(א) אסור להבריח ממנו דבר הקצוב – והוא מדברי הב״י שכתבו מדעת עצמו דאע״ג דנוטל יתר בתר גנבא טעמא טעים ע״ש. אמנם לענ״ד נראה דכה״ג רשאי להבריח וראיה מדברי הטור בי״ד סי׳ רל״ב ז״ל נודרין למוכסין אם הוא מוכס העומד מאליו או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו וע״ש ומדכתב שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו משמע דקצבה אית לה אלא שנוטל יותר. ואין לומר דהתם נשבע שהיא של תרומה רק על היתר מה שנוטל ואינו מבריח מה שמגיע לו דכד דייקת בלשון הטור נראה לכאורה שכת׳ דין שאינו מוזכר בש״ס דבגמ׳ שם מוקי לה במוכס העומד מאליו ושמואל אמר במוכס שאין לה קצבה והיכי כת׳ דין זה שבא ליטול יותר מקצבתו אלא דברי הטור הוא מלשון הרא״ש בנדרים שם (דף כ״ח) ע״ש בפירושו ז״ל במוכס שאין לו קצבה והאי לאו דינא הוא כו׳ כיון שאין לו קצבה מרבה ליקח יותר ממה שהמלך חפץ הלכך כולו גזל עכ״ל והרי מבואר דכל שנוטל יותר ממה שהמלך חפץ הוי כולו גזל כיון דאין לו אלא בדמ״ד וכיון דנוטל יותר אין המלך חפץ בזה כלל וה״ל כולו גזל ומש״ה כת׳ הטור שנוטל יותר מקצבתו וקמ״ל כדברי הרא״ש דכיון שנוטל יותר מדינא ה״ל כולו בגזל וכאלו (כל) המוכס עמד מאליו והב״י בסי׳ זה השמיט הך סברא שכת׳ בב״י ובי״ד בש״ע סי׳ רל״ב כת׳ כדברי הטור או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו ע״ש. וא״כ משמע דכל כה״ג ה״ל כולו גזל וכמו שכתבתי.

(ב) אבל מס – והאידנא דגובה מא׳ לכולם בר מתא אבר מתא מיעבט וכ״כ ביש״ש פרק הגוזל סי׳ כ״א ז״ל והא דפסקינן שא׳ נתפס על חבירו בעבור המס היינו שתפסוהו בע״כ אבל אם הוא מעצמו שילם פשיטא דלאו כל כמיניה ואם היה בידו ממון ושילם בו צריך להחזיר את שלו וכעין זה כת׳ הרא״ש בתשובה והטור הביאו בסי׳ קכ״ח ז״ל שאלה לא״א הרא״ש ז״ל ראובן ושמעון היה להם שטרות בשותפות והיה כל א׳ מהם חייב מס לקהל והיו השטרות ביד ראובן ולקחו אותו ממנו בשביל מס שהיה חייב וגבו אותם ושואל שמעון מראובן חלקו מן השטרות ואומר כיון שפרעת בהם המס תפרע לי חלקי מהם וראובן אומר כיון שגם אתה חייב במס ואותם שטרות היו של שנינו עלה חלקי מהם בפרעון מס שלי וחלקך בפרעון מס שלך הדין עם שמעון כיון שניכו לראובן מס שלו בפרעון אלו השטרות הרי פרע חובו בשל חבירו וצריך לשלם לו ומה שאמר לפרוע בחלקו בשבילו המס אינו טענה כיון שחייב לפרוע לו חלקו מהשטרות אינו פרעון אם לא שיתנהו ליד שמעון או למקום שצוה ליתנו אבל ליתנו בע״כ של שמעון לפי שיש לו ממון ביד שמעון לאו כל כמיניה ולאו פרעון הוא עכ״ל ולענ״ד נראה דודאי כל שיש לו מחבירו בידו אפילו בחוב אחר לא בעניני מסים נמי אינו בכלל פורע חובו של חבירו וכמ״ש בתשובת מוהרי״ו סי׳ קס״ו דלא אמרו הפורע חובו כו׳ דפטור אלא אם אין משלו בידו כלום וע״ש וכ״כ בהגהת מרדכי סוף כתובות ע״ש וכ״כ הרמ״א סי׳ קכ״ח ובאה״ע סי׳ ע׳ ע״ש ומ״ש מתשובת הרא״ש שהובא בטור סי׳ קכ״ח המעיין בתשובת הרא״ש יראה שאינו סותר לזה ע״ש כלל פ״ט סי׳ ט׳ ז״ל שאלה ראובן ושמעון היו להם ביחד שט״ח על גוים והיו מהם ביד ראובן וכתובים על שמו ומהם ביד שמעון ג״כ וכתובים על שמו והיה ראובן ושמעון כל א׳ מהם חייב מס לקהל ושלחו הקהל קצת המס שנתחייב שמעון משטרות שהיו לו בפני עצמו עתה אומר שמעון לראובן כיון שגבו הקהל אותן השטרות שהיו בידך שהיה בין שנינו וחשבו אותן במס שלך ופרעת חובך בשטרות תפרע לי עתה חלק מהם וראובן אמר כיון שגם אתה חייב עדיין מס אותן השטרות שגבו משל שנינו עולה חלק מהם לפרעון מס שלי וחלקך מהם לפרעון מס שלך תשובה יראה שהדין עם שמעון מאחר שגבו הקהל בכתב המלך מה שהיה מס ראובן משטרות שנכתבו על שם ראובן והיה לשמעון חלק בהם מיד נתחייב לפרוע לשמעון חלקו כי פרע חובו מממון שמעון וכו׳ וא״ת יאמר ראובן כן אני חייב לפרוע לך חלקך ואפרע במס שאתה חייב עדיין הא לאו טענה כי מיד שגבו השטרות בשביל המס שהי׳ ראובן חייב לקהל נתחייב ראובן לפרוע לשמעון חלקו שהיה לו בשטרות ואינו פרעון אם לא שיתנהו ליד שמעון וכו׳ אבל ליתנו למקום ששמעון חייב ממון בע״כ לאו כל כמיניה ולאו פרעון הוא עכ״ל. ומבואר דהרא״ש מיירי בבא לעכבו על מס דלהבא ובזה אין לו ענין להאי דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו דהתם כבר פרע ומש״ה ביש לו בידו מנכה לו אבל אינו יכול לעכבו על חוב שחייב לאחר כל שעדיין לא פרע ושעבודא דר׳ נתן לא אמרינן באית ליה נכסי כמבואר בש״ע סי׳ פ״ו ובטור שהעתיק לשון הרא״ש העתיקו בדילוג. ועוד נראה דגבי מסים אפילו פרע מעצמו צריך לפרוע מה שפרע בשבילו כיון דבר מתא אבר מתא אחראין וערבאין זה לזה וגבי ערב ששילם אפי׳ מעצמו צריך הלוה לפרוע מה שפרע עבורו ואפי׳ לדעת החולקים ע׳ ש״ע סי׳ ק״ל היינו בערב שנכנס מעצמו אבל בני מתא על כרחך ערבים הם זה לזה ועוד שותפין נינהו באותו מס וה״ל כשותפים שלוו ורשאי אחד לפרוע עבור חבירו ומחויב להחזיר לו חלקו.