(א) אלא משעת תשמיש הנה בנימוקי יוסף כתב שפי׳ במשנה דחביות דאפילו לא נשתמש בו הוי כגזלן ולכן דבשואל ש״מ דהוי גזלן גמור קונה להיות גזלן משעת הגבהה וכן בסי׳ שנ״ט לא כתב דין זה רק הכא דמיירי בתשמיש שאינו מחסרו ובדבר שאין הבעלים מקפידין כמו שכת׳ הסמ״ע בסעיף קטן ד׳ דלא נעשה גזלן כמו שאבאר בסמוך ולענין שיהיה כשואל להתחייב באונסין בעי׳ התחלת שימוש כמו שאבאר בסמוך:

(ב) אלא מפני שהוא שואל ש״מ דהוי כגזלן. נראה דמיירי דוקא בלא ייחד לו מקום אבל בייחד לו מקום והשתמש במקומה נראה דלא הוי שואל כלל דהא כתב הרמב״ן הובא בשיטה מקובצת בד׳ מ״א בד״ה והא לא חסרה שהקשה קושי׳ רש״י דילמא משום דהוי שואל ש״מ ותי׳ וז״ל דמשום שואל א״א לחייבו שאינו נקרא שואל אלא כשהיא יוצאה מרשות בעלים לגמרי בשעת שאילה כו׳ וזו אינה כן שאף בשעה שמקלו ותרמילו עליה הרי הוא באפר והולכת עם העדר במקום לדעת הבעלים שתהא שם וכו׳ והר״ן הובא בשיטה תירץ שם שבהמה זו מקצתה משמשת בעליה שהולכת באפר לדעתו ומקצתה משמשת לרועה וכו׳ והרי זה כגוזל מקצתה והגוזל מקצתה אינו כגוזל את כולו רק בש״י חידוש דלמאן דאמר צריכה חסרון אין מחייבין אותו על כולו בלא חסרון ושואל ש״מ אינו חייב רק כשמוציאה מרשות בעלים לגמרי וכו׳ ע״ש ובנימוקי יוסף הקשה במתניתין דחביות גבי ייחד לו מקום בית שבמקומו משתמש אין כל הנאה שלו ותירץ כיון דקיימא לן כר״ע דכלתה שמירתו שוב אין להבעלים שום הנאה בשמירתו ונמצא שכל הנאה של זה והוי שואל ש״מ וחייב ע״ש ולפ״ז קשה הכא שפסק הרמ״א דלא כלתה שמירה ועיין בסמ״ע ובפרישה דהוא משום דבר שאין הבעלים מקפידין בו ע״ש וגם ש״י לא שייך בדבר שאין מחסרו וא״כ לא הוי שואל כלל ואפילו קודם שהחזיר׳ וצ״ל דמיירי דלא ייחד לו מקום שאין כאן מקום שיהיה שייך לומר דניחא ליה לבעלים שיהיה במקום זה ורועה באפר או ייחד לו מקום שאני שניחא ליה להבעלים שיהיה במקום זה דוקא ולפ״ז בייחד לו מקום ונשתמש בו במקומו בדבר שאין הבעלים מקפידים בו אפילו בשעת שאלה פטור לדעת הר״ן והרמב״ן והנ״י ולא מצינו מי שחולק על זה ועיין בחידושי לסוגיא דלדעת רש״י חייב בשואל אפילו כשמשתמש במקומה ע״ש ומ״מ העיקר כהרשב״א והר״ן והרמב״ן דרבים הן:

(ג) ואם החזירה עש״ך ס״ק א׳ שתמה וכתב דאפילו בדבר שאין הבעלים מקפידין לא מהני השבה למקומה ולפד״נ כדברי הסמ״ע דהא מבואר בתוספות בב״מ דף ל׳ ד״ה לצורכו ולצורכה בכלי כסף משתמש בהם בצונן דאפילו לצורכו מותר כיון שע״י אותו תשמיש א״א לבוא לידי קילקול וע״ש בשיטה דאפילו בפקדון דינא הכי והא דפריך פקדון מאי עבידתיה גביה היינו דכשהבעלים כאן חייב להודיעו אלמא דלא חשיב כגזלן רק לכתחילה כשהבעלים כאן צריך להודיעו ומשום זה ודאי דלא נחשב כגזלן לומר כלתה שמירתו ומ״מ כל זמן שמשתמש בו נראה דהוי כשואל דשואל ש״מ לא גרע משואל מדעת ובודאי דאפילו בדבר שאינו מקפיד כש״מ דחייב באונסין ודכ״ש כשואל ש״מ והא שכתב הש״ך דדמי למעות נלפענ״ד דלא דמי כלל דאי נדמינהו למעות א״כ קשה על המ״ד דהיתר תשמיש מחייב באונסין בהנך כלים דמותר בתשמיש אפילו לצרכו וכמ״ש התוספות שם יהיה חייב באונס משום היתר תשמיש אלא ודאי מעות שאני דיש ובהן קנין גמור בתשמישן דהא יכול ליתן מעות אחרים ומעות להוצאה ליתן לתשמיש משא״כ בכלים שאין עומדין רק לתשמיש בעין אין קפידא להבעלים בתשמישן ומה״ט לא מהני משיכה כיון דלא נעשה גזלן ע״י המשיכה וגם לא נקנה לו ע״י המשיכה כיון שהיה שלא מדעת אבל בהתחלת שימוש נתחייב דבשואל מדעת ג״כ מהני להתחייב באונסין התחלת השימוש אף בלא משיכה מטעם כיון שכל הנאה שלו מדעתו מתחייב עצמו למ״ש בפרשה כמו שכתב התוספות כתובות נ״ו ע״ש כמו שהארכתי בסי׳ ש״מ ובחידושי לסוגיא ושואל ש״מ לא גרע משואל מדעת ולפמ״ש מדוקדק לשון המחבר שכ׳ ה״ה כגזלן בכף הדמיון ולא כתב ה״ז גזלן א״ו דאינו גזלן גמור רק שלכתחילה אסור לעשות בלא דעתו וקצת ראיה לזה מהא דפריך בש״ס גבי הניח מקלו ותרמילו הא שקלינהו ופי׳ רש״י דלר׳ ישמעאל פריך ולכאורה קשה דילמא ר״ע הוא ומזה מוכח דאפילו ר״ע מודה בשואל ש״מ בדבר שאינו מקפיד דמהני החזרה למקומה ומקלו ותרמילו דבר שאינו מקפיד הוא כמבואר בשיטה שם:

(ד) ליטול ממנו דינר עסמ״ע ס״ק ח׳ מ״ש בחביות יין או דבש שלא בדקדוק כתב דבש דודאי לא הוי בסיס רק יין דמחמיץ כשאינו מלא עוד הביא הסמ״ע קושית המ״מ שהקשה הא בש״ס לא בעי האי בעייא דארנקי רק למ״ד דס״ל דש״י צריכה חסרון והמ״מ תירץ וז״ל דכי דחי הכי קאמר לא לעולם בין צריכה חסרון או אינה צריכה חסרון אינו תלוי בכך עכ״ל משמע מדבריו דלפי דברי הש״ס לא אמר המ״ד דא״צ חסרון רק בחביות דהוי בסיס ולכאורה אין לו הבנה דא״כ במאי פליגי ויש לפרש דברי הרמב״ם בדרך פשוט דלא כהמ״מ דהדיחוי שמדחי בש״ס הוא רק למ״ד דצריכה חסרון רק דס״ל להרמב״ם דהאיבעיא בארנקי שבש״ס הוא רק למ״ד דא״צ חסרון אליבא דהילכתא דודאי אף שלח יד במקצת הפקדון אינו נעשה גזלן על כולו רק כששלח יד במקצת הפקדון שהוא גוף אחר אבל פקדון של הרבה גופין מוחלקין כגון שהפקיד אצלו מאה צאן ושלח יד באחד מהן אף שהכיש במקל לכולן שירוצו כדי שיברור אחד מהן ודאי דלא חייב רק במה ששלח יד דהרבה גופין כהרבה פקדונות דמי וכ״כ הרמב״ם בדיוק דבעינן גוף אחד ולכך בעי הש״ס בארנקי דדינרא אי נימא דשאני נטירותא דארנקי מנטירותא דדינרא וכיון דהמפקיד הפקידה בכיס אחד אסור לו להנפקד לחלקם כיון דאיכא קפידא להמפקיד וכגוף אחד יחשב או דילמא שאין קפידא להמפקיד בכך והנפקד יכול לחלק להרבה מקומות וכהרבה פקדונות דמיא אבל בסיס לא הוי כי אם חביות יין שנותן א׳ כח בחבירו שלא יחמיץ ובזה א״ש הא דקשה לי דלהרמב״ם הדרא קושית התוספות לדוכתא מה שהקשו בד״ה שנטלה ע״מ לשלוח יד דהא בחביות כ״ע מודים ותירצו דמיירי בחביות שמן ולהרמב״ם א״א לתרץ כתירוצם דהא לפי צד האיבעיא שאני נטירותא דרביעית מנטירותא דחביות הוי אף בשמן בסיס ולפמ״ש א״ש דמטעם זה לא הוי בסיס רק שמדמה אותו לגוף אחד והחביות שמן ודאי היו גוף אחד אף לפי צד האיבעיא דבארנקי לא הוי גוף אחד מ״מ בשמן ודאי הוי גוף אחר דהא הוא בלול בחביות ומ״מ בסיס לא הוי וא״ש ולפרש דברי המ״מ נראה דלפי מה שמבואר בשיטה מקובצת בב״מ ובתשובת מהר״א ששון סי׳ ק״ב נתבארו דבריו שכתב דגזל הוא כשגוזל ליטול לעצמו בחנם וש״י הוא שאינו רוצה לגוזלו רק אדעתא לשלם כמבואר בש״ס ריש הסוגיא ופלוגתייהו הוא אפילו ברוצה לשלוח יד בכולו דמ״מ אין לחייב באונסין למ״ד צריך חסרון מטעם דמיהדר קא מיהדר ביה ולמ״ד דא״צ חסרון חייב כשרוצה לשלוח יד בכולו אבל כשלא רוצה לשלוח יד רק במקצתה לא נעשה גזלן על כולו רק בחביות יין משום דהוה בסיס ודמי כמו שכבר נטלו וחזר ושפך לתוכו כמ״ש הש״מ סוף פ׳ המפקיד ע״ש ואפילו למ״ד דא״צ חסרון וזה הוא כוונת המ״מ שדחיית הש״ס הוא דמתניתין דחביות דהיינו דעל ידי ש״י במקצת יתחייב בכולו אינו תלוי בפלוגתא דצריכה חסרון דמחלוקת אי צריכה חסרון לא הוי רק כשרוצה לשלוח יד בכולו אבל שיעשה גזלן ע״י מקצת בכולו אפילו למ״ד אינו צריך חסרון לא הוי גזלן רק בחביות וכן אפילו למאן דאמר צריכה חסרון מכל מקום בחביות מודה דאינו צריך חסרון משום דהוי בסיס דאמרינן דלא הדר ביה ומה שהניחו היה משום כדי שלא יחמיץ וכמי שנטל וחזר ושפכו דמי כמו שכתב הש״מ בסוף פ׳ המפקיד ע״ש ובעיא דר״א בארנקי הוא ג״כ אליבא דכ״ע אי דמי לבסיס דאז אפילו למ״ד צריכה חסרון נעשה גזלן על כולו משום די״ל דהניחו שם משום נטירותא דשאני נטירותא דארנקי או דילמא לא הוי בסיס דלא דמי לחביות ולא נעשה גזלן על כולו בש״י דמקצת אפילו למ״ד דאין צריך חסרון ולעיל בד׳ מ״א דפליגי דמ״ס נטלה ע״מ לגוזלה ומ״ס נטלה ע״מ לשלוח בו יד כוונתו לשלוח יד בכולו ע״מ לשלם דלמ״ד צ״ח ולא נעשה גזלן עד דמיחסר ליה כנ״ל ולא בעי לאוקמי מתניתין בחביות יין ובמקצת דלב״ח לד״ה משום תירוצא דהתוספות דמתני׳ משמע אפילו בשמן ועוד דנטלה משמע כולו אך הא קשה דמייתי הש״ס תסתיים דא״צ חסרון מהא דהניח מקלו ותרמילו עליה הא בהמה הוי נשתמש בכולו ועודן עליו וראינו דלא הדר ודמי לחביות כיון דליכא הוכחה דמיהדר הדר וא״כ אפילו מ״ד דצריכה חסרון מודה לכך נראה דפליגי בתרתי למאן דסבר דש״י צריכה חסרון ס״ל דאפי׳ נשתמש בכולו כגון בבהמה כ״ז שלא חסרה לא מיקרי שליחות יד כיון שרוצה להחזיר הבהמה עצמה כמות שהוא (כשהוא באופן דלא שייך בי׳ דין שואל דהיינו כשאין כל הנאה שלו כגון שרועה באפר כמ״ש הרמב״ן הובא בש״מ) ובחביות שמן פליגי ג״כ דלמ״ד צריכה חסרון אם הגביה לשלוח יד בכולו והיינו להוציאה לשלם בעדו אף דהיינו חסרון דהא נוטלה לצורך עצמו כמ״ש התוס׳ ד״ה שנטלה על מנת ע״ש ואין דעתו להחזיר אותו דבר בעצמו רק ליתן דמים בעדו מ״מ כשהחזירה ולא נטל לצורך עצמו אמרינן דמיהדר קא הדר ביה כמ״ש הש״מ וכן כשהגביה לשלוח בו יד ברביעית אף דהרביעית נעשה שלו והיינו חסרון מ״מ כל שלא נטלה והחזירה אמרינן דמיהדר קא הדר ביה כמו בנטל לש״י בכולו כנ״ל אבל בחביות יין אז כשנטלו לש״י בכולו אמרינן דמיהדר קא הדר ביה אבל כשהגביה ע״מ ליטול רביעית כיון דהוא בסיס והוי כמשתמש בכולו וליכא הוכחה דמיהדר הדר ביה דמי לנטל וחזר ושפכו לתוכו והיינו חסרון ובדינרין מיבעיא ולמ״ד דא״צ חסרון אז בבהמה כיון שמשתמש בכולו הוי ש״י כיון דס״ל דא״צ חסרון ובחביות שמן ובדינרין לפי צד האיבעיא דלא הוי בסיס אז כשנטל לש״י במקצת מודה דלא נעשה גזלן על כולו כיון שלא נשתמש בכולו ובחביות יין וכן בשמן ודינרין לפי צד האיבעיא דהוי בסיס דאז הוי כנשתמש בכולו ממילא הוי גזלן על כולו וא״ש התסתיים מבהמה דא״צ חסרון כיון דגם בבהמה כשמשתמש בכולו ג״כ פליגי כמש״ל היוצא מזה דלשיטת הרמב״ם בבהמה דנשתמש בכולו הוי ש״י אע״פ שלא חסרה כיון דקי״ל דש״י א״צ חסרון וכן בחביות יין כיון דהוי בסיס הוי כנשתמש בכולו ובחביות שמן ודינרין הוי ספק אי הוי כנשתמש בכולו משום דשאני נטירותא דמועט מנטירותא דמרובה או לא הוי כנשתמש בכולו ולכך א״ש הא דיליף הש״ס שליחות יד משואל מדעת ולא קשה שוב דהיאך ילפינן דש״י במקצת דנעשה גזלן על כולו משואל ולפמ״ש א״ש דהא בש״י במקצת באמת לא נעשה גזלן על כולו רק בנשתמש בכולו כנ״ל: אך עדיין קשה לפ״ז אם נטל הרביעית דאז ודאי דלא הוי כנשתמש בכולו מה״ת יתחייב בכולו כשנאנס בליסטים מזויין ונראה דהא דנוטל מקצת נתחייב בכל הוא מטעם אחר ומסברת חוץ דהש״ס מדמה אותו להא דאם הפקיד אצלו מעות מותרין דיש לו רשות להשתמש בהם ומ״מ פטור מאונסין כ״א בהוציא לר״נ כמבואר בב״מ דף מ״ג ומוכח בקידושין דף מ״ז דמאן דס״ל דמלוה ברשות בעלים לחזרה וה״ה לאונסין דכשהוציא אפילו שוה פרוטה דנעשה כולו מלוה אצלו ולפ״ז נראה דה״ה במעות מותרין דכשהוציא אפילו שוה פרוטה הוי גילוי דעת להתחייב על כולו ומדמה הש״ס בהתחיל לש״י בפקדון אדעתא דלשלם כגילוי מילתא למפרע שהנפקד מחזיק הפקדון כמעות מותרין דהרשות שקיבל לעצמו לא גרע מאלו המפקיד בעצמו נתן לו רשות ולכך בעינן שהתחיל להוציא כמו במעות מותרין דלא חשיב כגילוי דעת שהפקדון הוא אצלו בהיתר תשמיש עד שחיסר ממנו ואפילו בבהמה כ״ז שלא השתמש בו כ״כ עד שהכחישה וחיסרה ליכא גילוי דעת שמחזיקו בהיתר תשמיש דדילמא לא הניח עליו מקלו ותרמילו רק לפי שעה בחשבו שאין הבעלים מקפידים בה אבל כשכבר השתמש בו עד שחסרו הרי איכא גילוי דעת שמחזיקו בהיתר תשמיש ורוצה להשתמש בו כמה פעמים אבל אם נטלה כדי לגזול לגמרי ולא ליתן יין אחר כלל בודאי אין סברא לומר שנעשה גזלן על כולו. וכמ״ש הראב״ד דהא לא נשתמש בהמותר כלל וגם ליכא גלוי דעת מכח שגזל מקצת שרוצה לגזול הכל ומה״ת יתחייב ולפ״ז לא קשה קושיי׳ התוס׳ שהקשו דנילף משואל ג״כ הא דא״צ חסרון ע״ש דכיון דבשאר הפקדון לא נתחייב אלא משום דדמי לנטילת רשות וליכא גילוי דעת עד שהוציא מעט מסברא הנ״ל וממילא א״א למילף משואל כ״א אחר שהוציא דהא אפילו בנתינת רשות ממש אינו חייב עד שיוציא ועיקר הקושי׳ של התו׳ הוא רק אם לא נטל ובחביות דהוי בסיס והוי כנשתמש בכולו וכמש״ל ובזה שפיר הקשו התו׳ דא״צ קרא דנילף משואל דא״צ חסרון וע״ז תירצו שפיר ובזה נתיישב מה דתמיה לי הרבה בדברי תוס׳ במה שתי׳ בד״ה חדא לומר על הקושיא דנילף משואל דא״צ חסרון משום דבשואל ש״מ לא נחשב כאלו כבר נשתמש והוא תמוה דהא מוכח לעיל גבי הניח מקלו ותרמילו שכבר נשתמש בו ואפ״ה ס״ל דצריכה חסרון וא״ל דשם אינו בדין שואל כיון דאין כל הנאה שלו כיון דרועה באפר כמ״ש הרמב״ן א״כ אף כשיש חסרון א״א למילף משואל דהא אין כל הנאה שלו ולמ״ד צריכה חסרון עיקר ילפותא הוא רק משואל ולפי הנ״ל א״ש דכשיש בו חסרון א״צ למילף כלל והוא חייב מסברת חוץ משום דהא הוי כגילוי מילתא שמחזיק לפקדון להשתמש בו וממילא בהמשיכה נעשה שואל ונטילת רשות של עצמו לא גרע מנטילת רשות דהמפקיד בעצמו אך עדיין קשה דמאי מקשה ל״ל קרא דנילף משואל הא ש״י דינו כגזלן דמשלם כשעת הגזילה ושואל אינו מחייב רק משעת אונסין וגם לענין החזרה יש חילוק בין שואל לגזלן כמבואר בסוגיא שם. ונראה דזה בכלל מה דאמר בש״ס דלא תאמר דיו מה שואל בבעלים פטור אף ש״י בבעלים פטור והכוונ׳ היא דלא תאמר דיו דיש לו דין שואל וממילא פטור בבעלים קמ״ל דחייב בבעלים וע״כ דיש לו דין גזלן וממילא ה״ה לכל הדברים שחלוק שואל מגזלן ומ״מ שואל שאין כל הנאה שלו א״א להוציא מהך קרא דכל שאין כל הנאה שלו אפי׳ דין גזלן אין לו כמ״ש הרמב״ן הובא בש״מ שם וא״א לחייבו אלא משום דהוי כנטילת רשות כמש״ל ולפי הנ״ל א״ש ג״כ מה דקשה לי מה דבעי למילף ש״י משואל הא בש״י אינו חייב רק נפקד ולא איש אחר ואי ילפי׳ משואל א״כ מה חילוק יש בין נפקד לאיש אחר ולפי הנ״ל א״ש דנפקד ששלח יד במקצת איכא גילוי מילתא שמחזיקו בהיתר תשמיש משא״כ באיש אחר היוצא מזה לדינא שאם שלח יד במקצת והגביה ולא נטל ממנו לא נעשה גזלן על כולו בחביות יין דהוי בסיס ובארנקי הוא ספק ואם כבר נטל לא נתחייב בכולו רק כשדעתו לשלם והוי כגילוי דעת שרוצה להשתמש בכולו אבל בנתכוין ונטל מקצת לא הוי גזלן בכולו:

(ה) שרוצה לשלוח יד בפקדון עש״ך ס״ק ד׳ שכ׳ דהתורה לא ריבתה שליח לדבר עבירה בשליחות יד רק לענין חיוב המשלח אבל לא לפטור השליח ע״ש והנה דבריו הן דברי הפרישה ממש אמנם היא תמוה מאוד בעיני דהא שליחות יד נתחייב בהגביה ע״מ לגזול דהיינו חסרון כמבואר בב״מ דף מ״א ע״ש וכיון דריבה רחמנא דיש שליח לד״ע בשליחות יד וחייב המשלח כשאין להשליח לשלם כמ״ש הסמ״ע וע״כ צ״ל דהמשלח קנה בהגבהת השליח דאי לא קנה המשלח מה״ת יתחייב המשלח הא ש״י בעי קנין כמבואר בב״מ שם כרש״י ד״ה והא לא משכה ע״ש תדע דהא אם יהיה שינוי בהגזילה ודאי יקנה המשלח בהשינוי דהא הגזילה של המשלח וכיון דיקנה להמשלח בהגבהת השליח וממילא ליכא קנין להשליח כלל ומה״ת יתחייב השליח לשלם כיון דלא עשה קנין וגזל וש״י קנין בעי כמ״ש רש״י שם ודמי ממש למעיל׳ דלא מעל השליח אף שאכל ונהנה מן ההקדש שהוא מהאי טעמא כיון דנקנה להמשלח בהגבה׳ השליח ויצא לחולין ונעשה של המשלח והשליח משל המשלח קאכיל והיתירא קאכיל וה״נ דכוותיה ולא דמי לאומר גנוב לי דחייב השליח אף דנתכוין לגנבו להמשלח ולא לעצמו כלל דשם כיון דאין שליח לד״ע אפילו נגד המשלח לא קנה המשלח ממילא קנהו השליח כמו במגביה מציאה לחבירו דלמאן דס״ל דלא קנה חבירו דקני המגביה ואפילו למאן דס״ל דהמגביה ג״כ לא קנה מ״מ גניבה שאני דבשלמא במציאה בעינן דוקא כוונת קנין וכיון דנתכוין להקנות לחבירו ולא לעצמו לא קנה משא״כ בגזילה דאף שנתכוין שלא לקנות לעצמו כלל רק נתכוין להיזקו נעשה גזלן כמבואר בב״ק דף צ״ט בזורק מטבע של חבירו לים דאם הגביה דהשבה בעי מיעבד וכמבואר בסי׳ שפ״ח בש״ך ס״ק א׳ ובסי׳ ש״ז ס״ק ח׳ ע״ש אבל בשליחות יד דנקנה להמשלח מה״ת יתחייב השליח ודמי ממש למעילה דלא נתחייב השליח לכך נראה דהסמ״ע מיירי שציוה להשליח לאכלו ואף שהמשלח קנה אותה תיכף בהגבהת השליח כמ״ש התוספות בקידושין דף מ״ג בד״ה שלא מצינו ע״ש והשליח מיניה דהמשלח קזכי ושל המשלח קאכיל מ״מ נראה דדמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה ורמ״ג וה״נ דנהי דאין שליח לדבר עבירה מ״מ לא גרע השליח מאחר כשאכלו לפני יאוש דרמ״ג ורמ״ג וחייב השליח ומ״מ דברי הסמ״ע תמוהין במ״ש דהשליח חייב כשיש לו לשלם ולא המשלח דלפענ״ד כיון דהיה קנין להמשלח ונעשה גזלן ממילא רמ״ג ורמ״ג ולענין אם השליח אינו בר חיובא שכתב הסמ״ע דהיינו על ידי חש״ו כבר הארכתי בזה בסי׳ קפ״ב דאף שאין שליחות לקטן היינו לענין שאין המעשה קיים אבל לענין חיובא דהמשלח חייב אפי׳ ע״י מי שאינו בר שליחות: