Beit Yosef Choshen Mishpat 203 – בית יוסף חושן משפט רג‏ – Tur

טור

פירוש

(הקדמה) הלכות קנין בחליפין (א) {א} מטלטלין קונין זה את זה בדרך חליפין לא מיבעיא אם אין המקנה מקפיד לידע סכום החפץ שנוטל בחליפין כעין שקונין בסודר דהיינו קנין גמור שמועיל לכל הדברים שכל דבר בין קרקע בין מטלטלין בין בעלי חיים נקנה בחליפין ופירות נמי אף על פי שאין קונין בהם נקנין בחליפין חוץ מדבר שאין בו ממש שאין קנין מועיל בו כגון שקנו ממנו שילך עם פלוני למקום פלוני או שיחלקו חצר שביניהם וכיוצא באלו שהן קנין דברים ואין לו על מה לחול אבל שאר כל דבר נקנה בקנין חוץ ממטבע:
{ב} אלא אפילו אם מקפיד לידע סכום החפץ שנוטל דהשתא דומה לדמים אפילו הכי נקנה כיצד היה לזה פרה ולזה חמור והעריכו אותם כמה שוה כל אחד מהם והסכימו להחליפם זה בזה כיון שמשך בעל הפרה את החמור נקנית פרתו לבעל החמור בכל מקום שהיא ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו. (ב) החליף חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ולא משך את הטלה לא קנה כיון שאין כאן משיכה גמורה שלא משך גם את הטלה וי״א דוקא בכי האי גוונא משום שאין החמור ראוי ליחלק אבל אם אמר פרה וטלה בכור חטין ומשך הפרה ולא משך הטלה קנה בחטין כנגד דמי הפרה ואין נראה לא״א הרא״ש ז״ל: (ג) {ג} מטבע אין קונין בו ולא נקנה בקנין כיצד מכר לו פרה או טלית או אחד מכל מיני מטלטלין בדינרי זהב או כסף או במטבע של נחשת אף על פי שקבל המעות לא נקנה החפץ ללוקח וכן אם בא להקנות לחבירו מטבע שבידו או שיש לו ביד אחר בקנין סודר אינו מועיל אבל יכול לשעבד נכסיו בקנין לאחר לגבות מהן סך ממון ומשמשך הלוקח החפץ נתחייב הוא למוכר בדמים ומיהו דוקא בתורת דמים שלא יחד לו המעות לפיכך משמשך המקח נתחייב במעות:
{ד} אבל בתורת חליפין שיחד לו מעות ואמר לו באלו המעות לא קנה דכיון שיחדם אם אבדו אינו חייב באחריותן ליתן לו אחרים לפיכך לא סמכה דעתיה דבעל המקח עד שיגיעו המעות לידו וכמו שלא זכה המוכר במעות כך לא קנה הלוקח החפץ אף על פי שמשכו. (ד) בד״א שמכר שאר כל המטלטלין באחד מכל המטבעות שבעולם שבכולם יש להם דין מטבע גבי שאר מטלטלים בין לענין שאין עושים בהם חליפין להיות קונים בהם בתורת סודר ולא נקנין בקנין ואין קונין במשיכתן המטלטלים אבל מתחייב בהם במשיכת המטלטלין:
{ה} אבל המוכר מטבע במטבע יש מהם שיש להם דין שאר מטלטלין שבמשיכתן מתחייב לחבירו המטבע שנותן תמורתן ויש מהם שיש להם דין מטבע שאין מתחייב במשיכתן ליתן תמורתן כיצד זהב גבי כסף יש לו דין מטלטלין שאם מכר לו דינר זהב בעשרים וחמשה דינרי כסף בתורת דמים שלא יחד לו הכסף ומשך הלוקח דינר הזהב נתחייב למוכר בכסף מיד וחייב ליתן לו חמשה ועשרים דינרי כסף כפי מה שפסק עמו אם חדשים חדשים ואם ישנים ישנים אבל אם משך המוכר הכסף לא נקנה הדינר זהב ללוקח עד שיגיע לידו וכל אחד מהם יכול לחזור בו: (ה) {ו} נחשת קונה הכסף ואין הכסף קונה הנחשת כיצד מכר לו שלשים איסרי נחשת בדינר כסף ומשך הלוקח באיסרות נתחייב בדינר הכסף למוכר וחייב ליתנו לו כפי מה שפסק אם חדש חדש ואם ישן ישן אבל אם משך המוכר בדינר הכסף לא קנה הלוקח האיסרות עד שיגיעו לידו. (ו) הנחשת גבי זהב פי׳ ר״י שיש לו דין מטבע ולא נקנה הזהב במשיכתו וא״א הרא״ש ז״ל כתב שיש לו דין מטלטלין ומתחייב בזהב במשיכתו וכ״כ הרמ״ה ז״ל: (ח) {ז} מעות הרעות שנסדקו ועדיין יוצאין בהוצאה אבל לא להדיא ויש להם דין מטלטלים ומתחייב המעות היפות במשיכתן והם אינם נקנין במשיכת מעות היפות. אסימון הוא מטבע שאין עליו צורה מתחייב במשיכתו המטבע ומטבע אפילו מעות הרעות אין מתחייב במשיכת אסימון:
{ח} וכולן יש להם דין מטבע לגבי שאר כל מטלטלין:
{ט} וכולן זה כנגד זה כגון שמכר דינר זהב בדינר זהב או דינר כסף בדינר כסף או מעות רעות ברעות או אסימון באסימון יש להם דין מטבע ואין קונין זה את זה:
{י} בד״א כשיוצאים בהוצאה אבל אם אין יוצאים בהוצאה ל״ש פסלתן מלכות ל״ש פסלתן מדינה יש להם דין שאר כל המטלטלין בין לענין שנקנין בקנין בין לענין שמתחייב במעות במשיכתן והם אינם נקנין במשיכת המעות וכן קונין בהן בתורת קנין סודר כיון שנפסלה צורתן: (ט) {יא} המטבע אין יכולין לקנותו אלא אגב קרקע כיון שישכור מקום המעות או באחד משאר דרכי ההקנאות ואז נקנו לו המעות שעליו מתורת חצר או יקנה לו קרקע ויקנה לו אגביו המעות אפילו שאינן עליו:
{יב} וכ׳ הרמב״ם ובלבד שיהו המעות קיימים כגון שהיו מופקדים ביד אחר אבל ראובן שיש לו חוב אצל שמעון והקנה קרקע ללוי ועל גביו חוב שיש לו אצל שמעון לא קנה החוב וא״א הרא״ש ז״ל כתב שכותבין הרשאה גם על ההלואה ולמעלה כתבתיו:
{יג} עוד יש דרך אחרת להקנותם במעמד שלשתן ולמעלה כתבתיו וגם מכירת שטר חוב כתבתי למעלה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

(א) {א} מטלטלין קונין זה את זה וכו׳ כעין שקונין בסודר דהיינו קנין גמור שמועיל לכל הדברים כך כתב הרמב״ם בפרק ה׳ מהלכות מכירה וכתבתי ראייתו בסימן קצ״ה:
ופירות נמי וכו׳ בריש הזהב (מה:) אמר רב פפא אפילו למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין אקנויי מיקני בחליפין מידי דהוה אפירא לרב נחמן פירא לרב נחמן לאו אע״ג דאינהו לא עבדי חליפין אקנויי מיקני טיבעא נמי לא שנא ואע״ג דאידחי מימרא דרב פפא היינו דוקא במאי דאמר דמטבע נקנה בחליפין אבל במאי דאמר דפירי אפילו לר״נ מיקני נקטינן כוותיה וכן דעת הרמב״ם בפ״ו מה״מ וכן משמע מרש״י שכתב מידי דהוה אפירות לר״נ דאמר נעל דוקא כתיב שיהא כלי ולא שום דבר שאינו כלי נעשה כחליפין מודה הוא שכל דבר שכנגד הכלי נקנין בחליפין הכלי דכתיב לקיים כל דבר עכ״ל נראה מדבריו דמילתא דפשיטא היא דלרב נחמן כל מידי נקנה בחליפין כלי מדכתיב לקיים כל דבר ורב פפא רצה ללמוד משם למטבע ולא קיי״ל כוותיה במטבע וכי אסיקנא דרב פפא הדר ביה פירש״י דהדר ביה ממאי דאמר מטבע נקנה בחליפין ומשמע שכיון לומר דלא נאמר הדר ביה מכל מאי דאמר לעיל דליתא דלא הדר אלא ממאי דאמר אליבא דנפשיה דמטבע נקנה בחליפין אבל ממאי דאמר לרב נחמן דפירי מיקני בחליפין לא שייך ביה חזרה. ודע שמ״ש רבי׳ שאין קונין בפירות היינו דוקא בתורת קנין סודר שאינו בתורת שיווי הדמים אבל חליפין שהם בתורת שיווי הדמים קונין בפירות וכמ״ש בסמוך:
חוץ מדבר שאין בו ממש וכו׳ בריש בתרא (ג:) מקשינן וכי רצו לחלק החצר מאי הוי נהדרו בהו א״ר אסי א״ר יוחנן בשקנו מידן וכי קנו מידן מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא בשקנו מידן ברוחות. ופירש״י קנין דברים בעלמא הוא. ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שיעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין: ברוחות. זה בורר לו חלק מזרחי וזה בורר לו חלק מערבי וקנו מידם ומעתה נקנה חלק מזרחי לזה ואין לזה חלק בו וכן השני לחבירו. ודין זה כתבו הרמב״ם בפ״ה מהל׳ מכירה וז״ל הדברים שאין בהן ממש אין הקנין מועיל בהם כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני או שיחלקו השכר שביניהם או שישתתפו שניהם באומנות וכו׳ וכיוצא בדברים אלו כולן ה״ז קנין דברים ואינו מועיל כלום שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע.
וכתב רבינו ירוחם בנ״ט שכן כתב רבינו אפרים.
וכתב ה״ה בהשגות אבל שיתוף עצמו נקנה בקנין ע״כ נראה דעתו שאם נשתתפו שהטילו שניהם ממון שיתופם לכיס אחד וקנו מידם שזה קנין גמור ובפ״ד מהלכות שלוחין ביאר המחבר דין זה בארוכה עכ״ל.
ויש לתמוה על מ״ש ה״ה שהטילו שניהם ממון שיתופם לכיס אחד וקנו מידם דבמעות מה מועיל קנין הא קיימא לן דמטבע אינו נקנה בחליפין.
וכתב רבינו בסימן רנ״ג דבריא האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה אפילו קנו מידו לא קנה דקנין דברים בעלמא הוא לדעת הרי״ף ור״י ן׳ מיגא״ש והוא ז״ל כתב דאינו יודע למה. וגם דשלב״ל אין אדם יכול להקנותו כמ״ש בסימן ר״י. וכן דבר שאין בו ממש כמו שנתבאר בסימן רי״ב. וכן דבר שלא בא לרשותו כמו שנתבאר בסימן רי״א. וכן דבר שאינו מסויים כמו שנתבאר בסימן ר״ט:
אבל שאר כל דבר נקנה בקנין חוץ ממטבע וכו׳ בריש הזהב (מה.) אמר רב פפא דמטבע נקנה בחליפין ואותיבנא עליה ואסיקנא ש״מ אין מטבע נקנה בחליפין ואף רב פפא הדר ביה ואמרינן בגמרא (שם) דטעמא דאינו נעשה חליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה וכתב הר״ן פי׳ רש״י והוה ליה כדבר שאינו מסויים והאי טעמא לא סגי אלא לאין נעשה חליפין אלא הכי פירושו צורתא עבידא דבטלה והוה ליה כאותיות שאין גופן ממון ומשום הכי אינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין:
אם הקנה לחבירו בקנין סודר קרקעות ומעות ומטלטלין בבת אחת כתב המרדכי בפ׳ מי שמת שיש אומרים דכי היכי דלא קנה המעות לא קנה השאר ויש אומרים שקנה אף המעות ויש אומרים דמעות לא קנה אבל קרקע ומטלטלין קנה (ג): (ב) {ב} אלא אפילו מקפיד לידע סכום החפץ וכולי בריש הזהב (מז.) איבעיא לן חליפין ומקפיד עליהם אי קני תרווייהו במשיכה דחד מינייהו או לא אמר רב אדא בר אהבה ת״ש הרי שהיה תופס פרתו ועומד ובא חבירו ואמר פרתך למה לחמור אני צריך יש לי חמור שאני נותן לך פרתך בכמה בכך וכך חמורך בכמה בכך וכך משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך החמור עד שמת החמור לא קנה בעל החמור את הפרה שמע מיניה חליפין ומקפיד עליהם לא קנה אמר רבא אטו חליפין בשופטני עסקינן דלא קפדי אלא כל חליפין מיקפד קפדי והב״ע דא״ל חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ועדיין לא משך את הטלה דלא הו״ל משיכה מעליא ופירש רש״י חליפין דקרא בשופטני עסקינן דלא קפדי לדעת שיהו שוות קצת דמים שייטב בעיניו לתת לו את שלו כנגדו ואפ״ה קאמר קרא דקנה:
כתב רבינו ירוחם בנ״י ח״ג וכתב ר״ח הא דאמרינן דמטלטלין קונין זה את זה בחליפין דוקא כששמו כל אחד בפני עצמו שאם לא עשו שומא לכל אחד בדמים ידועים לו לא סמכי למקני אהדדי וגדולי האחרונים חלקו עליו וכתבו דבין שאינו מקפיד עליהם בין מקפיד בשומתן קנה בתורת חליפין וכל הנישום דמים באחר פירשו שרגילין לשומו אבל לא שמו אותו וכן עיקר עכ״ל ודעת הרמב״ם בפ׳ ה׳ מהלכות מכירה כדעת גדולי האחרונים. ודע שהמחליף פירות בפירות אף על פי שבתורת קנין סודר אינן נקנין וכמ״ש בסמוך בחליפין שהם בתורת שיווי דמים קונים בפירות זה דעת הרמב״ם בפ״ה מה״מ והוא דעת ר״ת כתבוהו התוספות בהזהב (מז.) גבי הא דתניא גאולה זו מכירה וכו׳ ומשמע מדברי הרב המגיד בפרק הנזכר שכן דעת הרשב״א וכתב עוד אבל קצת מפרשים הסכימו דאפילו בחליפין שהם בתורת שיווי דמים אינן עושים בפירות אבל שור בפרה וכל בעלי חיים בעודם בחיים קונין זה את זה עד כאן לשונו ודעת רבינו נראה שהוא כדעת הרמב״ם ור״ת והרשב״א שהרי כתב בסמוך מטבע אין קונין בו ולא נקנה בקנין ולא הזכיר כן בפירות.
וכתב רבינו ירוחם בנ״י ח״ג שדעת רבינו האי כדעת הרמב״ם ור״ת ונראה מדבריו שגם הוא סובר כן שהרי לא כתב שום חולק על זה וכתב עוד דבין פירות בין דבר שאינו מסויים נקנה בחליפין אלו לא נתמעט אלא מטבע:
ויש אומרים דוקא בכי האי גוונא וכו׳ זה דעת הר״ן משום דקשיא ליה אמאי לא קנה כנגד מעותיו כדאמרינן בפרק קמא דקידושין גבי מכר לו עשר שדות ולא נתן לו דמי כולן כשהחזיק באחת מהן לא קנה כולן ומיהו כנגד מעותיו מיהא קנה ותירץ דשאני הכא שאינו ראוי ליחלק אבל החליף פרה וטלה בכור חטים ומשכה לפרה ולא משכה לטלה קנה בחטים כנגד הפרה. כתב בנ״י שכן דעת הרשב״א וכן כתב הרב המגיד בפ״ה מה״מ בשם הרשב״א וגם רבינו ירוחם בנ״י ח״ב כתב כן בשם הרשב״א וש״מ שאע״פ שהמקח הוא אחד אם החזיק במקצתו ונתן דמיו קנה אותו מקצת ולא אמרינן כיון שהמקח אחד לא קנה לחצאין והוא שיהא דבר הראוי ליחלק כן כתב רבינו ירוחם שם. כתב הרשב״א ז״ל בתשובה סימן אלף ורכ״ו המחליף קרקע בקרקע כיון שהחזיק זה בשדה זו קנה חבירו שדה השני ועיין עוד שם. שנים שעשו חילוף מכל נכסיהם ונטלו קנין אינו מועיל הריב״ש סימן רס״ג. ועיין בתרומת הדשן סימן שי״א: (ג) {ג} מטבע אין קונין בו נתבאר סימן קצ״ה:
ולא נקנה בקנין כיצד מכר לו פרה וכו׳ נתבאר סי׳ קצ״ח:
וכן אם בא להקנות לחבירו וכו׳ נתבאר בסמוך. כתב רבינו ירוחם בנט״ו נתן לו מטבע פלונית וקנו מידו אחריות מאחר שהקנין אינו מועיל דמטבע אינו נקנה בחליפין האחריות אינו שום דבר וכתב רבינו בסימן ס׳ שנשאל הרי״ף על אחד שהוציא שטר על חבירו שכתוב בו מחמת שנתתי לך ק׳ זהובים ושעבדתי לך כל נכסי באלו ק׳ זהובים שיגבה אותם מהם והשיב הרי״ף שהקנין אינו כלום דאין מטבע נקנה בחליפין אלא א״כ אין נושאין ונותנין במדינה באותם זהובים הכתובים בשטר דאז הוו כפירות ונקנין בחליפין ועיין במ״ש שם בשם תשובת הריב״ש ובסימן רצ״ו כתב גבי האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה פירש הרי״ף ור״י ן׳ מיגא״ש דהא לא איירי אלא בשכ״מ שדבריו ככתובים וכמסורים דמו אבל לא בבריא דאפילו אם לא קנו מידו קיימא לן אין מטבע נקנה בחליפין ואין נראה דהא אין שייך הכא למימר אין מטבע נקנה בחליפין שאינו מקנה לו מנה במטבע רק שמחייב עצמו ליתן לו מנה ומשעבד לזה נכסיו עכ״ל ועיין במישרים נט״ו ח״ג ובהגהות פרק כ״ג מה״מ ועיין בהריב״ש סימן ק״ה ושמ״ה:
אבל יכול לשעבד נכסיו וכו׳ ומשמשך הלוקח וכו׳ פרק אע״פ והמוכר את הבית: (ה) {ה} אבל המוכר מטבע במטבע וכו׳ רפ״ד דמציעא (מד:) תנן הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב הנחשת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחשת ואמרינן בגמרא דרבי שנה בילדותו הכסף קונה את הזהב וחזר בו בזקנותו ושנה הזהב קונה את הכסף וכתבו בתוספות דדהבא טיבעא לגבי פירי כדמשמע בגמרא וגם לגבי כספא הוי טיבעא דשמא קי״ל כילדותו דרבי ומיהו ר״ח פירש דהכי אמר רבינו האי גאון דדהבא פירי הוי לכל מילי ושמא בימי האמוראים היה זהב יוצא בהוצאה והוא טיבעא ובימי הגאון לא היה יוצא כלל ולכך אמר דהבא פירא. והרי״ף והרא״ש כתבו דקיימא לן כזקנותו דהא הדר ביה ממאי דאמר בילדותו וסתם לן הזהב קונה את הכסף ורבי יוחנן דאמר בגמרא אסור ללוות דינר בדינר כלומר דינר זהב בדינר זהב הכי סבירא ליה ואף על גב דרב אשי אמר כילדותו מסתברא הא דחי ליה תלמודא וגם הא דבעא למימר דרבי חייא סבר טיבעא הוי אידחי ליה והך ברייתא דאיתא בגמרא דמשמע מינה דדהבא טיבעא הוי שנאה ר׳ חייא לפום מאי דהוי תני רבי בילדותו אבל לפום מאי דתני רבי בזקנותו ליתא הילכך נקטינן כסתם מתני׳ דהזהב קונה את הכסף וכן דעת הרמב״ם בה״מ וכתב הרי״ף שדעת רבינו האי דדהבא פירא הוי לכל מילי ומיקני בחליפין והרי״ף חלק עליו וכתב דדהבא לא הוי פירא אלא לגבי כספא אבל לגבי שאר מטלטלי טיבעא הוי דכיון דאשכחן לרבי יוחנן דאמר דהבא לגבי כספא פירא הוי ולגבי פירי טיבעא הוה וליכא מאן דפליג עליה בכולהו אמוראי שמעינן דהכי הלכתא וזהב וכסף ונחשת דתנן במתניתין פשיטא דהיינו מטבעות דוקא וכדתניא ברייתא בגמרא הזהב קונה את הכסף כיצד מכר לו דינר זהב בכ״ה דינרי כסף וכו׳ דאילו לשונות זהב וכסף ונחושת דינם כשאר מטלטלין מכל שכן דמטבע שנפסל שיתבאר בסמוך שדינו כשאר מטלטלין וכ״כ הרמב״ם בהלכות מכירה:
ומה שכתב שאם מכר לו דינר זהב בכ״ה דינרי כסף בתורת דמים וכו׳ הוא מדאמרינן בגמרא (מה:) הזהב קונה את הכסף כיצד מכר לו דינר זהב בכ״ה דינרי כסף כיון שמשך הזהב נקנה הכסף בכל מקום שהוא אי אמרת בשלמא בחליפין היינו דקתני נקנה הכסף בכל מקום שהוא אלא אם אמרת בדמים האי נקנה הכסף בכל מקום שהוא נתחייב גברא מיבעיא ליה אמר רב אשי לעולם בדמים ומאי בכל מקום שהוא כמו שהוא כדאמר ליה אי אמר ליה מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה אף על גב דעדיפי מינייהו מ״ט דאמר ליה ליישנן קא בעינא להו. ופי׳ רש״י כמות שהוא. כמו שהתנה עמו: מארנקי חדשה. של מטבע סלעים חדשים: ליישנן קא בעינא. צריך להניחם זמן מרובה וחדשים נוחים לי שלא ישחירו יותר מדאי:
נחשת קונה הכסף וכו׳ כיצד מכר לו וכו׳ ברייתא כתבוה הרי״ף והרא״ש בריש הזהב וכתבו ותריצנא בגמרא מאי כל מקום שהוא כמות שהוא דאי אמר ליה מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה ואע״ג דבגמרא לא אמרו כן על ברייתא זו מכיון שאמרו כן על רישא דהזהב קונה את הכסף כיצד ממילא נשמע לסיפא דהנחשת קונה את הכסף כיצד וכו׳ וכתב רבינו ירוחם בנ״י ח״ב יש מן הגדולים שכתבו כי מעות שלנו שמעורב בהם כסף ונחשת ושמין בהן מקח וממכר אפילו לגבי כסף טיבעא הוי ואין קונין את הכסף וכסף קונה אותם וכ״נ עיקר עכ״ל:
הנחשת גבי הזהב וכו׳ כתב הרא״ש בריש הזהב כתבו התוספות דנחשת הוי טיבעא לגבי דהבא והביאו ראיה מדהוה ס״ד דאפילו לגבי כספא הוי טיבעא ואף על גב דדחי לה מ״מ כיון דס״ד להחשיבו אף מכסף אע״פ שזה נדחה מ״מ אכתי נשאר לו חשיבות טיבעא נגד הזהב ויראה לי דפירא הוי לגבי דהבא דנהי דאהני לכספא חריפותיה לבטל חשיבות הזהב ולשווייה פירא שאני כספא דאיהו נמי חשוב וגם חריף טפי דסגי בכל דוכתא אבל נחשת דלא חשוב אף על גב דסגי בכל אתרא לא אהני ליה חריפותיה לבטל חשיבות הזהב וכן משמע סידרא דמתניתין דאחרון אחרון גרוע וחשיב פירא טפי מן הראשון עכ״ל וכתב ה״ה בפ״ו מה״מ שדעת הרשב״א כדעת התוספות ובעל נ״י כתב דבירושלמי משמע דנחשת פירא הוי לגבי דהבא וכן דעת הרמב״ן והר״ן ז״ל: (ו) {ו} מעות הרעות שנסדקו וכו׳ שם במשנה (מד.) מעות הרעות קונות את היפות והיפות אינן קונות את הרעות אסימון קונה את המטבע והמטבע אינו קונה את אסימון ופרש״י מעות הרעות. שנפסלו: אסימון. שאין עליו צורה זוזים עגולים ומוכנים לצור עליה צורה כחותם והתוספות כתבו שר״ת פי׳ דאסימון יש בה צורה ואינה יוצאה בהוצאה ובדיבור אחר כתבו דמעות הרעות היינו שיוצאות קצת ואפילו הכי איצטריך בזו למיתני דאסימון חשיב פירא דלפרש״י אשמועינן דאע״ג שעשוי כתיקון מטבע דיוצא בעיר ואין חסר רק צורה מ״מ חשיב פירא אע״ג דאינו חסר אלא דבר מועט שבדבר מועט יציירו הרבה מהם ולרבינו תם נראה לו שיוצאות בדוחק אבל לא כל כך בדוחק כמו מעות הרעות עכ״ל.
ובעל נ״י כתב שהראב״ד ז״ל והרשב״א פירשו מעות הרעות היינו שהן משופות ואדומות שהם יוצאים אלא שאין יוצאין להדיא וכן כתב ה״ה בפ״ו מה״מ בשם הרשב״א והראב״ד ז״ל וכתב שדעתם לומר דאע״ג דלשאר מילי טיבעא הוי לענין מעות היפות הוא פירא ואין כן דעת המחבר אלא כרש״י שפירש מעות הרעות שנפסלו עכ״ל והתוספות שפירשו שיוצאות קצת משמע דס״ל כהראב״ד והרשב״א ונראה ג״כ שסוברים שכן דעת רש״י שנפסלו קצת ולא לגמרי ולא כדברי המגיד ז״ל. והר״ן ובעל נ״י כתבו די״מ דאסימון הוי מטבע שיש עליו צורה אלא שנסדקה צורתו ואינו יוצא ואינוי חשוב מחמת צורתו כלל וכן פירשו תלמידי הרשב״א והרא״ש כתב ואסימון גרע ממעות הרעות שנסדקו ורבינו כתב שנסדקו כדברי הרא״ש ופירש ועדיין יוצאין בהוצאה וכו׳ כדברי הראב״ד והרשב״א והתוספות:
אסימון הוא מטבע שאין עליו צורה וכו׳ כבר נתבאר בסמוך ודעת רבינו בו כפרש״י ונ״ל שצריך להגיה מתחייב במשיכתו המטבע והרמב״ם בפ״ו מה״מ לא הזכיר אסימון:
ומטבע אפילו מעות הרעות וכו׳ כבר כתבתי בסמוך בשם הרא״ש דאסימון גרע וחשיב פירא טפי ממעות הרעות ומאחר דס״ל לרבינו כמו שפירש המעות הרעות יוצאים בהוצאה אבל לא להדיא אם כן כי תנן אסימון קונה מטבע ומטבע אינו קונה אסימון כל מטבע במשמע ואפילו מעות הרעות: (ז) {ז} וכולן יש להם דין מטבע וכו׳ כן כתב רבינו ירוחם בנ״י ח״ג וכן משמע: (ח) {ח} וכולן זה כנגד זה וכו׳ כך כתב הרא״ש בריש הזהב וכ״כ הר״ן וגם תלמידי הרשב״א כתבו בשם הרמב״ן דמסתברא דאין דינר זהב קונה דינר זהב אחר דאין מטבע קונה מטבע כלל וזהו שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית אבל דינר זהב לחבירו לא והיינו דאמר ר״ל (שם מה:) גבי מתני׳ דכל המטלטלין קונין זה את זה דאפילו כיס מלא מעות בכוס מלא מעות ואוקימנא בדינרא ניאקא ואניגרא ואפילו דינר זהב בדינר זהב לא אלמא דלאו פירא הוא אלא לענין כספא הלכך אין האחד קונה את חבירו לא בתורת דמים ולא בתורת חליפין עכ״ל: (ט) {ט} בד״א כשיוצאין בהוצאה וכו׳ הם דברי הרי״ף והרא״ש בריש הזהב והביאו ראיה מדתנן בפ׳ הנזכר כל המטלטלין קונין זא״ז ואמרינן בגמרא דאר״ל דאפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות קונין זא״ז ותרגמא רב אחא בדינר אנקא ואניגרא חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה כלומר דל״ש פסלתו מלכות ל״ש פסלתו מדינה אין עליהם דין מטבע אלא כמטלטלין הן וקונין זה את זה. ופירש״י פסלתו מלכות. המלך גזר שלא יוציאו ובני המדינה לוקחים אותו בהצנע: פסלתו מדינה. בני מדינה שנאוהו אבל המלך לא צוה ומוציאין אותו בשאר מדינות המלך:
ומה שכתב וכן קונין בהם בתורת קנין סודר וכו׳ נתבאר בסי׳ קצ״ה: (י) {י} המטבע אין יכולין לקנותו וכו׳ אלה הם דברי הרמב״ם בפ״ו מה״מ ולשונו הוא יותר מבואר מל׳ רבינו וז״ל המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא ע״ג קרקע כגון שקנה קרקע וע״ג המעות או שישכור מקום המעות כיון שזכה בקרקע בכסף או בשטר או בחזקה או בקנין זכה במעות וביאור הענין דכיון דקיי״ל דאין מטבע נקנה בחליפין לא בחליפי קנין סודר ולא בחליפי דשוה בשוה וכמ״ש בסימן זה נמצא שאין דרך לקנותו בשום א׳ מהחליפין מ״מ נקנה הוא אגב קרקע כדאמרינן בריש הזהב (מו.) דרב פפא הו״ל תריסר אלפא זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה וקשה אמאי קאמר דמטבע אין יכולין לקנותו אלא אגב קרקע הלא נקנה הוא במשיכת המטלטלין וי״ל דה״ק אין מטבע יכולין לקנותו לשקודם שיבוא לידו יזכה בו ואם נגנב או אבד לקונה אבד אלא ע״ג קרקע ואילו במשיכת המטלטלין נתחייב במעות ואם היו לו מעות ואבדו משלם אחרים תחתיהם א״נ ה״ק שאר מטלטלין אם רוצה ליתנם לאחר במתנה או לזכותם לו שיהו כשלו יכול לזכותם לו ע״י קנין סודר אבל המטבע אין לו דרך שיזכה בו מקבל המתנה או הזכות אלא ע״ג קרקע ועיין בדברי רבינו בסימן ס׳: (יא) {יא} וכתב הרמב״ם בפרק הנזכר וכתב ה״ה דסבירא ליה דעובדא דרב פפא שכתבתי בסמוך פקדון הוה אבל מלוה על פה א״א להקנותה באגב וכן דעת הרשב״א בהגוזל קמא ויש מביאין ראיה מדאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא קמח.) שכ״מ שאמר תנו הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואקשינן ואע״ג דליתיה בבריא ואמרינן דאיתיה במעמד ג׳ ולא אמרינן דאיתיה באגב וזה דעת הרמב״ן ז״ל עכ״ל ובעל התרומות בשער נ׳ כתב אהא דהגוזל עצים (קד:) אההיא דר׳ אבא הוה מסיק זוזי ברב יוסף בר חמא דאמרינן עלה מאי תקנתיה נקנינהו ניהליה אגב ארעא דמטבע הואיל ואיתיה בעין מהני אגב ארעא וזה החוב כבר הגיע זמנו והיו המעות בעין וה״ה כתב בפ״ו מה״מ שהרשב״א דלג בההיא עובדא הוה מסיק אלא הוה ליה שלא היה חוב אלא פקדון:
[בדק הבית: וא״א כתב שכותבים הרשאה גם על ההלואה ואין דברי רבינו מכוונים תמה שכתב בשם הרמב״ם שאם הקנה להבירו ע״ג קרקע חוב שיש לו על חבירו אינו ענין לכתב הרשאה שאפילו מי שסובר שכותבין הרשאה גם על הלואה יודה שאם הקנה לחבירו חוב ע״ג קרקע לא קנה שאין כאן דבר מסויים שיקנה ע״ג קרקע וכן מבואר בדברי הרא״ש פרק מרובה וכתבתיו בסימן קצ״ב:]רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון