Beit Yosef Even HaEzer 143 – בית יוסף אבן העזר קמג‏ – Tur

טור

פירוש

(א) המגרש על תנאי ה״ז כשאר כל מעשה שנעשה על תנאי שאין המעשה מתקיים אא״כ יתקיים התנאי ואם לא יתקיים התנאי אין כאן גט כלל ואפילו אם הוא כהן מותרת לו ובלבד שיהא כהלכתו שיהא כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ושיוכל להתקיים המעשה על ידי שליח ושיהיה בדבר שתוכל לעשותו כדפירשתי בהלכות קידושין אבל אם לא נעשה כהלכתו התנאי בטל והגירושין קיימין. (ב) ולכשיתקיים התנאי מתקיים הגט למפרע משעת נתינה לפיכך מת הבעל או נשרף הגט או נאבד קודם קיום התנאי הוי גט במה דברים אמורים שאומר מעכשיו או ע״מ דהוי כמעכשיו כיצד אמר לה ה״ז גיטך ע״מ שתתני לי ר׳ זוז לאחר ל׳ יום חל הגט מיד ולכשתתן לו תהיה מגורשת למפרע אפילו אם נשרף הגט ומ״מ לאחר לא תינשא עד שתתן ואם נישאת כתב הרמ״ה שיוציא עד שיתקיים התנאי ואם קיימה התנאי יקיים והרמב״ם כתב שיכולה לינשא מיד ולא חיישינן שמא לא תתן כיון שהיה התנאי במעכשיו או בעל מנת ולא נהירא דבהדיא קתני בברייתא על זה ולאחר לא תינשא עד שתתן. (ג) ואם לא נתנה לו בחייו שוב לא תוכל לקיים התנאי אפילו אם תתן ליורשיו דע״מ שתתן לי משמע לי ולא ליורשיי כיון שלא תוכל לקיים התנאי בטל הגירושין וחולצת או מתייבמת והרמב״ם כתב חולצת ולא מתייבמת ולא נהירא. (ב) אבל לא אמר ע״מ אלא ה״ז גיטך אם תתן לי מאתים זוז לאחר ל׳ יום לא חל עד שעת נתינה ואם נקרע או נאבד קודם נתינה אינה מגורשת. (ד) אמר לה ה״ז גיטך ע״מ שתתני לי ק״ק זוז ולא רצה לקבלם נתנה לו בעל כרחו כתב רב האי דהוי גט והרמב״ם כתב דהויא ספק מגורשת וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל. (ה) אמר לה ע״מ שתתני לי מאתים זוז ומחל לה עליהם לא הוי כאילו נתנם לו ולא הוי גט. (ו) ע״מ שתתן לי איצטליתי ואבדה אפילו אם נתנה לו דמיה אינו גט אלא אם כן הוא מתרצה בקבלת הדמים אבל כי מתרצה מיהא הוי גט אף על פי דאילו מחלה עליה לא הוי גט. (ז) על מנת שתתני לי מאתים זוז בתוך שלשים יום נתנה לו בתוך שלשים יום מגורשת לא נתנה לו תוך ל׳ יום אינה מגורשת כתב הר״ם כהן אפילו לא נתנו לו עד ל׳ יום בסופו מגורשת דעד ל׳ יום שיהיו שלימים קאמר ואם אמר לה בתחילת יום ראשון לחדש ונתנה לו המעות בסוף ליל ראשון לחדש שני הויא ספק מגורשת דמספקא לן אי בעינן ל׳ יום מעת לעת או ל׳ יום כדאמרי אינשי דלא קפדי בהדי ליליא דעבר לה מיומא קמא וצריכה גט שני ואם מת קודם שיתן לה גט שני חולצת ולא מתייבמת. (ג) כתב הרמב״ם מת בתוך ל׳ יום כיון ששלמו שלשים יום ולא נתנה לו אינה מגורשת. לא קבע זמן לנתינתה ומת קודם שנתנה אינה יכולה ליתן ליורשיו שלא התנה עליה אלא שתתן לו ולא בטל התנאי שהרי לא קבע לו זמן לפיכך אף על פי שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו מגורשת מספק ולא תינשא לאחר עד שתחלוץ ואיני מבין דבריו כיון שאינה יכולה לקיים התנאי לעולם א״כ למה לא יתבטל הגט. (ח) התנה עמה שתעשה דברים ולא פירש כמה כגון ע״מ שתעשה לי מלאכה או שתשמשי את אבא או תניקי את בני כתב הרמב״ם דהוי כמפרש יום אחד ואם עשתה עמו מלאכה יום אחד או ששמשה את אביו יום אחד או הניקה את בנו יום אחד בתוך הזמן שהתינוק יונק שהוא כ״ד חדש דהוי גט וכן הוא דעת ר״י אבל לדעת א״א הרא״ש ז״ל צריכה לשמש את אביו כל ימי חייו ולהניק את בנו עד שישלמו כ״ד חדשים ללידתו וכ״כ הרמ״ה ותוך הזמן אינה רשאה לינשא שמא לא תקיים התנאי וה״מ דלא בעי ב׳ שנים שלימים אלא עד שיהא לולד ב׳ שנים היכא דאתני מקמי דשלמו ליה ב׳ שנים אבל לאחר ששלמו ב׳ שנים ע״כ לאו לשיעורא זוטא דהיינו ב׳ שנים איכוין אלא לכל זמן שהתינוק ראוי לינק כרבי יהושע דאמר אפילו ג׳ וד׳ שנים ולא נהירא לא״א הרא״ש ז״ל אלא אפילו לא הניקתו אלא שעה אחת קיימה תנאה כיון ששלמו ב׳ השנים. (ט) כתב עוד הרמ״ה אמר לה ע״מ שתשמשי את אבא ושתניקי את בני יום אחד אם שמשתו והניקתו יום אחד כליל שבת ויומו ה״ז גט ואם לאו אף על פי ששמשתו והניקתו מעת לעת ומת הבן או האב אינו גט והוא שיהיה יום אחד בתוך ב׳ השנים של הנקת הולד ע״כ. ונ״ל שאם אמר לה על מנת שתניק לבני ו׳ חדשים רואים אם נשאר לזמן הנקת העובר דהיינו עד שתהיה לו ב׳ שנים יותר מו׳ חדשים אז ודאי לאו לצעורה מיכוין אלא להקל מעליה שלא תניק עד שישלימו כ״ד חדשים ואם כן אם מת הבן תוך ו׳ חדשים אחר שהניקה מעט הוי גט אבל אם לא נשארו ו׳ חדשים להנקת העובר אז ודאי כיון שפירש ו׳ חדשים לצעורה קא מכוין ואם מת תוך ו׳ חדשים אינו גט. (ח) מת האב או הבן אחר שהתחילה להניק או לשמש אפילו יום אחד הוי גט אבל מתו קודם שהתחילה כלל אינו גט פירש ע״מ שתשמשי או תניק ב׳ שנים מת בתוך הזמן שאין העכבה מצידה או שאמר האב איני חפץ בשימושך לא מפני שהכעיסתו אלא שהעכבה תלויה בו קאמר רשב״ג שהוא גט כיון שהעכבה אינה מצידה וחכמים אומרים אינו גט ופסק ר״י כרשב״ג והרי״ף כחכמים וכ״כ הרמב״ם. (י) א״ל לפני ב׳ כשאמסור לך גיטך יהיה על תנאי שתשמשי את אבא ב׳ שנים ולא מסרו מידו לידה אח״כ א״ל בפני עדים אחרים ע״מ שתתני לי ר׳ זוז ומסרו לה בפני כולם בסתם לא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים אלא הוי כאומר לה עשי אחד מאלו הדברים אם תרצה תשמשי את אבא או תתני לי ר׳ זוז ואין אחד מהראשונים ואחד מהאחרונים מצטרפין להעיד ע״ת אלא יתקיים בחותמיו בלא תנאי עד שיהיו שנים הראשונים או שנים האחרונים אבל אם אמר לה תחילה ע״מ שתתני לי ר׳ זוז וחזר ואמר ע״מ שתתני לי ש׳ זוז בטלו דבריו האחרונים את הראשונים וצריכה ליתן ג׳ מאות זוז וכ׳ הרמ״ה ה״ה איפכא שאמר תחילה ג׳ מאות זוז ואח״כ אמר מאתים. (יא) ה״ז גיטך ע״מ שתחזיר לי הנייר מגורשת ותקיים תנאה ה״ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת לא שנא אמר על הנייר של עיקר הגט לא שנא על הנייר שבין השיטות ל״ש אם אותיות הגט מעורות ודבוקות זו בזו לא שנא אם אינן דבוקות זו בזו. (יב) התנה על דבר שאי איפשר לקיימו כגון ע״מ שתעלי לרקיע או שתרדי לתהום או שתבלעי קנה של ד׳ אמות אינו תנאי והגט גט אף על פי שלא תוכל לקיימו שלא כיון אלא להפליגה בדברים במה דברים אמורים בדברים שאי איפשר לה לקיים כלל אבל דבר שאיפשר לה לקיימו אפילו באיסור כגון ע״מ שתאכלי בשר חזיר הוי תנאה שאפשר לה שתאכלנו ותלקה ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה שאינו מתנה שתאכלנו עכ״פ שאם לא תאכלנו לא תתגרש במה דברים אמורים כשהאיסור תלוי בה לעבור עליו אבל אם תלוי באחרים שא״ל ע״מ שתבעלי לאבא לא הוי תנאי שאביו לא ישמע לה לעשות איסור. (יג) אמר לה ע״מ שלא תבעלי לאבא ונבעלה לא הוי גט אבל כ״ז שלא נבעלה לו מותרת לינשא ולא חיישינן שמא תבעל. (יד) אמר לה ע״מ שלא תינשא לאבא וניסת לו הוי גט שאין לו בה נישואין. (טו) אמר לה ע״מ שתינשא לפלוני ונישאת לו הוי גט כשאר תנאי אבל אמרו חכמים לא תינשא לא לאותו פלוני ולא לאחר לאותו פלוני לא שמא יאמרו מחליפין נשותיהן זה לזה במתנה לאחר לא תינשא כל זמן שלא נתקיים התנאי בנשואי פלוני ואם ניסת לאותו פלוני לא תצא ניסת לאחר קודם שניסת לאותו פלוני תצא ואם תקיים התנאי שתינשא לאותו פלוני הוי גט למפרע ואם לא תקיים התנאי הוי בניה ממזרים כתב הרמ״ה דתצא ולא יחזיר עולמית ואפילו לאחר מיתת הבעל אפילו נתן לה הבעל גט שני לאחר נישואי שני דאי לא יתקיים תנאה דגט ראשון ולא מצי לאהדורה דכי אינסבה ליה מעיקרא באיסור אשת איש אינסבא ליה ואיתסר עליה איסור עולם כמו סוטה שאסורה לבועלה אפילו לאחר מיתת הבעל ה״נ כיון דלא איקיים תנאה דגט ראשון לא מצי לאהדורה אפילו לאחר מיתת הבעל נמי לענין חשש דאיסורא כחיי הבעל דמי דכי היכי דבחיי הבעל תצא משום דחיישינן דילמא לא תקיים תנאה לאחר מיתת הבעל נמי תצא חיישינן דילמא לא תקיים תנאה ופגע באיסור סוטה אבועל ואי אקיים תנאה נמי אסורה אשני לאהדורה דהא לא משכחת דמקיימת תנאה בחיי שני אא״כ גירשה וניסת לבעל התנאי ותו לא מצי שני לאהדורה דהוה ליה מחזיר גרושתו מן הנישואין וה״מ שניסת לשני אבל נתקדשה תצא ולא יחזיר אלא לאחר מיתת הבעל או שיתן לה הבעל גט שני בלא תנאי אבל בתר דמקיים התנאי בגט ראשון לא מצי לאהדורה דהוה ליה מחזיר גרושתו מן האירוסין. (טז) אמר לה ע״מ שלא תנשאי לפלוני ה״ז גט ומותרת לינשא מיד כיון שבידה לקיימו שאי איפשר לינשא לו אלא מדעתה ואין תקנה להתירה לו אא״כ יקדשנה המגרש ויחזור ויגרשנה סתם אבל אין תקנה להתירה במה שיטלנו מידה ויחזור ויתננו לה סתם כי כבר אינם ברשותו שגט גמור נתן לה אלא שהטיל בו תנאי ואם נישאת לאחר וגירשה האחר אפילו סתם לא הותרה עדיין לאותו פלוני ואם נישאת לו בטל הגט ובניה ממזרים מן הראשון. (יז) זנתה עמו הולד כשר והגט כשר שלא התנה אלא על נישואין. (יח) ע״מ שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי שנבעלה לו בין בזנות בין בנישואין ה״ז גט ובירושלמי קאמר לכתחילה לא תבעל לו דהא אינה מגורשת עד שתבעל לו נמצא תחילת ביאה באיסור שעודה א״א והרשב״א כתב כיון דקי״ל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי א״כ כשבועל פנויה היא דלכשיתקיים הגט פנויה היא למפרע. (יט) על מנת שלא תבעלי לפלוני הויא גט ולא תינשא עד שימות אותו פלוני דחיישינן שמא תבעל לו באונס ומטעם זה נמי ע״מ שתתני לי מאתים זוז לא תינשא עד שתתן שמא לא תתן שלא יהיה לה ממה ליתן. (כ) וצריך שלא יתנה עליה תנאי שעומדת בה כל ימיה כגון ע״מ שלא תאכל בשר ולא תלכי לבית אביך כל ימי חייך שאם התנה כך אין זה כריתות אבל ע״מ שלא תאכלי בשר עד זמן קצוב הוי גט ותינשא מיד שהרי בידה לקיימו שלא תאכל בשר ולא תכנס לבית אביה כל אותו הזמן ואפילו אם הרחיק הזמן יותר מכדי חיי האדם כיון שהוא דבר פסוק. (כב) כתב הרמב״ם אמר לה ע״מ שלא תינשא לפלוני אין זה כריתות כמו על מנת שלא תשתי יין או שלא תלכי לבית אביך ולא נהירא דכיון שאיפשר שימות אותו פלוני בחייה ויתבטל התנאי הוי שפיר כריתות ולא דמי לשלא תלכי לבית אביך שאפילו לאחר מיתתו אסורה ליכנס בו שנקרא על שם אביה. (כג) וכתב עוד הרמב״ם ע״מ שלא תשתי יין זה לעולם ונשפך היין אין זה כריתות משום שלא הותרה במה שנאסרה ובתוספתא איתא בהדיא בהיפך זה דקתני ע״מ שלא תעלה באילן זה לעולם ונקצץ האילן ה״ז גט. (ב) כתב הרמב״ם כל תנאי שאינו כמעכשיו או בע״מ אלא אמר לה אם תעשה כך וכך יהא גט יכול הבעל לבטל התנאי או להוסיף על התנאי או להתנות תנאי אחר כל זמן שלא נתקיים התנאי ראשון אע״ג שהגיע הגט לידה אינה מגורשת ואם מת הבעל או נאבד הגט קודם שיתקיים אינה מגורשת ולכתחלה לא תינשא עד שיתקיים ואם נישאת לא תצא אבל אמר מעכשיו או ע״מ כיון שנתקיים התנאי חל הגט למפרע משעת נתינה ואינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על התנאי משיגיע גט לידה ואם אבד הגט או נשרף אפילו מת הבעל קודם שיתקיים ה״ז מקיימת התנאי אחרי מותו וכבר היא מגורשת משהגיע הגט לידה ויכולה להנשא אף על פי שעדיין לא נתקיים התנאי ואין לחוש שהיא לא תקיים הואיל והוא כמעכשיו או בע״מ ע״כ וכן יראה מדברי רב אלפס שכתב בתשובה נתן גט על תנאי צריך שימסור הגט ליד האשה בכדי שלא יוכל לבטלו ור״ל משהגיע הגט לידה שוב אינו יכול לבטלו ונראה דמה שחילק בין תנאי דמעכשיו לתנאי דאם דבמעכשיו תהא מגורשת למפרע אפילו מת הבעל או נשרף הגט מה שאין כן בתנאי דאם יפה חילק אבל מ״ש דבמעכשיו יכולה לינשא מיד אע״ג שלא נתקיים התנאי נ״ל שאינו תלוי בזה דאף על פי שחל למפרע מ״מ אינה יכולה לינשא בתנאי שאין בידה לקיימו אף על פי שהוא חל למפרע אם יתקיים שמא לא יתקיים ולא יחול הגט לעולם כתב א״א הרא״ש ז״ל בתשובה באחד שנתן גט במעכשיו אם לא יבא תוך שתי שנים שיכול לבטל התנאי ותינשא מיד כי בביטול התנאי חל הגט למפרע משעה שיבא הגט לידה וכתב הוא הדין בכל תנאי שמתנה בשעה שנותן הגט ומבטלו אח״כ קודם שיתקיים התנאי שהוא בטל אף על פי שהתנאי לטובתה ולא היתה מקבלת הגט אלא בתנאי זה ואינו רוצה בביטולו אפ״ה יכול לבטלו דכיון שבא הגט לידה מגורשת דלא בעינן דעתה וכ״כ בעל העיטור שיכול לבטלו כל זמן שלא יתקיים.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

(א) המגרש על תנאי הרי זה כשאר כל מעשה שנעשה על תנאי וכו׳ זה כדעת הרמב״ם בפ״ו מהלכות אישות ובפ״ח מה׳ גירושין שפסק כר״מ דאמר בקידושין פרק האומר (קידושין סא.) כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי וכן דעת הרא״ש בפרק מי שאחזו גבי הא דאתקין שמואל בגיטא דש״מ אם לא מתי יהא גט וכו׳ והאריך בזה בתשובה כלל מ״ו סי׳ ג׳ אבל הר״ן כתב בקידושין פרק האומר שלדעת הרי״ף בתשובה לא ק״ל כר״מ ומיהו בגיטין וקידושין חיישינן להו לחומרא וגם ה״ה כתב בפ״ו מהלכות אישות שדעת הרי״ף וקצת מן האחרונים דמדינא לא בעינן תנאי כפול אלא דלהחמיר חיישינן ליה בגיטין וקידושין והיכא דלא כפל התנאי ולא נתקיים חוששין לה ואין מחזיקין אותה לא במגורשת ולא באינה מגורשת ולא במקודשת ולא באינה מקודשת והולכין בה להחמיר מדברי חכמים וכן נראה שהוא דעת הרמב״ן והרשב״ם:
עוד דקדק הרמב״ן אי בעינן בדיני ממונות הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ושיהיה בדבר שאיפשר לקיימו והעלה ז״ל דלא בעינן הן קודם ללאו אלא הרי הוא כדין הכפל בין בממון בין בגיטין וקידושין על הדרך הנזכר למעלה אבל תנאי קודם למעשה ודאי בעינן בכל דוכתא שהרי משנה סתומה הוא בפרק הפועלים (בבא מציעא צד.) גבי הלכתא פסיקתא ושיהיה דבר שאיפשר לקיימו בדוק מוסכם מן הפוסקים בכל דבר ודעת רבינו שהלכה כר״מ גם בתנאי כפול ובהן קודם ללאו וזהו דעת הגאונים הראשונים ולזה הסכים בעל העיטור ע״כ ורבינו כתב דיני התנאי בסי׳ ל״ח ושם כתבתי עליו. [בדק הבית: ומ״ש רבינו ואם לא יתקיים התנאי אין כאן גט כלל ואפי׳ אם הוא כהן מותרת לו משנה בפרק הזורק (גיטין פא.) וכב״ה.]
ובאומר מעכשיו או ע״מ דהוי כמעכשיו דעת הרמב״ם בפ״ז מה״א שאין צריך תנאי כפול ולא להקדים התנאי למעשה אלא אעפ״י שהקדים המעשה תנאי קיים אבל צריך להתנות בדבר שאיפשר לקיימו וכ״כ הרי״ף בפרק מי שאחזו גבי הא דת״ר ה״ז גיטיך ע״מ שתשמשי את אבא שני שנים וכו׳ ז״ל ואע״ג דבעינן תנאי כפול ה״מ באם תשמשי אם לא תשמשי כענין שנאמר אם יעברו בני גד ובני ראובן ואם לא יעברו וכדאתקין שמואל בגיטא דש״מ אבל בע״מ לא וקי״ל דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי.
וכתב כן הרא״ש בשם רבינו האי והראב״ד ז״ל בפרק הנזכר אבל הוא ז״ל חולק על סברא זו והעלה שלדעת ר״ת גם במעכשיו בעינן כל תנאי התנאי ושכן הסכימו חכמי ארצות ושכן עמא דבר וכ״כ גם בתשובה כלל מ״ו סי״ג וכן דעת התוס׳ בפרק מי שאחזו (גיטין עה.) גבי הא דת״ר ה״ז גיטיך והנייר שלי וכו׳ ואמרינן עלה לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי וכתב עוד הרא״ש בכלל פ״א ג״כ אע״פ שפסק הרי״ף דלא בעינן תנאי כפול בע״מ משום דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי הרי נחלקו עליו ר״ת ור״י וראיותיהם נכוחות למבין וכתב רבינו תשובה זו בטור ח״מ סי׳ רמ״א וגם הר״ן בפ׳ הנזכר כתב שאין שיטת הרי״ף והרמב״ם מחוורת והאריך בדבר ה״ה כתב על דברי הרמב״ם זה דעת כל הגאונים והכריחם לזה לשון המשניות שהם בעל מנת שהוא כמעכשיו ולא הזכירו כפילת התנאי ובעלי התוס׳ חלוקים בזה והרמב״ן והרשב״א הניחו הדבר בצ״ע וקבלת הגאונים תכריע עכ״ל: (ב) וכשיתקיים התנאי מתקיים הגט למפרע לפיכך מת הבעל וכו׳ בד״א שאומר מעכשיו או ע״מ דהוי כמעכשיו וכו׳ בפרק מי שאחזו (גיטין עד.) תנן ה״ז גיטך על מנת שתתני לי ר׳ זוז ה״ז מגורשת ותתן ובגמרא מאי ותתן רב הונא אמר והיא תתן רב יהודה אמר לכשתתן מאי בינייהו א״ב שנתקרע הגט או שאבד רב הונא אמר והיא תתן אינה צריכה ממנו גט שני רב יהודה אמר לכשתתן צריכה ממנו גט שני ופירש״י שנתקרע הגט קודם מתן מעות והיא תתן תנאי בעלמא הוא וכי מקיימא ליה איגלאי מילתא דמשעת נתינה גיטא הוי דכל ע״מ מעכשיו הוא וכן מתבאר שם בסוגיא דלא א״ר הונא אלא באומר ע״מ דהוי כאומר מעכשיו וכתבו הרי״ף והרא״ש דהלכה כרב הונא וכ״פ הרמב״ם בפ״ח מהלכות גירושין. והרמב״ם כתב שיכולה לינשא מיד וכו׳ כ״כ בפ״ח מהלכות גירושין כבר הליץ בעדו שם ה״ה וגם כתב סברות אחרות בדין זה והר״ן ג״כ האריך בדין זה בפרק מי שאחזו (דף תקנ״ז ע״א) אהא דאמר רב הונא והיא תתן ות״ר הרי זה גיטך ע״מ שתתני לי ר׳ זוז וכו׳ לאלתר לא תינשא עד שתתן ובסוף דבריו העלה והמחוור שבדברים אלו דבתנאי שבידה והוא בשב ואל תעשה לא חיישינן שמא תעבור עליו אבל אם הוא בקום עשה חוששין שמא לא תקיימנו וכל תנאי שהוא תלוי באחרים בין שיש בו קום עשה בין שהוא שב ואל תעשה חוששין שמא לא יתקיים וכן כתב הר״ש בר צמח בתשובה:
[בדק הבית: ועיין במ״ש רבינו לקמן בסימן זה גבי ע״מ שלא תבעלי לפלוני: ומה שכתב רבינו בשם הרמ״ה שאם נשאת יוציא לא יוציא בגט קאמר דא״כ הא אחר כך אמר אם קיימה יקיים לא הוה ליה למימר אלא ואם קיימה התנאי יחזיר הלכך על כרחין לפרש דמאי יוציא דקאמר יפריש וזו היא הנכונה והמחוורות שבסברות:] (ג) ואם לא נתנה לו בחייו שוב לא תוכל לקיים התנאי וכולי ברייתא בפרק מי שאחזו גמרא ה״ז גיטך ע״מ שתתני לי ר׳ זוז וכו׳ פלוגתא דת״ח ורשב״ג ופסק הרמב״ם בפ״ח כת״ק דאמר לי ולא ליורשי משמע שכך כתב א״ל ה״ז גיטך ע״מ שתתני לי ר׳ זוז ולא קבע זמן ומת קודם שתתן אינה יכולה ליתן ליורשיו ורבינו שכתב דלהרמב״ם חולצת ולא מתייבמת נראה מדבריו שהוא סובר כדעת הרמב״ם שהיא ספק מגורשת ומ״ה כתב דלא נהירא ולפי האמת גם להרמב״ם אינו גט ולא כתב תינשא לזר עד שתחלוץ אלא מפני שלא קבע לה זמן ובין נתנה ליורשים בין לא נתנה חולצת ולא מתייבמת דנתינה ליורשים אינה מועלת כלום וזה ברור בדברי הרמב״ם שם וכבר נתן ה״ה טעם לדבריו: (ד) אבל לא אמר לה על מנת אלא הרי זה גיטיך אם תתני ק״ק זוז וכו׳ זה דעת הרמב״ם בפ״ח וכתבו רבינו בס״ס זה ובסי׳ קמ״ד כתב שאם מת תוך הזמן להרמב״ם אינו גט כלל ומתייבמת ולהראב״ד הוי גט ומותרת לשוק והרמ״ה חילק על פה שלא נכתב התנאי בגט אינו גט כלל ומתייבמת ואם כתב התנאי בגט הוי ספק וחולצת ולא מתייבמת וכן דעת התוספות שחולצת עכ״ל ושם בסימן הנזכר אבאר דעותיהם בס״ד: (ה) א״ל ה״ז גיטך ע״מ שתתני לי ק״ק זוז ולא רצה לקבלם וכו׳ בפרק מי שאחזו (גיטין עד:) תנן התם בראשונה היה נטמן יום י״ב חדש וכו׳ אמר רבא מתקנתו של הלל נשמע ה״ז גיטך ע״מ שתתני לי ק״ק זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת בע״כ אינה מגורשת איכא דאמרי אמר רבא מתקנתו של הלל נשמע ה״ז גיטך על מנת שתתני לי ר׳ זוז ונתנה לו בין מדעתו ובין בע״כ הויא נתינה וכתבו הרא״ש והר״ן שהבעל העיטור כתב בשם רבינו האי דהלכה כלישנא בתרא דרבא וכתב עוד הרא״ש ז״ל והרמב״ם כתב דספק מגורשת הוי וטוב להחמיר עכ״ל והם הם דברי רבינו ואפשר שכך היו גורסים בספרי הרמב״ם אבל בנוסחאות שלנו כתוב בפ״ח ה״ז גט פסול עד שתתן מדעתו והיינו מדרבנן כמבואר בדבריו פי׳ דכל מקום שכתב פסול היינו מדרבנן וכן הוא גירסת ה״ה וגם הר״ן כתב בפ׳ מי שאחזו בשם הרמב״ם כדברי ה״ה וכתבו הם ז״ל שדעתו כדעת רבינו האי אלא שרצה להחמיר בערוה החמורה והרשב״א כתב דהויא ספק מגורשת וכתב הרשב״א נראה לי דאפי׳ למ״ד נתינה בע״כ שמה נתינה היינו דוקא שהנותן נפטר בנתינתו וזכה במה שבידו בקיום תנאו והיינו טעמא דגט והיינו טעמא דבית בבתי ערי חומה זכתה האשה בגט שבידה וזכה הלה בבית בקיום תנאה וה״ה לנשבע ליתן לחבירו ונותן לו בע״כ ונפטר אבל שתהא נתינה לגבי מי שנתן להם בע״כ לא שא״א לזכות לאדם בע״כ והיינו טעמא דמתני׳ וה״ה והוא הטעם לאומרת תן לי מנה ואתקדש אני לך ונשבע הלה ליתן לה ונתן לה בע״כ יצא הלה ידי שבועה והיא אינה מקודשת עכ״ל והוי יודע שמורי הרב הגדול הריב״ר נר״ו כתב בתשובה דלמ״ד נתינה בע״כ הויא נתינה אפי׳ שלא קיבל אין חשש בזה שאין החיוב אלא על הנותן ליתן וכן משמע מלשון התוספות שהקשו וז״ל מכלל דבעלמא נתינה בע״כ לא הויא נתינה וא״ת דהשתא לא מפליג בין בפניו וכו׳ עד וגם אם היה בפניו יעשוהו ב״ד לקבלם בע״כ עד כאן לשונו ואם איתא דלמ״ד נתינה בע״כ לא הוי נתינה עד שיקבלם מדעתו מה תירצו יעשוהו בית דין לקבלם בע״כ והרי סובר דלא שמה נתינה אם כפוהו לקבל אלא ודאי לכולי עלמא אם קבלם המקבל אפילו על ידי כפייה שמה נתינה והטעם כמו שכתבו התוספות לקמן דיש חילוק בין מתנה דעלמא לנדון שלפנינו שבמתנה צריך דעת הנותן ודעת המקבל אבל בנדון שלפנינו שאמר ע״מ שתתני לי תלה הדבר בדעת הנותן וכן נראה בפירוש מלשון הרמב״ם שכתב בפ״ח מהלכות גירושין וז״ל הרי זה גיטך ע״מ שתתני לי ר׳ זוז מכאן ועד שלשים יום וכו׳ נתנה לו בע״כ והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שתהא מדעתו הרי בפירוש שהגט הוא גט גמור מד״ת אלא שהוא פסול מד״ס שרצה להחמיר בערוה החמורה ואפי׳ שלא קבלם שכ״כ והוא אינו רוצה לקבל וכו׳ וראיתי מי שהשיג עליו וז״ל הכלל העולה מדבריו דליתא בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דללישנא קמא אם לא קיבל המעות בידו בפועל לא הויא נתינה ואם קיבל בידו אפי׳ ע״כ הויא נתינה וללישנא בתרא אפי׳ לא קיבל המעות בידו אלא כל שאמרה שקול זוזא אפילו שלא רצה לקבל בפועל הויא נתינה ודברים הללו קשה לשמעם ומה שרצה לדקדק מדברי התוס׳ ליתיה דמה ענין עשוי ב״ד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומחזיר הבית לבעלים לנתינה בע״כ אי הויא נתינה קיבל בפועל או לא קיבל בפועל דאפי׳ אי הוי דינא דנתינה בע״כ לא הויא נתינה קיבל או לא קיבל ב״ד יכול לכוף אותו לכך וכמ״ש הרשב״א כשהביא דבר זה בשם התוספות ז״ל וא״ת לרבא מפני מה היה נטמן כיון דנתינה בע״כ הויא נתינה י״ל שאם לא היה נטמן היו ב״ד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון שיש עליו מן הדין לקבלם ע״כ הלכך כיון שיש עליו לקבלם מן הדין דין הוא לכוף אותו כ״ש דסוף סוף כשאמר רוצה אני נמצא שקבלן מדעתו והוי תחלתו באונס וסופו ברצון ומיהו הראיה על שאין צריך לקבל בפועל למ״ד הויא נתינה היא כתובה באותו דיבור עצמו של תוס׳ וז״ל וכן בהזהב כי א״ל שקול זוזך לא הוי אפי׳ כש״ח וע״כ דמיירי בשלא רצה האחר לקבל ונשארו בידו דהיכי שייך למיהוי עלייהו כש״ח אם קבלם האחר בעל כרחו בפועל והכי נמי מוכח בתוספות דפרק הגוזל (קד. ד״ה הכי) ומהמרדכי פרק מי שאחזו עוד רצה להוכיח דבר זה מדברי הרמב״ם שכתב נתנה לו בע״כ והוא אינו רוצה לקבל ה״ז פסול עד שתתן מדעתו וכו׳ עד שכך כתב והוא אינו רוצה לקבל עכ״ל.
ואין משם ראיה דמ״ש הרמב״ם והוא אינו רוצה לקבל לאו למימרא שהוא אינו רוצה לקבל ונשארו ביד האשה דלאו להכי נחית אלא לומר דלא הוי פסול עד שתהיה הנתינה בעל כרחו וגם הקבלה אבל אם נתנו לו המעות בעל כרחו כגון שזרקו אותם לתוך חיקו או שהכניסו אותם בידו בעל כרחו ואחר כך נתרצה דוגמת תחלתו באונס וסופו ברצון בכהאי גוונא לא הוי פסול ודיקא נמי דקאמר נתנה לו בע״כ והוא אינו רוצה לקבל ולא קאמר נתנה לו והוא אינו רוצה לקבל משמע שהיה שם בפועל ועוד דאי בשלא קיבל המעות מיירי נמצאו דבריו כסותרים זה את זה דמשמע מהכא מאומרו והוא אינו רוצה לקבל וכו׳ דלא הוי פסול אלא בכה״ג דלא רצה לקבל המעות ולא באו לידו אבל אם באו לידו הוי נתינה ומאומרו בחתימת דבריו עד שתתן מדעתו או עד שיקבל מדעתו כפי גירסת הספרים המוגהים מכתיבת ידו נראה להיפך שאפי׳ קבלן בפועל לא הויא נתינה אם לא יהיה מדעתו ולפי דברי הרב המשיג הכי הל״ל נתנה לו בע״כ והוא אינו רוצה לקבל הרי זה פסול עד שיקבל בידו והוי לישנא דייקא ורבותא טפי עכ״ל החכם המשיג ואיני יורד לסוף דעתו שבתחלה כתב דדברים אלו קשה לשמעם ואח״כ דקדק מדברי התוספות שכתבו וכן בהזהב כי אמר ליה שקול זוזך דלמ״ד נתינה בע״כ הוי נתינה אפי׳ לא קבלם נמי הוה נתינה ומ״מ נ״ל דאיפשר להכריע סברת התוספות בזה ממ״ש לקמן אמתני׳ דקתני כלל ארשב״ג כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט הקשה ה״ר אלחנן א״כ אמאי אמר רבא לעיל דנתינה בע״כ לא הויא נתינה ולא הוי גט והא העכבה אינה ממנה והלכה כרשב״ג דמשנתינו וי״ל דהכא ודאי להרווחא בעלמא עשה כן וכיון שמת ולא איצטריך הוי כאילו נתקיים התנאי אבל התם ע״מ שתתני לי ר׳ זוז בדעתו שיקבלם ולבסוף כשאינו רוצה לקבלם לא נתקיים התנאי עכ״ל משמע דבשאינו מקבלם לבסוף מיירי וכמ״ש מורי נר״ו דאל״כ הכי הל״ל ולבסוף כשמקבלם ע״כ לא נתקיים התנאי:
א״ל ע״מ שתתני לי ר׳ זוז ומחל לה עליהם וכו׳ ג״ז בפ׳ מי שאחזו (גיטין עד:) בעיא דאיפשיטא וטעמו משום דלצעורה איכוון והא לא ציערה וכתב הרשב״א דהכא בדלא אמר לה אלא מחולין לך לבד היא אבל אם א״ל ליהוי גיטך בלא תנאי ה״ז גט ואינו צריך ליטול ממנה דבהאי אמירה לחוד סגי וכן נראה מדברי הרמב״ם בפ״ח וכ״כ שם ה״ה: (ו) ע״מ שתתני לי איצטליתי ואבדה וכו׳ גם זה שם במי שאחזו משנה וגמרא פלוגתא דרשב״ג ורבנן ולא קי״ל כרשב״ג לפי שזה אחד מהמקומות שאין הלכה כמותו כדאמרינן (עה.) כ״מ ששנה רשב״ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה וכ״כ שם הרי״ף והרא״ש וכן פסק הרמב״ם בספ״ח וכתב הרא״ש וז״ל הילכך איצטלית דוקא בעי למיתן ליה ואי אבדה אע״ג דיהיב ליה דמי דידה לא הוי גיטא ויראה דמדעתו הוי גט ואע״ג דמחולין לך לא הוי גיטא שאני התם דלא ציערה אבל הכא דיהבה דמי׳ וציערה על גוף הטלית יכול למחול ורבינו ירוחם בח״א כתב על דברי הרא״ש וכ״כ הרמב״ם ונ״ל שאין ענין זה לזה שדברי הרמב״ם בפ״ח כך הם ה״ז גיטך ע״מ שתתני לי כלי פלוני וכו׳ אינו גט עד שתתן אותו כלי או אותו בגד בעצמו או עד שיבטל התנאי עכ״ל כלומר שיאמר ליהוי גיטא בלא שום תנאי וכן פי׳ ה״ה וכל שאומר כן אפילו במחולים לך מהני וכמ״ש שם ה״ה אבל דברי הרא״ש הם ברוצה בקיום התנאי אלא שהוא נוטל דמים תמורת האיצטלית ובכי הא לא שמעינן ליה להרמב״ם דאמר: (ז) על מנת שתתני לי ר׳ זוז וכו׳ גם זה משנה בפרק מי שאחזו: (ח) כתב הרמב״ם זכרונו לברכה מת בתוך שלשים יום וכו׳ בפ׳ ח׳ ובמ״ש רבינו שאינו מבין דבריו כבר הליץ בעדו שם ה״ה: (ט) התנה עמה שתעשה דברים ולא פירש כמה וכו׳ גם זה שם בפרק מי שאחזו משנה (גיטין עה:) הרי זה גיטך ע״מ שתשמשי את אבא ע״מ שתניקי את בני כמה היא מניקתו ב׳ שנים ופירש״י שיהיה לולד שתי שנים שכך הוא זמן הנקתו ולענין לשמש את אביו כל ימי חייו ותנן תו מת הבן או שמת האב הרי זה גט ופירש״י מת הבן. קודם הזמן או מת האב הרי זה גט דכיון דלא פירש מידי ולא איכוון אלא להרווחה כל ימים שהוא צריך ומכאן ואילך אינו צריך ותנן תו ע״מ שתשמשי את אבא שתי שנים ע״מ שתניקי את בני ב׳ שנים מת הבן או שאמר האב אי איפשי שתשמשיני שלא בהקפדה אינו גט רשב״ג אומר כזה גט כלל אמר רשב״ג כל עכבה שאינה הימנה ה״ז גט ופירש״י שלא בהקפדה. היא לא הכעיסתו ואפ״ה שאין העכבה הימנה אינו גט ובגמרא עד כמה היא מניקתו שתי שנים ומי בעינן כולי האי ורמינהו שמשתו יום אחד הניקתו יום א׳ הרי זה גט אמר רב חסדא ברייתא רשב״ג מתני׳ רבנן כלומר ברייתא רשב״ג דמיקל בתנאי ואמר התם גבי אצטלית תתן לו את דמיה וקאמר נמי כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט רבא אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש ופירש״י מתני׳ דאמר ב׳ שנים תניקי בסתם וברייתא במפרש יום אחד רב אשי אמר כל סתם נמי כמפרש יום אחד דמי ואוקימנא לרב אשי רישא דמתני׳ דקתני כמה היא מניקתו שתי שנים דה״ק יום א׳ מב׳ שנים לאפוקי לאחר ב׳ שנים ופירש״י יום אחד מב׳ שנים של תינוק לאפוקי שאם הניקתו לאחר שעברו ב׳ שנים של תינוק דלא דאין זו הנקה ואותבינן על רב אשי מדתנן הרי זה גיטך ע״מ שתשמשי את אבא ב׳ שנים ע״מ שתניקי את בני שתי שנים מת הבן או שאמר האב שלא בהקפדה אי איפשי בשימושך אינו גט בשלמא לרבא רישא בדלא פירש סיפא בדפירש אלא לרב אשי מ״ש רישא ומ״ש סיפא קשיא ופירש״י בשלמא לרבא. דאוקי רישא דמתניתין ב׳ שנים ממש ואף ע״ג דסתם רישא דקאמר מת הבן בתוך ב׳ שנים ה״ז גט בדלא פריש ב׳ שנים והרי הניקתו כל צרכו: סיפא דפריש. ע״כ דוקא קאמר דהא לא איצטריך לפרושי ופריך אלא לרב אשי דאמר רישא דמתני׳ יום אחד קאמר ע״כ מת הבן או האב דקתני כגון שמת ולא הניקתו כלל ואמאי ה״ז גט הרי לא נתקיים כלום מהתנאי והתוס׳ כתבו דאין נראה דלכ״ע מת הבן היינו שלא הניקתו כלל ונראה לר״י לפרש בשלמא לרבא וכולי וסיפא בדפריש דהואיל ופירש שתי שנים ודאי לצעורה קא מכוין ואפילו מת אינו גט אלא לרב אשי כיון דרישא נמי הוי במפרש יום א׳ הכי נמי נתכוין לצעורה כיון דפירש ואפילו מת לא ליהוי גט כמו בסיפא והרשב״א כתב תחלה כדעת התוס׳ דמת הבן אפילו קודם שהתחילה להניקו הוי גט לפי שלא נתכוין זה אלא שתניק את הבן כל זמן שיצטרך להניק והא לא איצטריך וחזר ונסתפק בדבר מפני שמצא שהוא מחלוקת בירושלמי ומ״מ כתב שדעת התוס׳ נ״ל עיקר ומיהו במפרש יום אחד גם התוספות מודים שאם לא מת ולא הניקתו ולא שמשתו כלל דאינו גט וכן כתבו בהדיא והרא״ש כתב כפי׳ רש״י דמת הבן או האב היינו דוקא אחר הנקה ושימוש ושכן מפרש בירושלמי וכן דעת הרמב״ם בפ״ח ודעת הרי״ף לפסוק כרב אשי אע״ג דאסיקנא בקשיא כיון דלא אסיקנא בתיובתא וכן פסק הרמב״ם בפ״ח והרא״ש כתב דראוי לפסוק כרבא לחומרא משמע דספוקי מספקא ליה ובמאי דאיכא בין רבא לרב אשי הוי ספק מגורשת ומ״ש הרא״ש דהרמב״ם פסק כרבא נ״ל דטעות סופר הוא וצריך להגיה הרמב״ן בנו״ן דאילו הרמב״ם בהדיא פסק כרב אשי וכתב הר״ן ונמצינו למדין לפי שיטת רש״י שלדברי מי שפוסק כרבא מת הבן קודם שהתחילה להניק אינו גט לרב אשי ה״ז גט אבל ר״י סובר דאפילו לרבא מת קודם שהתחיל להניק ה״ז גט והכי קאמר בשלמא לרבא וכולי ונמצא לפי שיטה זו דבין לרבא בין לרב אשי מת קודם שהתחילה להניקו הרי זה גט והרמב״ם פסק בפ״ח מהלכות גירושין כרב אשי אלא שכתב מת האב או הבן קודם שתניק או תשמש אינו גט והוא מן התימא דמשמע דלרב אשי אע״פ שלא התחילה להניקו כלל כיון שמת הרי זה גט על הדרך שפירשנו ונראה שהוא ז״ל היה מפרש כך בין לרבא בין לרב אשי בעינן שיתקיים התנאי בהנקה ומ״ה בשלמא לרבא רישא כיון דלא פריש והתחילה להניקו הרי נתקיים וסיפא דפריש כיון שמתו האב והבן בתוך הזמן לא נתקיים אלא לרב אשי ע״כ רישא בהניקתו יום אחד עסקינן דאי לא הניקתו כלל אפילו ברישא לא הוי גט שהרי לא נתקיים וכיון שכן מ״ש רישא ומ״ש סיפא כלומר כיון דברישא לא הוי גט אלא כשנתקיים בסיפא נמי אילו נתקיים הוי גט ואמאי תנא ברישא הרי זה גט ובסיפא אינו גט דכאן וכאן נתקיים התנאי הרי זה גט לא נתקיים אינו גט רב אשי אמר לך אה״נ וכי תנן מת הבן או מת האב הרי זה גט אתא לאשמועינן דסתם כמפרש יום אחד דמי והכי קאמר כל שהתחילה להניקו מת הרי זה גט וה״ה נמי לא מת אלא דתנא הכי אגב סיפא ונמצא לפי שיטה זו בין לרבא בין לרב אשי כל שלא התחילה להניקו ומת אינו גט עכ״ל.
וכדברי הר״ן פירש גם ה״ה דברי הרמב״ם.
וכתב עוד הר״ן ומ״מ לדברי כולם יום א׳ לאו דוקא אלא אפילו שעה אחת ותוכל ללמוד זה ממה שפירש״י במאי דפרכינן אלא לרב אשי מ״ש רישא ומאי שנא סיפא דאיום א׳ לא הוה פריך לפי שיטתו וכן נראה מדברי הרשב״א ואפילו לדעת הרמ״ה שהזכיר רבינו שצריך שתניק ותשמש יום א׳ כליל שבת ויומו התם שאני שפירש יום א׳ ובפלוגתא דת״ק ורשב״ג בעכבה שאינה הימנה פסק הרי״ף דאין הלכה כרשב״ג וכ״ד הרמב״ם בפ״ח והרא״ש כתב שר״ת ור״י פוסקים בכ״מ כרשב״ג וכתב הרשב״א דמשמע ליה דע״כ לא אמרו רבנן דאינו גט אלא כשאומר על מנת שתשמשי את אבא ב׳ שנים וכדקתני סיפא הא באומר ע״מ שתשמשי את אבא סתם ולא קבע לה זמן דומיא דרישא אם אמר אי איפשי שתשמשני שלא בהקפדה מגורשת דמשום הרווחה הוא והא לא איצטריך מדלא התנה עליה זמן ידוע ויש לבעל דין לחלוק ובתוספתא שנויה במחלוקת וצ״ע עכ״ל.
ומה שכתב רבינו על דברי הרמב״ם וכן הוא דעת ר״י נ״ל שצריך להגיה רי״ף ומ״ש עוד ותוך הזמן אינה רשאי לינשא הרמב״ם חולק בזה אם הוא תנאי במעכשיו או על מנת כמ״ש בס״ס זה ומ״ש על דברי הרמ״ה ולא נהירא לא״א ז״ל אלא אפילו לא הניקתו אלא שעה אחת וכו׳: (י) ומה שכתב עוד ונ״ל שאם אמר לה ע״מ שתניק וכו׳ אין דבריו מוכרחים: (יא) א״ל לפני ב׳ כשאמסור וכו׳ בפ׳ מי שאחזו (גיטין עו.) ת״ר אמר לה בפני ב׳ הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא ב׳ שנים וחזר וא״ל בפני ב׳ על מנת שתתני לי ר׳ זוז לא בטל דבריו האחרונים את הראשונים רצתה משמשתו רצתה נותנת לו ר׳ זוז אבל אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתתני לי ר׳ זוז וחזר וא״ל בפני ב׳ על מנת שתתני לי ש׳ זוז בטל דבריו האחרונים את הראשונים ואין אחד מהאחרונים ואחד מהראשונים מצטרפין אהייא אילימא אסיפא הרי ביטל אלא ארישא פשיטא מהו דתימא כל לקיומיה תנאה מצטרפין קמ״ל ופירש״י אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך ולא מסרו לה בפניהם דאי מסרו איגרשא לה בהאי תנאה ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא אלא כך אמר לה בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא על מנת כן וחזר וא״ל בפני ב׳ וכו׳ ומסרו לה לא ביטל וכו׳ שלא בא זה להוסיף מדלא אמר לה שתתני לי ר׳ זוז תוספת על תנאי הראשון ולעקור נמי לא בא מדלא ביטל דבריו הראשונים בפני אלו אלא הכי קאמר לה או תנאי הראשון או ר׳ זוז ש׳ זוז ודאי עקר לתנאיה קמא וכתב הר״ן (פרק מי שאחזו דף תקצ״ב) שע״ד זו שנויה בתוס׳ אמר לשנים תנו גט זה לאשתי על מנת שתמתין לי ג׳ שנים וכו׳ ונראה ממנו דלאו בשנתן לה גיטא בתנאו הראשון עסקינן ועוד נראה ממנו דאפילו בשעה שאמר תנאי שני לא מסרו אלא לאחר מכאן שלא כדברי רש״י שכתב וחזר ואמר לה בפני שנים ומסרו לה ואיפשר דבכה״ג תנאי דבשעת מעשה מבטל דבריו הראשונים ולפיכך לפי דרכו של רש״י כך יש לאומרו שאמר בפני ב׳ הראשונים ע״מ כן אתן לה ולא מסר לה וכן בפני האחרונים ולא מסר לה וכשמסר לה אחר כך מסרו לה בפני כולם סתם ועל תנאים הראשונים מסר והא דקתני הרי זה גיטך על מנת לאו דאמר הכי בפירוש אלא דהוא כמאן דפריש וכן העמידה רב אחא משבחא בדלא מטא גיטא לידה מתנאי קמא אבל אחרים פירשו דהכא כשנתן לה גיטא וא״ל ע״מ שתשמשי את אבא ב׳ שנים ואח״כ אמר ע״מ שתתני לי ר׳ זוז וכה״ג לא ביטל אלא רצתה משמשתו רצתה נותנת לו ר׳ זוז שכיון שלא קיימה תנאי ראשון נמצא הגט לא בטל ומתגרשת בתנאי שני מאמירה שנייה וסיפא דקתני בטלו דבריו האחרונים את הראשונים ה״נ הוא דכיון דאמר הרי זה גיטך על מנת שתתני לי ש׳ זוז וקבלה עליהם הרי בטלו שניהם תנאי ראשון וכיון שהסכימו שניהם לבטלו אפילו נתקיים אינו כלום ומתגרשת מנתינה זו על תנאי זה השני ובודאי שזה מן התימה שכיון שנתנו לה בע״מ שהוא כאומר מעכשיו היאך הוא ביד שניהן לבטלו עכ״ל.
והרמב״ם בפ״ח כתב הנותן גט לאשתו ע״מ שתתן לו ר׳ זוז וחזר והתנה עליה תנאי אחר בפני עדים וכו׳ וכתב ה״ה מדברי רבינו נראה בבירור שדבריו הם בשמסר לה גט בשעת תנאי הראשון ואח״כ התנה עליה תנאי שני וא״כ דבריו הן בהכרח באחד מב׳ פנים או שהתנאי הוא באם ולא בע״מ ולא במעכשיו שבתנאי כזה יכול לבטל ולהוסיף על התנאי כמ״ש בראש הפרק או אם בתנאי שבע״מ או במעכשיו הוא בשהתנאי הב׳ הוא מדעתה ורצונה וע״ד זו פירש הרמב״ן שכיון שהיא מתרצה בתנאי הב׳ קודם שנתקיים התנאי הראשון שוב אינה יכולה לחזור בה אבל א״ח שיהיה דברי רבינו בתנאי שבע״מ ושיתנה עליה תנאי אחר נתינת הגט לידה שלא מדעתה שכבר ביאר רבינו זה שאינו יכול לבטל הגט ולהוסיף על תנאו בתנאי שבע״מ כיון שהגיע גט לידה וזה ברור והקרוב אלי בכוונת רבינו הוא שהתנאי הוא באם ואע״פ שהברייתא הוא בע״מ סבר ז״ל שהוא כמ״ד כל האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי ולא קי״ל הכי אלא ע״מ כמעכשיו הוא ומיהו נפקא לן מדינא דברייתא במתנה באם ויש בפי׳ הברייתא שיטה אחרת שרש״י פירש כגון שלא מסרו וכו׳ וי״א שאם התנאי השני היה בשעת מסירה בכל גווני ביטל את הראשון וכשאמרו לא ביטל כגון שלא מסרו בשעת התנאי הב׳ אלא שאמר לה כשאמסרנו לה ע״ת כך אמסרנו אחר זמן מסרו לה סתם בפני ב׳ כיתי עדים וזה דעת הרמב״ן לענין הדין עכ״ל: (יב) וכתב הרמ״ה ה״ה איפכא וכו׳ לא ידענא מאי אתא לאשמועינן דכל כה״ג אפילו נימא דלא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים אלא שאיזה מהם שתרצה תעשה כשתתן לו ר׳ זוז סגי: (יג) ה״ז גיטך ע״מ שתחזיר לי את הנייר וכו׳ בפ״ב דגיטין גמרא בכל כותבין (כ:) ת״ר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע״מ שתחזיר לי את הנייר ה״ז מגורשת בעי רב פפא בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה מאי תיקו ותיפוק ליה דספר א׳ אמר רחמנא ולא ב׳ וג׳ ספרים לא צריכא דמעורה ופירש״י אינה מגורשת. דכיון שהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחות באויר: ה״ז מגורשת. ותחזיר דמתנה ע״מ להחזיר שמה מתנה:
נייר שבין שיטה לשיטה שלי מהו: דמעורה. מעורה במקצת שהיו בו אותיות ארוכות המגיעים משיטה לשיטה בראשי כל תיבה ותיבה.
וכתב הר״ן ותיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא ב׳ וג׳ ספרים כלומר דכיון דלקציצה קאי כקצוץ דמי ולא הוי גיטא ומפרקינן ל״צ דמעורה כלומר שמעורה במקצת שהיו בו אותיות ארוכים המגיעים משיטה לחבירתה והוי ספר אחד:
[בדק הבית: ומה שכתב רבינו בכולם אינה מגורשת אינו מכוון דה״ל לומר על הנייר שבין השיטות שאם היו אותיות הגט מעורות זו בזו שהיא ספק מגורשת דהא סלקא בתיקו:] (יד) התנה על דבר שא״א לה לקיימו וכו׳ בפ׳ המגרש (גיטין פד.) פלוגתא דיהודה בן תימא ורבנן ואמר ר״נ א״ר הלכה כיהודה בן תימא וסתם מתני׳ בס״פ הפועלים (בבא מציעא צד.) כיהודה בן תימא: (טו) אבל דבר שאיפשר לה לקיימו אפי׳ באיסור וכו׳ גם זה שם פלוגתא דאביי ורבא וידוע דהלכה כרבא דאמר הכי.
ומה שכתב שאין זה מתנה על מ״ש בתורה שם בגמרא: (טז) אבל אם תלוי באחרים שא״ל ע״מ שתבעלי לאבא וכו׳ גם זה שם דבהא מודה רבא: (יז) א״ל ע״מ שלא תבעלי לאבא וכו׳ ג״ז ברייתא שם ע״מ שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי ה״ז גט ואם לאו אינו גט ע״מ שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששין שמא נבעלה להם ופי׳ רש״י כלומר מותרת לינשא מיד ואין חוששין שמא תבעל להם ויבטל הגט אבל א״ל ע״מ שלא תבעלי לפלוני אינו גט שמא תבעל לו וכתב הר״ן (פרק מי שאחזו דף תקצ״א) ואין לשון אין חוששין שמא נבעלה להם נוח בכך והרמב״ן פירש דברים כפשטן רישא קתני נתקיים התנאי בפני עדים מגורשת ואם לאו אינה מגורשת שכל תנאי שהיא בקום עשה עליה להביא ראיה שקיימתו וסיפא קתני אין חוששין שמא נבעלה להם ואע״פ שהבעל מכחישה ואמר לה בברי שעברה נאמנת היא לומר לא עברתי שכל תנאי שבידה והוא בשב ואל תעשה עליו להביא ראיה שבטלתו וגם הרשב״א כ״כ בשם הרמב״ן אלא שיש בדבריו תוספת דברים דבע״מ שתבעל לפלוני אם לא ראוה שנבעלה אע״פ שראוהו שנתייחדה עמו אינו גט ובעל מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אע״פ שנתייחדה עמהם אין חוששין שמא נבעלה להם ורבינו כתב כפירש״י ז״ל: (יח) א״ל על מנת שלא תינשא לאבא ונישאת לו וכו׳ תוספתא כתבוה התוס׳ בריש המגרש (פג.) א״ל ע״מ שתנשאי לפלוני ונישאת לו וכו׳ עד נישאת לאחר קודם שתינשא לאותו פלוני תצא שם בהמגרש ברייתא ומסקנא דרבא וכתב הר״ן לאחר תצא משום דבעיא לקיומי תנאי ומ״מ צריכה גט גמור מדאורייתא מאחר זה דשמא תקיים התנאי ותינשא לאותו פלוני שהתנה עמה שתינשא לו ונמצא הגט קיים ובניה מאותו אחר כשרים אבל הרמב״ם בפ״ח כתב נישאת לאחר קודם שתינשא לו בטל הגט ותצא והולד ממזר וצריכה גט משני כלומר מדבריהם ודבריו תמוהין למה בטל כיון שהתנאי יכול להתקיים וכבר השיגו הראב״ד וה״ה כתב דממה שלא סיימו בגמרא לאחר תצא ותינשא לאותו פלוני כדי שלא יהיה גיטה בטל למפרע דקדק הרמב״ם שכל שנישאת לאחר תחלה עברה על תנאה ובטל הגט דעל מנת שתינשאי לפלוני תחלה משמע דאי לא הוה ליה למיתני תקנתא ומ״מ כתב שהרשב״א הסכים לדעת הראב״ד זכרונו לברכה: (יט) כתב הרמ״ה דתצא ולא יחזיר עולמית וכו׳: (כ) א״ל על מנת שלא תינשאי לפלוני ה״ז גט ומותרת לינשא מיד וכו׳ בריש פרק המגרש תנן המגרש את אשתו וא״ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני ר׳ אלעזר מתיר וחכמים אוסרים ובגמרא איבעיא להו האי אלא חוץ הוא או ע״מ הוא חוץ הוא ובחוץ הוא דפליגי רבנן עליה דרבי אלעזר דהא שייר ליה בגט אבל בע״מ מודו ליה מידי דהוה אכל תנאים דעלמא או דילמא ע״מ הוא ובע״מ הוא דפליג רבי אלעזר אדרבנן אבל בחוץ מודה דהא שייר בגיטא ואסיק רבינא ת״ש כל הבתים מטמאין וכו׳ אלא ש״מ חוץ הוא ש״מ וכתבו הרי״ף והרא״ש ופשט רבינא דחוץ הוא אבל בעל מנת מודו ליה וכ״כ הרשב״א בחידושיו וגם בתשובה הסכים לכך שכתב וז״ל אלמא לכאורה אין ע״מ פוסל ואפי׳ על מנת שלא תינשאי לפלוני ואף ע״פ שיש מקצת מגדולי האחרונים שכתבו דבתרתי פליגי ויש לדבריהם קצת ראיות לראשונים שומעים שיש לדבריהם ראיות חזקות ועוד שקבלת הגאונים תורה הוא עכ״ל וכן נראה שהוא דעת התוס׳ וכן דעת הרמב״ם בפ״ח אלא שהוא סובר דהיינו דוקא באומר לה ע״מ שלא תינשאי לפלוני עד נ׳ שנה אבל אם אמר סתם ע״מ שלא תינשאי לפלוני אינו גט כיון שכל ימיה אגידא ביה ויתבאר בסי׳ זה דעתו ודעת החולקים עליו וכבר כתבתי בסימן קל״ז שיש חולקים בזה לומר דאכתי מספקא לן אי פליגי בע״מ מ״מ רבינו סתם הדברים לדעת הרא״ש ואינך רבוותא דס״ל דבע״מ מודו.
וכתב הר״ש בר צמח בתשובה שמה שכתב הרמב״ם חמשים שנה לאו דוקא אלא שתפס לרבותא היותר זמן רחוק שאיפשר שהם ימי שנותינו בהם שבעים שנה והאשה המתגרשת ע״י עצמה יש לה יותר מי״ב שנה קרובה לעשרים ואי איפשר לחיות אחר זה לפי מנהגו של עולם סכום שלם יותר מנ׳ שנה ומ״ש ומותרת לינשא מיד וכו׳ כ״כ התוספות שם (פב:) ד״ה שרבי גבי הא דתניא שרבי אליעזר מתיר לכל אדם חוץ מאותו האיש אבל מדברי ר״ח שכתב שם הרשב״א משמע דלא תינשא עד שימות אותו פלוני:
ומה שכתב ואין תקנה להתירה לו אא״כ יקדשנה המגרש וכו׳ בתשובת הרא״ש כלל מ״ה סי׳ כ״ו:
ומה שכתב ואם נישאת לאחר וגירשה האחר אפי׳ סתם לא הותרה עדיין לאותו פלוני ואם נישאת לו גט בטל ובניה ממזרים מן הראשון כ״כ הרא״ש בתשובה הנזכר ודברים פשוטים הם ודע שכתבו התוס׳ בפ׳ המגרש (גיטין פג:) ד״ה ועמדה גבי ד׳ זקנים שנכנסו להשיב על דבריו של ר״א דאומר ע״מ שלא תינשאי לפלוני ועברה ונישאת לו דאמרינן דגט בטל ובניה ממזרים היינו דוקא בעברה ונישאת לו אחר מיתת המגרש אבל אם עברה ונישאת לו בחיי המגרש לא נתבטל הגט בכך דאין נישואין חלין שהרי אסורה עליו משום אשת איש אבל הרב המגיד כתב בפרק שמיני שיש מי שהקשה כן דהיכא דנישאת לו בחיי המגרש היאך גט בעל הרי נשואים עמו אינם נשואים ותירץ הרמב״ן שכל שנישאת לו דרך נישואין בטל דהכי אתני עלה וכן נראה מדברי הרא״ש בתשובה כלל מ״ה סימן י״ז דאפילו עברה ונישאת לו בחיי המגרש גט בטל ובניה ממזרים (ועיין בהר״ן ד׳ תקצ״ט ע״א) וכתב הר״ש בר צמח בתשובה מי שגירש אשתו ואסרה על שמעון ונישאת ללוי והיו לה בנים ממנו ונתאלמנה ומת המגרש ונישאת אח״כ לשמעון שנאסרה עליו לדעת התוס׳ גט בטל ובניה ממזרים אבל בה״ג כתב גבי על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ופליגי רבנן ואמרו כיון דבחייו לא עברה עלויה תנאיה ולאחר מיתה הוא דעברה כיון דמית ליה בטיל ליה תנאה ולא בטיל ליה גט למפרע עכ״ל ואם לא נישאת לשום אדם עד שמת המגרש פשיטא דמותרת לשמעון אבל יש דקדוק בזה שאם נתאלמנה משמעון שנאסרת עליו אם מותרת לכהונה כיון שנתבטל הגט או אסורה דתנאי נתבטל גט לא נתבטל והכי משמע עכ״ל ולענין הדין הראשון דהיינו שנישאת לשמעון לאחר מיתת המגרש עיין במגיד משנה פרק ח׳:
[בדק הבית: כתב הרשב״א בתשובה כל מי שכופין אותו לגרש מן הדין אינו רשאי להתנות על מנת שלא תנשאי לפלוני:] (כא) זנתה עמו הולד כשר וכו׳ שם בריש המגרש אמרינן בגמרא בעל מנת שלא תנשאי לפלוני הרי הותרה אצלו בזנות: (כב) ע״מ שתבעלי לפלוני וכו׳ גם זה שם ברייתא בריש המגרש הרי זה גיטך על מנת שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט.
ומה שכתב נתקיים התנאי שנבעלה לו בין בזנות בין בנישואין ה״ז גט כן כתב הרשב״א בריש המגרש. והרשב״א כתב כיון דקי״ל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי וכו׳ תמהני על רבינו שכתב דפשיטא ליה להרשב״א דמותר שהרי הרשב״א בריש המגרש בדרך שמא קאמר לה והניח הדבר בצ״ע: (כג) על מנת שלא תבעלי לפלוני וכו׳ כן כתב רש״י בריש המגרש גבי הא דתניא על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששין שמא נבעלה להם אבל א״ל על מנת שלא תבעלי לפלוני אינו גט שמא תבעל לו וכתב הרא״ש שם בריש המגרש דהכי תניא בהדיא בתוספתא על מנת שלא תבעל לפלוני חוששין שמא תבעל לו וכן כתבו גם זה שם התוספות גבי הא דתניא שרבי אליעזר מתיר לכל אדם חוץ מאותו האיש ופירשו הטעם דחיישינן שמא תבעל לו באונס וכתבו עוד דהא אמרינן במי שאחזו גבי ה״ז גיטך על מנת שתתני לי ק״ק זוז ולאחר לא תינשא עד שתתן הוי טעמא משום דחיישינן שמא תפסיד את אשר לה ולא תוכל לקיים תנאה וכתב רבינו ירוחם בח״א ואם נישאת לא תצא ואסורה ליבעל עד שתתקיים התנאי (וע״ל סי׳ זה די״א דתצא): (כד) וצריך שלא יתנה עליה תנאי שעומדת בו כל ימי חייה וכו׳ ברייתא בריש המגרש הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ל׳ יום ה״ז כריתות וגרסינן תו התם אמר רבא ה״ז גיטך ע״מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה כריתות כל ימי חיי פלוני ה״ז כריתות ופירש״י אין זה כריתות שאין מפרידין אלא המות ועד יום מותה קשורה בו:
ומה שכתב ותינשא מיד שהרי בידה לקיימו כ״כ שם הרא״ש וכן הוא דעת התוספות גבי הא דתניא שר׳ אליעזר מתיר לכל אדם חוץ מאותו האיש:
ומה שכתב ואפילו הרחיב הזמן יותר מכדי חיי האדם וכו׳ נ״ל שלמד כן ממ״ש הרשב״א גבי הא דאמר רבא כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות וכתבו הר״ן וה״ה ואע״פ שהוא ילד והיא זקנה ואפילו היא זקנה ואמר לה על מנת שלא תשתי יין מכאן ועד נ׳ שנה הרי זה כריתות דכיון דאיפשר שתחיה היא יותר מכן כריתות קרינן ליה עד כאן לשונו ודברי הרשב״א מגומגמים אצלי דמשמע דלא מכשרינן אלא דוקא באומר נ׳ שנה שאע״פ שהיא זקנה איפשר שתחיה יותר מכאן אבל אילו אמר ק״ק שנה וכיוצא מאחר שלא נמצא כלל מי שיחיה כל כך זמן ה״ל ככל ימי חייכי ואילו לדברי רבינו שתלה הענין בדבר פסוק איפשר דמשמע ליה דאפילו באומר ק״ק שנה ה״ז מגורשת וכ״נ שאל״כ אפילו באומר נ׳ שנה נמי אם היא בת פ׳ או בת צ׳ שנה שלא נמצא מי שיחיה כ״כ זמן מי נימא דאין זה כריתות וא״כ נתת דבריך לשיעורין מצאתי בס״ה דינים שכתבם בסוף ספר חזה התנופה אע״פ שנותן גט לאשתו ע״מ שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי כזה כי אין ספק שלא יתקיים התנאי זה שא״א שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים למפרע. אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרשה ולא רצה לגרש רק בתנאי זה אין שומעין לו וכופין לגרש בלא תנאי זה עכ״ל כתב הרמב״ם בפ״ח על מנת שלא תינשאי לפלוני אינו גט הא למה זה דומה לאומר לה על מנת שלא תשתי יין לעולם או שלא תלכי לבית אביך לעולם או כל ימי חייכי אבל אם א״ל על מנת שלא תינשאי לפלוני עד נ׳ שנה הרי זה גט וכבר כתב הר״ן בריש המגרש שדבריו תמוהין דהא משמע דלדברי האומרים דבע״מ שלא תינשאי מודו רבנן לר׳ אליעזר אפילו א״ל ע״מ שלא תינשאי לו לעולם מגורשת שכיון שאין התנאי נמשך אלא כל ימי חייו הוי ליה כע״מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ונראה שדעתו ז״ל דהתם שאני מפני שהיא רשאה לשתות יין אחר מיתתו ונמצא שלא נאסרה ביין לעולם אבל זו נאסרה בנישואין לעולם שהרי כל ימי חייו לא תינשא לו ונישואין לאחר מיתה א״א ולמדה מדאמרינן בגמרא דע״מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ואמאי והא אמרינן בנדרים (מו:) ביתך שאיני נכנס מת או שמכרו לאחר מותר והכא נמי רשאה לילך לבית אביה לאחר מיתתו ונמצא שאין תנאי זה אלא ככל ימי חיי פלוני אלא ודאי היינו טעמא שאע״פ שלאחר מיתת האב א״א לה לעבור על תנאה אפ״ה בבית אביה שנאסרה לא תהא מותרת לעולם דלאחר מיתת אביה לאו בית אביה הוא ה״נ במתנה שלא תינשאי לפלוני אע״פ שלאחר מיתתו א״א לה לעבור על תנאה מ״מ לא תהא מותרת בנישואי אותו פלוני לעולם עכ״ל וכיוצא בזה כתב ה״ה בפ״ח.
וכתב עוד הר״ן (פרק המגרש דף תקצ״ט ע״א) ואחרים דוחים דלבית אביך לאו דוקא אלא שא״ל לבית זה שהוא של אביך שהיתה אסורה בו אפי׳ מת או מכרו לאחר כדאיתא התם ובתוספות תירצו דכל יוצאי יריכו קרויים בית אביו אע״פ שמת ולבי מפקפק בזה אמאי לא הוו כל יוצאי יריכו נמי ככל חיי פלוני דהא איפשר דמיתו כולהו והתירוץ הראשון הוא עיקר עכ״ל כתב הרשב״א בתשובת וז״ל ואני תמה על הרמב״ם שכתב דע״מ שלא תינשאי לפלוני מכאן ועד נ׳ שנה הרי זה גט ע״מ שלא תינשא לפלוני לעולם אין זו כריתות הואיל והיא אסורה מחמתו באיש זה לעולם הנה שהוא מודה בפסקן של ראשונים דבחוץ פליגי אבל בעל מנת מודו ליה רבנן אלא שבירר לו דרך אחרת שכל שהוא אוסרה בתנאי זה לעולם אין זה כריתות כמו שתמצא לו בפ״ח מהלכות גירושין וסמך לו על אותו שאמרו ע״מ שלא תשתי יין לעולם ע״מ שלא תלכי לבית אביך אין זה כריתות ולפי דעתו ה״ה באומר לה ע״מ שלא תשתי יין זה לעולם וכבוד הרב במקומו מונח שאין דבריו נוחים במקום זה כלל חדא דאם כן לישמועינן תנא דברייתא יין זה וכ״ש יין סתם ועוד דא״כ הא דאמרינן בריש המגרש בחוץ הוא דפליגי אבל בעל מנת מודו ליה רבנן דוקא בעל מנת שלא תינשאי מכאן ועד ל׳ יום קאמר וא״א לומר כן למי שמעיין אפי׳ עיון מועט באותה סוגיא דכולה ע״מ דומיא דחוץ נסבה ועוד שמצאתי בתוספתא דקתני על מנת שלא תעלי באילן זה על מנת שלא תעלי בכותל זה נקצץ האילן ונסתר הכותל הרי זה גט וזה מבואר שלא כדבריו עד כאן לשונו: (כה) וכתב עוד הרמב״ם על מנת שלא תשתי יין זה לעולם ונשפך היין וכו׳ לא כתב כן הרמב״ם אבל נלמד הוא מתוך דבריו כמו שכתב הרשב״א בתשובה שכתבתי בסמוך וכן כתב עוד בפ׳ המגרש וכן כתב ה״ה בפ״ח שכך הוא דעתו של הרמב״ם ובתוספתא איתא בהדיא בהיפך זה כ״כ הרשב״א בפ׳ המגרש והאריך בדבר וכבר כתבתי בסמוך דבריו בזה בתשובה: (כו) כתב הרמב״ם בפ״ח כל תנאי שאינו במעכשיו או בע״מ וכו׳ ומה שתמה עליו רבינו במה שהתיר לינשא מיד בתנאי דמעכשיו כבר כתב בזה ה״ה בפ״ח והליץ בעד הרמב״ם וכתב שיש סברות אחרות בדין זה שי״א שאפילו בתנאי שבשב ואל תעשה כגון ע״מ שלא תעשה כך עד זמן פלוני לא תינשא לכתחלה עד שיעבור הזמן ויש מי שמכריע ואומר דבכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה והוא בידה לקיימו אין חוששין שמא תעבור עליו ותקלקל עצמה אבל כל תנאי שהוא בקום עשה לא תינשא לכתחלה עד שיהיה מקייים שמא לא יתקיים מחמת אי זו סיבה וכן הדין בתנאי שהוא תלוי ביד אחרים אע״פ שהוא מתקיים בלא מעשה לא תינשא שמא יתבטל וכן הכריעו הרמב״ן והרשב״א ודע שאף רבינו מודה בתנאי שהוא תלוי ביד אחרים שדבריו אינם אלא בתנאי שהוא בידה עכ״ל והר״ן בפרק מי שאחזו כתב כל אלו הסברות וכתב טעם לדברי הרמב״ם והעלה שהמחוור בדברים אלו הוא כמו שהכריעו הרמב״ן והרשב״א ז״ל ועל מה שאמר הרמב״ם בתנאי דאם שאם מת הבעל או נאבד הגט קודם שיתקיים התנאי אינה מגורשת בסי׳ שאחר זה כתב רבינו דעת החולקים עליו שיש מי שסובר דזמנו של שטר מוכיח עליו והוי כאילו התנה תנאי דמעכשיו ואיכא מאן דמספקא ליה ושם אבאר דבריהם ועל מ״ש עוד הרמב״ם בתנאי דאם שלא תצא אם נישאת תמה עליו ה״ה וגם הר״ן בפרק מי שאחזו תמה עליו וכתב שמאחר שאין הגט חל אלא בשעה שהתנאי מתקיים ואם נתקרע קודם לכן אינה מגורשת אמאי אם נישאת לא תצא וכבר השיגו הרמ״ך ויש לתמוה איך לא הרגיש רבינו בזה והר״ש בר צמח בתשובה תמה ג״כ על דברי הרמב״ם ואחר כך כתב נראה שסובר הרמב״ם שאם נישאת קודם קיום התנאי לא מפקינן לה מיניה אלא אמרינן לה שתקיים תנאה ותעמוד בבית בעלה אם תקיים ואם לא קיימתו ודאי תצא מיד ואין דבריו מחוורין דהא כי אינסיבא א״א הואי ובזנות בא עליה ואם נישאת תצא דקי״ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ועל מ״ש עוד הרמב״ם דכשנותן לה הגט בתנאי דמעכשיו או ע״מ אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על הגט משהגיע הגט לידה כתב הר״ן בפרק מי שאחזו גבי הא דפריך וליחוש שמא פייס שכן דעת הרי״ף והשאלתות וגם ה״ה בפרק הנזכר כתב שכך הוא מוסכם מכל הפוסקים חוץ מבעל העיטור שכתב דאפילו בע״מ יכול לבטל תנאו ולהתנות עליה תנאי אחר ורבינו בסמוך הזכיר דעת העיטור וכתב שהוא כדעת הרא״ש בתשובה כלל מ״ו ומ״מ דעת הרא״ש לא נתבאר כל הצורך בדברי רבינו שהוא ז״ל ביאר דבריו בתשובה הנזכרת דדוקא בכה״ג שהתנאי לא היה לצערה כמו בתנאי זה שאדרבה הוא לטובתה שאם יבא תוך הזמן שישוב אליה אי אמרינן דמחילת התנאי הוא בקיומה שהרי נתן לה גט מעכשיו ע״ת זה והגט הוא לאלתר ויקיים התנאי אבל אם מחל וביטל התנאי הרי הגט למפרע גט משעת נתינה אבל בתנאי שהוא לצערה ודאי אינו יכול לבטלו ואם בטלו אין בדבריו כלום דלעולם צריכה לקיימו וכל שלא קיימתו אינה מגורשת וכדאסיקנא בפירקין א״ל ה״ז גיטך ע״מ שתתני לי ר׳ זוז וחזר ואמר מחולין לך אינה מגורשת משום דלצעורה איכוון והא לא צערה והוי יודע שכתב הר״ן במי שאחזו גבי הא דפריך וליחוש שמא פייס שכתב הרמב״ן שכפי׳ הגירסאות שגורסים שם ע״מ שאעבור מכנגד פניך ל׳ יום אפי׳ כתב לה גט במעכשיו על תנאי אם בטלוהו שניהם הגט בטל ולפיכך האומר לאשה ע״מ שתתני לי ר׳ זוז אם רצו שניהם ובטלו התנאי הגט בטל ואע״פ שנתנה לו אח״כ כל זמן שלא קיימתו לתנאי אפשר לבטלו מדעת שניהם וכשמתקיים התנאי אח״כ כאילו לא נתקיים ומיהו דוקא כשהסכימה היא בביטולו הא לאו הכי לא ומיהו דוקא בתנאי שהוא בידם שלא יתקיים שמתוך שבידם לא נתקיים יכולים הם לומר שאף על פי שלא יתקיים יהא כאילו נתקיים אבל בתנאי שהוא מתקיים בע״כ אין בידם לומר שיהא כאילו נתקיים ולפיכך כתב הרמב״ן על מנת שתתני לי ר׳ זוז אם קבלה עליה שלא תקיים התנאי ולא תתגרש באותה נתינה בטל הגט מעתה ואצ״ל שאם לא נתנה לשם תנאי ונתנה לו לשם מתנה דגט בטל אלא אפילו אח״כ אמרה נותנת אני ומקיימת התנאי כבר נתבטל שכיון שבידה לבטל התנאי שלא תתן מכיון שבטלוהו בטל לגמרי והוא אין לו קיום עכ״ל וכל הדברים הללו כתב גם ה״ה בפ״ט וכתב בשם הרמב״ן שזה דעת הרמב״ם וז״ל הר״ש בר צמח בתשובת הרמב״ן פרק מי שאחזו פי׳ דלפי גירסת הספרים דגרסי ע״ת שאעבור מכנגד פניך ל׳ יום וכו׳ למדנו בפי׳ שהנותן גט לאשתו ע״ת אפילו אמר לה מעכשיו אם ביטלו שניהם התנאי בטל הגט ואפילו קיימתו אח״כ וכתב שאין כן דעת הרמ״ה הספרדי ובלשון הזה כתב הריטב״א בחידושיו אבל בטור א״ה כתב תשובה להרא״ש שנראה ממנה שאם נתקיים התנאי נתקיים הגט מיד לדעתו אפילו ביטל הגט בפירוש אינו בטל כיון שמסרו מעכשיו ואפילו לדעת הרמב״ם היינו בע״מ שתתני לי ר׳ זוז אבל בע״מ אם מתי לא אמרינן שכשנתפייסו שניהם לבטל התנאי ויתבטל הגט אף על פי שמת לפי שהתנאי מתקיים על כרחך והיאך יבטלו אותו וכ״כ הרב בחידושיו עכ״ל ודע שהר״ן כתב דברי הרמב״ן וז״ל ואני תמה אם איתא שהיא יכולה לבטל התנאי לומר שאע״פ שנתקיים יהא כאילו לא נתקיים ולבטל הגט בכך היכי אסיקנא לעיל כי אמר מחולין לך דאינה מגורשת נהי דמעיקרא לצעורה איכוון למה לא יהא בידו לומר שיהא כאילו לא נתקיים ולפיכך אני אומר שבכל גט הניתן במעכשיו או בע״מ אין ביד שניהם לבטל התנאי אלא דוקא במתנה להנאתה של אשה כי הכא אבל במתנה עמה ע״מ שתתני לי מאתים זוז ונתגרשה במעכשיו ודאי לא כל הימנה לומר שאפי׳ קיימה תנאה שלא תהא מגורשת עכ״ל ואלה דברי הר״ן האחרונים קרובים לדברי הרא״ש בתשובה כתב הרשב״א בתשובה וז״ל ומה שנסתפק לך בגט שכתב לאחר כתיבת כל התורף אם לא מתי מחולי זה לא יהא גט כיון שלא הזכיר מחולי זה באם מתי אם יש חשש בדבר לא ידעתי אי זה ספק יש בזה כיון שמת מאותו חולי שאם באת להסתפק כיון שלא אמר מחולי זה באם מתי ולומר שלא נכפל התנאי במחולי זה כ״ש שהתנאי בטל מחמת שלא נכפל ואין בדבריו כלום דאנן קושטא דמילתא לא קי״ל כר״מ דבעי תנאי כפול ולאפוקי מספיקת ב״ד טועים אתקין ולא עוד אלא לר״מ נמי מסתברא דתנאי כפול יש כאן דכיון דפתח בחולי באם לא מתי ועוד חזר לבסוף והזכיר אותו תנאי בודאי מה שאמר באמצע אם מתי מוכח מילתא דנגרר הוא אחר לשון התנאי שלפניו ושל אחריו עכ״ל כתב הרא״ש בתשובה כלל ל״ה סי׳ מ״א הא דגרסינן בהמדיר (כתובות עב:) גבי פלוגתא דרב ושמואל בקדשה ע״ת וכנסה סתם לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה כלומר ותלמד מכאן דכל המתנה בתחלת המעשה ובשעת גמר המעשה לא הזכיר תנאו שמחל התנאי ובטלו כגון אמר בפני ב׳ עדים גט זה אני רוצה ליתן לאשתי זאת ע״ת זה בפניכם והתנה וכפל תנאו ואח״כ נתנו לה בפניהם סתם ולא הזכיר התנאי שמחל התנאי ודאי לא אמרינן הכי אלא על דעת הראשונה הוא עושה ואינו מוחל לתנאי אלא היינו משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון