Beit Yosef Choshen Mishpat 312 – בית יוסף חושן משפט שיב‏ – Tur

טור

פירוש

(א) {א} המשכיר לחבירו בית או חצר או מרחץ או חנות לזמן קצוב אינו יכול לחזור בו ולהוציאו תוך זמנו:
{ב} אפילו נפל ביתו של משכיר שאין לו מקום לדור בו ואפילו העני וצריך למכרו לאחר אינו יכול להוציאו והמקח קיים והלוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו:
{ג} ואם הקדים לו השכר אפילו לזמן מרובה אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו: (ב) {ד} וכ״כ הרמב״ם ז״ל אם אחר שהשכיר ביתו לפלוני חזר ומכרו או השכירו לגוי או לאנס שהפקיע לזה שיעבודו הראשון חייב להשכיר לו בית אחר וכן כל כיוצא בזה ע״כ: (ג) {ה} וכן אם משכנו לשנים ידועים בכך וכך שנה ושנה כל זמן שלא יפדנו וחזר ומכרו לאחר אין הלוקח יכול ליקחנו מיד המלוה תוך השנה, אבל אחר השנה יכול ליקחנו:
{ו} ולכשיכלה זמן הקצוב לו יכול להוציאו מיד אפילו כלה הזמן באמצע ימות הגשמים: (ד) {ז} השכירו לו ללינה אין פחות מיום א׳ לשביתה אין פחות מב׳ ימים לנשואין אין פחות מז׳ ימים: (ה) {ח} השכירו לו סתם בכך וכך לחודש אינו יכול להוציאו אא״כ הודיע לו ל׳ יום קודם כדי שיבקש לו מקום בד״א בימות החמה אבל בימות הגשמים אם הודיעו עד אחר הסוכות אינו יכול להוציאו עד הפסח. (ו) ואפילו כשיגיע הפסח אינו יכול להוציאו אלא א״כ הודיע לו שלשים יום קודם דהיינו מט״ו באדר ואם הודיעו קודם החג ולא נשלמו כל השלשים יום לפני החג אפילו לא נשאר מהם רק יום אחד כגון שהודיעו כ״ט ימים לפני החג אינו יכול להוציאו כל ימות הגשמים בד״א בעיירות אבל בכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים צריך להודיעו קודם י״ב חודש ובחנות בין בעיירות בין בכרכים צריך להודיעו תחלה י״ב חודש ובחנות של נחתומים וצבעים צריך להודיעו תחלה בכל מקום ג׳ שנים. (ז) וכשם שהמשכיר צריך להודיע לשוכר תחלה כך השוכר צריך להודיע למשכיר תחלה ל׳ יום בעיירות ובכרכים י״ב חודש כדי שיבקש מי שידור בביתו ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא אם כן יתן לו השכר: (ט) {ט} וכשם שאינו יכול להוציאו אם לא הודיעו כך אם בא להוסיף עליו בשכירות אין שומעין לו.
במה דברים אמורים בשלא נתייקרו שכירות הבתים אבל נתייקרו שכירות הבתים יכול לומר לו בסוף כל ל׳ ושלשים או צא או תוסיף בשכירות כפי מה שנתייקרו אף על פי שלא הודיעו וכן אם הוזלו יכול השוכר לומר למשכיר או השכר לי כשער של עכשיו או אצא: (יא) {י} נפל בית המשכיר שהיה דר בו יכול להוציאו לסוף שלשים אף על פי שלא הודיעו לו: (יג) {יא} אבל אם נתן המשכיר בית לאחר במתנה או מכרו גם האחר אינו יכול להוציאו כיון שלא הודיעו קודם שלשים יום שלא יפה כח זה מזה שבא מחמתו: (יב) {יב} השיא את בנו וצריך הבית לבית חתנות או שנתן ביתו לבנו וצריך אבי הבן את הבית לעצמו אם היה יודע שבנו ישא לזמן פלוני והיה אפשר לו להודיעו אינו יכול להוציאו ואם עכשיו נזדמנה לו אשה שלא היה יכול להודיעו מוציאו אף על פי שלא הודיעו: (יד) {יג} ששאלת בענין שכירות הבתים שיש ראשי שנים קבועים לשכירות הבתים והכל יודעים מתי כלה הזמן וראובן שכר בית משמעון לשנה אחת ואחר שכלתה השנה נשאר בבית חודש אחד ולא דברו זה עם זה כלום בשכירות שנה הבאה ואח״כ רצה ראובן ליתן שכירות מה שדר בבית עד עתה ולצאת ושמעון אומר כיון שלא הודעתני שלא היה רצונך לישאר בבית סמכתי עליך שתשאר בו ולא בקשתי שוכר אחר ולכן אתה חייב לי שכירות שנה שלמה אף אם תצא. תשובה: הדין עם שמעון דכיון שרגילין לשכור הבתים לשנה ונכנס חודש בשנה השנית נתחייב בשכירות כל השנה כי כבר (נשתכרו כל הבתים) [ס״א שכרו כל השוכרים] ולא ימצא להשכירו והיה לו להודיעו איני רוצה לדור בביתך אלא חודש וכיון שלא הודיעו סמך האחר עליו שידור בבית כמנהג העיר ששוכרים הבתים לשנה ונתחייב בשכירות שנה אחת: (טו) {יד} השוכר בית בסכום ידוע לשנה ונתעברה השנה א״צ להוסיף לו בשביל חודש העיבור וכתב הרשב״א ז״ל בד״א כשעמד בראש השנה ואמר לו שנה זו אי נמי השנה דקיי״ל דהוי כאומר שנה זו אבל אם אמר לו שנה אחת אין לו אלא י״ב חודש כרוב שנים שאינן מעוברות השכיר לו לחדשים צריך להוסיף לו בשביל חודש העיבור הזכיר לו חודש ושנה בין שא״ל דינר לחודש י״ב דינרין לשנה בין שאמר בי״ב דינרין לשנה דינר לחודש חודש העיבור הוא של המשכיר דמספקא לן אי תפש לשון ראשון או לשון אחרון וקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין מוציאין אותה מידו ואפילו לא בא לשאול השכירות עד סוף החדש שכבר דר בו צריך ליתן לו השכירות: (טז) {טו} וכתב הרמב״ם וכן אם אמר בעל הבית לזמן הזה השכרתי לך והשוכר אומר בסתם השכרת לי או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה ואם אינו מביא ראיה ישבע המשכיר ומוציא השוכר מן הבית: (יז) {טז} נפל הבית לאחר שהשכירו אם אמר לו בית זה אני משכיר לך אינו חייב לבנותו אלא מחשב עמו מה שנשתמש בו ומחזיר לו המותר וכן אם לא פרעו עדיין צריך ליתן לו כל מה שנשתמש בו וכתב הרמ״ה שאם יש בעציו ובאבניו כדי ליקח אחר יקח ואם אין בהם כדי ליקח אחר ויש בהן כדי לשכור ישכור וא״א הרא״ש ז״ל כתב שאפילו אם יש בעציו ובאבניו כדי ליקח אחר או לשכור אינו צריך ליתן לו אחר ודוקא כשנפל כולו בהא אמרינן כיון דנפל אזדא ליה אבל אם הוא קיים אלא שנתקלקל עד שהוא סכנה לדור בו חייב המשכיר לתקנו דהשתא לא שייך למימר אזדא ליה דמסתמא הוא עומד לתקן שעדיין נקרא בית אלא שהוא מסוכן לדור בו הילכך חייב המשכיר לתקנו עד כאן ואם המשכיר סותר הבית חייב ליתן לו אחר:
{יז} אמר לו בית סתם חייב לבנותו או יתן לו אחר מיהו יכול הוא לשנותו ולעשותו קטן מהראשון שהרי סתם בית אמר לו ובלבד שיהא נקרא בית אמר לו בית כזה אני משכיר לך אינו יכול לשנותו אלא צריך לעשותו כמידת ארכו ורחבו של ראשון ואינו יכול לומר לא אמרתי לך כזה אלא שיהא קרוב לנהר או למרחץ אלא חייב להעמיד לו כמותו לפיכך אם היה קטן לא יעשנו גדול היה גדול לא יעשנו קטן ולא יפחות בו מהחלונות ולא יוסיף בו אלא מדעת שניהם:
{יח} וכתב הרמ״ה הא דצריך להעמיד לו בית כי אמר בית סתם לאו למימר שיכופו אותו לבנות לו בית או לשכור לו דאע״ג דקנו מיניה שישכור לו או לבנות לו לא היה בעולם ולא חל עליו הקנין אלא להכי קאמר שחייב להעמיד לו בית שאם קבל כל השכירות שחייב להחזירו לו עד שיתן לו בית ואפילו נפל בחצי הזמן שאינו מוצא לשכור אלא בכל השכר שנתן לו צריך להחזיר לו כל השכר או ליתן לו בית מיהו אם היה למשכיר בית אחר שלא היה משועבד בשעת שכירות לאדם אחר חל הקנין עליו דבית סתם אמר לו וצריך ליתנו לו ולפי מ״ש א״א הרא״ש ז״ל גבי שוכר חמור דבמה שמשכו נשתעבדו לו הנכסים ליתן לו חמור אחר הכי נמי כיון שקנו מיניה נשתעבדו לו כל נכסיו להשלים לו תנאו אפילו לבנות לו בית אחר: (יח) {יט} מי שיש לו בית ועלייה על גביו והשכיר לחבירו את העלייה ואמר לו עלייה זו אני משכיר לך ונפלה א״צ ליתן לו אחרת ונותן לו שכירות כפי הזמן שדר בו אמר לו עלייה סתם חייב ליתן לו עלייה ומיהו אם ירצה יתן לו עלייה אחרת אבל אם אמר לו עלייה זו שעל בית זה אני משכיר לך הרי שעבד הבית לעלייה לפיכך אם נפחתה בארבעה טפחים או יותר חייב המשכיר לתקן לו ואם לא יתקנו ירד השוכר [וידור] עם בעל הבית ונכנס ויוצא דרך פתח הבית עד שיתקן לו העלייה אבל אם נפל הבית והעלייה א״צ לבנות לו אחר כיון שאמר לו בית זה: (כ) {כ} כההוא דאמר לחבריה דלית שעל גבי פרסק זה אני משכיר לך ונעקר הפרסק ממקומו ואסיקנא שחייב להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת והרמ״ה כתב דוקא נפחתה העלייה יורד לבית אבל אם נפלה לא שלא שעבד הבית לעלייה אלא בעודה קיימת וכתב עוד אי נפל ביתא וקיימא עלייה כגון דקיימא על גבי קונדיסין לא מיחייב למבני בית כי היכי דאמרינן גבי עלייה זו אם נפלה אזלא לה הכא נמי כיון דאמר ליה בית זה כי נפל אזדא ליה אע״ג דאמרינן גבי פרסק שחייב להעמיד לו פרסק אחר שאני התם אע״ג דנעקר הפרסק ממקומו הא איתיה לפרסק מ״מ ולא פקעו לשעבודיה מיניה כל היכא דאיתיה אבל בית שנפל אזל ליה ופקע שעבודיה מיניה לגמרי והא ליתיה כלל וה״ה נמי גבי פרסק אי נקצץ לא מיחייב לאוקמי אחרינא ואפילו היכא דנפחתה העלייה או נעקר הפרסק דשעבדיה בית לעלייה ופרסק לדלית ה״מ גבי בית ופרסק גופיה בית למידר ביה שוכר עד שיתקן לו העלייה וגבי פרסק לאהדוריה לדוכתיה אבל להוציא יציאות לבנות לו העלייה לא מיחייב ליה והא דאמרינן שחייב להעמיד לו פרסק לא להחזירו למקומו אלא שלא היה רשאי להכריתו והיה צריך להעמידו בפני השוכר בענין שהשוכר יכול להחזירו ע״כ. ואין נראה אלא בעל הבית חייב לבנות לו את העלייה וכן אם נפלה כולה חייב לבנותה לו כל זמן שהבית קיים: (יט) {כא} היו לו שתי עליות זו על גבי זו והשכיר לו העליונה ונפחתה יורד ודר בתחתונה:
{כב} השכיר לו את התחתונה ונפחתה מיבעיא אם יורד ודר בבית או אם עולה לדור בעלייה ולא איפשיטא לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאין מידו.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

(א) {א} {ב} {ג} המשכיר לחבירו בית או חצר או מרתץ או חנות לזמן אינו יכול לחזור בו ולהוציאו תוך זמנו אפילו נפל ביתו של משכיר וכו׳ ואפילו העני וצריך למכרו לאחר אינו יכול להוציאו והמקח קיים ולוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו בס״פ השואל (בבא מציעא קא:) אהא דקאמר נפל ביתא דמשכיר א״ל לא עדיפת מינאי כלליה לבריה אי הוה אפשר להודיעו איבעי ליה לאודועי ואי לא מצי א״ל לא עדיפת מדנפשאי כתב הרא״ש כולה שמעתין איירי בסתם אבל אם שכרו לזמן קצוב כמכר דמי אבל אם אין לו מה יאכל יכול למכרו אפילו בתוך הזמן והכי איתא בירושלמי דפרקין המשכיר בית לחבירו ורצה למכרה אמר רבי אמי לא עלתה על דעתו שימות ברעב ורבי זעירא ורבי לא אמרו מ״מ קנוי לו אלא דאמרינן לשבקיה עד דמלי אנקלוניא דידיה. (פירוש זמן שלו) אתא עובדא קמיה דרבי איסא ולא קביל מה פליג ולא ביתיה הוה ממשכנתא גבי חד רומאי ולא פליג הדין פירוש דירושלמי רבי אמי סבר לא עלתה על דעתו שימות ברעב ויצא השוכר לאלתר רבי זעירא ורבי לא סברי כהא דרבי אמי דהמכר מכר ומיהו אמר ליה מוכר ללוקח שבקיה לשוכר שידור בו עד שישלם זמנו ומכאן ואילך יתן לך השכר ובא מעשה לפני רבי איסא ולא קבל דבריהם ומה פליג בתמיה וכי רבי איסא פליג עלייהו וסבר כרבי אמי דיצא לאלתר ומשני דלא פליג אלא מעשה שהיה כך היה שהיה ביתו של א׳ ממושכן אצל יהודי אחר במשכנתא דסורא או כל ימיו בכך וכך לשנה כל זמן שלא יפדנה ולא היו לו מעות לפדותה ובזה הורה כרבי אמי שיצא מיד אבל משכיר בית לשנה וצריך למכרה מחמת דחקו צריך להניח שוכר בבית עד שישלים זמנו כר׳ זעירא ורבי לא והכי נמי איתא בירושלמי דמקום שנהגו כך כתב לי מורי רבינו מאיר ז״ל בתשובה ועוד כתב דאם הקדים לו שכר אפילו לזמן מרובה אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו והביא ראיה מירושלמי פרק מקום שנהגו המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו ה״ז דר בתוכה ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו ה״ז דר בתוכה חנם והיינו טעמא דכיון דהקדים לו שכרו ונשתמש זה במעותיו מפני דחקו של משכיר לא יפסיד השוכר עכ״ל וכל זה כתב עוד הרא״ש בתשובה כלל צ״ב ועיין במרדכי פ׳ השואל ואיכא למידק מה בא לחדש שאם הקדים לו השכר אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו הא עדיפא מינה אשמועינן ברישא שאם השכירו לזמן קצוב אפילו לא הקדים לו שכר אינו יכול להוציאו תוך זמנו וצ״ל דבסיפא מיירי בשכר ממנו סתם ולא לזמן קצוב והקדים לו מעות וקמ״ל שאף ע״פ שלא קצב עמו זמן כנגד מעותיו קנה ואינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו: (ד) {ד} ומה שאמר וכ״כ הרמב״ם אם אחר שהשכיר ביתו לפלוני חזר ומכרו או השכירו לעכו״ם או לאנס וכו׳ חייב להשכיר לו בית אחר וכן כל כיוצא בזה בפ״ה מהלכות שכירות וז״ל ה״ה בספ״ו מהלכות שכירות כתב הרשב״א נפל בית המשכיר יש לו להוציאו דוקא בשוכר סתם שכל שעה זמנו ואינו מחוסר אלא זמן ההודעה אבל בשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו וכן מוכח בירושלמי עכ״ל וז״ל הרשב״א בתשובה המשכיר לזמן מפורש אפי׳ כלליה לבריה ואפילו נפיל ביתיה לא מצי מפיק ליה וכן נ״ל מתוך גירסת הירושלמי דגרסינן התם המשכיר בית לחבירו ובקש למכרו ר׳ אמי אמר לא עלה על דעת שימות זה ברעב וכו׳ ומה פליג לא ביתיה הוה ממשכנא גבי חד רומאי ולא הו״ל למפרקה והורה כר׳ אמי שימכרנה בגין כך הורה כרבי אמי עכ״ל:
וכתב בסי׳ תשמ״ג שדעתו נוטה כדעת האומרים שהמשכיר בית לחבירו לזמן שאינו יכול לאסרו עליו וטוב להחמיר עכ״ל: (ה) {ה} ומה שאמר וכן אם משכנו לשנים ידועים בכך וכך לכל שנה ושנה כל זמן שלא יפדנו וחזר ומכרו לאחר אין הלוקח יכול ליקחנו מיד המלוה תוך השנה וכו׳ בס״פ איזהו נשך (בבא מציעא עג:) רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא עכו״ם ביתא הדר זבנא לרבא נטר תריסר ירחי שתא שקל אגר ביתא אמטי ליה לרבא א״ל הא דלא אמטאי למר אגר ביתא עד האידנא דסתם משכנתא שתא אי בעי עכו״ם לסלוקי לא הו״מ מסלק לי השתא לישקול מר אגר ביתא: (ו) {ו} ומה שכתב ולכשיכלה הזמן הקצוב לו יכול להוציאו מיד אפי׳ כלה הזמן באמצע ימות הגשמים ירושלמי כתבוהו הרי״ף והרא״ש בס״פ השואל אם השכירו לזמן ידוע אפי׳ הגיע בימות הגשמים הגיע מ״ט מידע ידעה דזימניה בטבת או בשבט וכאילו הודיעו דמי וכ״פ הרמב״ם ז״ל בפ״ו מהלכות שכירות וכתב ה״ה שכן נראה מן הגמרא שלנו ושכן כתבו הגאונים ז״ל:
ואע״פ שפרש״י אהא דקאמר בגמרא א״ר יהודה להודיע קתני וה״ק המשכיר בית לחבירו סתם אינו יכול להוציאו וכו׳ דאם כלו ימי שכירותו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו אא״כ הודיעו בימות החמה ל׳ יום והיינו מט״ו באלול צריך להודיעו ל׳ יום קודם החג וכן אם כלו ימי שכירותו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד ל׳ יום משהודיעו ואם בא להוציאו בזמנו צריך להודיעו ל׳ יום קודם הזמן ובכרכין צריך להודיעו י״ב חדש קודם יציאתו לענין פסק הלכה כיון שהרי״ף והרמב״ם והרא״ש ז״ל הסכימו כדברי הירושלמי הכי נקטינן וכך יש לפרש דברי גמרא דידן בענין שיסכים עם הירושלמי וז״ל הרמב״ן זה שכתב רש״י שכלו ימי השכירות בימות הגשמים ומשמע ששכרו ממנו לזמן ידוע אינו עיקר אלא כדברי ר״ח ורבינו ז״ל שכתבו שאפילו כלה זמנו בימות הגשמים הגיעו דכמאן דהודיעו דמו ומתני׳ כגון ששכרו בדינר זהב לכל חודש סתם והיינו דאמרינן בגמרא ה״ק המשכיר בית לחבירו סתם אין יכול להוציאו וכו׳ אלמא שכרו לזמן כיון שהגיע זמנו מוציאו ואינו צריך להמתין עכ״ל: (ז) {ז} השכירו לו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנשואין אין פחות מז׳ ימים ירושלמי כתבו הרי״ף והרא״ש בס״פ השואל והרמב״ם ז״ל בפ״ו מהלכות שכירות:
[בדק הבית: אלא שכתב לנשואין אין פחות משלשים יום:] (ח) {ח} השכירו לו סתם בכך וכך לחודש אינו יכול להוציאו אא״כ הודיעו ל׳ יום קודם כדי שיבקש לו מקום בד״א בימות החמה אבל בימות הגשמים אם לא הודיעו עד אחר סוכות אינו יכול להוציאו עד הפסח ואפילו כשיגיע הפסח אינו יכול להוציאו אא״כ הודיעו שלשים יום קודם וכו׳ משנה בס״פ השואל (שם) המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ובימות החמה ל׳ יום ומפרש בגמרא דלהודיע קתני וה״ק המשכיר בית לחברו סתם אין יכול להוציאו בימות הגשמים מחג ועד הפסח אא״כ הודיעו ל׳ יום מעיקרא תנ״ה כשאמרו שלשים יום וכשאמרו י״ב חודש לא אמרו אלא להודיע וכבר כתבתי בסמוך פירוש משנה וברייתא זו לדעת הרמב״ן מסכים עם דעת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש ז״ל.
וכתב רבינו ירוחם משכיר בית לחבירו סתם כלומר לחדשים או בכך וכך לשנה ולא אמרו לכמה שנים וכלתה שנה בימות החמה אינו יכול להוציאו עד שלשים יום אחר שהודיעו.
וכתב ה״ה פ״ו מהלכו׳ שכירות פרש״י וממילא שמעינן דבימות החמה אין יכול להוציאו עד ל׳ יום משהודיעו וזה דעת רבינו והרמב״ן ז״ל אבל הרשב״א ז״ל כתב והראב״ד ז״ל אמר דבימות החמה יכול להוציאו מיד בסוף החודש אע״פ שלא הודיעו מתחלה משום דשכיחי בתי ונ״ל כדבריו עיקר כל שהוא קודם חצי אלול דשכיחי בתי אבל מט״ו באלול ואילך לא דהיינו טעמא דימות הגשמים שכולם מקדימים ושוכרים שלשים יום קודם החג לצורך ימות הגשמים עכ״ל.
ומה שכתב דמט״ו באלול חשיב ימות הגשמים לענין זה כך פרש״י וכ״כ רבינו ירוחם ולענין מ״ש שכדברי הראב״ד נ״ל עיקר אינו נראה לי:
ומה שכתב ואם הודיעו קודם החג ולא נשלמו כל הל׳ יום לפני החג אפילו לא נשאר מהם רק יום אחד וכו׳ אינו יכול להוציאו כל ימות הגשמים (שם) א״ר אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח והא אנן שלשים יום תנן ה״ק אם נכנס יום אחד בימות הגשמים מהני שלשים יום אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח:
ומה שכתב בד״א בעיירות אבל בכרכין אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים צריך להודיעו קודם ובחנויות בין בעיירות בין בכרכים צריך להודיעו תחלה י״ב חודש שם במשנה. ופרש״י בכרכים. שהן מקום השווקים שהכל נמשכים לגור שם והבתים אין מצויין לשכור: ובחנויות. שחנווני מקיף הקפות למכירים ושוהין מלשלם לו ימים רבים וכשמביאין לו מעותיו באין על פתח החנות שהקיפו שם ואם הלך למקום אחר אינם יודעים אנה ימצאוהו אין יכול להוציאו כל י״ב חודש:
ומה שכתב ובחנות של נחתומין ושל צבעין צריך להודיעו תחלה בכל מקום ג׳ שנים שם במשנה רשב״ג אומר חנות של נחתומין ושל צבעים ג׳ שנים ומפרש טעמא בגמרא מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך והרמב״ם בפ״ו מהלכות שכירות השמיט הא דרשב״ג משמע דס״ל דלית הלכתא כוותיה וכתב ה״ה שכ״כ בעיטור אבל הרי״ף והרא״ש כתבו הא דיהיב טעמא בגמרא לדברי רשב״ג מפני שהקיפן מרובה משמע דס״ל דהלכתא כוותיה וכיון דהרי״ף והרא״ש מוסכמים לדעת א׳ הכי נקטינן:
[בדק הבית: מיהו בזמן הזה אפילו חנות של נחתום ושל צבעים אינם צריכים להמתין יותר מי״ב חודש דהא חזינן דבהכי סגי להו האידנא ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב״ם הא דרבן שמעון בן גמליאל:]
ומ״ש וכשם שהמשכיר צריך להודיע לשוכר תחלה כך השוכר צריך להודיע למשכיר תחלה ל׳ יום ובכרכים י״ב חודש כדי שיבקש מי שידור בביתו שם בברייתא:
ומה שכתב ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אא״כ יתן לו השכר כ״כ הרמב״ם בפ״ו מה׳ שכירות ופשוט הוא. והיה נ״ל דכיון דטעמא די״ב חודש בחנות לא הוי אלא משום שבאים לפרוע הקפותיו על פתח חנותו כמו שנתבאר א״כ כשהשוכר מניח החנות א״צ להודיעו י״ב חודש קודם דהא לא שייך ביה האי טעמא ויותר נראה לי דה״נ שייך האי טעמא שהמשכיר לא ימצא מי שיניח חנותו ויקח שלו אא״כ יניחנו י״ב חודש קודם כדי שיגבה הקפותיו וגם כדי שיודיע לבעל החנות שלו שרוצה לצאת והיכא שהשוכר רוצה לצאת ולא הודיעו קודם לכן ויש שוכר אחר שרוצה ליכנס לדור בבית שהניח זה נראה דכיון שאין המשכיר מפסיד כלום אינו יכול לעכב על ידו ואפי׳ היה שכור בידו לזמן קצוב ויצא בתוך הזמן ויש להביא ראיה משוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך שנתבאר בסי׳ שקודם זה דאי שכיח לאגורי אין לו עליו אלא תרעומת ומיהו אם השוכר שרוצה ליכנס בבית אינו הגון מאד יכול המשכיר לומר אילו הודעתני קודם הייתי מבקש אדם הגון מאד שישכרנו והכי דייק לישנא דגמ׳ דקאמר דא״ל אי הודעתן הוה טרחנא ומתיבנא ביה אינש מעליא וחף ע״ג דגבי שוכר ספינה אמרינן דאין לו אלא תרעומת דשנוי דעתא ומכל מקום אינו יכול לעכב עליו בשביל כך התם שאני שאינו סובל אותו שנוי דעת אלא קצת ימים אבל שוכר בית שצריך הוא לסבול שנוי דעתו של שנוי זמן רב מעכב הוא על ידו מפני טענה ואפילו אין המשכיר דר אצל אותו בית איכא למיקפד בשנוי דעתא בשעת גביית השכירות ובשכונתו עם השכנים אולי לא תהיה דעתם נוחה הימנו ויצטרך להוציאו וכיוצא בזה ואע״פ שכתב הרב המגיד בפ״ה מהל׳ שכירות והעתקתיו בסימן שי״ו שלא אמרו שיש לו תרעומת אלא בספינה מפני שיש לו לבעל הספינה לדור עם השוכר ולסבול דעתו אבל בבית אפי׳ תרעומת אין לו עכ״ל נ״ל שמה שכתבתי הם דברי טעם: (ט) {ט} ומה שכתב וכשם שאינו יכול להוציאו אם לא הודיעו כך אם בא להוסיף עליו בשכירות אין שומעין לו בד״א בשלא נתייקרו שכירות הבתים אבל נתייקרו שכירות הבתים יכול לומר לו בסוף כל ל׳ ול׳ או צא או תוסיף בשכירות כפי מה שנתייקרו אע״פ שלא הודיעו בס״פ השואל א״ר הונא ואם בא לרבות בדמים מרבה ופרש״י אם בא ב״ה להרבות לו בדמי השכר מרבה משיגיע זמנו ואפי׳ לא הודיעו א״ל ר״נ האי לינקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוא לא צריכא דאייקר בתי.
וכתב הר״ן מיהו דוקא דאתנו הכי קודם זמן ואע״פ שעבר זמן הודעה הא עמדו בסתם מסחמא דעתם היה על השכר הראשון וכ״כ הריב״ש בסי׳ תע״ה בשם רבינו האי וכ״כ הרשב״א בתשובה וז״ל כל האומר אני משכיר לך בית זה בכך וכך לשנה כל שיעמוד שם אינו חייב אלא לפי אותו סך בלבד ואפילו אייקור בתי שלא לשנה אחת בלבד השכירה לו אלא כך אמר ליה כל זמן שתעמוד שם ולא אוציאך משם תעלה לי כך וכך בכל שנה ולא עוד אלא אפי׳ בא להוציאו משם משנה ראשונה ואילך אינו רשאי אלא אם כן הודיעו הזמן הקצוב בגמרא בימות החמה ובימות הגשמים:
וכתב הרא״ש בתשו׳ כלל צ״ב שאם השכירו לזמן ידוע אינו יכול להרבות אפילו נתייקר שער הבתים:
[בדק הבית: ועיין עוד שם:]
ומה שאמר וכן אם הוזלו יכול השוכר לומר למשכיר או השכר לי כשער של עכשיו או אצא כן כתב הרמב״ם ז״ל בפרק ו׳ מהלכות שכירות ופשוט הוא שלא יהא כח השוכר גרוע מכח המשכיר: (י) {י} {יא} נפל בית המשכיר שהיה דר בו יכול להוציאו לסוף שלשים יום אף על פי שלא הודיעו אבל אם נתן המשכיר ביתו לאחר במתנה או מכרו גם האחר אינו יכול להוציאו וכו׳ השיא את בנו וצריך הבית לבית חתנות וכו׳ אם היה יודע שבנו ישא לזמן פלוני והיה אפשר לו להודיעו אינו יכול להוציאו וכו׳ גם זה בס״פ השואל פשיטא נפל ליה ביתא א״ל לא עדיפת מינאי זבנה או אורתה או יהבה במתנה א״ל לא עדיפת מגברא דאתית מיניה כלליה לבריה חזינן אי אפשר לאודועי איבעי לי׳ להודיעו ואי לא אמר ליה לא עדיפת מינאי. ופרש״י נפל ליה ביתיה. למשכיר. א״ל. לשוכר: לא עדיפת מינאי. הואיל והגיע זמנו מוציאו וא״ל הלא אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ואתה אינך מוצא בית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול ביתי ואני איני מוצא בית לשכור ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ: זבנה לאחר. האי משביר או אורתה או יהבה במתנה: א״ל. שוכר לזה שקנאה:
לא עדיפת מגברא דאתית מיניה. שמכרה לך כשם שהוא לא היה יכול להוציאני אף אתה אין כחך יותר ממנו: כלליה לבריה. השיא את בנו וצריך לבית חתנות.
וכתב הרשב״א בתשו׳ דהא דנפל ליה ביתא א״ל לא עדיפת מינאי במשכיר סתם הוא אבל בשקבע לו זמן לא עכ״ל.
וכ״כ ה״ה בשמו בפ״ו מהלכות שכירות וכן מוכח בירושלמי וכ״כ הרא״ש ונ״י כתב ידורו שניהן יחד:
ראובן שהשכיר ביתו לה׳ שנים ואם ירצה השוכר להשאר בבית עד תשלום עשר שנים לא אוכל אני והבא מכחי להוציאו כי אם לצרכי אם מכרה לאחר אין האחר יכול להוציאו אפי׳ לעצמו הריב״ש סימן רנ״ז:
כתב הריב״ש בסימן תק״י על מי שהשכיר קרקע לחבירו בקנין ובשטר והקדים לו השכירות והיה דוחה המשכיר לשוכר מיום אל יום מלמסור לו הקרקע וכראות השוכר כך א״ל אחר שאינך מוסר לי הקרקע החזר לי מעותי ועתה רוצה המשכיר להחזיר לו דמי השכירות ואומר שכבר נסתלק מהשכירו׳ ומחל אותו והשוכר אומר שלא נסתלק מהקרקע כיון שלא קנו מידו והשיב שהדין עם השוכר. דיני המשכיר בית לחבירו ונמצא שאינו שלו נתבארו בסימן שפ״ג. הדר בחצר חבירו שלא מדעתו נתבאר ג״כ בסימן הנזכר. ראובן שהשכיר ביתו ללוי לי׳ שנים ולוי השכיר ליהודה ואמר ראובן ליהודה מה אתה אתה עושה בתוך שלי מרדכי פרק חזקת. כתב המרדכי בריש בתרא המשכיר בית לחברו לזמן קצוב ובתוך הזמן רצה לבנותו אינו יכול לכופו לצאת ואפילו לבית יפה ממנו וכן אינו יכול לכופו להכניס בו פועלים לבנותו. מצאתי כתוב על ראובן שהיה דר בבית לאה ורצו להחזיק בקצת הבית ולא עלה בידו והיא טוענת שאינה יכולה לדור עמו שפיר טענה דדמי עלי כאריא ארבא ע״פ כל אלה התואנות והקינטורים שנעשו ביניהם אין אדם דר עם נחש בכפיפה. עו״ש מ״ש ראובן שלא יוכל לצאת בחורף וזמנו הוא בראש חודש אלול איני רואה דבריו דכיון דימים רבים הוא שטענה עמו לאה איבעי ליה למיחש שמא תוציאנו אף כי מר שמואל אמר לו שאין צריך להוציא מוחזק שלו מתחת ידו כיון דציית דינא הוא לפניו מ״מ לא פסק לו שזכה בבית: (יג) {יג} ששאלת בענין שכירות הבתים שיש ראשי שנים קבועים לשכירות הבתים וכו׳ הדין עם שמעון וכו׳ בתשובת הרא״ש כלל (צ״ב) [א׳] וכ״נ מדברי רש״י שכתבתי: (יד) {יד} השוכר בית בסכום ידוע לשנה ונתעברה א״צ להוסיף בשביל חודש העיבור משנה בס״פ השואל (בבא מציעא קב.):
ומה שאמר בשם הרשב״א בד״א בשעמד בר״ה ואמר לו שנה זו וכו׳ אבל אם א״ל שנה אחת אין לו אלא י״ב חדש כרוב שנים שאינם מעוברות הר״ן בס״פ קונם יין כתב דברי הרשב״א אלה שהיה אומר להלכה וסתר אותם וה״ה בפ״ז מהלכות שכירות הביא דברי הרשב״א בפרק קונם יין וכתבו עליהם אבל אין כן דעת רבינו שהרי כתב בפ״י מהל׳ נדרים שהאוסר דבר על עצמו שנה אחת ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה והרשב״א נחלק עליו בנדרים ומהם למד לדין השכירות ופשט המשנה שבפרק השואל כדברי רבינו עכ״ל.
ואין ספק שרבינו וה״ה לא באה לידם תשובת הרשב״א בענין זה שאילו באה לידם היה להם לכתוב שאף הרשב״א לא אמרה אלא להלכה ולא למעשה שהרי כתב בתשובה כלשון הזה אבל מה אעשה וחבירי ורבותי חולקים עלי והרמב״ם גם הוא כתב באומר שנה אחת שהוא אסור בחודש העיבור ולמעשה אנו מבטלים דעתינו מפני דעתם. ובתשובה אחרת כתב עוד וז״ל ומיהו דברים אלו שאמרתי כדעת המפרשים דכל האומר בית זה בכך וכך לשנה סתם נתעברה השנה נתעברה לשוכר אבל אני אומר להלכה שכל שנה סתם אינה אלא כשנים הפשוטות שהם הרוב ואין חודש העיבור בכלל אלא בבא בתחלת שנה ואמר שנה זו ואתה דרוך על הדרך שדרכו הראשונים נ״ע ועוד דאפוקי ממונא הוא ולראשונים שאמרו שנתעברה לשוכר ואין מוציאין מידו שומעין עכ״ל (ועיין בנ״י פ׳ השואל):
וכתב עוד שנשאל על המשכיר בית לחברו בכך וכך לשנה ודר בו ב׳ וג׳ שנים לאותו סך והשנה האחרונה היתה שנת העיבור ותובע ממנו המשכיר שנת חדש העיבור והשיב כל האומר בית זה אני משכיר לך בכך וכך לשנה הוי כאומר לו כל שתעמוד שם ולא אוציאך משם תעלה לי כך וכך בכל שנה ואפילו בא להוציאו משם משנה ראשונה ואילך אינו רשאי אלא אם הודיעו קודם לכן הזמן הקצוב בגמרא ואפילו בא להרבות בשכר הזמן שכבר עמד שם אינו יכול ומעתה אם נתעברה השנה נתעברה לשוכר והרי הוא בכלל משנתינו ששנינו המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר דכל שלא הודיעו אינו יכול להוציאו והרי הוא בכלל השכירות הראשון עכ״ל:
השכיר לו לחדשים צריך להוסיף לו בשביל חודש העיבור בס״פ השואל במשנה:
ומה שאמר הזכיר לו חודש ושנה בין שאמר לו דינר לחודש י״ב דינרין לשנה בין שאמר בי״ב דינרין לשנה דינר לחודש חודש העיבור הוא של המשכיר דמספקא לן אי תפיס לשון ראשון או אחרון וקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין מוציאין אותו מידו ואפילו לא בא לשאול השכירות עד סוף החודש שכבר דר בו צריך ליתן לו השכירות בס״פ השואל פלוגתא דאמוראי ופסקו הפוסקים כרב נחמן דאמר הכי וכתב רש״י שהטעם שאפי׳ בא בסוף החודש כולו למשכיר מפני שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחלת החודש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חברו וצריך להעלות לו שכר: (טו) {טו} ומה שכתב בשם הרמב״ם וכן אם אמר בעל הבית לזמן זה השכרתי לך והשוכר אומר בסתם השכרת לי או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה וכו׳ בפ״ז מהל שכירות.
וכתב ה״ה ג״ז מהטעם האמור למעלה שקרקע בחזקת בעליה עומדת וכן הדין בכל מלתא דלא עבידא לאיגלויי ע״כ:
ומה שכתב הרמב״ם ישבע המשכיר מבואר בדבריו שהיא שבועת היסת: (טז) {טז} נפל הבית לאחר שהשכירו אם אמר ליה בית זה אני משכיר לך אינו חייב לבנותו אלא מחשב עמו מה שנשתמש בו וכו׳ בס״פ השואל (בבא מציעא קג.) אהא דתנן המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית קאמר בגמרא ה״ד אי דא״ל בית זה נפל אזל. ופרש״י אי דא״ל בית זה. אני משכיר לך: אזדא ליה. הנך לו מזלו גרם ואמאי חייב להעמיד לו בית.
וכתב הרא״ש אזדא ליה ואינו חייב להעמיד לו בית אחר אלא יחזיר לו שכרו המגיעו עד סוף זמנו ואם לא קבל השכר יתן לו שכר המגיעו עד זמן נפילה וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפרק ה׳ מהלכות שכירות וכן כתב הרשב״א בתשובה.
וכתב הרב המגיד בפרק י״ח מהלכות אישות גבי מדור אלמנה שנפל אין מחייבים אותו לבנותו כתב הרשב״א ז״ל ולאו למימרא שאין חייבים לבנותו אבל אם בנאוהו שתהא היא דרה בו אלא מכיון שנפל נסתלק זכותה ממנו עכ״ל ומשם יש ללמוד דהוא הדין למשכיר ונראה לי דכי היכי דמדור אלמנה שנפל ואמרה הניחו לי לבנותו אין שומעין לה הוא הדין לשוכר:
עיין בנ״י כי יש שם חידושים בדינים דשייכי לזה:
ומה שאמר רבינו בשם הרמ״ה שאם יש בדמיו כדי ליקח אחר יקח ואם אין בהם כדי לשכור ישכור למד כן מדין שוכר את החמור ומת שנתבאר בסימן ש״י:
ומה שאמר בשם הרא״ש שאפילו יש בעציו ובאבניו כדי ליקח אחר או לשכור אינו צריך ליתן לו אחר בפרק האומנים גבי ההיא דשוכר את החמור ומת אם יש בדמיו ליקח יקח וכו׳ כתבו התוספות והא דאמרינן בסוף פרק השואל אי דאמר ליה בית זה נפל אזדא ליה ולא אמרינן אם יש בדמיה ליקח יקח וכו׳ דהתם אין הבית עומד לימכר אלא להוסיף עליו ולחזור ולבנותו כבתחילה וכיון דאמר בית זה ונפל אין למכרו וגם לא קבל עליו להוסיף יציאה בבנין בית זה אלא בית זה כמו שהוא השכיר לו לדור כל זמן שיוכל וכי נפל אזדא אבל חמור אין עומד אלא למכרו בדמים ולכך יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור וכן כתב ה״ה בפ״ה מהלכות שכירות:
ומה שאמר ודוקא בנפל כולו בהא אמרי׳ כיון דנפל אזדא ליה אבל אם הוא קיים אלא שנתקלקל עד שהוא סכנה לדור בו חייב המשכיר לתקנו דהשתא לא שייך למימר אזדא ליה דמסתמא הוא עומד וכו׳ כ״כ הרא״ש בתשובה כלל ל״ה סימן ו׳ על מה שכתבתי שחילקו התוס׳ בין דין שוכר חמור זה ומת לשוכר בית זה ונפל וז״ל ומזה יש ללמוד דאם נתקלקלו הקורות ותקרה מסתמא עומד הוא ליתקן ולא שייך למימר אזדא ליה דעדיין נקרא בית אלא שמסוכן לדור בו ודמי לההיא דחמור:
ומה שאמר ואם המשכיר סותר הבית חייב ליתן לו אחר כ״כ הרמב״ם בפרק ה׳ מהל׳ שכירות וז״ל אבל אם סתרו חייב להעמיד לו בית אחר או ישכור לו כמותו וכן אם חזר אחר שהשכירו לזה והשכירו או מכרו לעכו״ם או אנס שהפקיע שכירות הראשון הרי זה חייב לשכור לו בית אחר כמוהו עכ״ל וכתב ה״ה אבל אם סתרו וכו׳ פי׳ שלא אמרו אלא בשנפל מאליו שאין המשכיר סבה בנפילתו אבל אם סתרו פשיטא שחייב להעמיד לו בית ובודאי שהשוכר מעכב עליו שלא יסתרנו בזמן שכירות אבל אם עמד וסתרו ודאי חייב להעמיד לו בית ופשוט הוא ומה שאמר וכן אם חזר אחר שהשכירו וכו׳ גם זה פשוט שכל שהמשכיר סבה בענין שהוא חייב להעמיד לו בית:
השוכר בית מחבירו והקדים לו השכירות לזמן ונשרף הבית תוך הזמן והשוכר תובע שיחזיר לו מעותיו עיין בתשובות מיימונית דספר משפטים סי׳ כ״ז ומ״ז ובמרדכי פרק האומנים: (יז) {יז} אמר לו בית סתם חייב לבנותו או יתן לו אחר מיהו יכול הוא לשנותו ולעשותו קטן מהראשון וכו׳ א״ל בית כזה אני משכיר לך אינו יכול לשנותו וכו׳ ואינו יכול לומר לא אמרתי לך כזה אלא שיהא קרוב לנהר או למרחץ וכו׳ לפיכך אם היה קטן לא יעשנו גדול וכו׳ עד אלא מדעת שניהם משנה וגמרא בסוף פרק השואל שם ומשמע מדברי רש״י שם שאם הבית הראשון קרוב לנהר או למרחץ צריך להעמיד לו בית שיהיה קרוב לאותם המקומות: (יח) {יח} ומה שאמר בשם הרמ״ה הא דצריך להעמיד לו בית כי אמר בית סתם לאו למימרא שיכופו אותו לבנות לו בית או להשכיר לו וכו׳ דברי טעם הם לכאורה אלא שיש להשיב עליהם ולומר דכשהחזיק בבית על התנאי הנזכר נשתעבד לו אותו הבית לקיים התנאי עד כדי דמי אותו בית ואפילו לא קנו מידו:
ומה שאמר רבינו ולפי מה שכתב א״א הרא״ש גבי השוכר חמור דבמה שמשכו נשתעבדו הנכסים ליתן לו חמור אחר נתבאר בסי׳ ש״י:
ומה שכתב ה״נ כיון שקנו מיניה נשתעבדו לו כל נכסיו להשלים לו כל תנאו וכו׳ אפילו בלא קנין משהחזיק בבית של התנאי ההוא חייב לבנות או להשכיר בית אחר עד כדי דמי בית ראשון ולא כתב רבינו קנין אלא לענין אם צריך לבית השני יותר מדמי בית ראשון: (יט) {יט} מי שיש לו בית ועלייה על גביו והשכיר לחבירו את העלייה וא״ל עלייה זו אני משכיר לך ונפלה אינו צריך ליתן לו אחרת וכו׳ א״ל עלייה סתם חייב ליתן לו עלייה ומיהו אם ירצה יתן לו עלייה אחרת אבל אם א״ל עלייה זו שעל בית זה אני משכיר לך הרי שעבד הבית לעלייה לפיכך אם נפחתה בארבעה טפחים או יותר חייב המשכיר לתקן לו ואם לא יתקנו ידור השוכר עם בעל הבית וכו׳ בפ׳ הבית והעלייה (בבא מציעא קיו:) תנן הבית והעלייה נפחתה העלייה ואין בעל הבית רוצה לתקן הרי בעל העלייה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העלייה ובגמרא נפחתה בכמה רב אמר ברובה ושמואל אמר בארבעה וידוע דהלכה כשמואל בדיני. ואמרינן תו התם היכי דמי אי דאמר עלייה זו אזדא אלא דאמר עלייה סתם לוגיר ליה אחריתא ואסיקנא אלא אמר רב אשי דאמר ליה עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך דהיא שיעבד בית לעלייה וכו׳ הא דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה באחד שאמר לחבירו דלית שעל גבי פרסק זה אני מוכר לך ונעקר הפרסק ובא מעשה לפני רבי חייא ואמר חייב אתה להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת ופירש רש״י שעבד לבית לגבי עלייה דאי לאו לשעבדו למה ליה למימר שעל גב בית והא קא חזי ליה דעלייה זו קאמר ליה:
ומה שאמר ואם לא יתקנו ידור השוכר עם בעל הבית ונכנס ויוצא דרך פתח הבית עד שיתקן לו העלייה שם בעי רבי אבא בר ממל כשהוא דר לבדו כדמעיקרא (כלומר ובעל הבית יצא מביתו) או דילמא שניהם דרים ואם תמצא לומר שניהם דרים כשהוא משתמש דרך פתחים משתמש או דרך גגין כדמעיקרא ואם תמצא לומר דרך פתחים שתי עליות זו על גבי זו מהו איפחית עליונה נחית ודר בתחתונה איפחית תחתונה מהו למיסק ומידר בעליונה מי אמר ליה שם עלייה קבילתה עלך או דילמא אמר ליה חדא עלייה קבילית עלי תרי עליות לא קבילית עלי תיקו וכתב הרא״ש ומסתבר דכל הני אם תמצא לומר הלכתא נינהו וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפ״ה מה׳ שכירות:
ומה שכתב אבל אם נפל הבית והעלייה אין צריך לבנות לו אחר כיון שאמר לו בית זה מבואר בגמרא דכל היכא דאמר זה נפל אזדא ליה ולא חייבוהו כאן ליתן לו דירה בבית אלא משום דאמר ליה שעל גבי בית זה וכיון דבית נמי נפל אזדא ליה: (כ) {כ} ומה שאמר כההוא דאמר לחבריה דלית שעל גבי פרסק זה אני משכיר לך וכו׳ ארישא קאי דאמר נפחתה בארבעה טפחים או יותר חייב המשכיר לתקן ואם לא יתקנו ירד השוכר ודר עם בעל הבית ואהא קאמר כההוא דאמר לחבריה דלית שעל גבי פרסק אני משכיר לך וכו׳:
ומה שאמר בשם הרמ״ה דוקא נפחתה העלייה יורד לבית אבל אם נפלה לא וכו׳ כן יש ללמוד מעובדא דפרסק שאמרו חייב להעמיד לו פרסק כל זמן שדלית קיימת משמע הא אין דלית קיימת אינו חייב לו להעמיד לו פרסק וכן כתב הרב המגיד בפ״ה מהלכות שכירות בשם הרשב״א וז״ל דוקא נפחתה תקרת הבית שבני העלייה דורסין עליה שבאה התקלה מחמת תקרת הבית וזה שיעבד לו הבית כשאמר שעל גבי בית זה שכל זמן שנתקלקלה עלייתו מחמת בית או יתקן או ידור עמו בבית אבל אם נפלו כותלי העלייה אינו חייב לתקן ולא ידור עמו בבית שאין זה הקלקול מחמת הבית וכן כתב ר״י בשם הרשב״א:
ומה שאמר עוד בשם הרמ״ה אי נפל ביתא וקיימא עלייה כגון דקיימא על גבי קונדיסין לא מיחייב למיבנא בית וכו׳ אבל בית שנפל אזל ליה ופקע שיעבודיה מיניה לגמרי והא ליתיה כלל והוא הדין נמי גבי פרסק אי נקצץ לא מיחייב לאוקמי אחרינא דברי טעם הם:
ומה שאמר עוד ואפילו היכא דנפחתה העלייה או נעקר הפרסק וכו׳ ה״מ גבי בית ופרסק גופא וכו׳ אבל להוציא יציאות לבנות לו העלייה לא מיחייב ליה דברי טעם הם דכיון דאמר ליה שעל גבי בית זה נפל הבית אזדא ליה:
ומה שכתב לגבי פרסק לאהדורי׳ לדוכתיה היינו לומר שהשוכר יחזירנו למקומו ולא יוכל המשכיר לעכב על ידו אבל אין לפרש שיחזירנו המשכיר למקומו שהרי כתב בסמוך והא דאמרינן שחייב להעמיד לו פרסק לא להחזירנו למקומו וכו׳ והיה צריך להעמידו בפני השוכר בענין שהשוכר יכול להחזירו:
ומה שאמר אלא שלא היה רשאי להכריחו היינו לומר דהא דאמר רבי חייא חייב אתה להעמיד פרסק לא להעמידו בידים קאמר להחזירו למקומו אלא שלא היה רשאי לכרתו שאז אין לו תקנה בחזרה למקומו דצריך הוא להעמידו בפני השוכר בענין שהשוכר יכול להחזירו:
ומה שאמר רבינו ואין נראה אלא בעל הבית חייב לבנות לו את העלייה וכן אם נפלה כולה חייב לבנותה לו כל זמן שהבית קיים לשון זה תמוה בעיני מצד הלשון דמאי וכן דסיפא ורישא חד מילתא היא וגם מצד הענין הוא תמוה שדברי הרמ״ה דברי טעם הם כמו שנתבאר והיכי דחי להו בגילתא דחטיתא בלי טעם וראיה: (כא) {כא} ומה שאמר היו לו שתי עליות זו על גב זו והשכיר לו עליונה ונפחתה יורד ודר בתחתונה כבר כתבתי בסמוך שהוא פשוט בגמרא: (כב) {כב} ומה שאמר השכיר לו את התחתונה ונפחתה מיבעיא אם יורד ודר בבית וכו׳ כבר כתבתי בסמוך לשון הבעיא ופירש רש״י איפחית תחתונה. והוא שכר את התחתונה מהו דנדחייה משכיר אצל העליונה או נכוף את המשכיר וידור עמו בבית וכתבו התוספות ואם תאמר אי דאמר ליה עלייה שתחת עלייה זו אני משכיר לך פשיטא שידור בעליונה ששעבד לו ואי אמר שעל גב בית זה אני משכיר לך פשיטא שלא יוכל לסלקו לילך לעליונה ויש לומר דלעולם דאמר ליה שעל גבי בית זה אני משכיר לך ומספקא ליה דילמא עלייה עליונה נמי היא בכלל בית והא דאמר ליה שעל גבי בית זה משום דעיקר הבית הוא למטה:
ומה שאמר רבינו לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאין מידו כן כתב הרמב״ם בפ״ה מהל׳ שכירות ופשוט הוא:
כתוב בתשובות הרשב״א סי׳ אלף וכ״ח שנשאל על ראובן שהשכיר בית לשמעון לשנה או יותר ומת שמעון אחר שנים או שלשה חדשים שדר בו אם בנו יכול לומר ביתך איני רוצה ושכירות איני משלם לך אלא לפי חשבון שדר בו אבי והשיב שאינו יכול דשכירות לזמניה ממכר הוא בין ידור או לא ידור. וכן דעת התוספות בפרק חזקת עלה נ״א לאפוקי ממה שכתב המרדכי פרק האומנים:
וכתב המרדכי בפ׳ חזקת מצאתי ראובן השכיר ביתו ללוי [לי׳] שנים וכו׳ ורוב אותם הדברים הם דחויים למתבונן בהם זולת מה שכתב בסוף הדברים וז״ל ואין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות כל ימי השכירות תהא בורה שלא ע״מ כן השכירה שתהא שאייה דביתא דמייתיב יתיב עכ״ל:
המשכיר או ממשכן בתים לחבירו ויש בהם עליות ע״ג עליות וכתוב בשטר איך ראובן השכיר או משכן ביתו מתחתית המשכונא עד סוף עלייתא כתבתי משפטו בסי׳ שי״ג:
כתב הרשב״א שאלת מי שדר בחצר ואומר שכורה היא אצלי עד זמן פלוני וזה אומר לא כי אלא שאולה עד זמן שארצה תשובה ב״ה נאמן כל שלא החזיק בה שני חזקה דקרקע בחזקת בעליה עומדת שאילו החזיק בה שני חזקה היה נאמן במגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון