Beit Yosef Even HaEzer 96 – בית יוסף אבן העזר צו‏ – Tur

טור

פירוש

(א) אין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה. לפיכך אם מתה קודם שנשבעת אין יורשיה יורשים כתובתה, שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה. אבל נתגרשה ומתה בניה נשבעין שבועה שלא פקדתנו ונוטלין. ואפילו מיורשיו אם מת אחריה. אבל כל נכסיה, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, יורשיה יורשין אותה, אפילו נתאלמנה, שאינה צריכה לישבע עליהם. (ב) ומה שבועה נשבעת? שלא התפיסה הבעל צררי בחייו, ולא תפשה היא משלו כלום. והרמב״ם כתב: שצריכה לישבע גם כן שלא מחלה לו כתובתה או שלא מכרה לו. ונראה שאם כתובתה בידה אינה צריכה לישבע על זה, שאילו מחלה לו או מכרה היתה מחזרת לו הכתובה. (ג) ואם היורשים קטנים והאפוטרופסים רוצים להשביעה והיא אומרת שאינה רוצה לישבע עד שיגדלו בניה, כי שמא הם ימחלו לה או תתפשר עמהם, כתב א״א הרא״ש ז״ל בתשובה אין שומעין לה, אלא לא תטול כלום עד שתשבע. (ד) וששאלת אלמנה שאומרת בעלי נתן לי מנה קודם מותו במתנה גמורה על מנת שלא ינכם לי בכתובתי, ועדים אין לה. תשובה: אם היא מוחזקת במנה כגון שיש ממון בעלה תחת ידיה, והיא יכולה לטעון על אותו ממון אין בידי משל בעלי כלום, נאמנת גם כן במגו לומר נתנו לי במתנה, ובשבועה, אבל אם היא אינה מוחזקת בממון בעלה אז אינה נאמנת. (ה) כתב רי״ף שאם מכרה או נתנה מנכסי יתומים קודם שנשבעה, מה שמכרה ונתנה קיים ומנכין אותו בכתובתה. ומשמע מדבריו אפילו מקרקע וא״א הרא״ש ז״ל מביא דבריו בפסקיו לפסק הלכה, אבל כתב בתשובה דוקא במטלטלי אבל מקרקעי בחזקת יורשים קיימי, ואין בידה לתתם עד שיגבוה בית דין, ואם מכרה או נתנה אין מכירתה ומתנתה קיימת. (ו) ואם מחלה לבעלי חובות של בעלה, אין מחילתה כלום, שכל זמן שלא תגבה חובות בעלה אין לה בהן כלום, ואין בידה לא ליתן ולא למחול. (ז) ופעמים שאף גרושה משביעין אותה, אפילו כשלא יטעון. דתנן הפוגמת כתובתה או עד אחד מעידה שהיא פרועה, והנפרעת שלא בפניו, ומנכסים משועבדים, לא תפרע אלא בשבועה. פוגמת כיצד? היתה כתובתה אלף זוז והוא אומר קבלת כתובתיך והיא אומרת לא קבלתי אלא כך וכך, אפילו יש לה עדים כמה קבלה, דאיכא למימר אם איתא דקבלה טפי הוה פרע לה בעדים, אפילו דקדקה מה שנטלה אפילו בחצי פרוטה דאיכא למימר כיון דדקדקה בודאי אומרת אמת, אפילו הכי לא תפרע אלא בשבועה. (ח) או שכופרת בכל ואומרת לא נפרעתי כלום, ועד אחד מעידה שהיא פרוע, לא תפרע אלא בשבועה. (ט) או מנכסים משועבדים שבאו לטרוף מהלקוחות. (י) או שלא בפניו כגון שגרש והלך לו, לא תפרע אלא בשבועה. וכתב הרמב״ם והוא שיהיה במקום רחוק שיש טורח להודיעו, אבל אם הוא קרוב להודיעו מודיעין אותו, ואם לא יבא ישביעוה ותטול, וכן כתב רי״ף. וכתב א״א ז״ל ויראה לי דהאי מקום קרוב כדי שילך השליח ויחזור תוך שלשים יום, שהוא זמן בית דין, אבל טפי משלשים יום אין לנו לאחר הפרעון, אלא בית דין מוכרים מיד ופורעין, והאשה נותנת שכר השליח ומוספת אותו על כתובתה. (יא) וכל הנך שבועות הן דרבנן, אפילו הכי צריכין נקיטת חפץ. ולא נפקא מינה אלא דאי קדמה ותפשה ואומרת לא משתבענא ולא מהדרנא דדידי שקלי, לא מפקינן מינה, כיון דהוא דרבנן אבל בדאורייתא מפקינן בכהאי גוונא אי לא בעי לישבע. אבל אפוכי לא אפכינן להו אף ע״ג דקי״ל דשבועה דרבנן מפכינן הני מילי כשהנתבע יש לו לישבע וליפטר, יכול להפכו על התובע ולומר לו אין לך אצלי כלום, או השבע וטול או תלך לך. אבל כשהתובע יש לו לישבע וליטול, אינו יכול להפכו על הנתבע ולומר השבע והפטר, שיכול לומר לו איני רוצה לישבע - אתה יש לך לישבע וליטול, או השבע וטול או תלך לך. (יב) ואם היא חשודה על השבועה שאינה יכולה לישבע, אם שכנגדה אינו חשוד ישבע ויפטר. ואם הוא חשוד אין כאן לא שבועה ולא תשלומין. (יג) ובעד אחד מעידה שהיא פרועה יכול להביאה לידי שבועה דאורייתא. כיצד? יפרע לה כתובתה פעם שני בפני העד הראשון ועד אחר עמו, הרי כאן שני עדים על פרעון השני, ויתבענה מה שנתן לה תחילה, ויאמר בהלואה נתתיו לך שהרי נתקבלה כתובתך פעם שנית, והיא כשתכפור ותאמר לא קבלתי אלא פעם אחת הרי עד מכחישה, וצריכה לישבע שבועה דאורייתא. וצריך שיאמר לעד הראשון שמכוין לכך, שאם לא כן, תאמר באמת שקבלתי שתיהן אבל היו עליך שתי כתובות והרי העד הראשון מסייעה. אבל כשמודיע לעד תחילה שאין כוונתו אלא להביאה לידי שבועה דאורייתא, אז אין הראשון מסייעה, וכיון שאין מסייעה אינה יכולה לומר שתי כתובות היו לי, דמילתא דלא שכיחא היא. (יד) הפוחתת כתובתה אינה צריכה שבועה. היכי דמי פוחתת? כגון שהוציאה כתובתה מאלף זוז, והוא אומר נפרעת, והיא אומרת לא נפרעתי כלום, אבל אין לי עליך אלא חמש מאות זוז כי אמנה היתה ביני לבינך, שנתחייבת לי בקנין אלף זוז והאמנת בי שלא אתבע ממך אלא חמש מאות, נוטלת בלא שבועה. אבל אם אינה אומרת אמנה היתה ביני לבינך, אפילו חמש מאות אינה נוטלת, דהאי שטרא חספא בעלמא הוא. (טו) היא אומרת בתולה נשאתני וכתובתי מאתים, והבעל כשנתגרשה או היורשים כשנתאלמנה אומרים אלמנה ניסת ואין לך אלא מנה, והכתובה נאבדה או במקום שאין כותבים כתובה, אם יש עדים שיצתה בהינומא פי׳ שעשו לה כמנהג הבתולות במלבוש שרגילין להלביש בתולות או בשאר דבר ידוע לפי מנהג העיר, כתובתה מאתים. אפילו אחד מהם קטן כשראה העדות, דכיון שהוא עתה גדול ויש אחר עמו מהני. ואם אין עדים, אינה נוטלת אלא מנה. כתב הרמב״ם: שהבעל צריך לישבע שבועה דאורייתא. וא״א הרא״ש ז״ל כתב שאינו נשבע אלא היסת. (טז) מי שהיה נשוי ארבע נשים שנשאתן זו אחר זו, ומת, ובאין לגבות כתובתן - הראשונה נשבעת לשנייה שאין משל בעלה כלום, והשנייה לשלישית, והשלישית לרביעית, והרביעית נשבעת ליתומים. ואפילו אם הם גדולים אין נפרעין מהם אלא בשבועה. (יז) היו כולם יוצאות ביום אחד, במקום שכותבים שעות הראשונה תקדום, ואם אין כותבין שעות אז שיעבוד כולם חל ביחד. (יח) ואם כתובתה של האחת מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות, לר״ח בין הניח רב או מעט כך הדין - שיחלקו כל עזבון המת לששה חלקים, ונוטלת של מנה חלק אחד, ושל מאתים שני חלקים, ושל שלש מאות שלשה חלקים. שכל אחת ואחת נוטלת לפי מעותיה עד שתפרע כתובתה. ולפי זה אם הניח שלש מאות, של מנה נוטלת חמשים, ושל מאתים מאה, ושל שלש מאות מאה וחמשים. ולרב אלפס חולקות ממש שוה בשוה עד שתפרע כל אחת מכתובתה. ולפי זה, אם הניח שלש כל אחת נוטלת מנה. ואם הניח יותר, השתים הנשארות חולקות אותו ביניהם בשוה ולזה הסכים א״א ז״ל. (יט) וכשבית דין או יורשין משביעין האלמנה, אין להשביעה בבית דין אלא חוץ לבית דין. אבל מדירין אותה אפילו בבית דין. וצריך שידירנה בדבר שיש בו עינוי נפש, ושתהיה באיסור כל ימיה, כגון שתאמר יאסר עלי דבר זה אם נהניתי שום דבר מכתובתי, והוא דבר שיש בו עינוי נפש. אבל אם אין בו עינוי נפש, או אפילו יש בו עינוי נפש ואינה באיסור כל ימיה, כגון שאומרים לה משביעין אנו עליך שלא תאכל דבר זה אם גבית שום דבר מכתובתך, והיא אוכלת אותו בפנינו, לא מהני, שאינה חוששת על העונש אלא בנדר של עינוי נפש שעומדת בו כל ימיה. ולא מהני נדרה אלא כל זמן שלא נשאת, אבל אם נשאת אינה גובה בנדרה, שהבעל יפר לה, אפילו נדרה על דעת רבים. ואפילו אם נתן לה רשות שתדור על דעת הבית דין יכול לחזור ממה שהרשה, ויפר לה. (כ) וגרושה שבאה לישבע, כגון שהבעל אומר פרעתי או פוגמת וכיוצא בזה, נשבעת אפילו בבית דין. (כא) וכתב ר״י שהאידנא נהגו להשביע אלמנה בבית דין. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

(א) אין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה משנה בפרק הכותב (כתובות פז.) ובפרק השולח (גיטין לד:) כתב הרשב״א ומה ששאלת אי זהו נוסח שבועת אלמנה אם באת לגבות כתובתה מדירים אותה בב״ד ותאסור עליה מקצת פירות כגון בשר ויין וכיוצא בהם אם נטלה משל בעלה כלומר בין בחייו בין לאחר מותו ואם נטלה כלום תאמר אם נטלה אלא כן וכן ולא תאסור עליה כל פירות שאם עשתה כן אין האיסור חל לפי שאי אפשר לחיות בלי שום פרי וכדאמרינן בר״פ אלו מותרים (נדרים יד:) גבי קונם עיני בשינה ושבועה בנק״ח בב״ד ליכא באלמנה שהרי שנינו בפרק השולח (שם) נמנעו מלהשביעה ויש מי שאומר דמדירין אותה בב״ד ועוד משביעין אותה חוץ לב״ד שלא בנק״ח והיינו דא״ל ר״י לרבי ירמיה ביראה אדרה בב״ד ואשבעה חוץ לב״ד ואני סובר דאין צריך אלא או זה או זה איזה שירצו היתומים ורב יהודה ה״ק לרב ירמיה אדרה בב״ד אם ירצו היתומים או אשבעה חוץ לב״ד ושלא בנקיטת חפץ אם ירצו יותר היתומים בכך עכ״ל.
והוא בתשובות להרמב״ן סימן מ״ח ויתבאר בס״ס זה:
(ב) ומה שכתב רבינו לפיכך אם מתה קודם שבועה אין יורשיה יורשין כתובתה שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה בפרק כל הנשבעין (שבועות מה.) תנן וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ומפרש בגמרא (מח.) דה״ק היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה רב ושמואל דאמרי תרוייהו ל״ש אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ומשמע בגמרא בהדיא דה״ה לכתובה דמתיב עלה מדתנן מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ״ה שנה וכן מדתנן נשא את הראשונה ומתה נשא שנייה ומת הוא שנייה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה ומוקי לה בנשבעה ומתה וכ״כ הרי״ף בריש פרק מי שהיה נשוי ובסוף פרק הנושא על המשניות הנזכר אוקימנא בסוף פרק הנשבעין בשנשבעה ומתה אבל מתה ולא נשבעה אין יורשי׳ נוטלין כתובתה דאין אדם מוריש שבועה לבניו וכן כתב הרמב״ם בפי״ו מהלכות אישות מתה האלמנה קודם שתשבע אין יורשיה יורשין מכתובתה כלום שאין לה כתובה עד שתשבע וכ״כ הרא״ש עוד בתשובה כלל צ״א וז״ל אמנם אם נשבעה האלמנה על כתובתה ועל נדוניתה שלא גבתה מהם [כלום] וגם לא פטרה בעלה מן השבועה נמצא כשמתה נסתלק שיעבודה מן הנכסיה יורשים לא היו יכולים לגבות מכתובתה ונדוניתה כלום כיון שנתחייבה שבועה ולא נשבעת כמו שכתבתי למעלה דאין אדם מוריש שבועה לבניו נמצא שאינן יורשות מאמן כלום אלא את אביהם הן יורשים וגם מה שמשכנה האלמנה קודם שנשבעה על כתובתה אינו כלום עכ״ל:
כתב הריב״ש בתשובה סימן תצ״ב מתה קודם שתשבע אין יורשיה גובין מכתובתה כלום ומיהו אין קורעין הכתובה אע״פ שאין מגבין כדאיתא בפרק כל הנשבעין (שבועות מח:) אמנם אם יש בכתובה נאמנות בין ממנו בין מיורשיו יורשיה גובין כתובתה אע״פ שלא נשבעה ואפי׳ לדברי האומר דאין שום נאמנות מועיל לגבי יורשים מודה היכא דמתה ולא נשבעה ונתן טעם לשבח בדבר וכ״כ הרשב״א בתשובה אף הרז״ה שהוא חלוק על הרי״ף ופסק שאפי׳ בפוטר ממש כעין משנתינו אין תנאו מועיל ודאבא שאול אמתניתין קאי מודה הוא בשטר שיש בו נאמנות ומת לוה בחיי מלוה ואח״כ מת מלוה שהיורשין נשבעין שבועת יורשין דהיינו שלא פקדנו אבא דתרי קולי לא עבדינן קולא דאבא שאול וקולא דרב ושמואל ובכי הא לכתחלה עבדינן כר״א ונכון הוא עכ״ל וכן דעת הר״ן בתשובה ועיין עוד שם. עיין במרדכי פרק שבועת הדיינים ופרק חזקת ובמהרי״ק שורש צ״א ועיין במ״ש בס״ס צ״ח אלמנה שנשאת ואח״כ באה לטרוף לקוחות בעד כתובתה על בעלה הראשון ובתשובות שבסוף ספר נשים כתב פירוש הרא״ש בתשובה כלל ל״ז סימן ב׳ כיון דכתובה בידה גובה כתובתה לעולם ותשבע אע״פ שיושבת תחת בעלה וכ״כ הרמב״ם בפי״ו והוא מימרא בפרק השולח:
וכתב הרמב״ם בפי״ב מהלכות מלוה ולוה על ההוא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אשה שתבעה כתובתה בין אלמנה בין גרושה מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקים משום חן האשה כדי שיהיה להם כלום שתנשא בו האשה לאחר לפיכך קפצה ונשאת ואח״כ באה לתבוע כתובתה אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים שהרי אין לה מזונות והרי נשאת. הורו מקצת הגאונים שאם היו נכסים כנגד כתובתה בלבד או פחותים ממנה אין נזקקין לה שהרי אין כאן זכות ליתומים ולא חשו לחן האשה עכ״ל:
וכתב ה״ה שנתכוין לומר שאותם הגאונים לא כיונו לפסק הלכה בשלא חשו לחן האשה ודעתו לחוש וזה דעת האחרונים וכ״כ הראב״ד ועיקר עכ״ל.
וכתב הרשב״א בתשובה דאפי׳ היא זקנה שאינה ראויה להנשא נזקקין לה ומצאתי כתוב בשם הרא״ש על מעשה שאירע אפי׳ נשאת כבר מגבין אותה אפי׳ מיתמי דהא דאין נזקקין לנכסי יתומים היינו משום חשש צררי כרב הונא ולכתובה מגבין משום חינא ואף לדעת הרמב״ם וסמ״ג שפירשו טעמא דחינא שיהיה לה במה להנשא ואם קפצה ונשאת אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים היינו כשיש לחוש לצררי אך עתה שאנו מגבין כתובות האלמנות שקדשו בעליהן ולא חיישינן לצררי לא גרע מגביית שאר חובות דמגבינן מיתמי בדליכא למיחש לצררי ועוד האשה זו כבר הגבוה ב״ד קצת כתובתה ולא הספיקו להגבות השאר עד שנשאת הילכך מגבין לה השאר עכ״ל ורש״י בפרק שום היתומים ובפרק אלמנה ניזונית (כתובות צז:) פירש משום חינא בע״א ולפי פירושו אפי׳ קפצה ונשאת נזקקין ומיהו כתבו שר״ח מפרש כהרמב״ם וכן בערוך ובירושלמי והכי נקטינן דין אלמנה שנשאת לאחר והכניסה לו נדוניא ולא נשבעה על כתובתה ומתה עיין במרדכי פרק חזקת ופרק מי שמת דין מי שהיה לו פקדון ביד א׳ ובפני אשתו צוה ליתנו לפלוני ושתקה ואח״כ הלך בבית על משענתו ואח״כ הכביד חליו וחזר לצוות ליתן אותו פקדון לפלוני הנזכר ואז מיחתה אשתו לא הויא מחאה מרדכי בפרק הנזכר:
כתב הריב״ש בסימן קס״ט לפי מה שבא בשאלה שלאה לא עשתה גוביינא מכתובתה אלא שהיתה ניזונת מהנכסים והבן והבת היו מטפלים בנכסים אין טענת בן בתה הבא להחזיק בנכסים מכח מתנת לאה זקנתו כלום במה שטען שהנכסים הם של לאה שהיו לה מטורח מעשה ידיה שהרי כיון שהיתה ניזונת מהנכסים מעשה ידיה ליתומים גם מותר מזונותיה אבל היא יכולה לטעון שמציאה מצאה שהרי מציאתה לעצמה כמו שמבואר בר״פ אלמנה ניזונת (כתובות צו:) אמנם זהו במה שבידה כגון הא דאמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא נב.) אמנם הך מודה שמואל לא קאמר שם אלא על אחד מהאחין שהיה אונות וכו׳ ומסתמא דה״ה לאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה דאמר שמואל מודה לי אבא שאם מתה על האחים להביא ראיה אמנם זהו באונות ושטרות היוצאות על שמה אבל בכאן שהנכסים נשארו ברשות הבן והבת שהיו גדולים הנה כל הנכסים בחזקת יורשיו ואין לאלמנה זכות בהם אלא במה שקנתה והשטרות יוצאות על שמה שאם היא נושאת ונותנת בנכסים עליה להביא ראיה בחייה שהם שלה אם שקנתה מממון שירשה או ממציאתה ואם מתה אין יורשיה צריכים להביא ראיה אע״פ שנושאת ונותנת בנכסים כמו שכתבתי למעלה והטענה שטוען בן הבת שכבר נשבעה לפני ב״ד ואבדה שטר השבועה באונס הגזירה ולריחוק המקום א״א לו להביא עדים אינה טענה שעליו להביא ראיה ואם לא הביא הפסיד ונסתחפה שדהו עכ״ל:
כתוב בתשובות הרשב״א סימן תתפ״ו על אלמנה שפרעלה היורש קצת כתובתה וכתב השאר עליו שטר חוב לזמן והחזירה לו כתובתה ולא נשבעה שבועת אלמנה ומתה והיורש טוען שהוא יורשה מצד שלא נשבעה יראה שהדין פשוט שאין בטענתו ממש לפי שפרע מקצת וזקף מקצת ויכולים יורשיה לטעון כיון שנתפשר עמה וזקפתה במלוה סתמא דמילתא כבר נשבעה או שמחל לה [השבועה שכל זקיפה כפרעון דמי]:
וכתב עוד שנשאל על אלמנה שהיה לה בן ונישאת לבעל והכניסה לו קרקע ומתה והבן תובע הקרקע בטענה שלא נשבעה אמו ויורשי הבעל השני טוענים שנשבעה והשיב אם היה הבן קטן בשעת פטירת אביו הדין עמו לפי שהיא לא נשבעה לא בתחלה ולא בסוף ואע״פ שיורשי הבעל השני טוענין שנשבעה אין שומעין להם שאין לה זכות בנכסים אא״כ נשבעת ואם מתה קודם שתשבע פקע זכותה ועוד שאלמנה זו היתה צריכה לשום אותו קרקע בב״ד של הדיוטות מיהא ואם לאו לא עשתה כלום (עיין סימן תתרע״ח):
(ג) ומה שכתב אבל נתגרשה ומתה בניה נשבעין וכו׳ נראה שהטעם מדאסיקנא בפרק שום היתומים דהלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים הוי משום דאימור צררי אתפסה ובנתגרשה ליכא למימר הכי וא״כ בחייה היתה גובה בלא שבועה וכ״כ הרמב״ם בפרק י״ו מה״א וא״כ ליכא למימר בה אין אדם מוריש שבועה לבניו ומ״מ צריכים לישבע שלא פקדנו וכדתנן בפרק הנשבעים וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע וכמו שיתבאר בח״מ. וכן מבואר בגמרא ס״פ הנשבעין דמותיב להא דאמרי רב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו מדתנן בהכותבנדר ושבועה אין לי עליך וכו׳ אבל יורשין משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה ומשני לצדדין קתני אותה באלמנה ויורשיה בגרושה ופירש רש״י אותה דקתני יורשין משביעין אותה מיתוקמא אפילו באלמנה אבל ואת יורשיה דקתני מוקי לה רב ושמואל בגרושה אם גירשה לזה נתחייב לה כתובתה בלא שבועה שהרי פטורה היא מן הנדר ומן השבועה ומתה בחייו ואח״כ מת הוא דה״ל מת מלוה בחיי לוה שכשמתה היא יש לה ממון גמור עליו בלא שבועה לפיכך הורישתו לבנים ויורשיה הבאים ליפרע מיורשים צריכין לישבע כדתנן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה וזה שלא כדברי הרשב״א סימן אלף וצ״ג כתב הרשב״א אלמנה שנשתתקת ובאה לגבות כתובתה וצריכה שבועה ונבדקה והיא רומזת ומכירין ברמיזותיה שלא נטלה כלום משל בעלה מהו לסמוך על דבר זה תשובה אם שומעת אע״פ שאינה מדברת דכפקחת היא לכל הדברים וכדתניא (חגיגה ב:) מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחים לכל דבריהם ואע״פ שהיתה פקחת מעיקרא ונשתתקה לכאורה לא גרע מאלם מעיקרו כדמשמע בפרק מי שאחזו (גיטין ע.) דלא גרע פקח ונשתתק מאלם מעיקרו ובלבד אחר בדיקה ונתברר דלאו דעתא שגישתא הוא ולא שנלך אחר רמיזותיו אלא הרכנת הראש דהרכנת הראש כדיבור וכדגרסינן בירושלמי עד שישמעו את קולו א״ר מונא היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש ומ״מ כל שצריכה שבועה ואינה מדברת איך תשבע שאפי׳ בדקנוה ושאלנוה אם נטלה כלום והרכינה בראשה שלא נטלה והשביעוה מפי אחרים שמא לא נתכוונה בהרכנת הראש לאמת אלא להפכו כל שאינה מוציאה מפיה לא שבועה ולא אמן ואפי׳ בשבועת האלה כן דהא בין בסוטה בין בשבועת האלה שמיעת קול אלה כתיב ואפ״ה בעינן דאמר אמן אלא שקרוב בעיני דשבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים שאינה תורה אלא משום תקנת היתומים אם היא מושבעת מפי אחרים בשבועת האלה כל שאינה יכולה לישבע ולענות אמן כזו משביעין אותה ונוטלת כדי שלא תפסיד כתובתה ונדוניתה ותדע לך דשבועה זו קלה דאפי׳ מת לוה בחיי מלוה ואח״כ מת מלוה היתומים נוטלים מן היתומים בשבועה שלא פקדנו אבא כדברי ר״א (שבועות מז.) כדי שלא יפסידו יתמי מלוה את חובם אלא דרב ושמואל החמירו על זה ואפ״ה דיינא דעבד כר״א עבד אבל לא עקרינן להא דרב ושמואל משום כבודם ואפ״ה אמרו הבו דלא לוסיף עלה ועוד דלאו שבועה דוקא הצריכוה שהרי נמנעו מלהשביעה ומגבין לה באדרה והילכך אפשר לומר דשבועת האלה סגי כל שאי אפשר אלא בהכי ואע״פ שיש לבעל הדין לחלוק עלי בזה כך יראה לי ולענין הק׳ זהובים שמחלה מחשש עונש השבועה אע״פ שמצאו לבסוף שהבעל מחל לה על כל מה שתפסה משלו כנ״ל כמו שכתבת דמה שמחלה מחלה ולא שייך בכי הא מחילה בטעות מאותם טעמים שאמרת ועוד שמחמת יראת עונש השבועה באה לנכות אותו סך מכתובתה ובאמת לולי שעשתה כן אם נטלה כלום משל בעל חל עליה עונש השבועה שהיא נשבעה שלא נטלה והיא כבר נטלה ואין מחילת הבעל פוטרת מעונש השבועה שנשבעה שלא נטלה ועוד מאן לימא לן שהיא לא ידעה באותה מחילה אני אומר ידעה ולא רצתה במחילתו וע״כ נכתה מכתובתה מה שנכתה ואפי׳ טענה היא שלא ידעה עליה להביא ראיה וכ״ש שהיא עצמה אינה טוענת כך דהא אשתקל מילולה ואם הם עשו מעשה היפך מזה הנח להם שכבר הורו זקנים עכ״ל.
וכתב עוד שאלת אלמנה שגבתה כתובתה שלא בשבועה בערכאות של עכו״ם ויש בשטר כתובתה נאמנות ועם כל זה לבה נוקפה שלא יאמרו עליה שגבתה שלא כדין ורצתה עכשיו לישבע בב״ד שבועת אלמנה ולא רצו היתומים לבא לפני ב״ד בזמן השבועה. תשובה אשה זו שבאה להוציא עצמה מחשד תבא עליה ברכה ושבועת האלמנה לא הלכה מפני שכבר גבתה ויש לב״ד להזקק לה לשלוח אחר היתומים להשביעה בפניהם ואם לא רצו לבא ישביעוה ב״ד שלא בפני היתומים ואף אם לא ירצו ב״ד להשביעה שלא בפני יתומים אם עמדה ונשבעה בפניהם נשבעה וכדגרסינן בפרק השולח מודה רב בקופצת ויש מי שפירש דיצאה בשבועה זו אפי׳ להגבותה כתובתה ע״י שבועה זו אע״פ שיש מפרשים בע״א מ״מ זו שבאה לישבע כדרכה אחר שנטלה כתובתה די לה בכך ועוד כי מדין הגמרא אינה נשבעת אלא חוץ לב״ד ועוד כי לדעת ר״ת והרי״ף אינה צריכה השבועה כל שהאמינה הבעל:
וכתב עוד בסימן אלף ופ״ט אלמנה שתבעה כתובתה בב״ד ונשבעת ולא הספיקו להגבותה כתובתה עד שמתה ויורשי הבעל טוענין כבר גבתה בב״ד אחר שנשבעה מיד והשיב הדין עם יורשי האלמנה שהרי שטר כתובתה בידה ומצו למימר שטרך בידי מאי בעי:
וכתב עוד הרשב״א שנשאל על יתום שבא לערער על מה שהגבו ב״ד כתובה לאמו לפי שהוא היה אז קטן ולא העמידו לו אפוטרופוס והשיב דלאו בדוקא אמרו שמעמידין אפוטרופוס על היתומים אלא להקל על ב״ד אמרו שלא יצטרכו הם לטעון בשביל היתומים ולטרוח ולחפש בעד זכותם הא אם רצו ב״ד שלא למנות אפוטרופוס אלא שיהיו הן עצמם משתדלים לטעון להם ולטרוח ולחפש אחר כל זכותה אין לך אפוטרופסין יפים מהן עכ״ל:
(ד) ומה שכתב רבינו אבל כל נכסיה בין נכסי מלוג בין נצ״ב יורשיה יורשין אותה אפי׳ נתאלמנה וכו׳ אינה צריכה לישבע עליהן ארישא קאי שכתב שאין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה וגרושה נמי יורשיה צריכין לישבע שלא פקדתנו וקאמר דהיינו דוקא כתובתה דהיינו מנה ומאתים ותוספת אבל נכסי מלוג ונצ״ב אינה צריכה לישבע עליהן ודין זה מבואר בדברי הרמב״ם בפי״ח מה״א וז״ל פירוש נכסים [שהכניסה] לבעל לעצמו ואין ליורש בהם כלום והנכסים עצמם שהם נדוניתה נוטלת אותם בלא שבועה ואין ליורשים בהן דין לעולם אלא אם כן הותירו בחיי הבעל והיו נצ״ב שהמותר לבעל ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשין כתובתה אעפ״י שהיא נכסי צאן ברזל ואם יש בהם מותר המותר ליורשי הבעל עכ״ל.
וכתב ה״ה ביאור דברי רבינו הוא כשאותם הנכסים שהכניסה לו הם בעין קיימים וכבר נתבאר בפי״ו שאם נתייחד לה קרקע או מטלטלין שלה קיימים שגובה אותה בלא שבועה שיורשיה יורשים הנדוניא וזה שאמר ואם היה בהם מותר חוזר ליורשי הבעל אבל ודאי אם נאבדה הנדוניא או אם נפחתה ובאה לגבות מן היורשים צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין יורשיה נוטלין דלא עדיף מחוב דעלמא שאין אדם מוריש שבועה לבניו כנזכר פרק י״ז מהלכות מלוה ולוה וכן מבואר בעיטור ודברים ברורים הם עכ״ל:
[בדק הבית: כתב הרמב״ם בפי״ו ייחד לה קרקע וכו׳ עד נוטלת בלא שבועה והם דברי הגמרא והרי״ף ר״פ אע״פ ונראה דה״ה אם נמכרו נצ״ב ולקחו בהם מטלטלין אחרים ונודע שאלו השנים מנצ״ב הן נוטלתו בלא שבועה וכ״כ הריב״ש בסימן קס״ט:]
כתב הרשב״א על אלמנה שנשבעה בפני ב״ד של ג׳ שאחד מהם קרוב לחבירו והשיב דמה שנשבעה לא נשבעה שהרי צריכה לישבע בב״ד ואין כאן ב״ד והא דגרסינן בפרק השולח אדרה בב״ד ואשבעה חוץ לב״ד דמשמע דאפי׳ נשבעת שלא בב״ד הויא שבועה ליתא דאיכא מאן דמפרש דתרוייהו א״ל דליעבד אדרה בב״ד ועוד אשבעה חוץ לב״ד ואיכא מאן דמפרש דה״ק עשה לה מה שירצו היתומים או אדרה בב״ד או אשבעה שלא בנקיטת חפץ שלא בב״ד איזה מהם שירצו היתומים ולזה דעתי נוטה ולפיכך צריכה היא עוד להיות נודרת בב״ד לאסור עצמה בכל פירות חוץ מפת וכיוצא בזה אם נטלה משל בעלה כלום עכ״ל:
ועיין בתשובות להרמב״ן סימן מ״ח: (ה) ומה שבועה נשבעת שלא התפיסה הבעל צררי בחייו זה פשוט בכמה מקומות דמשום האי חששא משביעין לה:
(ו) ומה שכתב ולא תפסה היא משלו כלום פשוט הוא וכן נראה מדברי התוספות בס״פ מי שמת (בבא בתרא קנח. ד״ה ובה״א):
(ז) ומה שכתב בשם הרמב״ם שצריכה גם כן לישבע שלא מחלה לו כתובתה או שלא מכרה לו הוא בפרק י״ו מה״א:
(ח) ומה שכתב רבינו ונראה שאם כתובתה בידה אינה צריכה לישבע וכו׳ אינו מוכרח שכבר איפשר שכתבה לו שטר מכר או מחילה ולפיכך לא חשש ליקח מידה שטר הכתובה:
כתב הרא״ש בתשובה ריש כלל פ״ה האידנא שאנו מגבין כתובות לכל יורשי האלמנות שקדשו ולא חיישינן לצררי ואנו סומכים על תירוץ הר״ש מיינבי״ל שתירץ דהיכא דמת פתאום ולא צוה לביתו לא חיישינן לצררי וכן היה דן רבנא מאיר והיה נותן סעד לדבריו לסמוך על אותו תירוץ יותר מב׳ תירוצים אחרים שתירץ ר״י כי האידנא כתובות נשותינו מרובות ולא שכיח האידנא התפסת צררי עכ״ל ותירץ הר״ש מיינבי״ל הוא בתוס׳ סוף פרק מי שמת ורש״י פירש בפ׳ שום היתומים דחיישינן לצררי היינו שמא בשעת מיתה אתפיס צררי ומצאתי כתוב על דבריו משמע מתוך פירושו דמקמי מיתה זמן ארוך אין לחוש לכך ואפילו חלה ונתיירא למות כיון שנתרפא חזר ונטל הצררי לפי פירוש זה אם נהרג או מת מיתה חטופה או נטרפה דעתו אין לחוש לצררי עכ״ל: (ט) ואם היורשים קטנים והאפוטרופסים רוצים להשביעה והיא אומרת שאינה רוצה לישבע עד שיגדלו בניה וכו׳ כתב א״א הרא״ש ז״ל אין שומעין לה וכו׳ כלל נ׳ סימן ג׳:
עוד תשובה לו וששאלת אלמנה שאומרת בעלי נתן לי מנה במתנה וכו׳ ג״ז בכלל הנזכר סימן ב׳. כתוב בתשובות הרשב״א סימן אלף וע״ב שנשאל על אלמנה שתפסה מטלטלין שנשארו בידה אחר מות בעלה אם נאמנת לומר בעלי נתנם לי או מכרם לי ובחייו תפסתים והשיב אם מטלטלין אלו היו ידועים לבעל ויש עדים שהם עדיין תחת ידה אינה נאמנת אבל אם אין עדים שהיו של בעלה או שאין עדים שישנן תחת ידה נאמנת משום מיגו. ובתשובות להרמב״ן סימן ל׳ ולענין ש״ח שטענו האפוטרופסים אם טענה שהבעל נתנה לה הדין עם האפוטרופוס שהשטר אינה נקנה אלא בכתיבה ומסירה ואפי׳ ליכא עדים וראייה דהא לא שייך בשטרות מיגו וכמ״ש הרי״ף בפרק הכותב במלוגא דשטרי עכ״ל ומיהו אם אומרת שנתנו לה במתנת ש״מ משמע דנאמנת לדברי הרמב״ם והרא״ש שסוברים שאם נתנם במתנת ש״מ אצ״ל קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה וכמו שיתבאר בטור ח״מ. כתב עוד הרא״ש בתשובה כלל ל״ו שאלת לאה אבדה כתובתה ובא ב״ח של שמעון בעלה והוציא ש״ח עליו והגבו לו ב״ד מנכסיו וטענה לאה אלו הבתים נתן לי בכתובתי אע״פ שנאבדה כתובתי איני חוששת מאחר שאני מוחזקת באלו הבתים אם היא נאמנת אם לאו תשובה אם אין לשמעון יתומים קטנים ולאה דרה בבית א׳ והבתים אחרים שהיא טוענת עליהן ששמעון בעלה נתנם לה בכתובתה סמוך למיתתו החזיקה בהם ג׳ שנים בלי ערעור היא נאמנת בשבועה שהוא כדבריה אבל אם היא דרה בהם אינה יכולה לטעון בהם חזקה שכן דרך אשה לדור בבית בעלה בתנאי כתובה וגם אם יש לשמעון יתומים קטנים אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל עכ״ל וכ״כ הרשב״א בתשובה אם הבתים ידועים לבעל אע״פ שהחזיקה האלמנה שנים הרבה אין לה חזקה לפי שהאלמנה יש לה דירה במדור שהיה בעלה דר מתנאי הכתובה וכתב עוד הרשב״א בתשובה הנזכר ולא עוד אלא כל זמן שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית אפילו היו אונות ושטרות יוצאות על שמה אינה נאמנת לומר שלי הן עד שתביא ראיה על דבריה שהיו לה נכסים ממקום אחר: (י) כתב הרי״ף שאם מכרה או נתנה מנכסי יתומים קודם שנשבעה מה שמכרה ונתנה קיים ומנכין אותה מכתובתה הרשב״א בתשובה ח״ב סימן רמ״ג כתב אלמנה זו אילו נשבעה אפילו בסוף ממכרה ממכר ומתנתה מתנה אע״פ שבשעה שמכרה או נתנה עדיין לא היתה ראויה לגבות דמ״מ כיון שנשבעה לבסוף ממכרה ומתנתה קיימין וכ״כ הרי״ף בתשובה והביא ראיה מדתנן בפרק אלמנה ניזונית (כתובות צו.) אלמנה בין מן הארוסין בין מן הנישואין מוכרת שלא בב״ד ואיתמר עלה בגמרא בשלמא מן הנישואין משום מזונות וההיא בשלא נשבעה שאינה נשבעת אלא בשתובעת כתובתה ואם תבעה כתובתה אין לה מזונות ודין המכירה והמתנה בדבר זה שוין ע״כ ודוקא בששמו לה ב״ד של הדיוטות וכדאיתא בפרק אלו מציאות ובתשובה אחרת כתב שיש לו על דברי הרי״ף בדבר זה כמה גמגומין ואף הרב ז״ל נראה שלא כתב כן אלא כשנשבעה לבסוף על כתובתה שע״ז נשאלה שאלה מלפניו עכ״ל ועיין בתשובת הרשב״א סימן אלף וע״ח ובח״ב סימן רנ״ג:
(יא) וא״א הרא״ש ז״ל מביא דבריו בפסקיו לפסק הלכה בפרק אלמנה ניזונת וגם הר״ן בפרק הנזכר הביא דברים אלו שכתב הרי״ף בתשובה ודחה ראייתו:
(יב) ומה שכתב רבינו אבל כתב בתשובה דוקא במטלטלי אבל מקרקעי בחזקת יורשים קיימי ואין בידם ליתנם עד שיגבו ב״ד אם מכרה או נתנה אין מכירתה ומתנתה קיימת ז״ל בתשובה כלל נ׳ סימן ו׳ ראובן שמת והניח בנים ובנות ואלמנתו היתה נושאת ונותנת בנכסים ונתנה מהם מתנות אחרי מותו ומתה קודם שהשביעוה על כתובתה מתנותיה קיימות במטלטלי אבל במקרקעי בחזקת יורשים קיימי ואין בידם לתתם עד שיגבו לה אותם ב״ד בכתובתה עכ״ל ואפשר שאין תשובה זו סותרת למאי דכתב דמשמע מדברי רי״ף דאפילו במקרקעי מכרה ומתנתה קיימת דשאני התם שאחר כך השביעוה וניכו לה מכתובתה אותה קרקע שמכרה או נתנה ובתשובה הנזכר בכלל הנזכר כתב אלמנה שנתנה מנכסי בעלה לאחר קודם שנשבעה על כתובתה והגבוה ב״ד הראוי לה לגבות אין מתנתה מתנה דאין לה בגוף נכסי בעלה כלום אלא שיעבוד בעלמא ואי בעו יורשים מסלקי לה בזוזי וראיה מפרק כל שעה (פסחים לא.) ב״ח אביי אמר למפרע הוא גובה וכו׳ ה״נ אין לאשה על נכסי בעלה שיעבוד כתובתה כשאר ב״ח ועוד גריעה טפי דאינה נפרעת אלא בשבועה ושמא לא תשבע הלכך אפילו נשבעת אח״כ לא חיילא המתנה למפרע ע״כ ואפשר שמה שכתב בתשובה ראשונה דבמטלטלי מתנתה קיימת אע״פ שלא נשבעה במטלטלין שאינם ידועים שיכולה להטמין ולהכחיש הוא בדוקא אבל במטלטלין ידועים שלא היתה יכולה לטעון אין בידי כלום מודה דאין מתנתה כלום. ועוד אני אומר שאפשר לומר שמ״ש דבמטלטלי מתנתה קיימת לא בשלא נשבעה כלל מיירי דא״כ לא היה במתנתה ממש מהטעמים שהוכיח בתשובה השנייה אלא בשנשבעה מעצמה מיירי אלא שלא השביעו ב״ד ולא הגבו לה אותם נכסים ומדקדוק לשונו יש ללמוד כן וכ״כ המרדכי בפרק הכותב שפסקו רבי יוסף טוב עלם ורבי שלמה בר יצחק וכן בה״ג שאם מכרה ונתנה קודם שבועה אתו יורשים ומפקי ל״ש מקרקעי ול״ש מטלטלי אפי׳ תפסה מחיים לא מהניא אלא אם כן תבעוה מחיים ולא רצתה להשיב ואע״פ שכתוב שם דראבי״ה וכמה רבוותא פסקו הלכה למעשה שאם מכרה או נתנה קיים כיון דבה״ג פליג עליה נקטינן כוותיה שדבריו דברי קבלה ועוד שהרי כתוב שם שהר״מ פסק הלכה למעשה אף על פי שראבי״ה ורבינו ברוך ורבינו שמחה פסקו דמתנתה קיימת נ״ל דברי הגאונים עיקר שפסקו אין מתנתה קיימת דנכסי בחזקת יתמי קיימי ואפילו אם אחר שנתנה נשבעה מ״מ בשעה שנתנה לא היה לה כח שלא היו הנכסים שלה אלא שיעבוד בעלמא דקי״ל כרבא דאמר בפרק כל שעה ב״ח מכאן ולהבא הוא גובה ועוד שדברי הסוברים דמתנתה קיימת דחויים הם שהרי ראיית רבי׳ שמחה דחאה ראבי״ה כמבואר שם במרדכי וראבי״ה שנתן טעם משום דרוב הגאונים פסקו כרבי אלעזר ולא כפר״ח והרי״ף שפסקו כרב ושמואל ממקום שבא משם ראיה שכל הפוסקים שאנו סומכין עליהם בהוראותינו סוברים שאין מתנתה קיימת שהרי הרי״ף והרמב״ם והרא״ש פסקו כרב ושמואל וא״כ הם סוברים דאין מתנתה קיימת ומכאן הוכחה עוד למה שהעמדתי דברי הרא״ש בתשובה דמתנתה קיימת במטלטלין כמה שהעמדתיה הא לאו הכי אין מתנתה קיימת כדי שלא יסתור דבריו שפסק כרב ושמואל והארכתי בזה בתשובה. אלמנה שנשאת לאחר עד שלא נשבעה על כתובתה והכניסה לו נדוניא ומתה בלא שבועה עיין בת״ה סימן ש״ל ובמרדכי פרק אלמנה ניזונת ופרק ח״ה ופרק מי שמת ופרק הניזקין [בדק הבית: ופרק הנשבעין ופרק הכותב ופ״ג דסנהדרין ובמהרי״ק שורש י״ח:]
אלמנה שיש בידה מעות ונכסים וטוענת שמשל בעלה הראשון היה אם היא נאמנת עיין בהגהות מרדכי דבתרא פ״ד כתוב בתשובות הרשב״א סימן תתע״ט אשה שהיו שטרי חוב יוצאים על שמה בחיי הבעל ונתנה אותם לבן שיש לה מאיש אחר ונשבעה שבועת אלמנה ואח״כ מתה דבריה קיימים בהן חדא דהא תפסינהו מחיים ותפיסה דשטרות תפיסה היא ועוד דהכא השטרות יוצאים על שמה מאן לימא לן שלא נפלו לה מבית אביה וכתב עוד בתשובה (סימן תתקנ״ד) על ראובן שקנה בתים ועשה השטר בשמו ובשם אשתו ומת והיא אומרת שהבתים קנו אותה מנכסים שנפלו לה מבית אבי אמה תוספת על מה שכתב לה בכתובתה אלו קנה ראובן מנכסיו אע״פ שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה אבל אם היא טוענת שקנתה מנכסים שנפלו לה מבית אביה רואין אם מוחזקת בכך שיש לה נ״מ הדין עמה ואם אינה מוחזקת בכך אינה נאמנת ואפי׳ בשבועה לפי שכל מה שיש לאשה הרי היא בחזקת הבעל ובסימן תתקצ״ו כתב שנשאל על אב ובן שהיו דרים בבית אחד ואוכלים על שלחן אחד והבן נשוי והיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ונפטרו האב והבן יורשי האב אומרים שהכל של אב והאלמנה טוענת שהכל שלה והשיב שהדין עם האלמנה ואפילו אין לבעלה נכסים ידועים כלל ושאר כל הנכסים חוץ מאונות ושטרות היוצאים על שמו הכל בחזקת האב וכתוב בתשובות להרמב״ן סימן מ״ב פשוט הוא: (יג) ומה שכתב רבינו ואם מחלה לב״ח של בעלה אין מחילתה כלום וכו׳ הם דבר הרא״ש בתשובה כלל ל״ו סימן ד׳: (יד) ופעמים שאף גרושה משביעיי אותה אפילו כשלא יטעון דתנן הפוגמת כתובתה או ע״א מעידה שהיא פרועה והנפרעת שלא בפניו ומנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה פוגמת כיצד היתה כתובתה אלף זוז והוא אומר התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא כך וכך בפרק הכותב (כתובות פז.):
(טו) ומה שכתב אפי׳ יש לה עדים כמה קבלה וכו׳
(טז) וכן מ״ש אפי׳ דקדקה מה שנטלה אפי׳ בחצי פרוטה וכו׳ שם בעיא דלא איפשיטא וידוע דכל ספיקא דממונא הוי קולא לנתבע: (יז) ומה שכתב או שכופרת בכל וכו׳ ועד אחד מעידה שהיא פרוע לא תפרע אלא בשבועה או מנכסים משועבדים שבאו לטרוף מהלקוחות או שלא בפניו כגון שגירש והלך לו לא תפרע אלא בשבועה כל זה מבואר שם במשנה ופירש רש״י מנכסים משועבדים. משום דאי הוה גבי מן הלוה גופיה והוה טעין ליה אשתבע לי דלא פרעתיך אמרינן בשבועה דמשבעינן ליה ואי לא טעין לא טענינן הואיל ונקט שטרא אבל בשביל לקוחות אנן טענינן דילמא אי הוית גבי׳ מן הלוה הוה טעין לך אשתבע לי דלא פרעתיך ובעית אשתבועי השתא אנן טענינן דפתח פיך לאלם הוא ומנכסי יתומים ונפרעת שלא בפניו כולהו משום האי טעמא עכ״ל: (יח) וכתב הרמב״ם והוא שיהיה במקום רחוק שיש טורח להודיעו וכו׳ בפי״ו מה״א:
(יט) ומה שכתב כן בשם רי״ף הוא בפ׳ הכותב:
(כ) ומה שכתב בשם הרא״ש יראה דהאי מקום קרוב כדי שילך השליח ויחזור תוך ל׳ יום וכו׳ עד ומוספת אותו על כתובתה הכל בפרק הנזכר: (כא) וכל הנך שבועות הן דרבנן בפרק הכותב אהא דתנן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה אמר רבא ב׳ תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל:
(כב) ומה שכתב אפי׳ הכי צריכה נקיטת חפץ שם אהא דאמר רב פפא אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא כתבו התוס׳ והרא״ש והר״ן ז״ל פי׳ רש״י ונפקא מינה בשבועה דאורייתא לאנקוטי חפצא ובדרבנן לא נקיט חפצא והוא עצמו סותר דבריו שפירש בהשולח (לה.) גבי הא דא״ל רב לרב ירמיה מדפתי אדרה בב״ד ואשבעה חוץ לב״ד דה״ק ליה דלא לישבעה בב״ד דחמירי באנקוטי חפצא וכ״כ הרי״ף דבנקיטת חפצא היא שכך דין כל שבועות המשנה:
(כג) ומה שכתב ולא נ״מ אלא דאי קדמה ותפסה וכולי. וכן מ״ש אבל אפוכי לא מפכינן אע״ג דקי״ל דשבועה דרבנן מפכינן ה״מ כשהנתבע יש לו לישבע וליפטר כו׳ וכ״כ הרי״ף והרא״ש בפ׳ הנזכר:
(כד) וכתב הר״ן בשם הרמב״ן דהא דאי קדמה ותפסה לא מפקינן מינה מסתברא דדוקא בדתפסה מעות אבל תפסה מטלטלי כיון דגופייהו לא מקנו לה מפקינן מינה והדר לא גביא אלא בשבועה: (כה) ומה שכתב ואם היא חשודה על השבועה שאינה יכולה לישבע אם שכנגדה אינו חשוד ישבע ויפטר וכו׳ וכ״כ שם הרא״ש בשם הרי״ף וכתב הר״ן שבתשובה כתב כן: (כו) ובעד אחד מעידה שהיא פרועה יכול להביאה לידי שבועה דאורייתא כיצד יפרע לה כתובתה שנית בפני העד הראשון ועד אחר עמו וכו׳ כל זה מבואר בגמרא פ׳ הכותב הפוחתת כתובתה אינה צריכה שבועה שם בעיא דאיפשיטא ומ״ש ה״ד פוחתת כגון שהוציאה כתובתה מאלף זוז והוא אומר נפרעת והיא אומרת לא נפרעתי כלום אבל אין לי עליך אלא ת״ק זוז וכו׳ עד דהאי שטרא חספא בעלמא הוא מבואר שם בגמ׳ וכתב הרמב״ם בפי״ו דהיכא דלא אמרה אמנה היתה ביני לבינו [בדק הבית: אלא אמרה אין בשטר כתובתי אלא ה׳ מאות אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף כלום משום] דהאי שטרא חספא בעלמא נשבע היסת ונפטר ופשוט הוא: (כז) היא אומרת בתולה נשאתני וכתובתי ק״ק וכו׳ אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו׳ משנה ריש פ׳ ב׳ דכתובות (כתובות טו:):
(כח) ומה שכתב אפי׳ א׳ מהם קטן כשראה העדות וכו׳ משנה בסוף הפ׳ הנזכר ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זכור הייתי באשה פלוני שיצאה בהינומא וראשה פרוע ובגמרא (דף כ״ט) א״ר הונא והוא שיהא גדול מצטרף עמו פירוש שהוא מצטרף עם עד אחד שהיה גדול כשראה כן והרמב״ם כתב בפי״ו מה״א כל׳ הזה נאמן הקטן להעיד בגדלו ולומר זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות וכתב ה״ה שנראה שהוא ז״ל מפרש דלא קיימא הא דרב הונא אלא אזה כתב ידו של אבא ושל רבי ושל אחי בלבד השנויים שם באותה משנה אבל הרבה מן המפרשים ראיתי שפירשוה אהא דיצתה בהינומא עכ״ל:
(כט) ומה שכתב ואם אין עדים אינה נוטלת אלא מנה כתב הרמב״ם שהבעל צריך לישבע שבועה דאורייתא בפי״ו מהל׳ אישות כ״כ ונתן טעם מפני שהוא מודה מקצת הטענה וכתב עליו הראב״ד שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שיעבוד קרקעות היא וכתב עליו ה״ה והכוונה לפי שאין הכתובה נגבית מן המטלטלין ואני אומר שאין זו קושיא שכיון שהגאונים תקנו שתגבה כתובה ממטלטלין חזרה כתובה שאינה כפירת שיעבוד קרקעות בלבד ומ״מ ק״ל שהרי רבינו דבריו בכאן הם במקום שאין כותבין כתובה וכמו שכתבתי ובמקומות ההם אינו נאמן לומר פרעתי בעיקר הכתובה אא״כ הביא ראיה וכמו שנתבאר וכיון שכן היאך יקרא זה מודה מקצת וכבר נתבאר פ״ד מהלכות טוען שאין מודה מקצת חייב שבועת התורה אלא בדבר שאיפשר לכפור בו אבל ודאי במקום שכותבין כתובה ונאבדה כיון שהבעל יכול לטעון ולומר פרעתי כשהוא מודה ואומר לא פרעתי ואומר אלמנה נשאתיה והיא אומרת בתולה יש כאן שבועת התורה כיון שמתקנת הגאונים נגבית אף מן המטלטלין כנ״ל עכ״ל:
(ל) ומה שכתב רבינו בשם הרא״ש ז״ל רפ״ב דכתובות דהא דקאמר התם טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן אף שבועה דאורייתא לא בעי אע״פ שהיא תובעת ר׳ והוא מודה לה במנה ולא חשבינן ליה כמודה מקצת משום דהוה ליה כהודאת שיעבוד קרקעות דכתובה שיעבוד קרקעות היא ואפי׳ לבתר דתקינו דכתובה גובה ממטלטלי לפי שאינו יכול לומר פרעתי דהטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום הילכך האי מנה דמודה ביה הו״ל הילך כיון דאין לו טענה ליפטר ממנו ואידך מנה ה״ל כופר בכל ופטור משבועה והכי איתא בירושלמי דפירקין עכ״ל: (לא) מי שהיה נשוי ד׳ נשים וכו׳ בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צג:) תנן מי שהיה נשוי ד׳ נשים ומת ראשונה נשבעת לשנייה וכו׳ הרביעית נפרעת שלא בשבועה אמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת אף זו לא תפרע אלא בשבועה ופירש״י הראשונה נשבעת לשנייה. אם שנייה טוענת הואיל ואת באת ליטול תחלה השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דילמא לא משתיירו לי נכסים כשיעור כתובתי ואף שלישית תאמר כן לשנייה ורביעית לשלישית אבל הרביעית נפרעת שלא בשבועה וכגון שהיתומים גדולים וקסבר האי תנא כי אמרו רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ביתומים קטנים אמרו ולא בגדולים ע״כ ובגמרא במאי קמיפלגי אמר שמואל כגון שנמצאת אחת מהם שדה שאינה שלו וכו׳ אביי אמר דאביי קשישא איכא בינייהו דתני אביי קשישא יתומים שאמרו שהבא ליפרע מהם לא יפרע אלא בשבועה גדולים ואצ״ל קטנים ת״ק לית ליה דאביי קשישא ובן ננס אית ליה ופסק הרא״ש הלכה כבן ננס וכן פסק הרמב״ם ברפי״ז מה״א וכתב ה״ה מ״ש רבינו וג״כ היא נשבעת וכו׳ הוא כבן ננס שאמר שאף אחרונה נשבעת ואע״פ שבאה לגבות ממנו וכגון שהן גרושות כולן נשבעות עכ״ל ומשמע דא״א לומר דלאחרונה קאי דכיון דבאה לגבות ממנו למה צריכה לישבע אלא אג׳ ראשונות בלבד קאי: (לב) היו כולן יוצאות ביום אחד במקום שכותבים שעות הראשונה תקדום ואם אין כותבין שעות אז שיעבוד כולן חל ביחד שם במשנה היו כולן יוצאות ביום א׳ כל הקודמת לחבירתה אפי׳ שעה אחת זכתה היו כולן יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה ופי׳ יוצאות ביום אחד שזמן שכתוב בהם הוא ביום א׳ וכן פי׳ היו כולן יוצאות בשעה אחת: (לג) ומה שכתב ואם כתובתה של האחת ק׳ ושל זו ק״ק ושל זו ש׳ לר״ח בין הניח רב או מעט כן הדין ולהרי״ף חולקות ממש שוה בשוה וכו׳ פ׳ מי שהיה נשוי (שם) תנן מי שהיה נשוי ג׳ נשים כתובה של זו מנה ושל זו ק״ק ושל זו ש׳ ואין שם אלא מנה חולקות בשוה היו שם ק״ק של מנה נוטלת נ׳ ושל ק״ק ושל ש׳ ג׳ ג׳ זהב היו שם ש׳ של מנה נוטלת נ׳ ושל ק״ק מנה ושל ש׳ ששה זהב ופירש״י של זו מנה ושל זו ק״ק וכו׳. ושלשתן נחתמו ביום א׳ דאי בג׳ יומי הקודמת בשטר קודמת בגיבוי ובגמרא זו משנת ר׳ נתן רבי אומר אין אני רואה דבריו של ר׳ נתן בזו אלא חולקות בשוה ופסקו הרי״ף והרמב״ם והתוס׳ והרא״ש הלכה כרבי וכתב הרא״ש ז״ל פר״ח דקי״ל בהא כרבי וא״א להעמיד דבריו בזמן שיש שם ש׳ שיחלקו בשוה אלא כל עזבון המת חולקים לששה חלקים של ק׳ נוטלת חלק אחד ושל ק״ק ב׳ חלקים ושל ש׳ ג׳ חלקים וכל חדא וחדא נוטלת לפי מעותיה עד שתפרע כל כתובתה כי זה הדין משפט צדק ומה שא״ר אין אני רואה דבריו של רבי נתן בזו בבבא דרישא ומציעתא אבל בבבא דסיפא לא פליג רבי ע״כ והאריך בראיות והרא״ש דחה ראיותיו והסכים לדברי רש״י והרי״ף שפירשו דסבר רבי דכל השלשה מנים משועבדים לבעלת מנה כשאר חברותיה עד שתגבה כל כתובתה לפיכך חולקות בשוה וכן דעת הרמב״ם בפי״ז מהל׳ אישות וכ׳ ה״ה שכן הכריחו הרבה מהמפרשי׳ האחרונים ובכללם הרשב״א ועיקר: (לד) וכשב״ד או יורשים משביעין האלמנה אין להשביעה בב״ד וכו׳ בפרק השולח (דף לה) תנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה. ובגמרא (לה.) מפרש טעמא דנמנעו מלהשביעה משום מעשה שהיה באשה אחת שהיתה סבורה לישבע באמת ונענשה ביותר וכיון שנמנעו מלהשביעה ונמצאת מפסדת כתובתה התקין ר״ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו יבחרו להם היתומים דבר קשה להדירה בו כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי וגובה כתובתה ואם נתקבלה תחילה הרי היא נאסרת במזון הילכך לא הדרא שקלה ולא חשידא לעבור על נדרה ואפי׳ תעבור אין ענשן של נדרים חמור כ״כ כענשן של שבועות שנפרעין ממנו ומכל העולם ובירושלמי אמרו בראשונה היו נשבעות לשקר וקובעות את בניהם ולא עוד אלא שאימת נדרים עליהם יותר מן השבועה עכ״ל הר״ן ז״ל. ובגמרא א״ר יהודה אמר שמואל ל״ש אלא בב״ד אבל חוץ לב״ד משביעין אותה ורב אמר אפי׳ חוץ לב״ד אין משביעין אותה רב לטעמיה דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ולדרה ולגבייה בשני דרב קילי נדרי א״ל רב יהודה לרב ירמיה ביראה אדרה בב״ד ואשבעה חוץ לב״ד וליתי קלא וליפול באודני דבעינא דעבדינא בה מעשה ופירש״י חוץ לב״ד משביעין אותה. שבועת הדיינין של תורה היא ונקיטא ס״ת בידה או תפילין ומשבע לה בשם או בכינוי וענשה מרובה וחוץ לב״ד שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיטא מידי ואין ענשה כ״כ עכ״ל ומשמע דהלכה כרב יהודה דעבד בה עובדא וכ״נ מדברי הרי״ף והרא״ש וכך הם דברי הרמב״ם בפי״ו שכתב וז״ל אין משביעין אותה אלא חוץ לב״ד מפני שבתי דינים היו נמנעים מלהשביעה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה ואם רצו היתומים להדירה נודרת להם כל מה שירצו ומדירין אותה בב״ד ואח״כ נוטלת כתובתה:
וכתב ה״ה קי״ל כרב יהודה דאמר אדרה בב״ד ואשבעה חוץ לב״ד פי׳ או האי או האי אי זה שירצו יתומים אם שבועה חוץ לבית דין או נדר בבית דין וכן הסכימו הרמב״ן והרשב״א ז״ל וכבר כתבתי תשובת הרשב״א בזה בתחילת הסימן ועל מה שפירש״י שהשבועה שהיא חוץ לב״ד היא כעין היסת שלא בשם ושלא בנק״ח כתב ה״ה כן דעת הרמב״ן והרשב״א ז״ל ודעת רבינו אין נראה כן שלא ביאר עכ״ל ורבינו ירוחם בנכ״ג חי״א כתב כדברי רש״י ושלא כדברי המרדכי בפרק השולח שכתב בשם ר״י דשבועה דרבנן נמי הוי בנקיטת חפץ:
(לה) וצריך שידירנה בדבר שיש בו עינוי נפש ושתהיה באיסור כל ימיה וכו׳ עד שאינה חוששת על העונש אלא בנדר של עינוי נפש שעומדת בו כל ימיה כ״כ התוספות והרא״ש בפרק השולח (שם) וכתב שם הר״ן בגמרא אמרו נודרת ואוסרת כל פירות העולם ואמרו דכל פירות לאו דוקא דכיון שהוא דבר שא״א לעמוד עליו ה״ל כאומר שבועה שלא אישן ג׳ ימים דמלקין אותו וישן לאלתר כדאיתא בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כה.) אלא צריכה שתשייר דבר שתוכל לחיות בו עכ״ד וכ״כ שם התוס׳ וכ״כ הרשב״א בתשובה שכתבתי בתחלת סימן זה:
(לו) ולא מהני נדרה אלא כל זמן שלא נשאת אבל אם נשאת אינה גובה בנדרה שהבעל יפר לה מימרא דרב הונא בפרק השולח (שם) ופריך כי לא נשאת נמי לכי מינסבא מיפר לה בעל ומשני אין הבעל מיפר בקודמין ואף ע״ג דרב נחמן פליג ואמר אפילו נשאת נשאת ודאי מיפר לה בעל ולדידיה אוקימנא דמדרי לה ברבים והרי״ף והרא״ש לא כתבו אלא דברי רב הונא וכן פסק הרמב״ם בפי״ו מהלכות אישות וז״ל אם נשאת קודם שתשבע ה״ז נשבעה אחר הנישואין ונוטלת כל זמן שתרצה אבל אינה נודרת ונוטלת שמא יפר הבעל:
(לז) ומה שכתב שהבעל יפר לה אפילו נדרה ע״ד רבים כ״כ שם התוס׳ והרא״ש שהבעל יכול להפר אפילו נדר שהודר ע״ד רבים משום דכל הנודרת ע״ד בעלה היא נודרת:
(לח) ומה שכתב אפילו אם נתן לה רשות שתדור ע״ד הב״ד יכול לחזור במה שהרשה ויכול להפר לה כ״כ שם הרא״ש ז״ל: (לט) ומה שכתב וגרושה שבאה לישבע וכו׳ נשבעת ואפילו בב״ד שם בפרק השולח מימרא דשמואל ומפרש בגמרא טעמא דדוקא באלמנה נמנעו מלהשביעה משום דבההוא הנאה דטרחא קמי יתמי אתיא לאורויי היתירא בדבר מועט וסבורה שהן פרעון לה שבשכר טרחה נוטלתו אבל בגרושה דליכא למימר הכי משביעין אותה: (מ) ומה שכתב בשם ר״י דהאידנא נהגו להשביע אלמנה בב״ד כ״כ התוס׳ והרא״ש והמרדכי בפרק הנזכר בשם ר״י ונתן טעם משום דבאותו ענין שאנו רגילין להשביעה שגוזרין עליה בחרם ובשבועת התורה שתודה על מה שקבלה בכתובתה אין העונש מרובה כ״כ כמו היכא דבשעה ששבועה יוצאת מפיה לשקר דהוי כעין שבועת שוא דכתיב לא ינקה ורבינו ירוחם כתב כדברי ר״י בנכ״ג חי״א כתב הרשב״א בתשובה על אלמנה שיוצאת מדעתה ויורשיה תובעים כתובתה מיורשי בעלה ויורשי הבעל אינם רוצים לתת להם הדין עם יורשי הבעל מכמה טעמים חדא דאין אלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה וזו לא נשבעה ועוד דהא טבא לה משום דנכסי הבעל בחזקתה וניזונית על ידי כתובתה ואם יגנבו כתובתה תפסיד מזונותיה ושמא יפסידו הנכסים ביד יורשיה וישמטו ויאכלו אותם ונמצאת היא מפסדת כתובתה ומזונותיה ועוד בר מן דין אילו היה ראוי לגבות כתובתה לא היו גובין היורשים אלא ב״ד כדגרסינן בפרק נערה (כתובות מח.) מי שנשתטה ב״ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין וכו׳ ועוד דה״ל כשבוי וגרסי׳ בפרק המפקיד (בבא מציעא לט.) שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו׳ וחוב וכתובה כקמה לקצור וענבים לבצור שאין מניחין את היורשים לירד בהם אלא שאין אנו צריכין לכך מהטעמים שאמרנו למעלה והוא בתשובות להרמב״ן סי׳ ס״ו.
וכתב עוד שאלת יעקב ולאה אשתו מכרו כרם אחד שהיה ליעקב וכתבו בשטר המכירה שקבלו יעקב ולאה ר׳ זהובים ואח״כ מת יעקב ולאה באה לגבות כתובתה מנכסי יעקב ובן יעקב טוען שכבר לקחה היא מנכסי יעקב ק׳ זהובים שהרי קבלה חלקה ממחצית דמי הכרם ולאה טוענת האמת הוא שמכרתי הכרם עם בעלי אבל לא קבלתי כלום ואע״פ שנזכר כן בתוך השטר הדין עם מי. תשובה הדין עם לאה מכמה טעמים שכן דרך המוכרים בין בעל ואשתו בין אב ובנים שכותבים כן ליפוי כח הלוקח אע״פ שאינו לוקח המעות אלא האחד ועוד שאפילו נודע באמת שהיא קבלה חצי המעות והוציאם בצרכיה או שנתנם לאחרים אפ״ה אין מנכין לה מכתובתה כלום חדא דאיפשר שהבעל נתנם לה במתנה או שהיה חייב לה מעות שנתנו לה אחרים במתנה ע״מ שאין לבעלה רשות בהם או ממעות שהפקידו בידה אחרים ואפילו היה הבעל טוען ברי והיא טוענת במתנה נתנם לי נאמנת כל זמן שלא הזכיר פרעון וכענין שאמרו בפרק שבועת העדות (שבועות לד.) גבי הא דיתיב רב יהודה וקא מיבעיא ליה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ וכו׳ וכ״ש שאין הבעל טוען כנגדה כלום והיורש טוען בספק ועוד שזה תוך זמן היה וחזקה אין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו והוא בתשובות להרמב״ן סימן ל״ו:
מצאתי כתוב נוסח שבועת אלמנה: בפנינו ב״ד ח״מ באת פלוני׳ בת פלוני אלמנת פלוני בן פלוני ורצתה לגבות כתובתה מנכסי בעלה פב״פ ובידה שטר כתובתה ותוספת דכתיב ביה כך וכך ובכן השבענוה על דעתינו שלא גבתה כתובתה ושלא התפיסה בעלה צררי בכתובתה לא בכולה ולא במקצתה ושאין לה כתובה אחרת ושלא גנבה משל בעלה ולא החביאה ולא תפסה בכתובה ולא במקצתה כלום לא בחיי בעלה ולא לאחר מותו ושלא מכרה ולא משכנה ולא מחלה ולא נתנה במתנה לא כתובתה ולא תוספת לא כולה ולא מקצתה עכ״ל וצריך לדקדק שלא להשביעה אלא בענין כשתצא שבועה מפיה לא תהא לשקר וכמו שכתבתי בסמוך בשם ר״י. כתב מהרי״ק בשורש כ״ד המשעבד עצמו בקנין שישבע הוא ואשתו אין יכולים להשביע את האלמנה כי אין לו לחייב אשתו שבועה בקנינו וכתב בשורש י״ט אלמנה שהיה בעלה שוטה אין להזכיר בשבועה רשות בעלה: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון