Perishah Yoreh Deah 331 – פרישה יורה דעה שלא‏ – Tur

(א) כמו עמון ומואב ומצרים ובבל שחייבום חכמים כו׳. ויש מוחקין ובבל וטעות בידם וכן איתא בהדיא בתוס׳ דע״ז פ׳ ר״י דף נ״ט ובמרדכי פ״ק דקידושין והמוחקין טעו כמ״ש אח״כ והרחוקין כמו בבל ואדרבה משם ראייה מדמחייב במעשר וק״ל אלא ה״פ רחוקין הן (פי׳ בבל וכיוצא בו) לגבי שאר ארצות ח״ל כמו עמון ומואב אבל קרובין הן לא״י מארצות דידן וכן לענין חלה קרי ליה באשר״י נמי רחוקים כה״ג שפי׳ וק״ל מ״ו:
(ב) אבל בא״י נוהגין כו׳ ז״ל ב״י כתב כן כדי לכתוב עליו דברי הרמב״ם ונ״ל דהכי הצעת דברי רבינו דמתחילה כתב מפני שאין נוהגין תרומות ומעשרות בארצות אלו אין רצוני להאריך בהן וע״ז קאי שפיר מ״ש בסוף אבל בא״י נוהגין וכאילו כתב כן למעלה מיד וחזר ופי׳ הני שני דברים מ״ש שאין נוהגין בשאר ארצות פר״י דהיינו במקומות הרחוקין כו׳ ומ״ש דבא״י נוהג ע״ז כתב הרמב״ם שאינו אלא מדרבנן כו׳: (ג) הלכך הזורע בא״י כו׳ כלומר כיון דבא״י נוהגין אי מדאורייתא אי מדרבנן חייב להפריש כו׳ ב״י:
(ד) בשלישית הכל כסדר שתי שנים הראשונים אלא שבמקום כו׳ ותיבת הכל נראה דה״פ הכל כסדר ר״ל כמו בשתי שנים מפריש ג׳ דברים ומפרישם בזה הסדר בראשונה תרומה גדולה ואח״כ מעשר ראשון ואח״כ מעשר שני כן בשנה שלישית יפריש ג׳ דברים ובזה הסדר בתחילה תרומה גדולה ואח״כ מעשר ראשון ואח״כ יפריש עוד מעשר אחד אלא שאין הדין בזה המעשר השלישי כמו שהדין במעשר שלישי בשתי שנים וק״ל:
(ה) ואין בה תרומות ומעשרות כלומר כיון דאין זורעים בה לא שכיחי בה תרומות ומעשרות א״נ לפי שהדברים הצומחים בה הם הפקר והפקר פטור מתרומות ומעשרות ב״י ואע״ג דמדאורייתא אין השביעית נוהגת וא״כ מדאורייתא אין מה שצומח בה הפקר מ״מ אמרינן בה הפקר ב״ד הפקר וחכמים ז״ל אמרו שיהא שביעית נוהג בה ויהא הפקר מה שצומח שם ועיין בדרישה:
(ו) ובח״ל שאין שמיטת קרקע נוהגת אפילו מדרבנן ור״ל וחייב במעשר:
(ז) נוהגין מ״ע כמו בששית מפני עניי א״י שיבאו וימצאו מה לאכול כיון שלא זרעו שם משא״כ ברחוקים מא״י וק״ל ב״י:
(ח) ה״ג ושמיטה היא בשנת פ״ח לר״י ולרש״י שנת פ״ז כי טעם פלוגתתם דרש״י סבר בשנת ת״ך חרב הבית וממנו מונין השביעית נמצא שתחילת השמיטה לרש״י בשנת י״א באלף הששי לר״י נחרב שנת תכ״א נמצא בשנת י״ב תחילת השמיטה כך פירשו התוספות וכן מוכח באשר״י א״כ נמצא ששנת פ״ח לר״י ושנת פ״ז לרש״י וכן בח״מ סימן ס״ז כ״כ מ״ו וכ״כ ב״י שט״ס הוא בדברי רבינו וצ״ל פ״ח לר״י ופ״ז לרש״י וכתב שלדעת הרמב״ם היה שנת פ״ט שמיטה וכן נוהגין בא״י כו׳ ע״ש ובח״מ סימן ס״ז כתב הב״י שמהר״ר לוי בן חביב בפירות שביעית אשר לו הוא בסימן קמ״ג הסכים לדעת הרמב״ם והסכים דעת ר״י לדעת הרמב״ם כו׳ ע״ש והיתד שהכל תלוי בו הוא סוגיא דגמרא דפ״ק דע״ז ועיין בדרישה:
(ט) דקיימא לן שנת חמשים עולה לכאן ולכאן פירוש ולא אמרינן ששנת נ׳ הוא יובל ונחשב ז״ל אחר היובל וז״ל הרמב״ם בע׳ שנה של גלות בבל לא מנו אלא שמיטות ולא יובל וכן מונין לכל שני החורבן ז׳ ז׳ ע״ש:
(י) עין יפה אחד ממ׳ ועין רעה אחד מס׳ וסמכו על המקרא שלא לפחות מאחד מס׳ שנא׳ וששיתם את האיפה מחומר החטין ששית האיפה חצי סאה כשאתה נותן חצי סאה לכור הרי אחד מס׳ שהכור שלשים סאין רש״י בפ׳ שופטים:
(יא) אלא לכהן חבר שנא׳ ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה׳:
(יב) ומיוחס שנא׳ אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה:
(יג) ומאכילה לכל קנינו כמו לאשתו כו׳ שנאמר וכהן כי יקנה נפש כו׳: (אלא מן המוקף פירוש תן הדבר שהוא מוקף ומכונס במקום אחד אבל אם הפריש על אותן שהן במקום אחר נמצא שהפריש שלא מן המוקף על המוקף עכ״ה׳: (יד) שאינו יכול לעשות כל גורנו תרומה דכתיב בה ראשית שיהא שיריה ניכרים: (טו) וזה הדין אם הוכשרה התבואה כו׳ אמאי דכתב לעיל אבל האידנא שהכל טמאים כו׳ והוא שורפה קאי:
(טז) וטמא אסור לאכול בתרומה טהורה ר״ל אפי׳ טהורה שתרומה טמאה אפי׳ טהור אסור לאוכלה (קמ״ל בטמא אפי׳ בטהורה אסור עכ״ה):
(יז) שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה דאילו אח״כ אסור לגרום טומאה לתרומה טהורה:
(יח) פן יבא לידי מכשול ליהנות ממנה והא דאמרינן לעיל בסמוך דלא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה כו׳ י״ל דוקא היכא שהיא טמאה ועומדת לישרף לא חיישינן (שמא יבא ליהנות ממנה) כיון שהכל יודעין שדין תרומה בזמן הזה בשריפה אבל הכא דתרומה טהורה היתה ואסורה לשרוף (רק שהוכשר בידים ואין הכל יודעים שהוכשרה עכ״ה) וטעו לומר כיון שאסורה לשרוף אותה ש״מ שאין לה דין שאר תרומה ויבאו לאוכלה לכך כתב שטוב להכשירה כו׳ כדי שתטמא וישרפנה מיד כלומר שתהא ראויה לשרוף מיד (היודע הדין ישרוף מיד עד שלא יבואו אחרים או בני ביתו לטעות בזה עכ״ה) ואז אזלא חששא הנ״ל ומ״ש פן יבא לידי מכשול קאי אאם לא תהיה מוכשרה וק״ל ועיין בדרישה: (יט) ויתננה לכהן או ללוי לר״ע כך היה לאחר שקנס עזרא הלוים על שלא עלו עמו שמתחילה לא היו נותנין אותה אלא דוקא ללוים ולר״א בן עזריה כך היה הדין מעולם שהמעשר יכול ליתן אף לכהן אלא שעזרא קנס שלא ליתן ללוי כלל אלא דוקא לכהן וכתב הרמב״ם שעזרא לא קנס אלא לדורו אבל אחר דורו חזר לדרכו והיו נותנין לכהן או ללוי למי שירצה ב״י ע״ש: (כ) וכן כהן ולוי צריכים להפריש מעשר משלהן כו׳ כדי להפריש ממנה תרומת כו׳ כ״כ הרמב״ם בהלכות מעשר בפ״א ויליף לה מדכתיב כן תרימו גם אתם מפי השמועה למדו אתם הלוים גם אתם לרבות את הכהנים. ומ״ש שהן לעצמן יליף לה מדכתיב כי תקחו מאת בני ישראל. ומה שנותן טעם שהכהן והלוי צריכין להפריש מעשר משלהן כדי להפריש ממנה תרומת מעשר קשה תיפוק ליה שצריך להפריש מפני שהמעשר עושה טבל כל זמן שלא מפרישו כדאמרינן לקמן דאפי׳ מעשר עני עושה טבל וי״ל דגבי מעשר אי לאו משום ת״מ לא הוי עושה טבל הואיל שהוא לעצמן ואין בו שום קדושה שהרי מותר אפי׳ לזרים אבל בשביל ת״מ שיש לו דין תרומה גדולה עושה טבל אע״פ שהוא לעצמו. ומה שמעשר עני מטבל היינו משום שצריך ליתנו לעניים אחרים ואסור לעכבו לעצמו ואפילו אם הוא עני אבל מכל מקום לא א״ש שכתב וכן הדין בכל תרומות ומעשרות אע״פ שהן לעצמן כו׳ ולשון מעשרות שהוא לשון רבים משמע שמיירי גם כן במ״ע והוא לעצמו ואפי׳ הכי צריך להפרישו אף על פי שהוא חולין גמור ומ״ש לקמן שמ״ע צריך העני להפרישו וליתנו לעני אחר ואינו יכול לעכבו לעצמו מיירי כשאינו כהן ומיהו יש לומר דהכהן גם כן צריך ליתן מעשר עני לעני ולא רשאי לעכבו לעצמו ומ״ש ואף על פי שהן לעצמן לצדדין קתני וקאי אתרומות ר״ל תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשר ראשון ולא אמעשר עני וע״כ מיכרחין לומר דמ״ש אע״פ שהן לעצמן לא בכל עניין איירי דהא לעצמן משמע דקאי אלוי וכהן וע״כ גבי לוי אי אפשר שמיירי בכל ענין דהא תרומות צריך הלוי ליתן לכהן ואפשר לומר גם כן מה שנקט ומעשרות לשון רבים ל״ד ולא איירי אלא במעשר ראשון ואיידי דנקט התרומות נקט נמי ומעשרות אבל דוחק לומר דקאי אמעשר שני דזה לא שייך טפי בכהן ולוי מבישראל דבמעשר שני כהן ולוי וישראל שווין הן ועיין בדרישה:
(כא) ואם הפריש הישראל מעשר בשבלים קודם שהפריש תרומה גדולה כו׳ דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ומעשר מן המעשר. אבל אם דש הישראל והפריש המעשר מן הדגן כו׳ דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו משמע שני מעשרות ומה ראית האי אידגן (ר״ל דאם דש ישראל כבר נעשה דגן וחלה עליו חובת כהן דכתיב ראשית דגנך הילכך מסתברא דהאי קרא דזכותא דכהן אדש תשדייה רש״י עכ״ה) והאי לא אידגן גמרא בפרק קמא דביצה:
(כב) לא יתן ממנו תרומה ר״ל תרומת מעשר ב״י:
(כג) אלא קונסין אותו לדוש ולהבר מ״ו הגיה לדוש ולזרותו וליתן כו׳ (ובירמיה ד׳ כתיב לא לזרות ולא להבר עכ״ה) וכן במיימוני ובסמ״ג ובסימן קע״ג כתב רבינו גם כן לדוש ולהבר: (והעצה ס״פ כלל גדול דף ע״ו ע״א מאי עצה תבן של מין קטנית עכ״ה): (כד) מה בכור בזמן שיש בית כו׳ צ״ע למה שינה לשונו שמתחיל ומסיים במזבח ובאמצע נקט לשון בית: (ואם הוא בירושלים והוא טהור כצ״ל ולא שהוא עכ״ה): (כה) אי אפשר לפדותו משום שנאמר כי ירחק ממך המקום ונתת בכסף ולא כשהוא בירושלים:
(כו) הילכך מותר להכשירו כו׳ משמע אפי׳ אחר מירוח מותר להכשירו מדנקט לשון מותר ולא קאמר מוטב להכשירו או טוב יותר להכשירו כדנקט לעיל גבי תרומה ואף על גב דלעיל לא מתיר להכשירו אלא קודם מירוח היינו משום ששם יש תקנה לתרומה שתקבר ולא אתי לידי מכשול אבל הכא במ״ש שאסור לקוברו ולבערו מן העולם והיה צריך להניח לזמן מרובה עד שיוכשר או עד שירקב ואיכא למיחש שמא יבא לידי מכשול ולכן מותר להכשירו. אבל ברוב ספרים כתב בהן הלכך מוטב להכשירו כו׳ ואם כן נוכל לומר דהכא נמי איירי קודם מירוח כמו לעיל גבי תרומה ובזה מיושב גם כן מ״ש בסמוך בשם הרמב״ם וז״ל אלא מניחין אותו שם עד שירקב שמשמע שאסור להכשירו אלא הכא איירי קודם מירות ולקמן אחר מירוח ועיין בדרישה:
(כז) ולא לבערו בטומאה דכתיב ולא בערתי ממנו בטמא: (כח) וישחיקנה ויוליכנה לנהר ז״ל ב״י איני יודע מנין לו שבתלמודא לא קאמר אלא לשדינהו לנהרא. והא דכתב תמיה זו בכאן ולא לעיל בסמוך משום דאפשר דבספרו לא היה כתיב בו לעיל וישחקנה וכן בכל ספרי דפוס ב״י אינו. ועל התמיה אני מתמה הלא בחמץ בפסח לעבודת אלילים ג״כ דינא הכי שאם ישליכנה לים הגדול א״צ שחיקה ואם לשאר נהרות צריך שחיקה וכמ״ש לעיל בי״ד ס״ס קמ״ו גם לענין יין נסך בסי׳ קל״ג ע״ש גם בש״ע בסימן זה סעיף קל״ג כ״כ דאם ישליכנה לשאר נהרות צריך שחיקה תחילה: (כט) וכ״כ הרמב״ם שאף בזמן הזה אין פודין כו׳ אדלעיל קאי אמ״ש ואם הוא בירושלים שהוא טהור א״א לפדותו כו׳: (אין פודין אותו כו׳ ואין מחללין כו׳ פדייה שייך בממון וחילול שייך בפירות כשפודה אותו בפירות עכ״ה):
(ל) אלא מניחין אותו שם עד שירקב כצ״ל ב״י:
(לא) מניחין אותו עד שירקב כו׳ ז״ל ב״י ואם עבר והוציאו מניחין אותו עד שירקב הוא מיותר ואינו בספרי הרמב״ם עכ״ל וצ״ע למה כתב שהוא מיותר דמילתא אחריתי הוא דאתא לאשמועינן דאפי׳ בחוץ מניחין אותו עד שירקב הואיל שהיה כבר בירושלים ואם קושיתו שאינו בספרי הרמב״ם דזה אינו נקרא מיותר ובספרי הרמב״ם בדפוס של כסף משנה מצאתי שכתוב שם כמ״ש בספרי רבינו: (לב) צריך ליתן לכל אחד כדי שובעו דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שביעה וכתב הרמב״ם דוקא בשדה שאינו מוצא שם ליקח צריך ליתן כדי שביעה אבל לא בבית שמוצא ליקח מהשוק וז״ל מ״ו כדי שובעו פירוש דצריך לחלק המעשר כך ולא יתן לאחד הרבה ולאחד מעט או שלא יחלק לעניים הרבה שלא יגיע לשום אחד מהם כדי שביעה וק״ל עכ״ל והכי הצעת דברי רבינו אינו מחלק לעניים אלא אם כן יש בידו ליתן לכל אחד כדי שבעו דאם באו עניים הרבה ואין בידו מעשר עני כ״כ יניח ביניהן והם יחלקו שוה בשוה: (אפי׳ אין מגיע לכל אחד אלא כזית הייני לומר דאע״פ שנשאר אצלו הרבה ובמה שנתן אין בו כדי לכל אחד אלא כזית ש״ד ב״י עכ״ה):
(לג) לאשה תחילה ופוטרין אותה מילתא בטעמא קאמר דלכך נותנין לה תחילה כדי שלא תצטרכה להתעכב לעמוד בין האנשים המחזירים על הגרנות ומהאי טעמא אמרו ג״כ דמקדימין את דינה כמ״ש בח״מ סימן ט״ו:
(לד) מוציאין אותו מידו ר״ל עניים אחרים:
(לה) מעשר עני אין פורעין בו המלוה פירוש המפריש גופא אבל העני עושה בו מה שירצה כמ״ש לעיל וכן יראה בהדיא מהרמב״ם שכתב נמי כה״ג על מ״ש והתם ודאי על הבעל קאי וק״ל וצ״ע בפ״ק דבבא בתרא במרדכי מ״ו.
(לו) ולא משלמין ממנו את התגמולין ר״ל אם חבירו עושה עמו טובה וחסד אסור לשלם לו גמולו במ״ע שהרי פורע הוא חובו במ״ע. ומשלחין דבר של ג״ח היינו שמשלח ממנו לבית האבל ולפי גירסא (בספרי ב״י) שגורסים בסמוך אבל משלמין כו׳ צ״ל דהכא מיירי דוקא בדבר הרשות אבל לאבל משלמין ועיין בבית יוסף:
(לז) ואין נותנין ממנו צדקה רצה לומר אם פסקו בני העיר צדקה לא יתן להם מעשר עני שנמצא פורע חובו במ״ע:
(לח) וצריך להודיעו שהוא מ״ע כדי שלא יבא לגמלו גם הוא חסד אם יחשוב שמשלו שלח לו וכיון שהוא מודיע שהוא מ״ע לא היה צריך לשלם לו ומתנה הוא דיהיב ליה:
(לט) ונותנין אותו לחבר עיר בטובה כצ״ל ולא גרסינן בטובת הנאה ז״ל הגהות מרדכי פ״ק דב״ב נותנין לחבר העיר בטובה חבר העיר היינו מכם המתעסק בצרכי צבור מפרנסין אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצורכיהן נותנין לו מ״ע בטובה ושולחין לו מתנות דורון וכבוד אבל אין שולחין צדקה מן הכיס דגנאי הוא לו וגם לבני העיר לפרנס חכם המתעסק בצרכיהן מן הצדקה אבל מ״ע ששולחין לו מן הגורן לא מנכרא דמ״ע הוא אלא מיחזי כמנחה ודורון דרך כבוד עכ״ל מזה נראה דלא גרסינן בטובת הנאה אלא בטובה וכן מצאתי בי״ד של כתב (ואכשר לומר אף לפי גי׳ בטובת הנאה דנותנין לחבר בשביל טובת הנאה שעושה לציבור שמתעסק בצרכי צבור עכ״ה):
(מ) ואין מוציאין אותו מהארץ לח״ל דכתיב והנחת בשעריך ואכלו וגו׳: (מא) ועל כולם מברך בשעת הפרשתן ז״ל ב״י פשוט הוא שכל המקיים מצוה מברך עליה. (מב) ואין תורמין שלא מן היפה שנא׳ בהרימכם את חלבו ממנו. (מג) ולא מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו כו׳ ומכ״ש אם שניהם אין נגמרה מלאכתן: (ולא מן הלח על היבש וברמב״ם פ״ה דתרומות כתב כיצד לקט ירק היום ולקט ממנו למחר אין תורמין מזו על זו אא״כ דרכו להשתמר ב׳ ימים וכן ירק שדרכו להשתמר ג׳ ימים מצטרף ותורם מזה על זה ב״י עכ״ה): (מד) ואם תרם אין תרומתו תרומה ז״ל ב״י ויש בדברי רבינו ערבוב דברים שכתב על כל הני אין תרומתן תרומה והא ליתא דהא בכל הני אם תרם תרומתו תרומה חוץ ממין על שאינו מינו ומן התלוש על המחובר או איפכא ואין להגיה ולגרוס ואם תרם תרומתו תרומה דא״כ יהיה קשה ממין על שאינו מינו ומתלוש על המחובר דהרי שם אין תרומתו תרומה וי״ל דלא קאי אהני כ״א אדסמיך ליה אמן הלח על היבש דאם תרם תרומתו תרומה ולא בא לפרש דין קמאי כיון דאין נוהגין לע״ע לא רצה להאריך וכעין מ״ש אחר זה: (מה) אין תורמין מזה על זה ואם תרם אין תרומתו תרומה ז״ל ב״י טעות הוא דבתורה מדבר שחיובו מדבריהם על דבר שחי בו מן התורה תנן תרומתו תרומה ויחזור ויתרום ובתורם דבר שחיובו מן התורה על דבר שחיובו מדבריהם תנן תרומה ולא תאכל עד שיפריש עליה תרומות ומעשרות וכ״פ הרמב״ם עכ״ל. ונלע״ד שרבינו לא נחית לפרש כל פרטי דיני תרומות ומעשרות על בוריין כמ״ש בתחלה כיון שאין נוהגין תרומות כו׳ לא אאריך כו׳ הלכך לא כתב אלא שאין בזה כדין תרומות וסמך אמה ששנה במשנה שבזה יתקן כך ובזה כך וק״ל: (מו) עושה אדם שליח להפריש כו׳ דכתיב גם אתם גם לרבות השליש ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית לאפוקי עכו״ם ודרשינן נמי מה אתם לדעתכם לאפוקי התורם שלא ברשות בעלים. (מז) התורם משל חבירו שלא ברשות כו׳ מ״ו כתב שמיירי ששוייה שליח אלא שלא נתן לו רשות לתרום מן היפה אבל ב״י הוכיח מדברי הרמב״ם שמיירי בלא רשות לגמרי ועד״ר: (מח) חרש המדבר ואינו שומע ואלם כו׳ והטעם שלכתחילה לא מפני שהחרש אינו שומע הברכה ואלם וערום מפני שאינם יכולים לברך והשיכור והסומא מפני שאינם יכולין לכוין ולהפריש את היפה: (מט) קטן שהגיע לעונת הנדרים מבואר לעיל בסימן רל״ג ומה שתולה דין תרומה בעונת נדרים היינו משום דהפרשת תרומה הוי נמי מדין נדר והקדש: (נ) וחושש שמא תרם אחר שלא ברשות מהכא נמי מוכח דלעיל איירי בשוייה שליח ודו״ק מ״ו נראה דמוכיח מ״ו כן דאי לעיל איירי בלא שוויה שליח כלל ואפ״ה סגי בגילוי דעת דניחא ליה א״כ הכא אי נמי תרם אחר אמאי לא להוי תרומה כיון דגלי דעתיה דניחא ליה לתרום ע״י שליח שהרי ציוה ואמר לשלוחו שיתרום לו כן נראה שהוא דעת מ״ו ולפי דברי ב״י נלע״ד דיש לחלק דשאני הכא דלא גילה דעתו דניחא ליה בהאי אחר:
(נא) שהשליח חושש שמא לא יסמוך עלי כו׳ ר״ל וא״כ למה אתרום בחנם בשלמא אי יודע שכריו תרום א״כ מי שתרם לא ירא מחששא זו וא״כ יותר יש לתלות בשליח מבאחר. (נב) פירות השותפים חייבים כו׳ דכתיב מעשרותיכם תרומותיכם:
(נג) אם היו ממחין זע״ז פי׳ הראשון מוחה בשני שלא יפריש אבל השני לא מחה בראשון בשעה שהפריש הלכך אין תרומת השנייה תרומה והא דאמרינן דשותפין א״צ ליטול רשות רו׳ היינו מסתמא אבל אם מוחה אין חבירו יכול לחרום על חלקו בע״כ והא דקאמר סתם אם היו ממחין זע״ז כו׳ היינו משום דאין מדרך שימחה בראשין שהרי צריכין ליתן תרומה אלא שאם תרם הראשין בעין רעה ובא שני לתרום וליתן יותר בעין יפה בזה קאמר שאם מוחין זע״ז כו׳. ועייי בכ״מ פ״ד דתרומות שפי׳ בע״א ממ״ש כאן שפי׳ שם ממחין מל׳ המחהו אצל חנוני שאחד סומך על חבירו ודבריו מבוארים שם יפה ויתייניב שם מתוך כתבו כמה קושיות שקשיא גם כאן על רבינו שלכאורה הוא דלא כמ״ש הירושלמי שהביא ב״י ע״ש ובש״ע רשמתי קצת מינייהו ע״ש בסעיף ל״ה:
(נד) תרומת שניהם תרומה דהראשון לא תרם אלא על חלקו: (נה) כיון שביטל השליחות קודם שתרם למה לי שינוי דברים של טעם הן אלא שהוא ס״ל כר״ל דאין אדם מבטל שליחותיה בדברים אבל רבי יוחנן פליג עליה ואמר אתא דיבור ומבטל דיבור ב״י) ונראה דזה קשיא רבינו על הרמב״ם הלא קי״ל כרבי יוחנן לגבי ר״ל וא״כ אפי׳ בלא שינוי נמי וכמ״ש הב״י אלא אי קשיא הך קשיא עכ״ה):
(נו) ואם שינה אפי׳ לא ביטל כו׳ ז״ל ב״י ולק״מ דהא תירץ רב יוסף דבשלו אם אמר לשליח ערב לי בתמרים וערב לי בגרוגרות עירובו עירוב ופירש״י משום דלא איכפת ליה בשלו (ולפ״ז צ״ל לדברי הרמב״ם דאיירי בתורם השליח משלו על חבירו והלשון שאמר תרום לי מן הצפון כו׳ לא משמע ליה כן דה״ק וממילא דברי ב״י צ״ע ומהתימא דלא מצינו חולק בפוסקים דכ״ע ס״ל דבין בשלו ובין בשל חבירו אין עירובו עירוב וכמ״ש בא״ח סימן ת״ט וע״ש בב״י עכ״ה׳] אבל הראב״ד השיגו בדבר אחר ועיין בבית יוסף: (נז) נכרי שתרם משלו על של ישראל ז״ל ב״י הכל מדברי הרמב״ם אלא שמ״ש רבי׳ של ישראל היה נראה שהוא יתר כנטיל דמי שאינו בדברי הרמב״ם ולא בגמרא משמע כן אלא בתורם פירותיו מיירי כו׳ עכ״ל ונראה לתרץ בדוחק דשל ישראל דקאמר ר״ל שתורם אדעתא דשל ישראל וכמ״ש אח״כ בפירוש:
(נח) ומדרבנן היא תרומה ומפרש טעמא בגמרא משום בעלי כיסין פי׳ שלא יהיו העשירים תולין פירותיהן בנכרים כדי לפוטרה מתרומה (ונראה דר״ל דמאחר שהתבואה של נכרים חייב מדבריהם מטעם גזירת בעלי כיסין שלא ימכרו את תבואתם לנכרי בדבר מועט כדי לפטרו מהתרומה א״כ ממילא תרומתן תרומה כדון נותן תרומה מדבר שחיוב מדבריהם על שחיובו מן התורה ועמ״ש לעיל בסעיף מ״ה עכ״ה):
(נט) אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה ר״ל שלמקום שתרומת ישראל הולכת תלך זו:
(ס) טעונה גניזה ואסורה בהנאה דחיישינן שמא לבו לשמים לשם הקדש ובזמן הזה עסיקינן דהקדש אסור בהנאה רש״י ועי׳ לעיל בס״ס רנ״ח שכתב רבינו בשם הרמב״ם ז״ל נכרי שהתנדב לצורך בית הכנסת מקבלין ממנו לכתחילה והוא שיאמר בדעת ישראל הפרשתי אותה ואם לא אמר כן טעון גניזה שמא בלבו יחשב לע״א עכ״ל וגם טעם זה י״ל כאן בתרומה לדעת הרמב״ם: (סא) תקנו חכמים שיטפל בו כו׳ משום הפסד תרומה:
(סב) אלא מדעת הבעלים שנאמר ונתן ולא שיטול מעצמו מדאיתא בפרק הזרוע ב״י והרמב״ם מפיק מקרא אחרינא. והיינו דוקא כשמפרישין בעיר דאילו בשדה ובגורן כבר כתב רבינו לעיל במעשר עני דהעניים באין ונוטלין אותן בע״כ וכאן כתב דאסור הן תרומה הן שאר מתנותיו אם לא שתאמר שמתנותיו דוקא קאמר ר״ל של כהן:
(סג) ואסור לישראל להניחן ולסייען ואם עשו כן חיללו ועליהם נאמר שחתם ברית הלוי ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו גמרא:
(סד) יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה כו׳ פרש״י בפ״ק דקידושין דף ו׳ ע״ב יצא ידי נתינה ומוכר לכהנים והדמים שלו. ואסור לעשות כן לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו והוי האי כהן כקונה תרומה בשכרו ומסייע בבית הגרנות שיתנו לו התרומה ותנן בבכורות כהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין לו תרומות ומעשרות בשכרו כו׳ ובפדיון הבן קאמר לעיל סימן ש״ה דמותר אלא שלא יעשה כן שמפסיד שאר הכהנים:
(סה) וכן אסור להם שיחטפו כו׳ לכאורה היה נראה דר״ל בשעה שלוקחין מיד הבעלים וברשותן לא יטלו בדרך חטיפה אבל שוב ראיתי שפירש״י בפרק הזרוע דף קל״א ע״א ודף קל״ג ע״א ז״ל בעלים ששולחין המתנות ביד תינוקת להוליכן לכהן אסור לכהן אחר לחטוף מידיהן שנאמר ונתן ולא שיחטוף מעצמו עכ״ל וא״כ צ״ע למה כתבו רבי׳ הרי כבר כתב דשלא מדעת הבעלים אסור ושמא י״ל שרבינו לא כיון במה שאמר וכן אסור להם שיחטופו כו׳ לחטיפה שאמור בגמרא אלא אתא לאשמועינן דין חדש מסברא דנפשיה שאפי׳ אם הבעלים נותנין לו מדעתו אל יטול דרך חטיפה:
(סו) ולא בכור לשומר עדרו יש לדקדק דלעיל ס״ס שי״ז כתב ז״ל רועה כהן שנותן הבהמה בחצר כו׳ עד לא אמרינן כיון שהוא רועה שלו הקנה לו חצירו שיקנה לו הבכור מיד כו׳ משמע שפשוט לו שיתנו הבכור לרועה ואף א״ת ששם איירי שנתן לו שכר שמירתו תחילה מ״מ אינו פשוט שיתנו לו שהרי לפעמים אסור אפילו ליתנו לו:
(סז) אבל בעלים שאומרים לכהן או ללוי הילך חלק זה בטובת הנאה אסור כצ״ל וכן הגיה מ״ו וכ״כ בספרי הרמב״ם להדיא וכן מצאתי בי״ד של כתב ונראה דר״ל דהבעלים נותנין לכהן התרומה בשביל הטובה שעשה הכהן עמו או שיעשה עמו (ואפשר דה״ה אם אומר שנותן לו בשביל מה שנתן לו אבי אמו ישראל שהוא ג״כ אסור וזהו שדקדק רבי׳ באומרו בד״א שהיו הבעלים רוצים ליתן כו׳ בחנם כו׳ ודו״ק עכ״ה):
(סח) אבל בבכור זרוע לחיים וקיבה אסור ומפרש בגמרא הטעם דתרומה דקדושת הגוף היא כיון דלא מתחלא לא אתי למטעי ביה אבל הני קדושת בכור ומתנות דקדושת דמים נינהו דאם רצה כהן למכור מתנות לישראל מוכרן ותו לא בעי ישראל למכילנהו בצלי ובחרדל כי היכי דבעי כהן הלכך אתי האי כהן למטעי בהו וסבר כיון דבני קנייה נינהו תתחל קדושתייהו אהנך ד׳ זוזי דיהיב אבי אמו ואתי למנהג בהו מנהג חולין שלא יאכלם בצלי כן מפרש רש״י שם אבל הרמב״ם מפרש בע״א ב״י:
(סט) אבל כהן לכהן אסור פירש״י אם הכהן נותן סלע כדי שיתננה לכהן אחר קרובו אסור משום דכיון דלדידיה חזיא נראה ככהן המסייעו:
(ע) אע״פ שלוקח מכהן ומוכר לכהן דדילמא אתי בהו לידי תקלה ר״ש:
(עא) כהן שנשא ישראלית מאכילה כו׳ דכתיב וכהן כי יקנה נפש וגו׳:
(עב) אפי׳ נרצע אינו אוכל כו׳ דכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש ודרשו תושב זה קנוי קנין עולם ושכיר זה קנוי קנין שנים ובסמוך כתב רבינו שאע״פ שאין לנו עתה תרומה מ״מ נפקא מיניה גם לנו בדינים הללו לענין חלה:
(עג) וכהן אפי׳ ערל וטמא כו׳ שעומדין ליתקן:
(עד) כהן הדיוט שנשא גרושה וה״ה לכ״ג שנשא אלמנה אלא מפני שאין עתה כ״ג השמיטו רבינו ב״י:
(עה) עבדי מלוג לא יאכלו שהם אוכלים בשבילה והיא עצמה אינה אוכלת הואיל שבאיסור קיימה אצלו ג״כ עבדיה אינם אוכלים בשבילה:
(עו) ועבדי צאן ברזל יאכלו שהם אוכלים בשבילו שנחשבים כשלו שהרי הוא חייב באחריותן:
(עז) היא ועבדיה אוכלין בין של מלוג כו׳ דהיא אוכלת בשביל זרעה ועבדי מלוג אוכלין בשבילה ועבדי צ״ב אוכלים בשביל הבנים:
(עח) לא היא ולא העבדים אוכלים עד שתלד דכל זמן שהולד במעי אמו נחשב כזר והרי עכשיו אין לה זרע מכהן והעבדים אין להם בעלים שיאכילו אותן:
(עט) תאכל היא וכל העבדים ולא חיישינן שמא תלד זכר והעובר אינו מאכיל ויפסול חלקו בעבדים דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות הו״ל זכרים מיעוטא אשיר״י:
(פ) ועבדי צ״ב לא יאכלו פי׳ שמא יהא העובר זכר וכל עבדי צ״ב יהיו שלו דאין לנקבה במקום זכר כלום ואף אם יהיה העובר נקבה הרי יש לו ג״כ חלק בעבדים ופוסל חלקו:
(פא) ובת כהן שנשאת לכהן ומת והניחה כו׳ דבת כהן לא שייך למימר שהעובר הוא זר:
(פב) ויש לה זרע או שהניחה כו׳ דזרע של ישראל פוסלת:
(פג) או שומרת יבם לכהן אינה אוכלת בשומרת יבם לא משום קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ובארוסה לא משום דגזרינן שמא תשתה היא כוס של תרומה ותתן לאביה ולאחיה ולאמה הואיל שהיא עדיין בבית אביה פרק אלמנה לכ״ג דף ס״ז:
(פד) אפילו מתה אמו ר״ל של ממזר דהיינו בתה:
(פה) וילדה ממנו בן אבל אם ילדה בת ואותה בת נישאת לעבד הולד כשר כמוה דנכרי ועבד הבאין על בת ישראל הולד כשר כיון שאין קידושין שלהן תופסין וכמבואר באבן העזר: (תאכל אחר מות אביו ר״ל אביו של הבן האחרון דהיינו בנו של ישראל עכ״ה):
(פו) ופוסל את אם אמו אע״פ שמתה אמו:
(פז) ויש לה זרע ממנו פי׳ ומת בעלת ישראל:
(פח) נפקא מינה לחלה שנוהגת עתה פי׳ ונ״מ לענין כל הדינים הנזכרים:
(פט) אבל זורע ומוכר כו׳ פי׳ אפי׳ לנכרי משום דכתיב עשר תעשר ואכלת ולא מוכר אלא שחכמים חייבו למוכר אפי׳ מוכר לישראל שלא ימכרנו עד שיעשר תחילה:
(צ) וכן הלוקח אפי׳ מישראל כו׳ ויודע שהישראל שמכר לו בודאי לא עשרו (וצ״ע דבסמוך כתב רבינו דאיירי בשלקחה מעם הארץ שהוא ספק ואם לקחה מחבר א״צ לעשר עכ״ה) וא״צ לומר בלוקח מן הנכרי דכתיב תבואת זרעך:
(צא) ומיהו מדרבנן חייב לעשר עיין בדרישה.
(צב) כזורע בתוך שלו אפי׳ לוקח מנכרי דתבואת זרעך קרינן ביה: (צג) ומירחם הנכרי פטור מן התורה פי׳ אע״ג דנכרי הממרח פירותיו של ישראל חייבים אפילו מדאורייתא כדבסמוך: (צד) ותרומות מעשר ומוכרה לכהן ומעשר ראשון כו׳ מפני שאומר ללוי במעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום (לאפוקי ת״מ שהיא אסורה לזרים לאוכלה כדין תרומה גדולה עכ״ה) ומפני מה אמרו לא יתן ת״מ לכהן בחנם כתרומה גדולה לפי שנא׳ בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו ת״מ ונותנה לכהן אבל טבל שאתה לוקח מן הנכרי אין אתה נותן לכהן ת״מ שהפריש ממנו אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה מיימוני וסמ״ג מ״ו וצ״ע על מה שמתחיל וכתב לשון הרמב״ם חייב בכל ולא חשב מ״ש ועני מה דינו וא״ת שפשוט לו שיתנו להן קשה מ״ש מתרומת מעשר: (צה) אם עד שלא באו לעונת מעשר דהיינו שליש כמ״ש בסמוך:
(צו) ונותן התרומות והמעשרות לבעלים פי׳ תרומה גדולה לכהן ומעשר ללוי והלוי אח״כ יפריש ת״מ וק״ל מ״ו:
(צז) מפריש ת״מ ומעשר ונותן כו׳ כן הוא בספרי הרמב״ם:
(צח) ונותן שני שלישי המעשר כו׳ דמה שגדל בחלקו הוי כאילו היה שלו מעולם:
(צט) ומוכר לו השליש אבל פשיטא דתרומה גדולה נותן וק״ל מ״ו: (ק) ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שבאו כו׳ פטורין כו׳ פי׳ אם חוזר וקונה מן הנכרי אחר שמירחם הנכרי ברשותו ומכאן מוכח דישראל הקונה מהנכרי תבואה אחר שמירחה הנכרי פטור מן המעשר אפי׳ מדרבנן להרמב״ם מדכתב אח״כ ואם לאחר שבאו לעונת מעשרות אע״פ שגמרן הנכרי חייב בכל מדבריהן משמע אבל אם מכרן הישראל לנכרי קודם שבאו לעונת מעשרות פטורין אפי׳ מדרבנן ומכ״ש אם גדלו לגמרי ברשות הנכרי וק״ל:
(קא) הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבים בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם ומ״מ צריך ליתן לבעלים מדבריהם כעין דאורייתא וכן משמע ברמב״ם וצ״ל דגמר דהכא הוא דישה וקצירה וכל הצריך יותר ממירוח וכן יראה מלשון הרמב״ם שכתב בפ״א דתרומה ואם נגמרה ביד הנכרי ומרח כו׳ משמע דנגמרה אינה מירוח ומש״ה לא קשה אדלעיל שכתב מרחן הנכרי חייב ודו״ק מ״ו ועי׳ בדרישה: (קב) פטורין מן החלה ומן המעשרות זהו לשון הרמב״ם שנאמר אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים ובח״ל פטורין עכ״ל ועיון בדרישה:
(קג) ואם יצאו לסוריא כו׳ שהוא כיבוש יחיד:
(קד) ופירות של ח״ל שנכנסו לא״י חייבים בחלה פי״ אם נכנסו לא״י קודם גלגול חייב דכתיב שמה שמה אתם חייבים בין בפירות א״י בין בפירות ח״ל ונקט בחלה סתם חייבים משום דסתמא נכנסים לארץ בעודה קמח קודם גלגול דהרי כתב פירות ח״ל שנכנסו ולא כתב עיסת ח״ל שנכנסה דמשמע דנכנס בעודה פירות:
(קה) ואם נקבעו למעשר ביד ישראל פירוש בח״ל ואח״כ נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותן למעשרות היו בח״ל פרח מהם חיוב תרומות ומעשרות ופטורין מן התורה אבל חייבים מדבריהם ושיעור לשון רבינו כך הוא ואם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם ח״ל חייבים במעשרות מדבריהם אחר שנכנסו לארץ כ״מ ועי׳ בדרישה:
(קו) ואם נקבעו למעשר כו׳ ו׳ דברים קובעין למעשר כדאיתא במיימוני והביאו בש״ע בסימן זה סעיף פ״ג ע״ש:
(קז) ומפריש האחד מעשרה שבו לת״מ ומוכרו לכהן כו׳ דהמע״ה:
(קח) שאין עמי הארץ חשודין עליה הואיל שחטה אחת פוטרת כל הכרי: (קט) למ״ד יש קנין לנכרי א״צ לעשר נראה פירושו דא״צ לעשר מחלקו של נכרי ולא אמרינן הואיל שהישראל עובדה ומתעסק בקרקע נראה כאילו גדל הכל בשלו והוי כאילו מכר פירותיו לנכרי דחייב מדרבנן אבל למ״ד דאין קנין לנכרי צריך לעשר אפי׳ מחלקו של נכרי מטעם דפרישית ועי׳ בדרישה:
(קי) אבל החוכר ממנו בדבר ידוע כו׳ חוכר היינו שמקבל השדה בדבר קצוב מן הזרע בכך וכך סאה בין עשאה הרבה בין עשאה מעט מקבל היינו שמקבל מפירות שיעשה לשליש או לרביע:
(קיא) והרמב״ם כתב שאין קנין לנכרי בא״י פי׳ לענין דינים אחרים אבל בדין המקבל הנ״ל אע״פ שסבר שאין קנין לנכרי מ״מ סבר דא״צ לעשר כמ״ש ב״י בשמו: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון