(א) וטעה האומן ומכר טלית זה במקומו כו׳ הרא״ש כתב ז״ל וא״ת והלא אם לא יאות הלוקח בטליתו של ראובן (וכ״כ באשר״י של דפוס ושל קלף) יכול לחזור הטלית לראובן ונמצא משתמש הלה בטלית של ראובן שלא מדעתו וי״ל כיון שהיה ראובן דוחק למעות ומכר טליתו אינו מקפיד אם משתמשים אחרים בטליתו שגם הוא משתמש במעות עכ״ל. ונראה דמש״ה הקשה הרא״ש מהא דשמא לא יאות הלוקח כו׳ ולא הקשה מהא דהדין נותן דכשהטלית של ראובן עדיף שהברירה ביד שמעון ליתן לראובן העודף או יקח מיד ראובן המעות ומחזיר לראובן טליתו וכמש״ר וכשיקח מעות ויחזור לו טליתו נמצא דהשתמש בטלית שאינו שלו דאין זה קושיא חדא דאחר שהשתמש בו שמעון הברירה ביד ראובן לקבל טליתו או העודף. ומ״ש או יחזיר לחבירו כו׳ דמשמע דהברירה ביד שמעון כ״כ לפי האמת לפי תירוצו של הרא״ש שאין מקפיד ראובן. אבל כשחוזר בו הלוקח ומחזיר הטלית לראובן שראובן מחזירנו לשמעון ולוקח את שלו מקשה שפיר דגם לא שייך למימר ששמעון יחזיר לראובן את טליתו וגם מה שהזיקו כי לפעמים לא הזיקו היזק הניכר ולא יתן לו כלום ומ״מ נשתמש בו שלא ברשות או לא ניחא ליה בדמי קלקול מאחר שעומד למכור וק״ל. ומ״ש הרא״ש שהלוקח לא יאות בטלית של ראובן ר״ל אף שהוא סבור שהוא של ראובן כמו שקנהו על שמו מ״מ לא יאות בו מחמת מום שמצא בו או שום טעם אחר. אבל א״ל שיחזור בו מחמת שטלית של ראובן מכר וזהו טליתו של שמעון. דא״כ הול״ל לא יאות בטליתו של שמעון. ועוד דמסתמא הלוקח מה שהוא רואה הוא לוקח ומה לו אם הוא של ראובן או של שמעון וק״ל: