Beit Yosef Choshen Mishpat 410 – בית יוסף חושן משפט תי‏ – Tur

(א) {א} בור הוא מאבות נזיקין דכתיב כי יכרה איש בור שאחר שחפרו בין הפקירו או לא הפקירו חייב בנזקיו כיון שעשה דבר המזיק וזהו ממונו שמזיק במקום שעשאו שאינו זז ממקומו אלא עומד במקומו והעובר עליו ניזוק לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו ומונח במקומו ומזיק לא שנא אם הוא בעומק או בגובה או אפילו לא זה ולא זה אלא ששפך מים ברשות הרבים והוחלקו בה שור או חמור חייב: (ב) {ב} אחד הכורה בור ואחד הפותח בור שכרהו אחר וכיסהו כראוי ובא זה וגילהו חייב. (ג) חפר אחד בור ובא אחר וכיסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב אבל אם מילאהו השני וחזר וסילק את העפר האחרון חייב שכבר נסתלק מעשה הראשון. (ד) אחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה כיון שהוא בעליו חייב עליו. (ה) אבל אם ממונו עשאו כגון שהיה לו שור שחפר חפירה ברשות הרבים או גלגל שם אבן וכשלו בו פטור אבל אם עשאו השור ברשותו חייב לסלקו אחר שיודע לו לא סילקו חייב עליו כתב הרמב״ם אפילו נחפר מאליו במקום שחייב לכסותו ולא כיסהו חייב בנזקיו: (ו) {ג} אחד החופר ברשות הרבים או ברשותו בתוך ד׳ טפחים סמוך לרשות הרבים או באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו ונפלה בו בהמת חבירו בכל ענין חייב. (ד) ומיהו דוקא קודם שנודע לבעל חצר אבל אחר שנודע לו פטור הכורה דכיון שהוא חייב בנזקי בעל חצר היה לו לבעל חצר למלאותו מיד וזה יפרע לו וכיון דלא מילאהו כמאן דכרייה איהו דמי. (ו) אבל החופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו ולא רשותו פטור מפני שאין לו בעלים וגם בתחלה עשאו ברשות. (ז) וכן החופר ברשות הרבים לצורך רבים ומסר להן כיסויו של בור פטור וכתב הרמב״ם וה״ה נמי אי לית ליה כיסוי והודיע לב״ד שרוצה להסתלק ממנו שהן יתעסקו בו לכסותו פטור וה״מ שחפר לצורך רבים במקום שיש לו רשות לחפור אבל במקום שאין לו רשות לחפור א״נ דחפר מעיקרא לצורך עצמו והדר מימלך למימסר לרבים לא אתפטר עד דטמים ליה או עד דמכסי ליה ע״כ. ואין נראה דכיון דמוסרו עתה לרבים והן צריכין לו מאי נ״מ שחפרו מתחלה לצרכו: (ח) {ד} האומר לחבירו לחפור בור ברשות הרבים וחפרו החופר חייב והמשלח פטור: (ט) {ה} הבונה סמוך לרשות הרבים רשאי לחפור לצורך היסוד ואפילו להרחיבו בענין שחופר ברשות הרבים ואם הוזק בו אחד פטור כיון שעשה ברשות: (י) {ו} אחד החופר בור שיח ומערה כולם שוין לחיוב ובלבד שיהא בו כדי להמית דהיינו י׳ טפחים אז חייב אם נפל שמה שור או חמור ומת או הוזק ואם אין בו י׳ אינו חייב על המיתה אפילו שנפל בו השור מעומד בענין שיש בו גובה י׳ טפחים אם נצרף גובה רגלי השור עם עומק הבור אבל הרמ״ה כתב בזה שחייב וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא הראשונה אבל אם הוזק בבור פחות מי׳ חייב: (יא) {ז} היה עמוק ט׳ טפחים וטפח מהן מים חשוב כעומק י׳ וחייב על המיתה. (יב) אבל אם היה עמוק ח׳ וב׳ טפחים מהן מים או עמוק ז׳ וג׳ טפחים מהן מים איבעיא לן אי חשוב כעומק י׳ ולא איפשיטא ואין מחייבין: (יג) {ח} חפר אחד ח׳ ובא חבירו וחפר בו עוד טפח שניהן חייבין בנזקין כל אחד לפי מה שחפר. (יד) וכן אם חפר י׳ ובא אחר והשלימו לכ׳ ובא אחר והשלימו לל׳ שלשתן חייבין בין למיתה בין לנזקין. (טו) אבל אם אחד חפר ט׳ ובא אחר והשלימו לי׳ בין שחפר בה טפח או שנתן אבנים על שפתו עד שחזר להיות עמוק י׳ אחרון חייב לבדו אפילו בנזקין ואם סתם אח״כ הטפח או הסיר האבנים שהוסיף מיבעיא אם כבר נסתלק מעשה ראשון ונפטר או לא ולא אפשיטא לן ושניהן פטורין מספק ולדברי האומר דמהניא תפישה לספיקא דדינא מאיזה מהן שתפש לא מפקינן מיניה. (טז) חפר אחד בור ובא חבירו והרחיבו קאמר עלה בגמרא תרי לישני ללישנא קמא אי בהבל מיית הרי מיעט הבלה ופטור ואי בחבטה מיית הרי קירב היזק וחייב ולאידך לישנא קאמר אי מהאי גיסא שהרחיבו נפל הרי קירב היזק וחייב ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלה ופטור וכתב א״א הרא״ש ז״ל דקי״ל כלישנא בתרא והרמב״ם כת׳ אי מחמת הבלה מת האחרון פטור ואם מחמת חבטה מת האחרון חייב שהרי קירב היזקו וכן אם נפל מאותו צד שהרחיבו חייב ואם מצד שחפר הראשון ונפל הראשון חייב ותימא הוא היאך פוסק כתרי לישני דודאי פליגי אהדדי דללישנא קמא אין חילוק מאיזה מקום נפל וללישנא בתרא אין חילוק בין אם מת בחבטה או בהבלה: (כב) {ט} כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. (כג) כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ונפל לתוכו גמל ומת חייב אפילו לא שכיחי גמלים ואפילו דפקח הוא וביום דכיון שראהו מכוסה עובר עליו ואם לא נפל בו גמל אלא גמלים עברו עליו וקלקלו הכסוי ואח״כ נפל בו שור ומת אם גמלים מצויין שם אפילו לפרקים חייב אבל אם אין גמלים מצויין שם כלל פטור. (כד) כסהו כסוי שאינו יכול לעמוד בפני גמלים ויכול לעמוד בפני שוורים בענין שאם יעברו עליו גמלים יפלו מיד ולגמלים שכיחי ולא עברו עליו אלא התליע ונפל בו שור פטור אף על פי שפשע לענין גמלין כיון דלענין שור לא פשע שאם יעבור עליו לא יפול ואם יעברו עליו גמלים ויפילוהו וישאר פתוח פטור על שור פקח שיפול בו אח״כ הילכך פטור אבל אם כסהו בענין שכשיעבור גמל עליו לא יפול מיד אלא יתקלקל בענין שיפול כשיעבור עליו שור אח״כ ושכיחי גמלים והתליעו מתוכו ונפל בו שור חייב דאמרי׳ מיגו שפשע לענין שור זה עצמו שנפל שראוי ליפול בו אחרי שיעברו עליו הגמלים ויקלקלוהו פשע נמי לגבי היכא שנפל בו אחר שהתליע מתוכו: (כה) {י} בור של ב׳ שותפין שעבר עליו הראשון ולא כסהו הב׳ ולא כסהו שניהן חייבין ואם מסר הראשון לשני הכיסוי שיכסנו השני חייב והראשון פטור:
{יא} וכן הדולה מבור של רבים ובא חברו וא״ל תן לי ואני אדלה אין השני מתחייב עד שימסור לו הראשון הכסוי לשון הרמב״ם עבר עליו הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו הראשון חייב עד שימסור דליו לשני ולא נהירא אלא שניהן חייבין עד שימסור דליו לשני: (כו) {יב} כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב ועד מתי יפטר הא׳ כדי שידע שהוא מגולה וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו וכל תקלה שיארע בו בתוך זה הזמן השני לבדו חייב ופי׳ הראב״ד אם יש בכדי שידע שיעור שרגיל לחזור לדלות מבורו חייב אף על פי שלא ידע ופירש״י שאין נותנין שיעור זה אלא לראשון אבל שני שעבר עליו ומצאו מגולה היה לו להושיב שם שומר מיד כיון שלא עשה כן חשוב פושע ור״י פי׳ דהה״נ לשני נותנין לו שיעור לשכור פועלים ולכרות ארזים אלא שא״צ הודעה ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל. (כז) כתב הרמ״ה מדקאמר לכרות ארזים שמעינן שאם אינו מוצא לקנות ארזים אלא ביוקר שצריך להמתין לו עד שימצא לקנות בשווים מדלא קאמר ויקנה ארזים: (כח) {יג} ותו שמעינן מדלא קאמר לדידיה למיקץ ארזים אלא לשכור פועלים דהה״נ לכל הנזקין אם הוא דבר שאין דרכו בעצמו לסלקו אין מחייבין אותו לסלקו עד שישכור פועלים וה״מ דאניס כגון בור שכיסהו כראוי והתליע אבל בור שהניח מגולה פושע הוא ולאלתר חייב בנזקין: (כט) {יד} המכסה בור בכיסויו של חבירו ובא בעל הכיסוי ולקחו בעל הבור חייב ואין בעל הכיסוי צריך להודיעו שנטלו: (ל) {טו} המוסר בורו לשומר לשמור השומר חייב בנזקין מסרו לחרש שוטה וקטן הבעלים חייבין אף על פי שהוא מכוסה: (יז) {טז} בענין חיוב בור ברשות הרבים פליגי רב ושמואל רב סבר חיובו משום הבלה ולא משום חבטה אבל בור ברשותו חייב גם משום חבטה ושמואל סבר בין ברשותו בין ברשות הרבים חייב בין משום הבלה ובין משום חבטה: (יח) {יז} ונ״מ שאם עשה תל ברשות הרבים ועלה עליו שור ונפל לארץ והוזק ומת:
{יח} או שנפל השור לבור מאחוריו שלא על פניו בענין שלא נכנס בו הבל לרב פטור ולשמואל חייב ורב אלפס פסק כרב והרמב״ם כשמואל ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל לפיכך עשה תל ברשות הרבים גבוה י׳ ועלה עליו שור ונפל לארץ והוזק או מת חייב ואם אינו גבוה י׳ חייב על הנזקין ואינו חייב על המיתה:
{יט} היה הבור מלא ספוגין של צמר חייב עליו משום הבלה אף על פי שאין כאן חבטה והוא שיהיה עומקו יתר על רחבו אבל אם רחבו כעומקו אין לו הבל ופטור: (כא) {כ} כתיב ונפל שמה שור או חמור ותנן אחד השור וא׳ כל הבהמה שוין לחייב על נפילתו בבור כשור אבל על אדם וכלים פטור דדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אפילו שנפל בו השור עם כלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים ולא נתמעט אדם אלא ממיתה אבל אם הוזק בו אדם חייב אבל על הכלים פטור בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו: (יט) {כא} ואפילו על מיתת בהמה אינו חייב אא״כ שהיא פיקחת ונפלה בו בלילה או אם היא חרשת שוטה או סומא ונפלה בו אפילו ביום:
{כב} אבל פקחת שנפלה ביום פטור: (כ) {כג} וכתב הרמ״ה אבל אדם פקח שנפל אפילו ביום והוזק חייב שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולא איבעי ליה לעיוני:
{כד} בכור שנפל לבור לא שנא תם ולא שנא בעל מום פטור: (לא) {כה} בור שכרוי ועומד ונכנס בו אדם להרחיבו או להעמיקו ועומד שור על שפתו ונבעת מקול הכורה ונפל לתוכו בין לפניו בין לאחוריו חייב בעל הבור אפילו היא פקחת וביום שהכורה פטור שאינו אלא גרמא וכיון שאי אפשר להשתלם ממנו משתלם מבעל הבור אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור: (לג) {כו} היתה אבן מונחת ע״פ הבור ונתקל בו השור ונפל בבור ומת משלם בעל האבן החצי ובעל הבור חצי: (לב) {כז} ושור שדחף בהמה לבור אפילו היא פקחת וביום אם הוא מועד משלם בעל השור החצי ובעל הבור החצי ואם הוא תם משלם בעל השור רביע ובעל הבור ג׳ חלקים: (לד) {כח} ואם אדם ושור דחפו אותה לבור והיה אדם שלא בכוונה שאם היה אדם בכוונה היה בעל הבור פטור שלשתן חייבין אם השור מועד משלשין ביניהם ואם הוא תם משלם השתות והמותר ישלמו ביניהם האדם ובעל הבור. (לה) ואם דחפו בהמה^א ויצאו ילדיה האדם לבדו חייב הכל ושור ובור פטורים. (לו) ואם דחפו בו אדם והוזק שלשתן חייבין בנזק ובשאר ד׳ דברים חייב האדם לבדו ואם דחפו בו כלים ונשברו האדם ובעל השור חייבין ובעל הבור פטור: (לז) {כט} וכתב הרמ״ה דה״ה נמי שנים שמזיקין ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שהוא כאן ואין לו לשלם משתלם מן האחר ודוקא עד שיעור מה דהוה חייב ביה אהאי נזקא היכא דהוה עביד ליה איהו לחודיה אבל טפי לא ע״כ. ואין נראה דלא מחייב ר׳ נתן היכא דליכא לאשתלומי מאידך אלא היכא שפטור מדינא דכיון שהתורה פטרה אותו שעמו והוא עשה כל הנזק צריך לשלם אבל אם שותפו בר תשלומין אלא שאין לו לשלם למה יפרע הוא בשבילו וכ״כ הר״ר חזקיה:
{ל} שור שדחף בהמה לבור האידנא אינו משלם אלא ג׳ חלקים אף על פי שהשור פטור אף מהרביע שהרי אין דנין דיני קנסות אין בעל הבור משלם אותו בשבילו: (לח) {לא} החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו בעל השור פטור ואם מת השור נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל הבור. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

^א כן בכ״י ובדפוסים. בב״י הציע להגיה: ״אשה״, וכן בשו״ע.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון