אף לאונסין, וכן פקפק הש״ך במה שכתבו הגהות מיימוניות דדעת ר״ת דלא כרש״י, והש״ך הביא בדבריו את הסוברים כרש״י,
ונמצא בידינו לגבי משכון שנטלו שלא בשעת ההלואה דרש״י והעיטור והראב״ד ורבינו אפרים והמאור והתוס׳ רי״ד וכן הר״ר ברוך בהגהת מרדכי והאגודה ורבינו ישעיה כולהו סברי דחייב באונסין, ומאידך הרמב״ם ובה״ג ורב האי ורב צמח ורב מתתיה ורב עמרם ור״ח ור״י והרא״ש והנמוק״י וכן הביא בשם כל האחרונים וכן הרמב״ן ותוס׳ והמ״מ והריטב״א וסמ״ג וכן נראה לכאורה דעת הרי״ף, כולהו סברי דאינו חייב באונסין, ונמצא בידינו דהוי מערכה כנגד מערכה וההלכה נוטה לשיטת הרמב״ם, והכי נקטינן לעיקר דינא.
הלוהו בשטר ונטל משכון שלא בשעת הלואתו האם השטר הוא סברא לומר יותר שאבד המשכון אבדו מעותיו. הב״י בסעיף ב אות ד, הביא בזה מחלוקת, והביא בשם בה״ג דשטר הוא סברא שלא לומר שאבדו מעותיו, והב״י הקשה על זה, ויש להעיר דסמ״ג בעשה צד, הביא להלכה מבה״ג של אספמיא ור״י שזו סברא להחמיר דמאחר שיש שטר לזיכרון ודאי נטל המשכון לגבות בו ולא לזיכרון.
המלוה טוען שהמשכון שאיבד היה שוה חצי סלע והלוה טוען שהיה שוה סלע כשיעור החוב נשבע המלוה שבועת השומרים והלוה נשבע היסת ונפטר. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ט אות ה, ויש להעיר דכן כתבו הרמב״ם בהל׳ מלוה יג,ד, וסמ״ג בעשה צד.
המלוה טוען סלע הלויתיך וחצי סלע היה שוה המשכון שאבד והלוה טוען איני יודע כמה היה שוה המשכון ישבע המלוה שאין המשכון ברשותו ויכלול שהיה שוה כדבריו וישלם הלוה. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף יא אות ה, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה צד.
טען המלוה סלע הלויתני וסלע היה שוה והלוה טוען שהיה שוה יותר האם מגלגלים על המלוה כמה היה שוה. הטוש״ע והב״י בסעיף יב אות ו, הביאו דמגלגלים עליו, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תנה דין כה, כתב דנשבע היסת שהיה שוה כפי החוב וגם נשבע שאינה ברשותו, ע״כ, ומשמע דס״ל דלא מגלגלים נשבע בלא נקיטת חפץ.
אמר הלוה סלע הלויתיני והמשכון היה שוה כפול והמלוה אומר איני יודע כמה היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע שהיה שוה יותר מהחוב ויפטר. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף יב אות ו בד״ה ואם אמר, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה צד.
אמר הלוה סלע הלויתני והמשכון היה שוה כפול ואמר המלוה היה שוה יותר מהחוב אבל איני יודע כמה האם חייב לשלם. הב״י בסעיף יב אות ו בד״ה ואם אמר, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה צד, כתב כהרמב״ם דחייב ויכול להחרים סתם מתקנת הגאונים על מי שטוען עליו שקר.
הלוה טוען שהמשכון שאבד שוה ב׳ דינרים יותר מהחוב והמלוה טוען שהיה שוה דינר יותר מהחוב כיצד נשבע המלוה. הב״י בסעיף יב אות ו בד״ה ואם המלוה, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה צד, כתב כהרמב״ם דנשבע שאינו ברשותו ויכלול שאינו שוה יותר ממה שאומר, וראב״ן בסי׳ תנה דין כה, כתב דישבע שאינה ברשותו ונשבע שאינה שוה ה׳ דינרים, ע״כ, ולא הזכיר דכולל אחת בשניה.
ראובן טוען נתתי לך משכון לצורך סיבה אחת ולאחר מכן החזקת במשכון לצורך ערבות שלי על חוב שהלוית ללוי וכבר היה אצלך משכון על הערבות ההיא אלא שהיה שוה פחות מהחוב ואני לא נתחייבתי לך להוסיף עוד משכון כנגד כל החוב, ושמעון אומר אתה התחייבת ליתן משכון על כל החוב, ישבע שמעון שראובן נתחייב ליתן לו משכון ויפטר. כ״כ ראב״ן בסי׳ קט.
התופס חפץ חבירו וטוען עד כדי דמיו האם נאמן. הטוש״ע בסעיף יז אות יא, כתבו דנאמן במיגו, והב״י לא הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהמאור
בב״מ ז, כתב דאינו נאמן אלא א״כ תפס ברשותו כגון שנכנסו בהמות לחצירו של התופס ותפסם או שתפס בגוונא שהודה לו חבירו על מקצת ומתוך שתפס על קצת תפס על הכל, אבל בלאו הכי אינו נאמן, וכתב דכן דן רבינו משה, ונראה שכוונתו לרבי משה ברבי יוסף, ומאידך הראב״ד שם בהשגות חלק עליו, וכן הרמב״ן חלק וכתב דהוא נאמן, וכתב הרמב״ן שם דאינו צריך להביא ראיה לזה מדברי הגאונים כי כולם הושוו שנאמן וכן הרי״ף ורב האי גאון ולא ערער אדם בדבר, ע״כ, וכן מדברי ראב״ן בסוף סי׳ תסא, מבואר דס״ל דנאמן.
מלוה מחזיק במשכון השוה כ׳ דינרים וטוען ההלואה היתה כ׳ דינרים ולוה טוען ההלואה היתה י׳ דינרים. מדברי הטוש״ע בסעיף יח אות יג, מבואר דאם המשכון הוא דבר שלא יכל המלוה לומר לקוח הוא בידי ישבע הלוה ויפטר וישלם מה שהודה ויטול המשכון, ויש להעיר דמאידך ראב״ן בסי׳ קיא, הביא להלכה מרב צמח גאון דמשכון כשטר הוא על ההלואה כפי שויו ונאמן המלוה לטעון עליו כפי דמיו, ע״כ, ומשמע דאיירי אף אם לא מצי טעין לקוח הוא בידי כי הטעם הוא כי המשכון הוא כראיה שכך היה החוב.
התופס בידו משכון שעושים בו אוכל נפש וטוען שמשכן חבירו על חובו וחבירו כופר בחוב ואומר השאלתי לו, מי נאמן. ראב״ן בסוף סי׳ תסא, כתב דצריך להחזיר המשכון כיון דאסור לחבול משכון אוכל נפש אבל לא איבד בכך את המיגו שיכל לומר לקוח הוא בידי ונאמן לטעון עד כדי דמיו.
אם ראובן נתן לשמעון משכון לצורך לוי שיחזיק שמעון במשכון עד שיפרע ראובן ללוי את מה שהתחייב לו, יכול שמעון להחזיק את המשכון לצורך תביעה שיש לו על ראובן. כ״כ ראב״ן בסי׳ קט.
הגהה בב״י. בסעיף יט אות יד בתחילתו, צ״ל וליטול שכרן וכו׳ כלי שהפסדו, במקום וליטול שכרן וכן כלי שהפסדו, ע״כ, דאי לאו הכי מאי וכן, וכן ברמב״ם להדיא איתא כאן תוספת דברים שדלג הב״י, ועל כן צ״ל וכו׳.
האם כלים העשויים להשאיל ולהשכיר היינו דעשויין מתחילתם להשאילו ולהשכירו. הטור והב״י והשו״ע בסעיף יט אות יד, הביאו בזה מחלוקת, דהרמב״ם ס״ל דהוא עשוי לכך מתחילתו, ור״ת והרי״ף והרשב״א ס״ל דאין צריך שיהא עיקר עשייתו לכך, ויש להעיר דהמ״מ שם כתב דרוב המפרשים סברי וכן נראה מדברי קצת הגאונים דאין צריך שיהא עיקרו לכך, ע״כ, וכן נראה מדברי הראב״ד שם בהשגות, אע״פ שיש בדבריו טעות סופר כמו שכתב הלחם משנה שם, והריטב״א
בשבועות מו: ד״ה ובפירוש דברים, כתב דהפוסקים הבאים אחר הרמב״ם לא הסכימו עמו ובכללם הרמ״ה והרמב״ן, וכן נראה דסובר הריטב״א, ומאידך סמ״ג בעשה צה, הסכים לדברי הרמב״ם, וראב״ן בסי׳ קי, כתב דהיינו דוקא בדברים שידועים שהיה דרך הבעלים להשאילם, והביא דרב האי בספרו כתב דהיינו דוקא דברים שידוע שהעמידם בעל הבית להשאיל ולהשכיר, ע״כ, ודברי רב האי שהביא ראב״ן הם כעין דברי הרמב״ם, אבל לשון ראב״ן שכתב לפני כן משמע קצת דלא כהרמב״ם, אבל על כל פנים הצריך ראב״ן שיהיה ידוע ולא שיהיה רק מסתמא, וציינו דמלשון רב האי בספר המקח ובתשובה לא משמע כמו שהביא ראב״ן משמו, ע״כ, וראב״ן בסוף סי׳ תסא, כתב דהיינו דברים הידועים שהעמידום בעליהם להשאיל ולהשכיר, וכן הורה בתשובה בסי׳ תרא,
ונמצא בידינו דהרמב״ם וסמ״ג ס״ל דבעינן שיהא עשוי מעיקרו להשאילו ולהשכירו, ואפשר דרב האי ס״ל דבעינן שיהא ידוע שהעמידו בעל הבית להשאיל ולהשכיר, וכעין זה דעת ראב״ן, ומאידך הרי״ף והרמ״ה והרמב״ן והרשב״א והריטב״א ור״ת והראב״ד, והמ״מ בשם רוב המפרשים ומקצת הגאונים, כולהו סברי דאין צריך עשויים מתחילתו, והכי נקטינן דאין צריך עשוי להשאיל מתחילתו. כיון דראב״ן מפרש דעשוי להשאיל ולהשכיר היינו שידוע שמשאיל על כן כתב דהא דאמרינן דסכין שחיטה כיון דמיפגם לא מושלי אינשי, היינו דאף אם ידוע שרגיל להשאילו לא הוי כדבר העשוי להשאיל.
שומר שמסר למי שרגיל המפקיד למסור לו ופשע ואין לו ממון האם הראשון חייב. הטור והרמ״א בסעיף ל, כתבו דהיכא שמסר לאיש שדרך המפקיד למסור לו ואין לו ממון הראשון חייב, ובסי׳ רצא,כד אות כג, הביאו הטור והב״י והרמ״א מחלוקת גבי שומר שמסר לבניו ולבני ביתו ופשעו ואין להם ממון האם הראשון חייב או לא, והסמ״ע כאן בס״ק צו, כתב דאף מאן דס״ל גבי אשתו ובניו של השומר דפטור, הכא גבי מי שדרך המפקיד למסור לו חייב, והש״ך בס״ק קלד, כתב דאיפכא מסתברא דאפי׳ מאן דס״ל הכא דפטור, אפשר דמודה דהיכא דמסר למי שדרך השומר למסור לו דחייב, ע״כ, ויש להעיר דהנמוק״י
בב״מ נג ד״ה ורבי יוחנן, כתב דדעתו ודעת הרמב״ן והרשב״א והר״ן והרמב״ם דשומר שמוסר למי שדרך השומר למסור לו, ואין לו לשלם דהראשון פטור, והנמוק״י ס״ל בדעתם דהוא הדין המוסר למי שדרך המפקיד למסור לו דהראשון פטור, ובדעת ר״ת כתב הנמוק״י דיש חילוק דאם מסר למי שדרך השומר למסור לו הראשון חייב, ואי מסר למי שדרך המפקיד למסור לו הראשון פטור, ע״כ, וזה כסברת הש״ך.
נכרי שהלוה לישראל על המשכון ונפל מהגוי ונאבד לו ומצאו ישראל ובא בעל המשכון ותבע משכונו. הב״י בסעיף לח אות לא, הביא בזה תשובה שמצא כתוב בתשובות מהר״ם, ויש להעיר דתשובה זו יחד עם עוד תשובות הסמוכות לה היא קיצור מתשובת ראב״ן בסי׳ קיב, ואינה למהר״ם.