Beit Yosef Choshen Mishpat 34 – בית יוסף חושן משפט לד‏ – Tur

טור

פירוש

(א) {א} רשע פסול להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס:
{ב} ואפילו עד כשר היודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינין מכירין את רשעו אסור לו להעיד עמו אף על פי שהוא יודע שהוא עדות אמת מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם רשע: (ב) {ג} איזהו רשע כל העובר על עבירות שחייבים עליהם מלקות וכ״ש אם עובר על חייבי כריתות ומיתות ב״ד ל״ש אם עובר על העבירות לתיאבון לא שנא להכעיס דהלכה כאביי דלא בעינן רשע דחמס: (ג) {ד} היתה עבירה שעבר עליה מן התורה פסול מן התורה היתה מדרבנן פסול מדרבנן כיצד אכל בשר בהמה בחלב או חילל י״ט ראשון פסול מן התורה אכל בשר עוף בחלב או שחילל י״ט שני פסול מדרבנן: (ד) {ה} קוברי המת בי״ט ראשון פסולים לרב אלפס וא״א הרא״ש ז״ל הכשיר אפילו נדו אותו על ככה ושנו באולתם ודוקא קוברי מת משום דסברי מצוה קעבדי אבל מחללי י״ט בדבר אחר פסולין. (ה) {ו} העובר על השבועה אחד שבועת שוא ואחד שבועת שקר של ממון ובטוי פסולין:
{ז} ואפילו עובר על חרם שהחרימו הקהל: (כה) {ח} הבא על הערוה או על הזכר פסול לכל עדות:
{ט} אבל החשוד על העריות שרגיל עם העריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו שפרוץ בהם כשר לעדות אחר ופסול לעדות אשה בין להכניסה לבעלה בין להוציאה מבעלה: (ו) {י} טבח שנמצא אחריו נבילה הרי הוא כאוכל נבילות לתיאבון ופסול:
{יא} לשון הרמב״ם טבח שבודק לעצמו ומוכר לאחרים ויצאה טריפה מתחת ידו פסול יראה מלשונו שהבודק לאחר אינו נפסל אם יצאה טריפה מתחת ידו: (ז) {יב} גנב וגזלן אף על פי שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות פסולים לעדות והיינו רשע דקרא דכתיב עד חמס: (ח) {יג} עד זומם פסול למפרע משעה שהעיד כגון אם העיד בניסן והוזם בתשרי על אותו עדות כל מה שהעיד מניסן ואילך פסול: (ט) {יד} ואם הוא עדות בשטר פסול משחתם בשטר וה״מ שנתברר מתי חתם אבל אי לא ידעינן מתי חתם לא פסלינן ליה מזימנא דשטרא דכיון דזייף איכא למימר השתא חתם על שטרא ולא מפסדי לשטרי דאינשי דהוה חתום בהו מספק ואם הוחזק שטר זה שמזימין אותו בו בב״ד נפסל משעה שהוחזק השטר בב״ד: (ז-ח) {טו} כתב הרמב״ם אע״ג שחחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו ושילם עד הזומם הממון שהוזם עליו פסולים. (כט) ואיני יודע למה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון ואפשר שר״ל אף על פי ששלמו כיון דבכפיית ב״ד שלמו פסולים עד שישובו מעצמם: (י) {טז} המלוה ברבית פסול אחד המלוה ואחד הלוה אם בריבית קצוצה פסולין מן התורה ואם באבק ריבית פסולים מדרבנן ור״י נסתפק בערב ועדים אי פסולים או לא דאיכא למימר לא תשימון עליו נשך למלוה וללוה משמע להו כדאמרינן בעלמא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וא״א הרא״ש ז״ל כתב מצאתי כתוב בשם הגאונים שמנו כל פסולי עדות ומנו הלוה והמלוה ולא מנו עדים וערב עמהם: (יג) {יז}
{יח} העובר על גזל של דבריהם כגון גוזלי מציאות חרש שוטה וקטן וכגון החמסנים שגוזלים משל חברים שלא ברצונו ונותן לו הדמים פסולים מדבריהם: (טו) {יט} אריס שגונב מחלקו של בעל הבית דבר מועט בדבר שנגמרה מלאכתו אינו נפסל בכך שמורה היתר לעצמו להיות כמו פועל שאוכל בדבר שנגמרה מלאכתו ודווקא אריס שיש לו חלק בגוף הפירות: (יג) {כ} אבל רועה שגונב משל בעל הבית אפילו כל שהוא פסול:
{כא} הרועים אחד רועה בהמה גסה ואחד רועה בהמה דקה סתמא פסולים שחזקתן שמרעין בשדות אחרים אפילו לא ראינו שעשו כן ודוקא ברועה בהמות שלו אבל של אחרים אינו פסול עד שנדע שמרעה בשדות אחרים: (יד) {כב} המוכסין סתמן פסולים שחזקתן שנוטלין יותר מקצבתן:
{כג} וגבאי מנת המלך סתמן כשרין ואם נודע אפילו בפעם אחת שנטלו יותר מהראוי להם לגבות פסולים: (טז) {כד} משחקים בקוביא פסולים ולאו דוקא בקוביא אלא אפילו בכל מיני שחוק אפילו בקליפי רימונים ואגוזים ודווקא כשאין לו אומנות אחרת אלא הוא והטעם מפני שאז אינו מתעסק בישובו של עולם לידע כמה טורח האדם אחר הממון ונקל בעיניו להעיד שקר להפסיד ממון חבירו לפיכך אם יש לו אומנות אחרת כשר:
{כה} ומפריחי יונים והוא שאומר לחבירו אם תקדום יונתי לשלך למקום פלוני תתן לי כך וכך ואם שלך תקדום אתן לך כך וכך והוא הדין העושין כן בכל מיני בהמה וחיה ועוף גם אלו אינן פסולין אלא כשאין להם אומנות אחרת. כתב הרמב״ם מפריחי יונים בישוב פסולין שחזקתן שגוזלין יונים של אחרים וכן מפרש טעמא לפי שאינו עוסק בישובו של עולם גבי קוביא וחזקתו שהוא אוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל ולפי זה אם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו פסול אבל לפי הטעם שפירשתי פסול לעולם: (יז) {כו} כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ פסול לעדות ונתן הרמב״ם טעם לדבר שכל מי שירד לכך חזקתו שעובר על רוב עבירות שיבואו לידו לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין עדות ממנו אא״כ הוחזק שהוא עוסק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי ישראל ויש בו דרך ארץ דאז מקבלין עדותו אף על פי שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה:
{כז} נמצא כל תלמיד חכם בחזקת כשרות עד שיפסל וכל עם הארץ בחזקת פסלות עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הכשרים וכל מי שמקבל עדות עם הארץ קודם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבואו עדים ומעידין שהוא נוהג במצות ודרך ארץ הרי זה הדיוט ועתיד ליתן הדין שהוא מאבד ממון ישראל על פי רשעים: (יח) {כח} האוכל בשוק פסול לעדות מפני שאין לו בושת פנים ואינו חושש להעיד שקר ופי׳ ר״ח דוקא בחוטף ואוכל ור״ת פי׳ דוקא בקובע סעודותיו בשוק:
{כט} לשון הרמב״ם הבזויין פסולין לעדות מדבריהם והם האנשים האוכלים בשוק בפני כל העם וכגון אלו שהולכים ערומי׳ בשוק בעת שהן עוסקין במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבושת כל אלו הן חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר:
{ל} מקבלי צדקה מהגוים בפרהסיא אם היה אפשר להם להתפרנס בצינעא והם אינן חוששין להתבייש לקבל בפרהסיא פסולין לעדות ואם אי אפשר להם להתפרנס בצינעא כשרים: (כב) {לא} כתב הרמב״ם האפיקורסין והמינין והמשומדין לא הוצרכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל אבל אלו וכו׳: (כג) {לב} כל הפסול מן התורה כגון גזלן דאורייתא וכיוצא בו פסול אף על פי שלא הכריזו על פסולו פסולי דרבנן אין נפסלים עד שיכריזו עליהם וכל עדות שהעידו קודם הכרזה כשר:
{לג} וסתם רועה מכריזין עליו: (כד) {לד} כתב הרמב״ם כל הפסול בעבירה אם העידו שני עדים שעשה העבירה אף על פי שלא התרו בו והרי אינו לוקה מ״מ הרי זה פסול לעדות במה דברים אמורים שעבר על דבר הפשוט בישראל שהוא עבירה כגון שנשבע לשקר או לשוא או גזל וכיוצא בו אבל אם ראוהו עדים שעובר על דבר שקרוב העושה אותו להיות שוגג צריכין להזהירו ואח״כ יפסל כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכין להודיעו שמחלל שבת בזה מפני שרוב העם אין יודעין זה וכן אם ראוהו עושה מלאכה בי״ט או בשבת צריכין להודיעו שהיום שבת שמא שכח וכן המשחק בקוביא תמיד ומי שנעשה מוכס או גבאי שמוסיף לעצמו צריכין העדים להודיעו שהעושה דבר זה הוא פסול לעדות שרוב העם אינם יודעים דברים אלו וכל כיוצא בזה כללו של דבר כל עבירות שהדברים נראים לעדים שזה יודע שהוא רשע ועבר בזדון אף על פי שלא התרו בו ה״ז פסול ואינו לוקה: (כה) {לה} אין אדם נפסל בעבירה ע״פ עצמו הרי שבא לב״ד ואמר שגנב או גזל או לוה ברבית אף על פי שמשלם ע״פ עצמו אינו נפסל וכן אם אמר שאכל נבילה או שבעל בעילה האסורה לו אינו נפסל עד שיהיו שם עדים שאין אדם משים עצמו רשע: (כו) {לו} לוה שהעיד על המלוה שהלוה לו בריבית ויש עד אחד עמו מצטרפין לפוסלו אף על פי שעושה עצמו רשע שלוה ברבית פלגינן דיבוריה ומאמינין לו גבי מלוה ולא לגבי עצמו: (כז) {לז} כתב ה״ר יקר הנשבע להכחיש העד העד ואותו שנשבע לו מצטרפין להעיד עליו לפוסלו דלא חשיב כנוגע בדבר שכבר נשבע לו ונפטר ממנו:
{לח} וכן מי שהעיד על פלוני שרבעו בין לרצונו בין לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו:
{לט} וכן אם העיד פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להורגה:
{מ} פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להרגן שאין אדם קרוב אצל ממונו: (כח) {מא} כתב הרמב״ם ב׳ שהעידו באחד שהוא פסול באחת מן אלו העבירות ובאו שנים והעידו שחזר בו ועשה תשובה או שלקה הרי זה כשר אבל באו שנים והכחישום ואמרו לא עשה עבירה זו ולא נפסל הרי זה ספק פסול לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו ולא ידון עד שיודע שעשה תשובה. (כט) כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חזר לכשרותו אבל שאר פסולי עדות שהן מחמת ממון שחמסו או שגזלו אף על פי ששלמו צריכין תשובה והרי הם פסולים עד שיודע שחזרו בהם מדרכם הרעה ע״כ:
{מב} מאימתי חזרת מלוי רבית משיקרעו שטרותיהם ויחזרו בהם חזרה גמורה שאפילו לגוי לא ילוו עוד בריבית וצריך להחזיר כל מה שלקח בריבית כל אחד לבעליו ואם אינו יודע ממי לקח צריך לעשות בו צרכי רבים אם ירצה לעשות תשובה שלימה. (ל) מאימתי חזרת משחקי בקוביא משישברו כליהם ששוחקין בהם ויחזרו חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי. (לא) וכן מפריחי יונים משישברו כליהם העשוים לכך ויחזרו בהן חזרה גמורה ולא יעשו עוד אפילו בחנם. (לג) ומאימת חזרת מועלי בשבועות משבא לב״ד שאין מכירין אותו ואומר חשוד אני או יתחייב שבועה בממון חשוב בב״ד שאין מכירין אותו וישלם ולא ירצה לישבע. (לד) וחזרת טבח שיצתה טריפה מתחת ידו שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויכסה שחורים ויחזיר אבידה בממון חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו בממון חשוב (ומ״מ ש״ץ יוכל להיות). (לה) וחזרת עד זומם שהולך למקום שאין מכירין אותו ונותנין לו ממון חשוב להעיד שקר ואינו מקבל וכן כל כיוצא בזה. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

(א) {א} רשע פסול להעיד וכו׳ בפרק זה בורר (סנהדרין כז.) ובפ׳ מרובה (בבא קמא עב:) אמרינן עד זומם רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד כלומר מה שאמרה תורה אל תשת ידך עם רשע להיות עד ענינו אל תשת רשע עד:
(ב) {ב} ואפילו עד כשר וכו׳ בפרק שבועת העדות (שבועות ל:) מנין לעד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו ת״ל מדבר שקר תרחק כלומר אפילו שהעדות אמת משום שגורם לפסוק הדין ע״פ שנים ואין כאן אלא עד אחד שהפסול הרי הוא כמי שאינו ותמהני על רבינו אמאי לא מפיק לה ממדבר שקר תרחק כדמפיק לה תלמודא ולשון רבינו כלשון הרמב״ם פ״י מהלכות עדות וצ״ע:
וכתב הרמב״ם ואצ״ל עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו ויודע שהעד השני עמו עד שקר שאסור להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע ופשוט הוא מהטעם שכתבתי בסמוך שגורם לפסוק הדין ע״פ ע״א: (ג) {ג} איזהו רשע וכו׳ לשון הרמב״ם פ״י מהל׳ עדות איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע ואצ״ל מחוייב מיתת ב״ד שהוא פסול שנאמר אשר הוא רשע למות עכ״ל וחייבי כריתות בכלל חייבי מלקות הם:
ומה שכתב ל״ש אם עובר עבירות לתיאבון וכו׳ בפ׳ זה בורר (סנהדרין כז.) מומר אוכל נבילות לתיאבון דברי הכל פסול כלומר דכיון דמשום ממון קא עביד דהא שכיח בזול טפי מדהיתרא הו״ל כרשע דחמס ופסול לעדות להכעיס אביי אמר פסול דהו״ל רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן כלומר דכתיב להיות עד חמס רשע בדבר ממון בעינן ואסיקנא והלכתא כאביי וזו אחד מיע״ל קג״ם דהלכתא כותיה: (ד) {ד} היתה העבירה שעבר עליה וכו׳ בפרק זה בורר (שם) ובספ״ק דר״ה (כב.) מוכח בהדיא דאיכא פסולי עדות דאורייתא ופסולי עדות דרבנן וכתוב במישרים נ״ב ח״ד ויש מן הגאונים שכתבו שאם עבר עבירה של דבריהם שאינו פסול כלל כיון דליתא חימוד ממון ואם היא מן התורה ואין בה מלקות אינו פסול אלא מדרבנן עכ״ל ולשונם תמוה בעיני שאמרו כיון דליכא חימוד ממון דהא איפסיקא הלכתא כאביי דאמר לא בעינן רשע דחמס ועוד דאיזה חימוד איכא טפי באיסורי תורה מבאיסורי דרבנן ושוב מצאתי דבפרק איזהו נשך (בבא מציעא עב.) אהא דתניא שטר שיש בו רבית גובה את הקרן הקשו התוספות שהיאך זה יגבה בשטר שהעדים פסולים כיון שעוברים על לא תשימון עליו נשך. ואחד מהתירוצים שתירצו הוא דאיירי הכא ברבית דרבנן ולא מיפסלו באיסור דרבנן כיון שאין מרויחין כלום אע״פ שבעבירה דאורייתא היו נפסלים. ובמרדכי פרק זה בורר ופרק הגוזל קמא כתב גבי פסולי דרבנן בעו הכרזה דמי שהגביה ידו על חבירו נקרא רשע ופסול לעדות. ואם המגביה יד על חבירו אינו לוקה צ״ל דהעובר על לא תעשה שאין בו מלקות פסול מדרבנן ואף על פי שמדברי הרמב״ם ורבינו נראה שאינו פסול מדרבנן אלא העובר על דברי רבנן משמע דכ״ש הוא לעובר על ד״ת שאין בהם מלקות ומצאתי בספר העיטור שהעובר על דבר שאיסורו מדרבנן כגון גבינות עכו״ם או חילול י״ט שני וכיוצא אינו פסול לעדות אפילו מדבריהם ואיכא מ״ד פסול מדרבנן. ולא נ״ל דלא אשכחן פסולים דרבנן אלא בחשד ממון: (ה) {ה} קוברי המת וכו׳ בפרק זה בורר (סנהדרין כו:) הנהו קבוראי דקבור מיתא בי״ט ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשרינהו א״ל רב פפא והא רשעים אינון סברי מצוה קעבדי והא משמתינן להו ועבדי זימנא אחריתי אלמא במזיד קא עבדי סברי כפרה עבדי לן רבנן במה שמנדין אותן לכפר להם על מה שעשו מלאכה בי״ט ולעולם מצוה היא זו היא גירסת רי״ף וגירסת הספרים שמתינהו רב פפא ופסלינהו ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע ולהך גירסא הילכתא כרב הונא דעבד עובדא ואכשרינהו אבל לרי״ף דגריס סבר רב הונא הלכתא כרב פפא ומסתברא כגירסת הספרים דאין לפוסלו כיון שיכול למצוא להם טענה של זכות עכ״ל הרא״ש. כתוב במישרים נ״ב ח״ד קוברי מת בי״ט ראשון פסולים לעדות מדרבנן וי״א שכשרים וראשון עיקר עכ״ל.
ויש לתמוה עליו למה פסק הפך דעת הרא״ש ועוד שכתב פסולים מדרבנן ואי פסולי מדאורייתא הוא דפסילי לדידן דבקיאינן בקיבועא דירחא. ובענין דעת הרי״ף איפשר לומר דאיהו נמי סבר דהלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאף ע״ג דרב פפא עבד עובדא כיון דאותביה רב הונא ואוקמיה הלכתא כרב הונא והא דקאמר סבר רב הונא לאו למימרא דס״ל הכי והדר ביה דאדרבא חזינן דאיהו אותביה לרב פפא ואוקמיה הילכך ע״כ לפרושי דה״ק סבר רב הונא לאכשורינהו וקי״ל הכי דדוגמת זה אשכחן בתלמודא דקאמר סברוה וקי״ל הכי וכן נראה מדברי הגהות מרדכי דסוף כתובות שכתבו דאין אדם נעשה גזלן ליפסל לעדות ולשבועה אלא בממון שאין לו טענה כלל. ודברי הרמב״ם פי״ב מהלכות עדות נוטים לומר שהם כשרים כמו שכתבתי בביאורי וכן מוכיח ממה שכתב בפרק ב׳ מהלכות טוען אם אמר איני חייב לך אפילו הוציא עליו שטר בעדים שלוה אינו חשוד שמה שאמר איני חייב לך כלומר פרעתיך. וכן כתב הריב״ש בסימן י״א שכך הוא דעת הרמב״ם לפסוק כרב הונא בריה דרב יהושע:
כתב הריב״ש בסימן שי״א על ראובן שנשבע לפרוע לפלוני כך וכך דינרים ליום פלוני ובהגיע זמן הפרעון מסרם ראובן ביד דיין העיר וטענו בעדו שאינו עבריין דלביה אנסיה דסבר דנתינה ליד הדיין הוי נתינה כהנהו שכתב הרמב״ם בפי״ב מהלכות עדות יש לבעל דין לחלוק ולומר דלא דמי להנהו שאין לתלות בלביה אנסיה אלא במה שרוב העולם טועים כהא דאמרינן בפ״ק דמציעא (ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומיהו ההוא דהנהו קבוראי בפרק ז״ב אין נראה שרוב העולם יטעו בזה אלא שכיון שאיפשר לתלות תולין כמו שכתב גם הרמב״ם שאם עשה מעשה בשבת צריך להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא ואע״פ שאין רוב העולם טועים בזה אבל כיון שהשכחה מצויה איפשר שזה שוכח הוא ומההיא דהנהו קבוראי וכן מההיא דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו יצא להרמב״ם הדין ההוא שכתב בראש הפרק ההוא עכ״ל:
בתשובת הרשב״א נמצא שחשוד על השבועה ואפילו שבועת שוא אין מוסרין לו שבועה לעולם ושכנגדו נשבע ונוטל ואם חשוד על שבועת ממון אף לעדות פסול דתניא בפרק זה בורר אל תשת חמס עד אלו הגזלנין ומועלין בשבועות ואוקימנא בשבועות ממון דהוי רשע דחמס עכ״ל ויש לתמוה על מ״ש דלפוסלו לעדות בעינן שיהא רשע דחמס דהיינו לרבא אבל לאביי כל רשע פסול אפילו דלאו חמס וקי״ל כאביי כמו שנתבאר בסמוך:
וכתב עוד שם ואם יצא עליו קלא דלא פסיק אין חוששין לו ואין מוסרין לו שבועה ואין מוציאין ממון בעדותו דאין מוציאין ממון אלא בעדות ברורה ואע״פ שבחזקת כשר היה ואין פוסלין אותו בקלא דעלמא מ״מ מיחש חיישינן ליה ואפילו איתתא מפקינן מנטען בדבר מכוער וקלא דלא פסיק כ״ש זה שאין מוסרין לו שבועה וכ״ש דלא מפקינן ממונא אפומיה דהא תניא שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו ב׳ ואמרו אנוסים היו וכו׳ ואקשינן עלה ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו אלמא לאפוקי ממונא אפומייהו לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה ולא אמרינן קלא דלא פסיק וכו׳ אלא בדליכא אויבים וכו׳ כדאיתא בפ״ב דיבמות (כה.):
ומי שהיה עובר על החרם שאמרת כבר הורגלו שאומרים בכלל החרם משביעין אנו ומחרימים וכיון שכן ה״ז כחרם ושבוע׳ ולפיכך העובר על גזירת צבור שגוזרין בחרם חשוד כעובר על השבועה ועוד שהם מסיימין בו וכל העובר ארור הוא וארור בו שבועה כדאיתא בשלהי שבועת העדות (לו.):
מי שמסרב ליכנס לתקנת הקהל כדי שלא לפרוע הקנס אין זה כמו עד דחמס שיהא פסול לעדות אף ע״ג דחשוב רשע דחמס עכ״ל מהרי״ק שורש קכ״ו: (ו) {ו} העובר על השבועה וכו׳ ברייתא פרק זה בורר (סנהדרין כז.) אל תשת רשע עד אלו הגזלנין ומועלין בשבועות וכתב רבינו אחד שבועת שוא וכו׳ משום דתנן בפרק כל הנשבעין (שבועות מד:) גבי שכנגדו חשוד על השבועה אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפי׳ שבועת שוא ופריך (שם מו:) וניתני נמי שבועת ביטוי ומשני כי קתני שבועה דכי קמישתבע לשיקרא קמישתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר בקושטא קמישתבע לא קתני ופרש״י אבל שבועת ביטוי. דלהבא כי מישתבע איכא למימר בקושטא קמישתבע שבדעתו לקיימה ואפי׳ עבר עליה שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על השבועה שעבר להוציא שקר מפיו וכתב הר״ן שזה דעת ר״ח וכ״כ הרא״ש בפרק השולח והמרדכי בהנשבעים בשם ר״י וגם המרדכי בפ׳ השולח כתב כן בשם התוס׳ וכתבו התוס׳ בפ׳ כל הנשבעים אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר בקושטא קמישתבע לא קתני מכאן רצו לדקדק דמי שעבר על החרם לא יפסל לשבועה כיון דבשעת קבלת החרם איכא למימר בקושטא קמישתבע. ואמר ר״ת דפסול הוא והכא לא קאמר אלא דלא קתני כלומר דלא קמיירי במידי דקושטא קמישתבע וראיה מפרק הכותב (כתובות פה.) דאמר ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא א״ל בת רב חסדא ידענא בההיא איתתא דחשודה אשבועה ובה״ג גרס ידענא בההיא איתתא דמפקא שם שמים לבטלה. ופירשו שנשבעת ואינה מקיימת כגון שלא תאכל ואוכלת הפכה רבא אשכנגדה אע״ג דאיכא למימר בקושטא מישתבע חשיב לה חשודה עד כאן לשון התוס׳. והמרדכי כתב פרק כל הנשבעין שראבי״ה וריב״א ס״ל כרש״י. ושוב מצאתי בתוס׳ מור״ם שפסק כר״ת. ותמהני על הגהות ובפרק הנזכר שכתבו לפיכך אדם שעבר על חרמות שלנו חשוד על השבועה וכן פר״י וזה הפך מה שכתבו הפוסקים בשם ר״י ובמישרים ח״ד נ״ב כתב שדעת הרי״ף כרש״י וכן כתב רבינו סימן צ״ב והרא״ש פרק הנשבעין שכן דעת הרי״ף ולא ידעתי היכן כתב כן וכתב רבינו בסימן הנזכר שדעת הרמב״ם כדעת רש״י ובפ״ב מהלכות טוען נראה מדברי הרמב״ם להפך אלא שדעתו כדעת ר״ת וכן כתב הריב״ש בסימן שד״מ שדעת הרמב״ם כר״ת ונראים דבריהם עכ״ל וכתב שם הרב המגיד שכן דעת רבינו האי ושדעת הרמב״ן והרשב״א כדעת רש״י ז״ל מ״מ רבינו סתם דבריו כדעת ר״ת ורבינו האי לפי שהרא״ש סובר כן כמבואר בדברי רבינו סי׳ צ״ב:
כתב הריב״ש סי׳ שי״א שהרמב״ן והרבה מן האחרונים מסכימין לדעת רש״י. ול״נ להכריע דנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה אבל נשבע לאכול או לפרוע ולא עשה כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול לעדות ולשבועה והא דלא קתני שבועת ביטוי במתני׳ להבא בשלא אכל ואכל משום דלא פסיקא ליה בכל שבועת ביטוי להבא וכ״נ דעת הרמב״ם שכ׳ בפ״ב מהל׳ טוען שכל הפסול לעדות משום עבירה הרי הוא חשוד על השבועה ובפ״י מהלכות עדות כתב איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול לעדות שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע עכ״ל:
עיין בתשובת הריב״ש שכתבתי בסוף סי׳ ע״ה:
כתב הריב״ש בסי׳ ק״ח על שהטילו חרם הקהל על מי שיודע מממון פלוני שיבא ויגיד ואשה אחת עברה עליו וז״ל והחרם שהחרימו הקהל הרי הוא כשבועה להבא וגרע מיניה שהרי לא יצא שבועה מפיה כלל עכ״ל:
וכתב עוד בסי׳ תקט״ו אפילו לדעת האומר דהוי חשוד משום שבועת ביטוי להבא י״ל כי מי שלא פרע החוב שנשבע לפרעו לא הוי חשוד דשמא לא היו בידו המעות בזמן הפרעון והוי אנוס אא״כ אתו סהדי דההיא שעתא הוו זוזי ברשותיה דהכי אמרינן בפ״ק דמציעא (ה.) גבי כופר בפקדון אלא היכא דאתו סהדי דההיא שעתא הוו גביה וכ״כ הרשב״א בתשובה ח״א סי׳ אלף י״ח ודבר זה אין ראוי לאומרו בפני עמי הארץ עכ״ל:
כתב ה״ר יהודה בן הרא״ש בתשובה אם היתה השבועה כתובה בשטר ולא היה כתוב בו שלא יוכל לטעון שפרע והיה אומר שקיים שבועתו ופרע אע״פ שלא היינו יכולים לפסלו מחמת השבועה דשמא פרע מ״מ צריך לפרוע השטר:
כתב הריב״ש בסימן רס״ו על מי שהשביעוהו עובדי כוכבים אם היה בידו דבר מהגניבה ההוא ונשבע שלא היה בידו דבר ואחר כך יצאו מתחת ידו תכשיטים מהגניבה ההיא אין זה מספיק לפסלו כ״א נשבע לשקר היה מתוך האונס ומאימתם פן יענישוהו בחוקותיהם שהמסכים והיועץ נענש כמו העושה ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש עכ״ל:
כתב הרשב״א בתשובה על אחד שהעידו עליו שעבר על שבועתו וטוען שוגג הייתי אינו נאמן להכשיר עצמו למסור לו שבועה שאם כן אין לך חשוד אפילו בשבועת העדות דיכול הוא לטעון שכחתי וסבור שכן היה וכדאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות לג.) עדים זוממים ממונא משלמי מילקא לא לקו משום דלאו בני התראה נינהו אמר רבא תדע ניתרי בהו מעיקרא אמרי אשתליין עכ״ל:
כתוב בתשובת הר״מ אם העידו עליו שעבר על החרם נפסל אפילו לדברי המפרשים שבועת ביטוי לא קתני דמיפסל בהכי מ״מ איפסיל לכיוצא בה לשאר חרמות דלהבא ואפילו אם יאמר אשבע לשעבר לא שבקינן ליה דסמכינן אה״ג ור״ח ור״ת ואפילו לעדות מיפסל מההיא שעתא ואף ע״ג דלא אסהידו עליה לפסלו אלא השתא כאביי דאמר (ב״ק עב.) למפרע הוא נפסל עכ״ל:
הכופר בפקדון או במלוה ובאו עדים והכחישוהו אם הוא פסול לעדות כתב רבינו בסי׳ צ״ב:
דין מי שהיה עובר על חרם הקהל אם הוא פסול לעדות עיין בתשובת הריב״ש סי׳ רס״ו:
אם נשבע לאחד או לשנים אם יכולים להעיד עליו שנשבע להעיד לשקר ולפוסלו לעדות ולשבועה נתבאר בסוף סי׳ זה: (ח) {ח} הבא על ערוה וכו׳ פ׳ ז״ב (סנהדרין כו:) אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת מ׳ בכתפיה וכשר וכתב הרא״ש פר״ת שבא על הערוה וכן מוכח מתוך רש״י שפי׳ ארבעין בכתפיה וכשר חייב מלקות הוא אע״פ שאין בו התראה דאמר מר מלקין על לא טובה השמועה ולא דמי לאוכל נבלות שפסול דהתם אין יצרו תוקפו כמו בערוה והא דאמר בפ״ק (ט:) פלוני רבעו לרצונו רשע ופסול לעדות התם אין יצרו תוקפו כ״כ א״נ לההוא מילתא דוקא מיפסיל כדאמרינן (בכורות ל.) החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אבל לעדות אחרת כשר וכן משמע מתוך דברי רי״ף דגריס אמר רב ששת מ׳ בכתפיה וכשר א״ל התם יצרו תוקפו ולישנא דחשוד לא משמע לפרושי הכי דהול״ל הבא על הערוה ועוד דדוחק הוא לחלק בעריות ולומר דבמשכב זכור אין יצרו תוקפו כ״כ וגם לישנא דרשע משמע שפסול לכל עדות ונראה לפרש החשוד על העריות שהוא רגיל וגס בעריות ומתייחד עמהם וסנו שומעניה ומ׳ בכתפיה דמלקין על הייחוד של כל העריות חוץ מא״א ומלקין על לא טובה השמועה קלא דלא פסיק כשהמון עם מעבירין עליו קול עכ״ל הרא״ש:
וכ׳ נ״י שדעת הר״ז כדעת הרא״ש ובמישרים נ״ב ח״ב הסכים לדברי הרא״ש אפי׳ חשוד בקלא דלא פסיק כשר לעדות חוץ מלעדות אשה ואמרינן תו בגמרא אמר רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה שפסול אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה לית לן בה פשיטא מהו דתימא הא עדיפא ליה דכתיב מים גנובים ימתקו קמ״ל דבכמה דקיימא הכי שכיחא ליה ופרש״י לאפוקה. לומר מת בעלה או גירשה דניחא ליה לשווייה פנויה דתיהוי שכיחא ליה: לעיולה. לומר פלוני קידשה: הא עדיפא ליה. דתיהוי אסיר׳ עליה ולא תיהוי שכיחא ליה: דכתיב מים גנובים ימתקו. ושקורי משקר.
אבל הרי״ף גורס אמר רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה שפסול בין לאפוקה בין לעיולה וכן היא גי׳ הרא״ש. ולענין פסק הלכה כתב הרי״ף בשם גאון דהלכה כרב ששת דהלכתא כוותיה באיסורי ונראה שזה היה דעת הרמב״ם שסתם דבריו פי״ב מהלכות עדות כל הנפסל בעבירה וכולי ולא חילק בין חשוד על העריות לשאר פסולין:
[בדק הבית: ומשמע דמפרש כפי׳ ר״ת דחשוד על העריות היינו שבא על הערוה ולא כפירוש הרא״ש ז״ל ע״ש:]
אבל הרא״ש כתב דהלכה כרב נחמן דלא נחלק רב ששת עליו בהדיא אלא כמתמיה על דבריו מ׳ בכתפיה וכשר מכשרת ליה ואין תימה כל כך דלא מלקין ליה אלא על לא טובה השמועה וגם מדשקלו וטרו רבא ורבינא ורב פפא במילתא דרב נחמן סברי כוותיה ועוד פסול לעדות טפי דמי לדינא מלאיסורא עכ״ל הרא״ש ולענין דינא לכ״ע אם העידו עליו ב׳ עדים שבא על הערוה אע״פ שלא התרו בו פסול לכל עדות דאי להרי״ף שפי׳ החשוד על העריות הבא על הערוה הרי פסק בהדיא כרב ששת דפסל ואי לרש״י הרי הוא ז״ל כתב כשר לעדות דבעינן רשע דחמס וכיון דקי״ל דלא בעינן רשע דחמס כמו שנתבאר בסימן זה ממילא אידחי רב נחמן וקי״ל כרב ששת דפסל וברגיל בעריות וקול יוצא עליו וכו׳ להרי״ף ורש״י כשר הוא לשאר עדיות שהרי לא הזכירוהו בגמ׳ ולהרא״ש כיון דפסק כרב נחמן נמי כשר הוא ולענין עדות אשה לכ״ע נמי מיפסיל למאן דפסק כרבי מאיר דסבר שהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אבל בהא איכא לספוקי אי מיפסיל דוקא לאפוקי או אפילו לעיולי כפי חילוף הגירסאות שכתבתי.
וכתב המרדכי בשם הגאונים דבועל ארוסתו בלא כתובה ובועלי עכו״ם או נדות פסולין להעיד עכ״ל ובועל ארוסתו נראה דמדרבנן הוא דמפסיל אא״כ היא נדה:
כתב הרשב״א כל שהכיר שמעון בנזק שעושה לו ראובן בפתיחת אותו פתח ובא וסייע עמו בודאי מחלו ואע״ג דבירושלמי משמע דאפילו דמושיט לו צרורות מצי א״ל משטה הוינא בך אנו אין לנו אלא כגמרתינו ואם שמא עבר שמעון ונשבע שלא רצה בפתיחתו לא טוב עשה אבל לחייבו על השבועה כעבריין אינו נראה שאלו הדברים הם מסורין ללב שאפשר שהאמת אמר שלא סייעו ע״ד מחילה אלא רצה לשחק בו שיבנה בימים ויפתח ויחזור ויסתום: (י) {י} טבח שנמצא אחריו נבילה וכו׳ בפרק ז״ב (סנהדרין כה.) ההוא טבחא דנפק טריפה מתותי ידיה שמתיה רב נחמן ועבריה:
(יא) {יא} ל׳ הרמב״ם טבח שבודק וכו׳ יראה מלשונו שהבודק לאחר אינו נפסל אם יצאה טריפה מתחת ידו מאחר שרבינו מפרש כן בדברי הרמב״ם לא ידעתי למה לא כתב כן בשם הרא״ש שגם הוא ס״ל דההוא טבחא דנפק טריפה מתותי ידיה ביש לו בה הנאת ממון היא שכך כתב בפרק זה בורר ובשאר כל ממון אם בא לידו באיסור ורוצה לעשות תשובה צריך להוציא הממון מתחת ידו כדחזינן לעיל גבי חשוד על הטריפה דאין מקבלין תשובתו עד שיתברר ע״י ממון אחר ששב בתשובה שלימה כ״ש שאותו ממון של איסור צריך להוציא מתחת ידו עכ״ל הרי בהדיא דס״ל דחשוד על הטריפה ביש לו בה הנאת ממון עסקינן אבל דעת הרמב״ם נראה שאינו כמו שחשב רבינו אלא כל מי שיצא טריפה מתחת ידו ל״ש בודק לעצמו ל״ש בודק לאחרים נפסל הוא ולא נשתנה דינא אלא שהבודק לעצמו כיון שיש לו בה הנאת ממון אע״פ שעשה תשובה לא מתכשר עד שילך למקום שאין מכירין אותו וכו׳ כמבואר בסוף סימן זה והבודק לאחרים כיון שאין לו בה הנאת ממון לא בעי כולי האי אלא בתשובה מתכשר אבל תשובה מיהא בעי וחילוק בין עובר במידי דאית ביה דררא דממונא לעובר במידי דלית ביה דררא דממונא כתבו רבי׳ בסוף סימן זה בשם הרמב״ם ובביאורי להרמב״ם הארכתי יותר ומיהו אפשר דטבח שיצא טריפה מתחת ידו אם אין לו בה הנאת ממון לא מיפסל דכיון דאין לו בה הנאה לא חשדינן ליה במזיד אלא בשוגג:
[בדק הבית: אבל כתב דאי אמר שוגג הייתי אינה טענה דא״כ פושע הוא:] (יב) {יב} גנב וגזלן וכו׳ פ׳ זה בורר (שם) תאנא הוסיפו עליהם הגזלנין ופריך גזלן דאורייתא הוא ומוקי לה בגזלן דרבנן וכתב רבינו והיינו רשע דקרא כלומר שאף ע״פ שאין חייבין מלקות משום דבני תשלומין נינהו כיון דחשוד אממונא אתי לאסהודי שיקרא וגנב וגזלן חדא מילתא הוא שלוקחים ממון חביריהם שלא כדין וז״ש הרמב״ם ועוד יש שם רשעים שהם פסולים לעדות אף ע״פ שהם בני תשלומין ואינן בני מלקות הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולים שנאמר כי יקום עד חמס באיש כגון הגנבים וכו׳:
כתב הריב״ש בסימן רס״ו ולא נפסל אלא הגנב עצמו לא המקבל ממנו ולא אפילו החולק עמו:
[בדק הבית: כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ג מהלכות גזילה החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות ב״ד ה״ז גזלן אף על פי שהוא חייב לו ואצ״ל אם נכנס בתוך בית חבירו שהוא גזלן עכ״ל ומשמע לי שאינו נפסל לעדות בכך משום דלא משמע לאינשי דהוי גזלן בהכי וכדאמרינן בריש מציעא (ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו:] (יג) {יג} עד זומם וכו׳ שם ובפרק מרובה (בבא קמא עב:) עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל דבעידנא דאסהיד רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל ואסיקנא והלכתא כאביי וזו היא עי״ן דיע״ל קג״ם: (יד) {יד} ומה שכתב ואם הוא עדות בשטר וכו׳ עד משעה שהוחזק השטר בב״ד כך כתב הרי״ף פרק מרובה והרמב״ם פי״ט מהל׳ עדות. ועיין במישרים נ״ב ח״ז וכתב הר״ן בספ״ב דכתובות שהר״ז חולק על זה שכתב דבעדות ע״פ איכא הזמה אבל לא בעדות בשטר לעולם:
וכתב רבינו בסימן מ״ג שאם אמרו בזמנו כתבנוהו והוזמו אם יש עדים שיודעים באיזה יום חתמוהו או שראו השטר ביום פלוני חתום בחתימת ידם כיון שהוזמו נפסלו למפרע מיום שנודע שחתמו:
עדים שכתבו שטר מוקדם אם הם פסולין עיין בתוס׳ והרא״ש פ׳ איזהו נשך (בבא מציעא עב:) ובהר״ן פ״ב דכתובות. ומגיד משנה פכ״ג מה׳ מלוה:
כתב הריב״ש בסימן רס״ו איני רואה מעדותן של אלו העדים שום הוכחה שעבר בונפיל על החרם קודם שהעיד בעדות הקידושין אלא שאמרו סתם שעבר על החרם ולא ביארו באיזה זמן ואם כן אינו נפסל אלא משעה שהעידו עליו בב״ד דמוקמינן גברא אחזקתיה עכ״ל:
(טו) {טו} כתב הרמב״ם אע״פ שהחזירו וכו׳ דברי הרמב״ם פ״י מהלכות עדות ואפשר שר״ל וכו׳ דבר זה פשוט ולא היה צריך הרמב״ם להזכירו אבל נ״ל דאפילו החזיר ברצונו קאמר ונפקא ליה מדאמר מאימתי חזרת מלוי ברבית וכמו שיתבאר בסימן זה ומשמע דכשהחזיר ממון האיסור ברצונו עסקינן ואפ״ה לא מתכשרי כיון שחטאו במילתא דממון עד שיעשו תשובה: (טז) {טז} המלוה ברבית וכו׳ פרק זה בורר (סנהדרין כה.) אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות והא אנן תנן המלוה ברבית מלוה הבאה ברבית כלומר ואחד מלוה ואחד לוה שגם הלוה מחמת חימוד ממון שהוא צריך למעות לעשות בהם צרכיו הוא עובר על לאו דלא תשיך:
וכתב הרא״ש והערב והעדים נסתפק בהן ר״י וכו׳ וגם המרדכי בשם רבי יואל הלוי הכשיר העדים ובפרק המניח (בבא קמא ל:) אהא דאמר שטר שיש בו רבית גובה את הקרן כתבו התוס׳ וק׳ לר״י למה השטר כשר כיון שהעדים עוברין על לא תשימון וי״ל דלא תשימון עליו נשך לאינשי במלוה ולוה וערב משמע להו ובפרק איזהו נשך (בבא מציעא עב.) הקשו כן ותירצו דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים ולא הזכירו ערב א״נ כגון שיש עדים שהיו אנוסים מחמת נפשות א״נ הב״ע ברבית דרבנן ולא מיפסלו ברבית דרבנן כיון שאין מרויחין אע״ג דבעבירה דאורייתא היו נפסלין והרא״ש בפרק המניח אחר שכתב תירוץ ראשון וג׳ כתב מצאתי בשם הגאונים וכו׳ והיינו סייעתא לתירוץ דלא תשימון לאינשי למלוה ולוה משמע להו ולא לערב ועדים ורבינו בסימן נ״ב כתב דשטר שיש בו רבית מפורש גובה בו קרן אפילו ממשעבדי משמע דס״ל דעדים כשרים הם וכתב במישרים נ״ב ח״ד שכתב הרמב״ם פ״ד מהלכות מלוה ולוה שהערב והעדים והסופר עוברים על לא תשימון עליו נשך ונראה מדבריו שפסולין עכ״ל ואני אומר שזה לשון המשנה בפרק איזהו נשך ועוד מונה שם לאוין אחרים שעוברין עליהן ומה מדייק מלשון הרמב״ם יותר מלשון המשנה ועכ״ז אין משם ראיה שהן פסולין שאף על פי שעוברין בלא תשימון כיון דלאו בני מלקות נינהו וג״כ לא נטלו ממון כדי להעיד לא מיפסלי וכן כתב הרמב״ם בפירוש שמי שעבר עבירה שחייב עליה מלקות או מיתת בית דין הוא שנקרא רשע הא לאו הכי לא אא״כ הוא עד דחמס כמ״ש באותו פרק ועוד יש שם רשעים וכו׳ וכמ״ש בסמוך ודין שטר שיש בו רבית כתבו רבינו סימן נ״ב. ונ״י כתב שיטה אחרת בדין זה שהוא מפרש מלוה הבאה ברבית קתני ומשום לוה איצטריכא ליה למיתני דלא מיפסל אלא מדרבנן דאף ע״ג דעבר אדאורייתא לא פסול מדאורייתא דלא משמע לאינשי איסורא אלא למלוה דאית ליה רווחא אבל ללוה דמפסיד לא ומלוה ברבית דרבנן פסול אבל לא לוה דאבק רבית ליכא איסורא אלא למאן דשקיל ליה לא למאן דיהיב כדמשמע באיזהו נשך גבי בני רב עיליש עכ״ד ומכלל דבריו למדנו שדעתו דערב ועדים כיון שלא נהנו כלום לא מיפסלי:
כתב המרדכי פרק קמא דמציעא שפסק ר׳ מאיר שהאפוטרופוס שהלוה ברבית קצוצה מעות של יתומים אם יש עדים בדבר האפוטרופוס פסול לעדות ולשבועה עד שיחזור חזרה גמורה דאפילו לעכו״ם לא יוזיף ברבית כדאיתא בפ׳ זה בורר אף לפי מה דפירש ר״י בשמעתין והשטר שיש בו רבית העדים כשרים דלא תשימון לאינשי בלוה ומלוה משמע להו אבל האפוטרופוס אין להכשירו דהא איהו אוזפיה ועיקר שימה הוא איהו דקא עבד אמנם אם אין עדים אלא שהודה מפי עצמו כשר דאין אדם משים עצמו רשע עכ״ל ומ״ש ברבית קצוצה הוא משום דס״ל כתוס׳ דפרק המניח שכתבתי דכל היכא שאינו מרויח הוא כלום לא מיפסיל ברבית דרבנן. ואיפשר דמשום דמעות יתומים מותר להלוותן באבק רבית וזו נ״ל עיקר:
ובתשובת מהרי״ל סימן ל״ז מצאתי שעכשיו שנתפשט המנהג להלוות מעות יתומים אפילו ברבית קצוצה אף על פי דשלא כדין עבדי מ״מ אין לפסול האפוטרופוס שהלוה מעות היתומים ברבית משום דכיון דקא עביד כמנהג וקא סבר מצוה עבידנא להרויח היתום לא מיפסיל וכעובדא דהנהו קבוראי:
[בדק הבית: ונ״ל דאפי׳ לדידן שלא נתפשט המנהג הזה לא נפסל משום דסבר מצוה קא עבידנא:]
והרשב״א כתב בתשובה כל שהוא מלוה מעות של עכו״ם ברבית קצוצה אינו נפסל בכך וכן אפילו היה אפוטרופוס על היתומים והלוה מעות היתומים ברבית קצוצה אינו נפסל בכך וכתב עוד שאפילו עד החתום בשטר שמת והעידו עליו שהלוה לישראל ברבית קצוצה כל שהדבר מפורסם שהוא אפוטרופוס או סנטר של עכו״ם תולין דשל עכו״ם הלוה ברבית וכן כשהוא אפוטרופא ליתומים תולין בשל יתומים והשטר שהוא חתום בו כשר אבל באינו מפורסם אין תולין מעשה גזילה או ריבית שנעשה בעדים בהיתר עד שיתברר וכההוא דאמרינן (סנהדרין שם) לדידי אוזיף ברביתא ולא תליא ריבית בעכו״ם או יתומים וכן בגזילה כשקרא עליו ערעור דגזלנות אין תולין אותו במלוה ישנה או דילמא דידיה חטף ע״כ לשונו:
והריב״ש כתב בתשובה סי׳ תי״ג שאם העידו על אדם מוחזק בכשרות שהלוה בריבית שתולים לומר שהלוה בדרך שאין בו איסור או שהיה טועה וסבור שאין איסור בדרך ההוא וע״ש: (יח) {יח} {יט} והעובר על גזל של דבריהם וכו׳ בפרק זה בורר (שם) תאנא הוסיפו עליהם הגזלנין והחמסנין ופריך גזלן דאורייתא הוא ומוקי לה בגזלן דרבנן ומדפרכינן הכי בגזלן ולא בחמסן משמע דמדרבנן הוא דמיפסיל ואע״ג דבפ״ק דמציעא (ה:) אמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמשמע דלאינשי משמע אבל קושטא לאו הכי הוי כתבו התוספות די״ל דמשמע להו דקאמר ר״ל נמי דכן הוא האמת.
ומה שכתב רבינו דחמסן יהיב דמי הכי משמע שם בפרק זה בורר ובהדיא אמרינן (ב״ק סב.) חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי וכתב במישרים נ״ב ח״ד ויש מי שכתב דחמסן פסול דאורייתא כיון שלוקח באונס וראשון עיקר עכ״ל ולא ידעתי היאך יוכל ליישב בעל סברא זו הא דתאנא הוסיפו עליהם החמסנין והגזלנין דהא משמע בהדיא דמדרבנן מיפסיל וכתבו התוספות בריש מציע׳ דחמסן מיפסל מדרבנן וה״מ כשחצוף לחטוף מיד ליד בידיעת הבעלים אבל היכא דלא מחציף אלא מעלים חמסנותו ואומר שנאבדה לו לא פסול ודע שדעת הרמב״ם כדעת רבינו כדמשמע בסוף דבריו בפ״י מה׳ עדות ואע״פ שבתחל׳ גבי פסולי דאורייתא כתב כגון הגנבים והחמסנין הרצון בו הגזלנין אלא דנקיט לישנא דקרא או שהנסחא משובשת וצריך לגרוס כגון הגנבים והגזלנין וסוף לשונו מוכיח שכתב אע״פ שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל:
[בדק הבית: ומ״ש כגון גוזלי מציאות חרש ושוטה וקטן בפרק הניזקין:]
מי שמשכנו אצלו משכון ספר ונשתמש בו אם נפסל לעדות ולשבועה עיין במרדכי פ״ב דמציעא: (כ) {כ} אריס שגונב וכו׳ שם (כו.) אמר ר״נ גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב ה״מ באריסא ודבר מועט ובדבר שנגמרה מלאכתו איכריה דרב זביד חד גנב קבא דשערי ופסליה וחד גנב קיבורא דאהיני ופסליה ופרש״י ניסן. זמן קציר: תשרי. זמן בציר ואסיף: באריסא דטרח בה. מורה היתר לעצמו ליטול דבר מועט יותר על חלקו מפני טרחו: ודבר שנגמרה מלאכתו. דמשוי נפשיה כפועל ומורה בה היתרא וסבר לא קפיד. איכר לאו היינו אריס ואינו חולק בפירות עכ״ל זו היא גירסת ספרינו והיא גירסת הרא״ש וכן גירסת העיטור וגירסת סמ״ג אבל הרי״ף גורס ובדבר שלא נגמרה מלאכתו וכ״כ הרמב״ם פ״י מהלכות עדות נראה דס״ל דכל זמן שלא נגמרה מלאכתו מורה ואמר כיון שאני עושה במלאכה מותר אני ליקח דבר מועט אבל כל שנגמר׳ מלאכתו אינו מורה אלא דרך גניבה הוא נוטל: (כב) {כב} {כג} {כד} הרועים אחד רועה וכו׳ גם זה שם הוסיפו עליהם הרועים והגבאים והמוכסים רועים מעיקרא סבור אקראי בעלמא כיון דחזו דקא מכווני ושדו לכתחלה גזרו בהו רבנן הגבאין והמוכסים מעיקרא סבור מאי דקיץ להו קא שקלי כיון דחזו דקא שקלי יתירא פסלינהו אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה גסה ואחד רועה בהמה דקה אמר רב יהודה סתם רועה פסול סתם גבאי כשר ובפ״ק דמציעא (ה.) אוקימנא להא דאמר רב יהודה סתם רועה פסול ברועה בהמות דידיה אבל ברועה בהמות דעלמא סתמיה כשר דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והכתיב ולפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו וכן כתבו הרי״ף והרא״ש ובמישרים נ״ב ח״ד ופירש רש״י גבאין. ממונים שהעמידו מלך העכו״ם לגבות מס ומנת המלך וכרגא וארנונא מישראל חביריהם: סתם רועה. דאכתי לא חזינן דעיילי בהמותיו בשדות אחרות: סתם גבאי כשר. עד דשמעינן ביה דשקיל יתירתא.
וכתבו התוס׳ סתם גבאי כשר פירש הקונדריס והא דהוסיפו הגבאין והמוכסנין כדחזינן דשקלי יתירא. וקא אתי לאשמועינן דאע״ג שהחזירו הגבאי והמוכס פסול דלא ידע למאן נהדר ועוד דכיון דעדיין הם עוסקין בגבאות חשודים לחזור לקלקולם עכ״ל וכתוב בהגהת אשירי ופר״ח דהני מוכסין לאו משום דשקלי טפי ממאי דקיץ להו פסילי דאם כן היינו גבאין אלא משום דבזמן שהמלכות מטיל מס כך וכך ליקח מן היהודים כפי ממונם ורוב מוכסים שנושאין פנים למקצתם ומקילים ומכבידים על מקצתם יותר מן הראוי נמצאו גזלנין לפיכך פסלינהו רבנן. הילכך צריכין ליזהר ראשי הקהל כשמשימים מס מאומד הדעת על כל אחד ואחד לפי ממונו שלא יחניפו לאוהב ולא יכבידו לשונא כדי שלא יפסלו לעדות ולשבועה מא״ז ע״כ ומשמע לי דגבאי היינו גובה מנת המלך ושכרו קצוב וידוע ולפיכך סתמו כשר עד שיודע שלוקח יותר ומוכס היינו שקונה מנת המלך בכך וכך לשנה והוא גובה לעצמו חשוד ליקח יותר ממה שצוה המלך ליטול וה״נ אמרינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות לט.) אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסים ואילו משפחה שיש בה גבאי לא קתני ולפיכך כשאמר רב יהודה סתם גבאי כשר לא אמרינן דה״ה למוכס אלא דוקא גבאי אבל מוכס סתמו פסול כנ״ל להעמיד דברי רבינו והרמב״ם בפ״י מהלכות עדות ובמישרים נ״ב ח״ד שכתבו דסתם מוכס פסול דע דבגמרא פרכינן אהא דאמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה גסה ואחד רועה בהמה דקה והאמר רבא רועה בהמה דקה בארץ ישראל פסולים בח״ל כשרים רועה בהמה גסה אפילו בא״י כשרים ומתרץ ההיא במגדלי איתמר ופרש״י בא״י חמיר טפי משום יישוב א״י: מגדלי איתמר. שמגדלים אותם בבתיהם ואפ״ה בא״י פסולים מגדלי בהמה דקה דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות אבל גסה לא משתמטא ואיפשר לנטרה אבל רועה שמרעו בחוץ באפר של יישוב אפילו בהמה גסה פסול שנכנסה בשדה של אחרים עכ״ל הרי דמגדלי בהמה דקה בא״י פסולים וכן פסק הרמב״ם בפ״י ותמהני על הרי״ף והרא״ש ורבינו במה שלא הזכירוהו ואיפשר שמפני שהיו רחוקים מא״י היה אצלם כדבר בלתי נוהג ומטעם זה השמוטו:
[בדק הבית: האידנא דליכא לישראל שדות בא״י נ״ל דמגדלי בהמה דקה בא״י נמי כשירים:]
פיסול סוחרי שביעית ותשובתם הוזכר בגמרא פרק זה בורר (סנהדרין כה.) והרמב״ם בפי״ב מהל׳ עדות: (כה) {כה} {כו} משחקים בקוביא וכו׳ משנה שם (כד:) אלו הם הפסולים המשחקים בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית א״ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא כשר וסוברים הרמב״ם ורבינו דלא קאי רבי יהודה אלא ארישא דהיינו משחקים בקוביא ובכללו הוי מפריחי יונים דקאי נמי עלייהו וטעמא דאינך מיתסרי משום גזל או משום פירות שביעית אבל הני דלא מיתסרי אלא מפני שאין עוסקים ביישובו של עולם בעינן שלא יהא להם אומנות אלא הוא אבל אם יש לו אומנות אחרת אין כל עסקו שלא ביישובו של עולם ואמרינן בגמרא משחק בקוביא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כה״ג לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקים ביישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנות אחריתי והרי״ף לא כתב אלא דברי רב ששת אלמא כוותיה ס״ל ואיפשר דטעמיה מדאמרינן דרמי בר חמא ס״ל דלא כריב״ל ודלא כרבי יוחנן ואע״ג דבגמרא אמרינן אמר רבי אבהו א״ר אלעזר הלכה כרבי יהודה מדאמרינן הלכה מכלל דפליגי מ״מ כיון דהלכה כר׳ יהודה דדוקא באין לו אומנות אלא הוא מיפסל ממילא הוי טעמא משום יישובו של עולם ובמפריחי יונים אמרו בגמרא הכא תרגימו אי תקדמיה יונך ליון רבי חמא בר אושעיא אמר ארא ופרש״י אי תקדמיה יונך ליון. אתן לך כך וכך: ארא. מלומד להביא יונים ממקומן לבית בעלים על כרחם ויש בהם גזל מפני דרכי שלום וסובר רבינו כמ״ד אי תקדמיה יונך ליון דהוא דומיא דמשחק בקוביא וכ״ש דארא נמי פסול שהרי יש בו משום גזל:
ומה שכתב ולאו דוקא קוביא וכו׳ וכן מ״ש וה״ה העושים כן בכל מיני בהמה וכו׳ ברייתא שם:
כתב הרמב״ם מפריחי יונים וכו׳ טעם דברי הרמב״ם כתבתי בארוכה בביאורי פרק י׳ מהלכות עדות עיין עליו.
ומה שכתב רבינו ולפי זה אם יש לו ממון וכו׳ כלומר אם ברי לנו בודאי שיש לו ממון אחד מיוחד לאכול ממנו ומה שמרויח בקוביא אינו אוכלו אלא חוזר ומשחק אותו או מצניעו אינו פסול:
דין משחק בקוביא אימתי אסור ואימתי מותר אבאר בדיני אסמכתא בס״ד:
דין עדים שהיו אנוסים ביום הרג עיין בתשובת הרא״ש בתחלת כלל נ״ד ובתשובת הריב״ש סימן ד׳ י״א וסימן י״ב: (כז) {כז} כל שאינו וכו׳ ספ״ק דקידושין (מ:) אמתניתין דכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב א״ר יוחנן ופסול לעדות ונתן הרמב״ם טעם לדבר שכל שירד לכך חזקתו שעובר על רוב עבירות שיבואו לידו לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ וכו׳ עד על פי רשעים. כל אלה דברי הרמב״ם בפי״א מהלכות עדות:
ומה שכתב לפיכך אין מוסרין עדות לע״ה למד כן הרמב״ם מדתניא בפסחים ס״פ אלו עוברין (פסחים מט:) ע״ה אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות כלומ׳ אין מזמנין אותו להעיד לשמוע ואין מקבלין ממנו עדות שאינו יודע לכוין והקשה הרי״ף על זה מדאמר רב פפא בפ״ג דחגיגה (דף כב.) כמאן מקבלין האידנא סהדותא מע״ה כרבי יוסי דאמר התם מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה כדי שלא יהא כל אחד ואחד בונה במה לעצמו ותירץ דע״ה דחגיגה איתיה בדרך ארץ וע״ה דפסחים ליתיה בדרך ארץ ולפי דבריו צ״ל דכי קתני אין מקבלין ממנו עדות דמשמע דקבולי לא מקבלינן אבל בדיעבד עדותו עדות לאו דוקא דהא ע״ה כי האי פסול לעדות דהא אינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אבל רש״י פירשה בחגיגה דפליגא אדפסחים ותרוייהו בע״ה דליתיה במקרא ובמשנה ואיתיה בד״א ומצות וכל כי האי נהי דכשר לעדות מ״מ ס״ל לרבנן דלכתחלה לא מקבלין והאידנא דמקבלין סמכינן אדרבי יוסי.
וכתב הר״ן שדברי רש״י יותר נכונים והרא״ש כתב על דברי הרי״ף ולא ידענא מה היה קשה לו לרי״ף מההיא דחגיגה דקאמר כמאן מקבלין סהדותא מע״ה דאדרבא מהתם מוכח דפסול לעדות כדאמר הכא שאין מקבלין ממנו אלא שצריכין אנו להכשירם ולקבל מהם עדות שאם היינו מרחקים אותן ביותר היו עושים דת לעצמם וממנים להם דיינים מתוכם כדקאמר ר״י התם מפני מה אמרו הכל נאמנים על טהרת יין ושמן וכו׳ ואהא קאמר רב פפא כמאן מקבלין האידנא סהדותא מע״ה וכו׳ משמע אע״פ שמן הדין לא היה לנו לקבל עדות מע״ה צריכין אנו למיחש למאי דחייש רבי יוסי ואי מיירי התם בע״ה שאין בו שום פסול כמו שכתב הרי״ף למה יהא פסול לעדות אלא ודאי פסול הוא וצריכין להכשירו משום דר״י עכ״ל הרא״ש והרמב״ם איפשר דס״ל כהרי״ף וס״ל דסתם ע״ה ליתיה במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ ואם כן ההיא דפסחים מיירי בסתם ע״ה וההיא דחגיגה מיירי בע״ה דאיתיה בדרך ארץ ומצות וכיון דליתיה במקרא ובמשנה לא היה ראוי לקבלו אלא משום דרבי יוסי ומפשט דברי הרא״ש משמע דע״ה דליתיה בתורה ובדרך ארץ אף ע״פ שהוא פסול מקבלין סהדותיה מדרבי יוסי וזה הפך סברת הרמב״ם ולפי זה יש לתמוה על רבינו שתפס סברת הרמב״ם והניח סברת הרא״ש ולא עוד אלא שלא הזכיר סברת אביו כלל ולכך אני אומר דס״ל לרבינו שהרא״ש פוסק דלא כרבי יוסי ורב פפא דאמר כמאן מקבלין וכו׳ לא לפסוק הלכה כרבי יוסי נתכוון ולא ללמדנו שבימים ההם היו מקבלין עדות מע״ה אלא לא היו מקבלין ולא בא אלא לומר שצריך להתיישב בדבר והכי קאמר לרבי יוסי יש לחוש לעידי עמי הארץ ולהכשירם אבל אנן לא קי״ל הכי אלא כברייתא דפסחים דאין מוסרים להם עדות וכו׳ וסתם ע״ה ליתיה בתורה ובדרך ארץ כדברי הרמב״ם ובמישרים כתב נ״ב ח״ד כמה סברות נראות כמעורבבות ולא ראיתי להאריך בהם. וז״ל המרדכי בהגהות סנהדרין בשם העיטור כתבו הגאונים מי שאינו זריז בתפלה ובמצות ואין בו דרך ארץ פסול לעדות וע״ה דפסחים שעוסק בתורה ובמצות ובדרך ארץ ואינו בן תורה עד כאן לשונו: (כט) {כט} האוכל בשוק וכו׳ ספ״ק דקידושין (שם) ת״ר האוכל בשוק ה״ז דומה לכלב וי״א פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין הלכה כי״א ופרש״י האוכל בשוק. הואיל ואינו מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל והקשו בתוספות מדאמרינן בירושלמי אין שבח לת״ח לאכול בשוק משמע דלאחר אין קפידא ופר״ח דהב״ע בשחוטף ואוכל וא״ת פשיטא דגזלן הוא וי״ל שחוטף פחות משוה פרוטה א״נ שגזל דבר שאינו מקפיד עליו וה״ר אליהו מפרש כגון שהלך אצל החנונים וטועם משל כולם מעט מעט כאילו רוצה לקנות מהם ור״ת פי׳ היינו שאוכל בשוק סעודת פת דגנאי יותר והרא״ש כתב סברת ר״ת ולא הזכיר בה פת אלא כך כתב ור״ת פירש דהאי אוכל בשוק היינו כשאוכל שם סעודתו. והרא״ש והתוספות דרך אחר להם בסברת ר״ת דאוכל בשוק היינו קובע סעודתו בשוק:
(ל) {ל} והרמב״ם פי״א מהל׳ עדות כתב וכן הבזויים פסולים לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכים ואוכלין בשוק בפני כל העם.
וכתב במישרים נ״ב ח״ד שדעתו כדעת ר״ת ולא ראיתי בדברי הרמב״ם הכרע לכך ויותר נראה לומר דס״ל דהא דאמרינן פסול לעדות היינו כשאוכל בשוק בפני כל העם אבל אם אוכל בשוק שאין בו רוב העם אלא קצת עוברים ושבים לא מיפסיל והיינו ההיא דירושלמי:
וכגון אלו שהולכים ערומים וכו׳ פי״א מהלכות עדות: (לא) {לא} מקבלי צדקה מהעכו״ם וכו׳ פרק זה בורר (סנהדרין כו:) אמר רב נחמן אוכלי ד״א פסולים לעדות ה״מ בפרהסיא אבל בצנעה לא ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצנעה ומבזי נפשיה בפרהסיא אבל לא אפשר ליה חיותיה הוא. ופי׳ המפרשים ד״א צדקה של עכו״ם: (לב) {לב} כתב הרמב״ם האפיקורסין וכו׳ דבריו אלה הם פי״א מהלכות עדות וכתוב בהגהות אשירי פרק זה בורר דאיניש דסני לחבריה וא״ל בפני רבים אזילנא ומסרנא לך (בשקר) רשע הוא ופסול לעדות. נ״ל דהיינו במוחזק שעושה מעשה כי עובדא דרב שילא פרק הרואה (ברכות נח.) או שהתרו בו כי ההוא דרב כהנא דהגוזל בתרא (קיז.) הא לאו הכי לא דעביד איניש דגזים ולא עביד ואפשר דמש״ה נקט סני לחבריה וגם א״ל בפני רבים לומר דכיון דסני ליה וגם א״ל בפני רבים אע״פ שלא התרו בו כיון שהעיז פניו כ״כ חזקתו שימסור (בשקר) והרי פסול ומיהו לענין להענישו ע״י כך לא ברירא לי מילתא:
[בדק הבית: ובפרט בזמן הזה שאף המוחזקים בכשרות אומרים כן ולא משמע להו דאיכא איסורא באמירה:]
ובסוף ספר הכלבו כתוב אמר רב פלטוי מוסר (מלשין בשקר) פסול לעדות ול״מ מוסר גמור אלא אפילו אדם מפורסם ומריב עם חבירו ואומר לו אלך ואמסור ממונך הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נחשב רשע ופסול לעדות וה״ה לשבועה עכ״ל ועיין במהרי״ק סימן קכ״ו:
מצאתי כתוב על זימלין שמסר ליוסף מה שטען שבעי״ה מחלו זה לזה אני יוסף מחל לו דין שמים לא נמחל לו ולא ישוב לחזקת כשרות עד שישוב בתשובה וכ״כ הרמב״ם בפי״ב הגנבים והגזלנים אף ע״פ ששלמו פסולים עד שיחזרו בתשובה וכן משמע באשר״י פרק זה בורר עכ״ל:
כתוב בהגהות אשיר״י פ״ק דגיטין שרבינו יקר היה אומר דעכו״ם המוחזקים שאינם שקרנים כשרים לעדות. ולא נ״ל להכשיר עכו״ם לעדות כיון שאינו בכלל אחיו ולא עדיף מעבד עכ״ל כ״כ במרדכי וכן כתב רבינו בסימן ל״ה וכ״כ הרמב״ם בפ״ט. וכן נראה מדברי הרי״ף והרא״ש שכתבו בפ״ק דגיטין דכותי פסול לעדות וכן פשוט בפי כל העולם ודברי רבינו יקר דברים תמוהים הם ומתני׳ היא בפ״ק דב״ק (יד:) ע״פ עדים בני חורין ובני ברית ואמרינן בגמרא בני חורין למעוטי עבדים ובני ברית למעוטי עכו״ם ובפרק החובל כתבו התוס׳ (פח.) דעכו״ם פסול לעדות מדכתיב עד שקר העד שקר ענה באחיו ועכו״ם לאו אחיו הוא ועבד דפסול לעדות יליף לה התם בגמרא וכתב הרמב״ם בפרק הנזכר מי שחציו עבד וחציו בן חורין פסול כל מי שנשתחרר והרי הוא מחוסר גט שיחרור פסול עד שיגיע גט לידו עכ״ל:
כתבו התוס׳ בפרק החובל (פח. ד״ה אלא) ממזר ופצוע דכא וכרות שפכה כשרי׳ לעדות:
כתוב בהגהת אשירי פ״ק דב״ק ערל שמתו אחיו מחמת מילה כשר להעיד:
(לג) {לג} כל הנפסל וכו׳ פרק זה בורר (סנהדרין כז:) אמר רבי אלעזר כולן פי׳ כל הפסולים לעדות צריכין הכרזה בב״ד ואסיקנא דה״מ פסולין דרבנן אבל פסולין דאורייתא לא בעו הכרזה וכתב הרמב״ם פי״א שהטעם כדי שלא לאבד זכות העם שהרי לא ידעו שהוא פסול ואין פסולו אלא מדרבנן עכ״ל: (לד) {לד} ומה שכתב רבינו וסתם רועה מכריזין עליו הוא מדאמרינן התם רועה פליגי ביה רב אחא ורבינא חד אמר בעי הכרזה וחד אמר לא בעי הכרזה בשלמא למ״ד לא בעי הכרזה היינו דאמר רב יהודה אמר רב סתם רועה פסול אלא למ״ד בעי הכרזה מאי סתם רועה פסול דבסתמא מכרזינן ליה ופרש״י לא בעי הכרזה. שעבירה שלו מפורסמת לכל: דבסתמא מכרזינן עליה. אע״פ שלא באו עדים שהכניס עדרו לשדה אחר ורבינו פסק דבעי הכרזה דהכי קי״ל כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. ולפיכך כתב וסתם רועה מכריזין עליו כלומר כל מ״ש סתם רועה פסול לאו למימרא דלא בעי הכרזה אלא לומר דבסתם שלא באו עדים שהכניס עדרו לשדה אחר מכריזין עליו:
וכתב נ״י פרק זה בורר בשם הרא״ה גבי בר בניתוס דלא בעינן הכרזה אלא לשאר עדיות. אבל לאותו עדות שנפסל בשבילו אפילו בלא הכרזה פסול.
וכתב המרדכי בפרק זה בורר כתב ראב״ן מי שהוציאוהו הקהל מב״ה מפני ששחק בקוביא אין לך הכרזה גדולה מזו: (לה) {לה} כתב הרמב״ם כל הנפסל בעבירה וכולי נראה שלמד כן מעובדא דהנהו קבוראי שכתבתי בסימן זה שלא התרו בהם דאילו התרו בהם לא הוה שייך למימר מצוה עבדינן ואפ״ה פסלינהו רב פפא ולא אכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע אלא משום דסברי מצוה עבדינן הא לאו הכי אף ע״ג דלא התרו בהו פסולי ומשמע נמי מהתם דכל היכא שאנו יכולים למצוא להם טענה של זכות לא נפסול אותם וכ״כ הרא״ש שם בההוא עובדא וכתב דהכי חזינן בגזלנין וחמסנין דמתחלה לא פסלום כל זמן שיוכלו למצוא להם צד זכות: (לו) {לו} אין אדם נפסל בעבירה ע״פ עצמו וכו׳ מימרא דרבא פ״ק דסנהדרין (סנהדרין ט:) גבי פלוני רבעו לאונסו וכתב הרמב״ם בפ״ב מטוען שאין עושין אותו עד לכתחילה וכתבו רבינו סימן צ״ב וכתב בעל התרומות בשער כ״ה דהא דאין אדם משים עצמו רשע דוקא לענין עדות אבל אם טוען על חבירו ענין שהוא משים עצמו רשע טענתיה טענה ולא מבטלינן ליה משום אין אדם משים עצמו רשע: (לז) {לז} לוה שהעיד על המלוה וכו׳ פרק ז״ב (סנהדרין כה.) בר בניתוס אסהידו ביה תרי סהדי חד אמר קמי דידי אוזיף ברביתא וחד אמר לדידי אוזפן ברביתא פסלוה רבא לבר בניתוס משום דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבוריה ומהימנינן ליה דאידך אוזיף ברביתא ולא מהימן למימר האי דלדידיה אוזיף ברביתא.
וכתב המרדכי פי׳ ראב״י העזרי כגון שאין מעידין כלל על הרבית אלא אוזיף ברביתא ולא שקל מידי השתא לאו נוגע בעדות הוא כלל ע״כ ועיין במה שאכתוב בסמוך ובתשובות הריב״ש סי׳ של״ט:
(לח) {לח} כתב ה״ר יקר הנשבע להכחיש העד וכו׳ כך כתבו הרא״ש והמרדכי שדקדק כן מהא דבר בניתוס שכתבתי בסמוך:
וכתב עוד במרדכי שה״ה אם תבעוהו שנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה ונשבע להם דיכולים להעיד ולפוסלו וכן פסק רבינו ברוך בספר החכמה:
וכתב עוד במרדכי שמצא בשם ריב״א דנשבע להכחיש העד אע״פ שפטר עצמו מיהו לאלתר נפסל מכאן ולהבא ודוקא בפקדון אבל לא במלוה עכ״ל.
ונ״ל טעם ריב״א דלגבי מלוה דרך להשביע אם חייב לו ושמא אותו היה חייב לו ממקום אחר ונשבע באמת אבל גבי פקדון דרך להשביע אם הפקיד אצלו וכיון שאלו מעידים שהפקיד אצלו הרי מעידים שנשבע לשקר:
וכתב הרא״ש בתשובות כלל י״א סימן ב׳ ובכלל ל״ח סימן ג׳ ששאלת על הנשבע להכחיש העד שאמרו רבותינו שהעד ובעל דין מצטרפין לפסלו אם הוא נפסל מיד ממילא או עד שיעידו עליו בפני ב״ד יראה שצריך להעיד עליו דכל זמן שלא העיד עליו הבע״ד מאן לימא לן שתביעתו היתה אמת שמא שקר תבע ממנו נמצא שהיה פסול ע״פ העד לבדו אבל כשיעידו שניהם בפני ב״ד ויאמרו אנו מעידים על זה שעבר על שבועתו מאז והלאה הוא נפסל עכ״ל:
[בדק הבית: ויש לתמוה על זה דכיון דקי״ל כאביי דאמר למפרע הוא נפסל כשהעידו עכשיו שבזמן עבר נשבע לשקר הרי הוא נפסל למפרע משעה שנשבע לשקר:]
ומדברי רבינו שכתב בס״ס פ״ז נראה שהוא חולק על דברי ה״ר יקר ויש לתמוה עליו שכאן כתב דבריו סתם בלא חולק משמע דהכי ס״ל:
ועיין בתשובות הריב״ש סימן של״ט וכתב במישרים נ״ב ח״ד שהרשב״א כתב בחידושיו כרבינו יקר:
[בדק הבית: ובתשובות כתב להיפך ותמה עליו:]
אבל אני מצאתי להרשב״א שכתב בתשובה והיא כתובה בתשובה להרמב״ן סימן ק״ט שנשאל על זה שאמר משמו של הרמ״ה דלא אמרו אלא בחד בעל דבר ועד אחד שמצטרפים כדאמרינן חד אמר קמי דידי אוזיף וחד אמר לדידי אוזפן אבל שני בעלי דבר שנשבע להם אין מצטרפין לפסלו אם דעתו מסכים בזה או חולק עליו והשיב דכיון שהאמינתו תורה להכחיש עד אחד שוב אין אותו העד נאמן לפוסלו מחמת אותה שבועה ושכל שהעידו עליו בין עד גזילה בין נגזל אם העידו עליו לפסלו כל שלא נשבע נאמנין ואפילו שני נגזלים נאמנין דפלגינן דיבורא וההיא דבר בניתוס כשבא להעיד עליו עכשיו עד שלא העמידו בדין על השבת הרבית וכן העד שהעיד ואמר קמי דידי אוזיף ברביתא והביא כמה ראיות לדבריו וכתב שמדברי הראב״ד והר״י ן׳ מיגאש נראה כדבריו ושה״ר משה בר יהודה הסכים לדבריו ומ״מ חתם דבריו ועכ״פ חקור אחר דברי הרמ״ה וכתוב לי מ״ש באותו מעשה דבר בניתוס ומ״ש למעלה בשם אבי העזרי נוטה קצת לסברא זו:
כתב הרשב״א שנשאל על הנשבע לפרוע לחבירו מנה לזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרעו והמלוה טוען שעבר על שבועתו והלוה טוען שהוא האריכו אי הוי חשוד. והשיב אין אדם נפסל ע״פ עד אחד ולא עוד אלא אפילו המלוים שנים אינו נפסל על פיהם דנוגעים בעדותם הם והכופר במלוה אפילו במלוה שיש לשנים עליו אינו נפסל. ולא עוד אלא אפילו העידו העדים שלא האריכו המלוה וכגון שלא זזה ידם מתוך ידו אפ״ה אינו נפסל די״ל אנוס היה ולא אתרמו ליה זוזי וכטעמא דאמור בגמרא בכופר במלוה וא״נ בפקדון יח אי לא אמרי סהדי בעידנא דכפריה בידיה הוה קאי עכ״ל:
ובתשובה אחרת כתב ששאלוהו אם עדים מעידים שפלוני חשוד מפני שחייב להם מנה בשטר ובשבועה לזמן קצוב ועבר על שבועתו והוציאו השטר בב״ד והלה טוען שהם האריכו לו ולפיכך אין נאמנים דנוגעים בעדות הם. והשיב אין אלו נוגעים בעדות דמה יש להם בעדות זו והרי שטר השבועה בידם והזמן עבר ואפילו יטעון הוא שהם האריכו אינו נאמן לגבי פריעת הממון אלא או יפרע או יביא ראיה שהם האריכוהו כמו שטוען ואם לפסלו לעדות מה הנאה יש להם לפסלו הילכך אין אני רואה כאן נגיעת עדות לאלו אבל מ״מ לעיקר פיסולו על שלא קיים שבועתו לפרוע בזמנו חלוקים גדולי המורים שיש מגדולי החכמים אומרים שאינו נעשה חשוד אלא כשבשעה שנשבע יצתה שבועה מפיו לשקר עכ״ל:
והרא״ש כתב בתשובה כלל י׳ על ראובן שנשבע לאשתו שלא יצא ממנה בלי רשותה ויצא ממנה וטוען שהיא נתנה לו רשות והיא מכחישתו והשיב שהוא נאמן ואינה נאמנת לפסלו וזה נראה כסותר למה שכתבתי בסמוך בשם הרשב״א שבעלי השטר נאמנים לפסלו ואינו נאמן לומר שהם האריכו לו הזמן. ושמא י״ל דשאני התם שהיו ב׳ עדים:
(לט) {לט} וכן מי שהעיד וכו׳ פרק קמא דסנהדרין (סנהדרין ט:) אמר רבי יוסי פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו. לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי התורה פסלה קרוב לעדות ואדם קרוב לעצמו ופלגינן דיבורא ונהרג הרובע על פיו והוא אינו פסול לעדות והלכה כרבא דבתרא הוא:
(מ) {מ} וכן אם העיד פלוני בא על אשתי וכו׳ ג״ז מימרא דרבא שם וטעמא משום דאדם קרוב אצל אשתו ולא מהימן לגבי דידה: (מא) {מא} פלוני רבע שורי וכו׳ גם זה שם בעיא דרבא ופשט דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו. ופרש״י דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דיבורא והשור יסקל וכן דעת הרמב״ם פרק י״ב מהלכות עדות אבל יש מפרשים דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו גם על השור נתכוון להעיד ומתוך שאינו נאמן על השור שהוא ממונו אינו נאמן על הרובע דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וזהו דעת הראב״ד בהשגות ואע״פ שאין דיני נפשות נוהגים בזמן הזה כתב רבינו דינים אלו שמהם נלמד שהוא נאמן לפסלו:
כתב הריב״ש בסי׳ רס״ו כל שאין העד נאמן מצד עדותו לבד גם בשבועה אינו נאמן דהא נפיק ליה מתורת העד וכמו שכתבו המפרשים בפרק האיש מקדש בשמעתא דשליח נעשה עד: (מב) {מב} כתב הרמב״ם ב׳ שהעידו וכו׳ דברי הרמב״ם הם בפי״ב מהל׳ עדות ולמד כן מדאמרינן פ״ב דכתובות אמר רבי אבהו אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים השטר וקרא ערער על אחד מהם פירוש לומר שהוא פסול עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ערער דמאי אי ערער דגזלנות׳ תרי ותרי נינהו לעולם ערער דגזלנותא כגון דקאמרי הני ידענא ביה דעבד תשובה ופי׳ רש״י דכי אמרינן ערער דמאי אעד שלא חתמו וכולי קאי אמאי מעידין עליו וחותם דהא איכא למימר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואע״ג דאיכא למימר אוקי גברא אחזקתיה חזקת ממון אלימא טפי וכן דעת הרי״ף והביא שם הרי״ף ראיה לדבריו והר״ן ז״ל האריך בדבר וכתב שר״ח מפרש דאמאי דאמרינן משחתמו אין מעידין עליו קאי וה״ק ואמאי תרי ותרי נינהו ואוקי גברא אחזקתיה ודעת הרא״ש כדעת הרמב״ם והרי״ף ז״ל וכן דעת רבינו ירוחם נ״ב ח״ד וכן הסכים הר״ן ז״ל והכי נקיטי׳:
כל מי שנתחייב וכו׳ [בדק הבית: עד סוף הסימן הכל דברי הרמב״ם פ׳ י״ב ומה שכתב כיון שלקה בב״ד חזר לכשרותו:]
בסוף מכות (כג.) ונקלה אחיך לעיניך משלקה הרי הוא כאחיך ומ״ש אבל שאר פסולי עדות שהם מחמת ממון וכו׳ מתבאר ממה שיכתוב רבי׳ בסמוך ומש״ה מספקא לי אם עבר ולא התרו בו שאין הדין נותן להלקותו או שהוא מפסולי דרבנן שהרי אינו לוקה במה יחזור לכשרותו ומצאתי במישרים נ״ב ח״ד אחר שכתב סברת הרמב״ם כתב ויש מן הגדולים שכתבו כי בודאי בחשוד על השבועה דוקא צריך בחזרה כמו שכתוב בירושלמי אבל בשאר עבירות די שילך לב״ד שבעירו ויקבל עליו שלא לעשות עוד וכתבו בתוספות כי כל אלו חזרתן במקומן ואין צריך לילך למקום שאין מכירין אותו זולתי הטבח כמו שיתבאר דחיישינן שמא הערים כדי שיחזירוהו לאומנותו עכ״ל ונראה שטעם הטבח מפני שכיון שהעבירוהו מאומנותו בשביל אותה עבירה חמיר טפי ומכאן נלמוד שכל מי שהעבירוהו מאומנותו בשביל איזו עבירה דהוי דינו כטבח ונ״ל שכשיבוא לב״ד שבעירו לקבל עליו שלא יחזיר לאותו חטא צריך שיקבל עליו שום גדר לאסור עצמו במותר לו בדבר הנוגע לאותו ענין כדאשכחן במלוה ברבית ומפריחי יונים וכו׳ כמו שיתבאר בסמוך ואפשר דדוקא בפסולי ממון הוא דבעי לפנים מן השורה אבל לא באינך ומ״מ הרמב״ם נראה דלא ס״ל שטעם חומרת הטבח הוא מפני שהעבירוהו מאומנותו בשביל עבירה שהרי בפ׳ י״ב מהלכות עדות הצריך לעד זומם שילך למקום שאין מכירין אותו ולדבריו צריך טעם מ״ש הני דבעו מקום שאין מכירין טפי מאינך ונ״ל לחלק דבהלואה ברבית ואינך דשייך בהו להכנס לפנים משורת הדין כיון שקיבל כך בפני בית דין שבעירו הוכשר אבל בטבח אי אמרינן ליה אל תאכל בשר אפילו כשר א״כ נראה דעדיין פסול הוא והאי טעמא שייך בחשוד על השבועה ובעד זומם ועוד יש טעם אחר בעד זומם דמאי אמרינן ליה אל תעיד עוד אפילו באמת הא עבירה קא עביד דכתיב והוא עד וכו׳ לפיכך צריך בהני שילכו למקום שאין מכירין וכו׳ ועוד טעם אחר כתבתי לקמן ולדברי התוס׳ ק״ל מההיא שכתב רבינו בסמוך ואיתא בירושלמי דחשוד על השבועה צריך לילך למקום שאין מכירין וכו׳ והתם ליכא טעמא דשמא יעבירוהו מאומנותו וצ״ע:
כתב הרמב״ם פי׳ הגנבים והחמסנין אע״פ שהחזירו פסולים לעדות וכ״כ ג״כ פי״ב וכתבו רבינו לעיל בסימן זה: (מג) {מג} מאימתי חזרת מלוה ברבית וכו׳ ברייתא פרק זה בורר (סנהדרין כה:) מאימתי חזרת מלוה ברבית משיקרעו שטרותיהם ויחזרו בהם חזרה גמורה דאפילו לעכו״ם לא מוזפי ופרש״י דאפילו לעכו״ם. שישתכח שם רבית מפיהם דתו ודאי לא הדרי לקלקולייהו עכ״ל:
וכתב הרא״ש ומה שלא פירש חזרת הרבית דמילתא דפשיטא דצריך להוציא גזילה מתחת ידו ואף אם אין יודע ממי נטל צריך לעשות בהם צרכי רבים אם רוצה לעשות תשובה מעלייתא כי ההיא דפ״ב דמסכת י״ט (ביצה כט.) שכינס ממון בבירורי מדות אלא אפילו שטר שיש בו רבית צריך לקורעו ויגבה הקרן בע״פ לרבנן דאמרי אין קונסין אותו ובשאר כל ממון אם בא לידו באיסור ורוצה לעשות תשובה צריך להוציא הממון מידו כדחזינן לעיל בחשוד על הטריפה דאין מקבלין תשובתו ע״י ממון אחר שהוא שב בתשובה שלימה כ״ש שאותו ממון של איסור צריך להוציאו מתחת ידו. ואף על פי שכתב ואם אינו יודע ממי נטל וכו׳ אם רוצה לעשות תשובה מעלייתא דמשמע הא לאו הכי תשובה הוי אבל לא מעלייתא נ״ל דלאו דוקא דאה״נ שאם לא עשה כן עדיין פסול הוא שהיאך אפשר להכשירו ועדיין שרץ מעות האיסור בידו ומ״מ נראה שאם הוציאם מידו ונתנם ביד ב״ד לעשות מהם כפי הנראה בעיניהם בהכי מתכשר וכתב במישרים נ״ב ח״ד שחזרת לוה ברבית משיקבל עליו דאפילו מעכו״ם לא יזיף ופשוט הוא שכך נלמד מדין המלוה:
מאימתי חזרת משחקים ברייתא שם:
וכתוב במישרים נ״ב ח״ד שצריך להחזיר מעות שהרויח בקוביא דאסמכתא הם וי״א דלא וזה עיקר:
וכן חזרת מפריחי יונים וכו׳ ג״ז ברייתא שם אלא שמסיים בה ויחזרו חזרה גמורה דאפילו במדבר לא עבדי וכ״כ הרמב״ם פרק י״ב וסובר רבינו דברייתא כמ״ד דמפריחי יונים היינו ארא אבל למ״ד היינו אי תקדמיה יונך ליון צריך לקבל עליו שלא לעשות אפילו בחנם ומאחר שרבינו סובר כמ״ד אי תקדמיה יונך ליון וכמו שכתבתי למעלה שינה הלשון כאן וכתב ולא יעשו עוד אפילו בחנם וכפי לשון הרא״ש שכתבתי בסמוך גבי משחקי בקוביא ומפריחי יונים צריכין להחזיר כל ממון שהרויחו בכך ורבינו כתב הדין במלוה ברבית ומשם נלמוד לכל היכא דאיכא דררא דממונא:
כתוב בעיטור לרי״ף חשוד על הגניבה אם החזירה בתשובה ולא על יראה ופחד וקיבל שלא לגנוב לישראל ועכו״ם מקבלין עדותו והרא״ש כתב כלל נ״ט כי צריכין כל עיקרי התשובה שיהו מעצמו של אדם ומעין העבירה שעשה ועל טבח אחד שפסלוהו על שהעיד שקר ולקה והתענה כתב שאפשר שהוא תשובה של רמאות כההיא דזה בורר ההוא טבחא דנפיק טריפה מתותי ידיה וכו׳ וכמו שאכתוב לקמן:
ומאימתי חזרת המועלים בשבועה וכולי ירושלמי וכתבו סמ״ג בל״ת סימן רי״ד וכתוב במישרים נ״ב ח״ד ומועלים בשבועות כתב הירושלמי כי תשובתו שילך למקום שאין מכירין אותו ויאמר בפני ב״ד חשוד אני ושכנגדו נשבע ונוטל וכתוב בהגהת אשירי פרק זה בורר בא״ז כתב מועלי שבועות צריך שיחזור מה שהרויח בשבועת שקר אבל אין יודע מתי חוזר להכשיר שהרי פירש בהנהו דלעיל אע״פ שהחזירו ממון אכתי צריך תשובה כגון משחקי בקוביא ומלוה ברבית וכן כולהו שמא ה״נ לא מתכשר עד שתזדמן לו שבועה אחרת וימנע ולא ישבע והא דאמרינן בירושלמי החשוד בשבועה מאימתי מקבלין אותו וכו׳ שמא זה איירי בשבועת ביטוי שלא היה בה ריוח ממון וכן גבי גזלן ומסור צריך לדקדק עכ״ל ומדברי הרמב״ם ורבינו נראה דס״ל דירושלמי מיירי אפי׳ בשבועה שיש בה ריוח ממון וכבר כתבתי לעיל בשם מישרים דבשאר עבירות כשיבא לבית דין שבעירו ויקבל עליו שלא לחזור עוד לאותו ענין די:
או יתחייב שבועה וכו׳ כך כתב הרמב״ם פי״ב מהלכות עדות ואיפשר שלמד כן מעובדא דטבחא שיבא בסמוך:
וחזרת טבח וכו׳ פרק זה בורר (סנהדרין כה.) ההוא טבחא דנפקא טריפה מתותי ידיה פסליה רב נחמן ועבריה אזל רבי מזייה וטופריה סבר רב נחמן לאכשוריה א״ל רבא האי איערומי קא מערים ולית ליה תקנתא עד שילבש שחורים ויתכסה שחורי׳ וילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו ופרש״י למקום שאין מכירין אותו. דתשובה דהתם לאו איערומי הוא: ויחזיר אבדה. אם ימצא אבידת חבירו דכיון דמחזיר אבדה הוא ודאי הדר ביה מחמדת ממון עכ״ל.
וכתב נ״י יש שפירשו דתרתי בעינן ילך למקום שאין מכירין וכו׳ ויחזיר אבדה או יוציא טריפה. וכן משמע מלשון הספרים דלא אמרינן או אלא גבי יוציא טריפה ובהרבה נסחי כתוב א״נ יוציא טריפה והא דאמרינן שיוציא טריפה בדבר חשוב כששחטה לעצמו מיירי דלאחרים א״א דהא עברינן ליה והוא הלך לשם לשוב בתשובה ואיך יעבור גזירתם עכ״ל.
ועוד נ״ל הכרע אחר דאי לאחרים מאי איכפת ליה אי הוי דבר חשוב אי לא וכבר כתבתי לעיל דלהרמב״ם והרא״ש דוקא בטבח שבודק לעצמו ומוכר לאחרים שיש לו הנאת ממון הוא דאמר דבעינן כל הני מילי אבל אם לא היה בודק לעצמו אלא לאחרים לא בעי כל הנך מילי אלא בתשובה לחוד סגי ליה וכבר כתבתי לעיל התשובה הצריכה לעבירות שאין בהם מלקות בשם ספר מישרים ומיהו כפי אותו לשון שכתבתי שכתב בשם התוספות דבטבח חיישינ׳ דלמא איערומי מערים כדי שיחזירוהו לאומנותו ל״ש בודק לעצמו או לאחרים מעבירין אותו מאומנותו ולא מתכשר עד שילך למקום וכו׳ ויחזיר אבידה או יוציא טריפה וכו׳ וזה בשנטל שכר על כך שהוא פסול בממון א״נ אפילו לא נטל שכר על כך כיון דעדות שקר העיד לא מתכשר לעדות עד שילך למקום וכו׳ כחמור שבפסולים והאי טעמא שייך לנשבע לשקר במידי דממון ועוד טעם אחר כתבתי לעיל:
ומה שכתב וחזרת עד זומם וכו׳ כך כתב הרמב״ם פי״ב מהלכות עדות ונראה שלמד כן מדין הטבח המוזכר בסמוך ולפי דעת התוס׳ שכתבתי לעיל בשם ב״מ דטעמא דטבח משום דילמא מערים כדי שיחזירוהו לאומנותו לא ילמדו משם דין עד זומם ולדעתם דינו כשאר הפסולים בשיקבל בפני דייני עירו שלא יעשה עוד סגי ובלבד שאם נטל שכר שיחזיר המעות כנ״ל:
כתב הר״ן ז״ל פ״ב דכתובות דלר״ח והרי״ף גזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב״ד שעשה תשובה וכל שטרות שחתם בנתים פסולים דהא ההיא שעתא פסול היה והר״ן ז״ל כתב שהדברים מתמיהים דכיון שהעידו עליו דכשר היה בשעה שחתם איגלאי מילתא שראוי היה להעיד באותה שעה: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון