Beit Yosef Choshen Mishpat 410 – בית יוסף חושן משפט תי‏ – Tur

(א) {א} בור הוא מאבות נזיקין דכתיב כי יכרה איש בור שאחר שחפרו בין הפקירו או לא הפקירו חייב בנזקין יתבאר בסימן זה: ומ״ש וזהו ממונו שמזיק במקום שעשאו שאינו זז ממקומו אלא עומד במקומו והעובר עליו ניזוק לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו ומונח במקומו אם הוא בעומק או בגובה או אפי׳ לא זה ולא זה אלא ששפך מים בר״ה והוחלקו בהם שור או חמור חייב: (ב) {ב} אחד החופר בור ואחד הפותח בור שכרהו אחר וכיסהו כראוי ובא זה וגילהו חייב מבואר בפרק הפרה (בבא קמא מט:) מדכתיב כי יפתח וכי יכרה:
חפר אחד בור ובא אחר וכיסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב אבל אם מילאהו השני וחזר וסילק את העפר האחרון חייב שכבר נסתלק מעשה ראשון בפ׳ המניח (בבא קמא כט:) בסוגיא אמר רבינא משל דרב אדא בר אהבה למה״ד למוצא בור מגולה וכיסהו וחזר וגילהו אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא ממאי התם לא איסתלקו להו מעשה ראשון הכא איסתלקו להו מעשה ראשון הא לא דמי אלא למצא בור מגולה וטממה וחזר וחפרה דאיסתלקו להו מעשה ראשון וקיימי להו ברשותו וכתב ה״ה בפי״ב מהלכות נזקי ממון המוצא בור וכיסהו וכו׳ בהשגות בעל הבור חייב בכדי שידע ע״כ דימה הר״א דין זה לבור של שותפין שיתבאר למטה שאין הראשון חייב עד שידע ויש לי לחלק שכאן לא הו״ל לסמוך על כיסוי של אדם שאין לו חלק בבור משא״כ בבור של שותפין:
אחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה כיון שהוא בעליו חייב כן כתב הרמב״ם בפי״ב מה׳ נזקי ממון ויליף לה מדכתיב בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים מ״מ:
ומה שכתב אבל אם ממונו עשאו כגון שהיה לו שור שחפר חפירה בר״ה או גלגל אבן וכשלו בו פטור מבואר בכמה מקומות מהם בפרק הפרה (בבא קמא מח.) ולמדו כן מדכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור:
ומה שכתב אבל אם עשאו השור ברשותו חייב לסלקו אחר שיודע לו לא סלקו חייב עליה בפרק הפרה (שם) אמר רבא הכניס שורו לחצר ב״ה שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור אע״ג דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור הכא כיון דאית ליה להאיך למלייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי:
כתב הרמב״ם אפי׳ נחפר מאליו במקום שחייב לכסותו ולא כיסהו חייב בנזקיו בפרק י״ב מהלכות נזקי ממון: (ג) {ג} אחד בחופר בר״ה או ברשותו בתוך ד״ט סמוך לר״ה או באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו בפ׳ הפרה (בבא קמא מט:) ת״ר החופר בור ברה״י ופתחו לר״ה חייב וזה בור האמור בתורה ד״ר ישמעאל ר״ע אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה אמר רבה בבור בר״ה כולי עלמא לא פליגי דחייב לא נחלקו אלא בבור ברשותו ר״ע סבר בבור ברשותו נמי חייב ורבי ישמעאל סבר פטור ורב יוסף אמר בבור ברה״י כ״ע לא פליגי דחייב כי פליגי בבור בר״ה רבי ישמעאל סבר חייב ורבי עקיבא סבר פטור ופסקו הפוסקים כר״ע ואליבא דרבה ותנן תו התם החופר בור ברה״י ופתחו לר״ה בר״ה ופתחו לרה״י ברה״י ופתחו לרה״י אחר חייב וכתב הרא״ש ברה״י ופתחו לר״ה היינו בור בר״ה דבתר פותח אזלינן בר״ה ופתחו לרה״י באמצע רשותו ומפקיר אותו רשות ולא הפקיר הבור והו״ל בור ברה״י אי נמי פתח הפתוח בתוך חצרו סמוך לר״ה והו״ל כמו בור ברשותו כדמוכח בגמרא דקאמר הא לאו הכי חייב אלמא החופר בור ברשותו סמוך לר״ה חייב עכ״ל: ומ״ש רבינו שזה הסמיכות תוך ד׳ טפחים דוקא:
ומה שכתב או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו ונפל בו בהמת חבירו בכל ענין חייב כן פירשו התוספות והרא״ש ז״ל הא דקתני ברשות היחיד ופתחו לרה״י אחר חייב:
ומה שכתב ומיהו דוקא קודם שנודע לבעל החצר אבל אחר שנודע לו פטור הכורה דכיון שהוא חייב בנזקי בעל החצר הו״ל לבעל החצר למלאותו מיד וזה יפרע לו וכיון דלא מילאהו כמאן דכרייה איהו דמי כן צ״ל לפי פירוש זה וכבר נרמז בדברי התוס׳:
ומה שכתב אבל החופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו ולא רשותו פטור וכו׳ כ״כ הרא״ש וז״ל אבל החופר בור ברשותו והפקיר רשותו ובורו פטור לכ״ע דלא דמי לחופר בור בר״ה דהתם עשה תקלה באיסור וכן נמי חופר בור ברשותו סמוך לר״ה באיסור חפרו כי העוברים בר״ה אינן יכולין להזהר שלא יתקרבו לרשות הסמוך לר״ה ואין מחיצה ביניהן וכן חופ׳ באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו כיון דדידיה הוא עליו להסיר תקלתו כדאמר לעיל גבי שור שחפר בור בחצר של אחר כיון דאית ליה למלייה ולא מלייה כמאן דכרייה איהו דמי אבל הפקיר רשותו ובורו אכרייה לא מיחייב דבהיתר כרהו והשתא נמי לאו בעל הבור הוא וכן מוכח בשמעתין דלא מצי לאשכוחי בור של שני שותפין למ״ד בור ברשותו פטור ואם הפקיר רשותו ובורו חשוב כבור בר״ה משכחת לה בהפקיר רשותו ובורו ולא כרש״י שפירש דהפקיר רשותו ובורו הוי בור בר״ה וכדברי הרא״ש כתב הרמב״ם ז״ל בפרק י״ב מה׳ נזקי ממון ונתן טעם משום שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים וזה הפקר ובתחלה ברשות חפר וכתב ה״ה שדבר זה פשוט ומוסכם מרוב המפרשים ז״ל:
ומה שכתב וכן החופר בר״ה לצורך רבים וכו׳ שם (נ.) ת״ר חפר ומסר לרבים פטור ופרש״י מסר לרבים דאמר לבני עירו הבור הזה שחפרתי צריך לכם לשתות מי גשמים המתכנסים שם וראויה לשתות בהמות מהם הרי הוא מסור לכם:
ומה שכתב ומסר להם כיסויו של בור כ״כ שם הרא״ש וטעמו מדאמרינן גבי בור של שני שותפין ראשון מאימת מיפטר משימסור לו דליו:
ומה שכתב בשם הרמב״ם דה״ה אי לית ליה כיסוי והודיע הדבר לבית דין וכו׳ טעות סופר הוא וצריך להגיה ולכתוב הרמ״ה במקום הרמב״ם וכן מצאתי בספר מדוייק: (ד) {ד} האומר לחבירו לחפור בור בר״ה וחפרו החופר חייב והמשלח פטור מבואר בפרק הפרה (בבא קמא נא.) דקאמר בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרווייהו ואמרו ליה זיל כרי לן ואזל כרה להו אין שליח לדבר עבירה: (ה) {ה} הבונה סמוך לר״ה רשאי לחפור לצורך היסוד וכו׳ ברייתא שם (נ.) החופר בור ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים כגון אלו החופרים לאושין פירוש ליסוד פטור ומוקי לה בגמרא דארוח ארווחי ופירש״י דארוח בה ארווחי לר״ה דהו״ל חופר בור בר״ה והילכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב: (ו) {ו} אחד החופר בור שיח ומערה כולם שוים לחיוב ובלבד שיהא בהם כדי להמית דהיינו עשרה טפחים אז חייב אם נפל שמה שור או חמור ומת או הוזק ואם אין בו עשרה אינו חייב על המיתה משנה שם:
ומה שכתב אפי׳ שנפל בו השור מעומד בענין שיש בו גובה עשרה טפחים אם נצרף גובה רגלי השור עם עומק הבור שם (נ:) ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה טרפיה רב נחמן אלמא קסבר רב נחמן יש חבטה פחות מעשרה ופירש רש״י לאריתא דדלאי. עומקה אמה איתיביה רבא לרב נחמן היו פחותין מי׳ טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור מ״ט לאו משום דלית ביה חבטה לא משום דלית ביה הבלא א״ה הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא אמרי אין הבל למיתה ויש הבל לנזקין איתיביה כי יפול הנופל ממנו ולא בתוכו וכו׳ אלא היינו טעמא דרב נחמן סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אשתכח דכי קא מיחבט מעשרה הוא דקא מיחבט אלא מתניתין דקתני מה בור שהוא כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים בשיתא נמי סגיא אמרי מתני׳ דאיגנדר לבור ופרש״י שוכב היה ונתגלגל ונפל וכתב הרא״ש וז״ל כתב רב אלפס דהלכתא כרב דתני רב חנניה לסיועיה ואיכא מ״ד הלכה כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ורב נחמן דמוקי מתניתין באיגנדר איגנדורי סבר כשמואל ורבה ורב יוסף מתרצי ברייתא אליבא דרב הילכך הדבר שקול וספק לנו כמאן הלכתא ורב אלפס הביא הא דאותיב רבא לרב נחמן מהיו פחותין מעשרה ושני ליה רב נחמן דיש חבט בפחות מעשרה ולא הביא מסקנא דהא דמותיב תלמודא ממעקה והוצרך לחזור בו ולומר דאין חבט בפחות מעשרה זה נוטה לפי סברתו שפסק כרב ומיהו תימה הוא שלא הביא המסקנא והראב״ד ז״ל דחק ומיישב דברי רב אלפס ולא נראין לי דבריו עד כאן לשונו וגם הרשב״א כתב אהא דאמרינן אלמא קסבר רב נחמן יש חבט בפחות מי׳ והאי לישנא לא קאי אלא לישנא בתרא דאמר דמכריסא דתורא ועד ארעא ארבעה טפחים והתימה מן הרב אלפס שהביא בהלכות הלשון הראשון ולא האחרון עכ״ל וגם הר״ן כתב בפרק אלו טרפות כלשון הזה אע״פ שמדברי הרי״ף בפרק הפרה משמע דס״ל דיש חבט בפחות מי׳ לא משמע הכי סוגיא דשמעתא התם עכ״ל ואע״פ שבנוסחת ההלכות שבידינו כתב הלשון האחרון נראה שאינו מנוסחת ההלכות שהרי לפי לשון זה סבר רב נחמן כשמואל ומדברי הרי״ף קודם לכן נראה שדעתו לפסוק כרב הילכך נראה שאינו מדברי ההלכות אלא הגהה מבחוץ היתה והכניסוה בפנים. והשתא מ״ש רבינו ואם אין בו י׳ אינו חייב על המיתה אפי׳ שנפל בו השור מעומד וכו׳ נראה דהיינו דלא כרב נחמן כלל אלא כפשטה דמתניתין דמשמע דעומק החפירה צריך שיהא עשרה בין נפל דרך נפילה בין איגנדר איגנדורי וכן משמע דרבא דבתרא הוא לא ס״ל כוותיה דהא אותביה ואע״ג דשני ליה שינויא דחיקא הוא:
ומה שכתב בשם הרמ״ה הוא כלישנא בתרא דאסיקנא לרב נחמן:
ומה שכתב וא״א ז״ל כתב כסברא הראשונה איני יודע מנין לו שהרא״ש סובר כן שהרי הוא מסופק אם הלכה כרב או כשמואל ואת״ל דהלכה כשמואל שפיר מצי סבר כלישנא בתרא דאסיקנא לר״נ:
ומה שכתב אבל אם הוזק בבור פחות מי׳ חייב שם במשנה וז״ל הרמב״ם בפרק י״ב מהל׳ נזקי ממון אם הוזקה בלבד חייב לשלם נזק שלם ואפי׳ בתל גבוה כל שהוא או בחפירה כל שהוא שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע ואין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אונס: (ז) {ז} היה עמוק תשעה וטפח מהן מים חשוב כעומק עשרה וכו׳ עד ואין מחייבין דברי רבינו כדברי הרמב״ם בפי״ב מהל׳ נזקי ממון וכתב ה״ה שכך היה גורס בפרק הפרה שם אמר רבא בור ט׳ ומהם טפח מים חייב קסבר כל טפח מים כשני טפחים דיבשה דמי איבעיא להו בור שמונה ומהם טפחיים מים מהו הא ודאי קריבנא לגבי ארעא או דילמא נפיש הבלא תיקו ובספרינו מוחלפת השיטה דפשיטא להו בור ח׳ ומהם טפחיים מים דחייב ומיבעיא להו בור ט׳ וטפח מים ובור ז׳ וג׳ טפחים מים עכ״ל ואע״פ שהרא״ש גורס כגי׳ ספרינו נמשך רבינו אחר דברי הרמב״ם: (ח) {ח} חפר אחד ח׳ ובא חבירו וחפר בו עוד טפח שניהן חייבים בנזקין כן כתב הרא״ש בפרק הפרה וכן כתב ה״ה בפי״ב מהל׳ נזקי ממון בשם המפרשים:
ומה שכתב רבינו כל אחד לפי מה שחפר הוא מסברא:
ומה שכתב וכן אם חפר י׳ ובא אחר והשלימו לכ׳ ובא אחר והשלימו לל׳ שלשתן חייבים בין למיתה בין לנזקין ברייתא בפרק הפרה שם וכלישנא קמא דרב זביד דאוקמה כרבנן וכן פי׳ הרמב״ם בפי״ב מהל׳ נזקי ממון:
ומה שכתב אבל אם חפר אחד ט׳ ובא אחר והשלימו לי׳ בין שחפר בה טפח או שנתן אבנים על שפתו וכו׳ אחרון חייב לבדו אפילו בנזקין בפרק הפרה (שם) תניא החופר בור ט׳ ובא אחר והשלימו לי׳ האחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהן לנזקין וידוע דהלכה כת״ק וכתב ה״ה בפ׳ י״ב מהל׳ נזקי ממון דטעמא דת״ק מפני שהאחרון העתיקו ממדת נזיקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל ואינו דומה לחופר בור ח׳ ובא אחר והשלימו לט׳ ששניהם חייבין לפי ששם עדיין במדת נזקין עומד:
ומה שכתב רבינו או שנתן אבנים על שפתו וכו׳ שם אמר רבא הניח אבן על פי הבור והשלימו לי׳ באנו למחלוקת רבי ורבנן פשיטא מהו דתימא למטה הוא דהבלא דידיה קא קטיל ליה אבל למעלה דלאו הבלא דידיה קא קטיל ליה אימא לא קמ״ל:
ומה שכתב ואם סתם אח״כ הטפח או הסיר האבנים שהוסיף מיבעיא אם כבר נסתלק מעשה ראשון ונפטר וכו׳ שם בפרק הפרה בעי רבא טם טפח וסילק אבניו מהו מי אמרינן מאי דעביד שקליה או דילמא נסתלק מעשה ראשון וקמה ליה כוליה ברשותיה תיקו:
ומה שכתב רבינו אם כבר נסתלק מעשה ראשון מבואר דהיינו לומר המעשה הראשון שעשה כבר סילקו ונפטר או לא אמרינן הכי ולא איפשיטא:
ומה שכתב ולדברי האומר דמהניא תפיסה לספיקא דדינא וכו׳ נתבאר בסימן ש״צ:
חפר אחד בור ובא חבירו והרחיבו קאמר עלה בגמרא תרי לישני וכו׳ וכ׳ א״א דקיי״ל כלישנא בתרא שם:
ומה שכתב בשם הרמב״ם הוא בפי״ב מהלכות נזקי ממון ודבריו מבוארים דמיירי כשלא הרחיבו בהיקף וה״ק אם נפל השור מאותו הצד שהרחיבו אפי׳ מת מחמת הבל הבור חייב שאם לא הרחיב זה האחרון הבור לא היה נופל שם נפל השור בצד האחר שלא הרחיב אם מת מחמת הבל פטור שהרי מיעט הבלו ואם מחמת חבטה האחרון חייב:
ומה שכתב ותימה הוא היאך פוסק כתרי לישני וכו׳ גם ה״ה תמה עליו ולי נראה שהוא ז״ל סובר דא״א לומר דפליגי לישני אהדדי דא״כ קשיא אלישנא קמא אמאי פטור כי מיית מחמת הבלא אפי׳ נפל מהצד שהרחיב הא אם לא הרחיבו לא היה נופל וכן קשה ללישנא בתרא כי נפיל מאידך גיסא אמאי פטור אי מיית מחמת חבטה הרי כיון שעשה מעשה בבור אין ראוי ליפטר וכבר הרגישו התוס׳ בקושיית לישנא קמא וכדי לתרץ זה מפרש ז״ל דהני לישני כל חד סמך אחבריה ולא פליגי ודברים נכונים הם: (ט) {ט} כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור משנה שם (נב.):
כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים וכו׳ שם איבעיא להו כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ואתו גמלים וארעוהו ואתו שוורים ונפלו ביה מאי אמרי ה״ד אי דשכיחי גמלים פושע הוא ואי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא לא צריכי דאתיין לפרקים מי אמרינן כיון דאתיין לפרקים פושע הוא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה או דילמא כיון דהשתא מיהת ליכא אנוס הוא וכתבו התוס׳ ואתו שוורים ונפלו ביה פר״י דאי נפלו בו גמלים לא מיבעיא לן דחייב דהא לגבי גמלים פושע הוא וכן משמע הלשון ויש ליתן טעם בדבר דאפילו לא שכיחי גמלים כלל יש לחוש שמא יבואו גמלים ויפלו אבל אין לחוש שירעו גמלים ואח״כ יפלו שוורים עכ״ל וכ״כ הרא״ש ואמרינן בתר הכי בגמ׳ איכא דאמרי הא נמי ודאי לא איבעיא לן דכיון דאתיין לפרקים ודאי פושע הוא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה כי איבעי לן הכי הוא דאיבעי לן כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו מהו מי אמרינן מגו דהוי פושע אצל גמלים הוי פושע נמי לענין התלעה או דילמא לא אמרינן מגו ופסק כלישנא בתרא דכיון דאתיין לפרקים ודאי פושע הוא:
כיסהו כיסוי שאינו יכול לעמוד בפני גמלים ויכול לעמוד בפני שוורים וכו׳ היינו בעיין שכתבתי בסמוך ואסיקנא ת״ש נפל לתוכו שור חש״ו סומא ומהלך בלילה חייב פקח ומהלך ביום פטור ואמאי לימא מדהוי פושע לענין חרש הוי נמי פושע לענין פקח אלא לאו ש״מ לא אמרינן מגו ש״מ וכתבו התוס׳ קשה לר״י היכי פשוט מנפל לתוכו שור חש״ו הא לא דמי כלל דהא לענין פקח בדין הוא שלא יחשב פושע ע״י מגו שהרי אין פושע לגבי שור פקח כלל אבל בבעיא דידן הוא פושע לענין שוורים כי מרעי גמלים הכיסוי וא״כ יש להועיל שם המגו להחשב פושע לענין שוורים אף לענין התלעה ונראה לר״י דכיסהו שלא כראוי לגמלים איירי בכה״ג שמיד שהגמלים עוברים נפחת תחתיהם הכיסוי דהשתא ליכא פשיעה בשוורים כלל ותחלתו וסופו באונס דאי לא אתו גמלים ראוי הוא לשוורים ואי אתו גמלים נפחת מכל וכל וחזו שוורים פקחים ומזדהרי ולא נפלי ולפ״ז לא שייך תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וכ״כ הרא״ש: (י) {י} בור של שני שותפין שעבר עליו הראשון ולא כיסהו הב׳ ולא כיסהו שניהם חייבים משנה שם (נא.) בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כיסהו השני ולא כיסהו השני חייב [ז״ל הרא״ש] ה״ג רש״י ורי״ף גורס הראשון חייב ואין חילוק בין שתי גירסאות הללו דלפרש״י השני חייב כשהניחו משתמש הא לאו הכי שניהן חייבין ולגירסת רב אלפס ה״פ אף הראשון חייב דלא תימא שני שעבר עליו באחרונה חייב דכיון שעבר עליו לבדו עליה דידיה רמי לכסוייה עכ״ל:
ומה שכתב ואם מסר הראשון לשני הכיסוי שיכסנו השני חייב והראשון פטור שם בגמרא וראשון מאימת מיפטר רבה ורב יוסף משמיה דר׳ מני חד אמר משיניחנו משתמש וחד אמר משימסור לו דליו פירוש דליו כיסוי הבור ופסק הרא״ש כמאן דאמר משימסור לו דליו וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפי״ב מהלכות נזקי ממון:
ודע שרש״י כתב כלשון הזה וראשון מאימת מיפטר דיטעון על השני היתה השמירה דפשיטא לן דהני עבר דקתני מתני׳ נשתמש קאמר דאי כדקתני מתני׳ שעברו עליו שניהם זה אחר זה אמאי ראשון פטור הרי גם הוא פשע: דליו. כיסוי הבור לכסותו שהראשון פתחו ודלה ובא שני ומצאו ומסר לו ראשון אותו כיסוי הבור עכ״ל.
ואין נראה כן מדברי הפוסקים ז״ל:
(יא) {יא} וכן הדולה מבור של רבים ובא חבירו וא״ל תן לי ואני אדלה אין השני מתחייב עד שימסור לו הראשון הכיסוי:
לשון הרמב״ם עבר עליו הראשון ולא כיסהו וכו׳ הראשון חייב עד שימסור דליו לשני בפי״ב מהל׳ נזקי ממון:
ומה שאמר ול״נ אלא שניהם חייבים עד שימסור דליו לשני יש לתמוה על רבינו שתמה על הרמב״ם ולא תמה על הרי״ף שגם הוא גורס הראשון חייב ואי ניחא ליה להרי״ף משום דאיכא למימר דאף הראשון חייב קאמר וכדפי׳ הרא״ש ז״ל ה״נ יפרש כן לדעת הרמב״ם ז״ל ולא יכתבו עליו דל״נ: (יב) {יב} כיסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כיסהו הב׳ חייב משנה בפרק הפרה (בבא קמא נב.):
ומה שכתב ועד מתי פטור הראשון כדי שידע שהוא מגולה וכו׳ שם אמתני׳ דבסמוך וראשון עד אימת מפטר א״ר בכדי שידע ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו ור״י אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים יכסנו ופסקו הפוסקים כר׳ יוחנן וכתב הרמב״ם בפרק י״ב מהלכות נזקי ממון כל שימות בו תוך זמן זה הרי השני לבד חייב בו וכל שימות בו אחר זמן זה בזה שניהם חייבים לשלם שהרי שניהם פשעו בו:
ומה שכתב רבינו שפירש הראב״ד כדי שידע משמע שיעור מנהגו שחוזר לדלות מבורו שם בהשגות וכתב ה״ה על זה ומדברי שאר המפרשים נראה דבעינן שידע ממש וכדברי רבינו וכן עיקר עכ״ל:
ומה שכתב שפרש״י שאין נותנין שיעור זה אלא לראשון וכו׳ ור״י פי׳ דה״ה נמי לשני נותנין לו וכו׳ שם [ברש״י ובתוספות]:
ומה שכתב ולזה הסכים א״א ז״ל שם כתב על דברי ר״י וכן מסתבר דכך היה ראוי לחייב הראשון להושיב שומר כשידע כמו השני כשראהו מגולה אלא זה וזה כיון שכיסוהו כראוי ונתגלה אנוסים הם ואינם צריכין להושיב שומר:
כתב הרמ״ה מדקאמר ולכרות ארזים שמעינן שאם אינו מוצא לקנות ארזים אלא ביוקר שצריך להמתין עד שימצא לקנות בשוויים וכו׳: (יג) {יג} ותו שמעינן מדלא קאמר לדידיה למיקץ ארזים וכו׳: (יד) {יד} המכסה בור בכיסויו של חבירו ובא בעל הכיסוי ולקחו בעל הבור חייב ואין בעל הכיסוי צריך להודיעו שנטלו מימרא דרבינא בפ׳ המניח (בבא קמא ל.): (טו) {טו} המוסר בורו לשומר לשמור השומר חייב בנזקין מסרו לחש״ו הבעלים חייבים אע״פ שהוא מכוסה כ״כ הרמב״ם ז״ל בפרק י״ב מהל׳ נזקי ממון ונתן טעם למה הבעלים חייבים לפי שהבור עשויה להתגלות ואלו אין בהם דעת וכתב ה״ה דין החרש שוטה וקטן ברייתא בפ״ק דב״ק (בבא קמא ט:) ובהשגות א״א אני אומר שאינו מכוסה בטוב ע״כ וכבר הכריע הרשב״א כדברי רבינו שאפילו מכוסה כראוי חייב אליבא דחזקיה דהלכת׳ כוותיה לגבי ר׳ יוחנן הוא וכמוכרח הוא בסוגיא שם עכ״ל: (טז) {טז} בענין חיוב בור בר״ה פליגי רב ושמואל וכו׳ בפ׳ הפרה (בבא קמא נ.):
ומה שכתב אבל בור ברשותו חייב גם משום חבטה כן משמע שם דהא לא פטר רב בחבטה אלא משום דקרקע עולם הזיקתו וכך מפורש שם בגמרא בהדיא גבי נפל לפניו מקול הכרייה וכו׳: (יז) {יז} ומה שכתב ונ״מ אם עשה תל בר״ה וכו׳ שם בגמרא:
(יח) {יח} ומה שכתב או שנפל השור לבור מאחוריו וכו׳. כ״כ שם התוס׳:
ומה שכתב ורב אלפס פסק כרב ז״ל רב אלפס הלכתא כוותיה דרב דתני רב חנניא לסיועיה ואיכא מאן דאמר דהלכתא כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני עכ״ל ומשמע מדבריו דאיהו כרב ס״ל אלא דאיכא מאן דאמר הלכה כשמואל:
ומה שכתב שהרמב״ם פסק כשמואל בפי״ב מהלכות נזקי ממון:
ומה שכתב ולזה הסכים א״א ז״ל אף על פי שכתב שהדבר שקול וספק לנו כמאן הלכתא מדכתיב גבי הא דא״ל רב שיזבי לרבה הרחיבו מהו רב אשי ס״ל כשמואל דמחייב אחבטה ע״כ משמע דס״ל דהלכתא כשמואל כיון דרב אשי דבתרא הוא סבר כוותיה. ולענין הלכתא כיון דהרמב״ם והרא״ש ז״ל מסכימים דהלכה כשמואל הכי נקטינן:
ומה שכתב לפיכך עשה תל בר״ה גבוה עשרה וכו׳ כבר נתבאר דהיינו דאיכא בין רב לשמואל:
ומה שאמר ואם אינו גבוה י׳ חייב על הנזקין ואינו חייב על המיתה כבר נתבאר בתחלת סימן זה שזהו דין הבור:
(יט) {יט} היה הבור מלא ספוגין של צמר חייב עליו משום הבלא וכו׳ מבואר שם בגמרא והדבר פשוט הוא דמלא לאו דוקא דא״כ לא הוה ביה הבלא:
ומה שכתב והוא שיהיה עמקו יתר על רחבו וכו׳ בפרק הפרה (בבא קמא נא:) איתמר בור שעמקה כרחבה רבה ורב יוסף משמיה דרבי מני חד אמר לעולם יש בה הבל עד שיהא רחבה יתר על עמקה וחד אמר לעולם אין בה הבל עד שיהא עמקה יתר על רחבה וכתב הרא״ש מספקא לן כמאן הלכתא ואינו חייב עד שיהא עמקו יתר על רחבו לשמואל ובבור מלא ספוגין ולרב כל בור שאין ברשותו עכ״ל וטעמו משום דאם אינו מלא ספוגין לשמואל ולרב בור ברשותו כי לית ביה הבל מאי הוי הא משום חבטה מיחייב וכך הם דברי הרמב״ם שכתב בפרק י״ב מהלכות נזקי ממון אם היה עומק הבור כרחבו אין לו הבל ואם לא נחבטה הבהמה ומתה פטור היה עומק הבור יתר על רחבו יש לו הבל ואם מתה בו הבהמה חייב אף ע״פ שלא נחבטה בקרקעיתה: (כ) {כ} כתיב ונפל שמה שור או חמור ותנן אחד השור ואחד כל בהמה שוין לחיוב על נפילתן בבור כשור בפרק הפרה (בבא קמא נד:):
ומה שכתב אבל על אדם וכלים פטור דדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אפי׳ שנפל בו השור עם כלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים משנה וגמרא שם (נג:):
ומה שכתב ולא נתמעט אדם אלא ממיתה אבל אם הוזק בו אדם חייב אבל על הכלים פטור בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו פשוט בפרק המניח (בבא קמא כח:). ופי׳ רש״י שור ולא אדם חמור ולא כלים. וה״מ היכא דמת האדם דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו אבל בנזק אדם חייב בעל הבור דקרא מכופר ממעטיה: וכלים פטורים. על נזקי כלים פטור בעל הבור דשבירתן זו היא מיתתן: (כא) {כא} {כב} ומה שכתב ואפילו על מיתת בהמה אינו חייב אא״כ שהיא פקחת ונפלה בו בלילה או אם היא חרשת שוטה או סומא ונפלה בו אפי׳ ביום אבל פקחת שנפלה ביום פטור מסקנא דגמרא וברייתא בפרק הפרה (בבא קמא נד:): (כג) {כג} וכתב הרמ״ה אבל אדם פקח שנפל אפי׳ ביום והוזק חייב וכו׳ כ״כ הרמב״ם ז״ל בפי״ב מהל׳ נזקי ממון:
ומה שכתב שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים איתיה בריש פרק המניח (בבא קמא כז:):
וכתב עוד הרמב״ם בפרק הנזכר אם הוזק בו הבהמה הפקחת חייב נזק שלם והראב״ד כתב עליו הבהמה הפקחת ביום למה ומה בין נזק למיתה לענין זה וה״ה טען בעד הרמב״ם ומ״מ כתב שהרשב״א כתב כדברי הראב״ד ז״ל:
(כד) {כד} בכור שנפל לבור לא שנא תם ולא שנא בעל מום פטור בפרק הפרה (בבא קמא נד.) אמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור מ״ט אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו וכתב הרא״ש וז״ל ובכור בעל מום שנפל לבור פטור ואף על גב דמותר לזרים שנא׳ והמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו מהאי קרא ידעינן דאפילו פסולים המוקדשין שנפדו אם נפלו לבור פטור כיון דאין יכול להאכילו וכ״ש בכור בעל מום שאין לו פדייה דאף אם נגח שור או נגחו שור פטור עכ״ל: (כה) {כה} בור שכרוי ועומד ונכנס בו אדם להרחיבו או להעמיקו ועומד שור על שפתו ונבעת מקול הכרייה ונפל לתוכו חייב בעל הבור אפילו היא פקחת וביום וכו׳ משנה שם (דף נב.) נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור פרש״י ונפל לפניו מקול הכרייה בור כרוי ונכנס כורה שכיר לתוכו להרחיב או להעמיק ושור הולך על שפת הבור ושמע קול הפטיש ונבעת ונפל על פניו בבור חייב בעל הבור ואפילו שור שהוא פקח דאמרינן לקמן דבעל הבור פטור דאיבעיא ליה לעיוני ומיזל הכא חייב שקול הכרייה בעתתו ובגמרא (שם:) אמר רב לפניו לפניו ממש לאחריו לאחריו ממש וזה וזה בבור רב לטעמיה דאמר בור שחייבה עליו להבלו ולא לחבטו ושמואל אמר בין מלפניו בין מלאחריו חייב שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכ״ש לחבטו אלא ה״ד לאחריו מקול הכרייה דפטור כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור אמר מר נפל מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כרייה גרם ליה אמר רב שימי בר אשי הא מני ר׳ נתן היא דאמר בעל הבור היזקא קא עביד וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ופי׳ רש״י בעל הבור היזקא קא עביד כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור עכ״ל וסתם רבינו דבריו אליבא דשמואל וכבר נתבאר בסימן זה שהרמב״ם והרא״ש הסכימו שהלכה כמותו ודברי הרמב״ם בפי״ב מה׳ נזקי ממון אינם מכוונים וכבר כתב ה״ה שהל׳ הנמצא בספרים הוא משיבוש המעתיקים ע״כ דברי רבי׳ עיקר: (כו) {כו} היתה אבן מונחת ע״פ הבור ונתקל בה השור וכו׳ (שם) (נג.) אמר רבא הניח אבן ע״פ הבור ובא שור ונתקל בה באנו למחלוקת רבי נתן ורבנן ופרש״י באנו למחלוקת וכו׳. לרבנן בעל האבן חייב ולרבי נתן בין שניהם משלמי ופסקו הפוסקים הלכתא כרב נתן: (כז) {כז} ושור שדחף בהמה לבור אפי׳ היא פקחת וביום אם הוא מועד משלם בעל השור החצי ובעל הבור החצי ואם הוא תם משלם בעל השור רביע ובעל הבור ג׳ חלקים פשוט שם אליבא דרב נתן דהלכתא כוותיה: (כח) {כח} ואם אדם ושור דחפו אותה לבור וכו׳ שם אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולם חייבים:
ומה שכתב שאם היה אדם בכוונה היה בעל הבור פטור כ״כ שם התו׳:
ומה שכתב ואם הוא תם משלם השתות פשוט הוא שזהו תצי הנזק הנוגע לחלקו:
ומה שכתב ואם דחפו בהמה ויצאו ילדיה האדם לבדו חייב הכל וכו׳ במימרא הנזכר שור ואדם שדחפו לבור לענין דמי ולדות אדם חייב ושור ובור פטורים והטעם משום דאין חייב בדמי ולדות אלא אדם דכתיב כי ינצו אנשים ולא שוורים וקיימא לן כרבי נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ויש ט״ס בלשון רבינו וצריך להגיה אשה במקום בהמה:
ומה שאמר ואם דחפו בו אדם והוזק שלשתן חייבים בנזק ובשאר ד׳ דברים חייב האדם לבדו גם זה במימרא הנזכרת וטעמא משום דאין משלם ה׳ דברים אלא אדם אבל שור אינו משלם אלא נזק בלבד וקיימא לן כר׳ נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי:
ומה שאמר ואם דחפו בו כלים ונשברו האדם ובעל השור חייבים ובעל הבור פטור גם זה במימרא הנזכרת והטעם פשוט משום דבור פטר בו כלים הילכך האדם ובעל השור משלמין כל הנזק כרבי נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי: (כט) {כט} וכתב הרמ״ה דה״ה נמי ב׳ שמזיקים ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שהוא כאן ואין לו לשלם משתלם מן האחר וכו׳ כן כתב בהגהות מיימון פי״ב מהל׳ נזקי ממון בשם תשובת מהר״ם ואחר כך כתבו תשובת מהר״מ עצמו בהיפך: ומה שאמר ואין נראה וכו׳ וכן כתב ה״ר חזקיה:
(ל) {ל} שור שדחף חבירו לבור האידנא אינו משלם ג׳ חלקים וכו׳: (לא) {לא} החופר בור בר״ה ונפל עליו השור והרגו בעל השור פטור ואם מת השור נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל הבור כ״כ הרמב״ם בפ׳ י״ב מהלכות נזקי ממון וכתב ה״ה ברייתא הובאה פ״ק דערכין דף ז׳ ופסק כפסק הברייתא ואיתא בס״פ גט פשוט (בבא בתרא קעה:) והאוקימתות שנאמרו עליה בגמרא הם אליבא דמ״ד מלוה ע״פ אינה גובה מן היורשים ואין הלכה כן כמו שיתבאר פרק י״א מה׳ מלוה עכ״ל: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון